יוצאים ממצרים

אנחנו צריכים לטרוח הרבה כדי להגיע לכך שבסופו של דבר "ימות מלך מצרים". ולאחר מכן, מתחילים "ימים רבים", שבהם אנחנו צריכים לבצע פעולות רבות כדי לגלות בתוכנו את הדרישה הנכונה. אם אנחנו פשוט צועקים מתוך חוסר הרצון לעבוד – זה לא נקרא שאנחנו "נאנחים מהעבודה".

אם אנחנו לא מקבלים תענוג מהעבודה, אנחנו צריכים לברר בהדרגה: מה זאת אומרת ש"מת מלך מצרים"? בשביל מה אנחנו עובדים? בשביל מי? עד שנבין שיש מלך אחר, ואנחנו חייבים לצאת ממצרים כדי להיות עובדי הבורא, כלומר, לעבוד על מנת להשפיע.

אבל איך אני יכול לעשות את זה, אם כאן במצרים הכול כל כך פשוט. אני בנוי בצורה כזאת שבה אני מרגיש תענוג ברגע שאני מבצע פעולה מסוימת או משקיע מאמץ במחשבה. השכר מגיע על המקום, בתוך הרצון שלי. ועל אף שבהתחלה אני כאילו השתוקקתי להשפעה, אך זה היה בכוונה על מנת לקבל. אני משפיע, אבל בכך אני מקבל תענוג, כשאני מזדהה עם הרצון האגואיסטי שלי.

אך כאשר מת מלך מצרים, זוהי עזרה גדולה מלמעלה, שמאפשרת לי להתנתק ממנו. הרי עכשיו הוא מת, אני נפטר ממנו. אני לא רציתי את זה, אבל הוא עזב אותי. האגו שלי התנתק ממני!

ואני לא יודע מה לעשות, אין לי יותר בשביל מי לעבוד. אני בוכה ונעצר. תמיד כל כך נהניתי איתו, ועכשיו לא נשאר לי שום תענוג בחיים. איך אני אמצא תענוג? באיזה רצון, באיזו מחשבה או כוונה אני אוכל להרגיש אותו? אני מתחיל לחפש.

קודם לכן עבדתי בלהשפיע על מנת לקבל, אבל עכשיו אני אצטרך לחפש משהו אחר, ובלית ברירה, תחת המכות, אני אגיע ללהשפיע על מנת להשפיע. אני חושב לעצמי: אם אין בי את הכלים שבהם אני אוכל ליהנות, אז יכול להיות שאני יכול ליהנות ממישהו אחר.

אני מסתכל על מישהו אחר: הוא נהנה, ואילו בי אין שום חיות. ולכן אני מקנא בו ורוצה להצטרף אליו, כדי ליהנות מהתענוג שלו. אולי לפחות כך אני אקבל סיפוק כלשהו. כך אנחנו מתחילים לראות את הסביבה שלנו.

אני כבר לא יכול ליהנות בעצמי, כשאני עובד בתוך ה"מצרים" שלי כמו קודם. אך אם אני אשפיע לסביבה ואגרום להם תענוג, אני אוכל להצטרף אליהם וליהנות יחד איתם.

זה נקרא להשפיע לסביבה. על אף שאני בעצמי מצטרף אליהם בכוונה לקבל משהו בצורה כזאת – בכל זאת, זה כבר נקרא "לא לשמה". אני משפיע להם ורוצה שיהיה להם טוב, מפני שאני הולך להזדהות איתם, להתחבר איתם, כדי שגם לי יהיה טוב בתוכם. זהו כבר שלב מתקדם.

ישנם שלבים שונים בהתקרבות ליציאה ממצרים. יש כאלה שכבר מבינים שהם פועלים למען האגואיזם ולאחר מכן מגיעים "לשמה", ויש כאלה שבינתיים אינם מכירים בזה ופועלים רק מתוך חיפוש התענוג. אבל איך שלא יהיה, אנחנו מתקדמים.

כבר יש לי את הכיוון: אני מבין שאני חייב להתחבר עם הקבוצה שיוצאת ממצרים. הרי אני כבר לא מקבל תענוג מהחיים הפשוטים. אך אם אני מצטרף אליהם, אז שם, בהם, בחיבור שלנו, אני אמצא את התענוג ואגלה את החיים הרוחניים המיוחדים שלי. זהו כבר צעד לקראת הגאולה: יש בשביל מה להתנתק מהאגואיזם. הרי מצרים כבר מתה.

וזה מספיק. אם האדם מרגיש שהוא חייב להשפיע לקבוצה ולגלות בה את כוח ההשפעה הכללי שנקרא "הבורא", אם הוא רוצה להתכלל בה כדי שגם הוא יקבל משהו – זה כבר נקרא "לא לשמה" (השתוקקות אגואיסטית לרוחניות).

יש לזה צורות שונות ודרגות שונות בכל אחד, בזמנים שונים, אך זה כבר נותן את הכיוון. עד שאנחנו לא מסיימים את המאבק, בעשר המכות, שעוזרות לאדם להתנתק סופית ממצרים ולהרגיש את החיים במצרים כמו חושך.

המכה האחרונה היא מכת בכורות, שמראה לנו ששום דבר לא ייצא לנו מהמצב הזה, שום דבר לא "ייוולד" ממנו. ואז כבר ברור לגמרי לאדם שהמצב הזה לא יכול להניב שום תוצאה. כאשר כל בכור במצרים מת – אז הוא מסכים לברוח.

כל המצבים הללו שעליהם מספרת התורה, מתרחשים ברצון לקבל שלנו. מכה אחר מכה: או שפרעה מתגבר, או שהבורא מתגבר, ו"משה" רואה כיצד כל זה קורה בתוכו, ומהם הערכים שהוא נותן לרצון לקבל ולרצון להשפיע. עד שהוא רואה את החושך במצב שלו, ולא נשארת לו ברירה אלא רק לברוח דרך החושך הזה עד לרצון להשפיע, רק כדי לראות סימן כלשהו של אור מלפנים… וכך הוא בורח ממצרים.

זה מה שצריך לקרות באדם שמוכן להצטרף לחברה, אפילו אם הוא מגיע אליה על מנת למצוא בה רוח חיים ומילוי אגואיסטי – זה כבר נקרא "לא לשמה".

מתוך שיעור על מאמר של בעל הסולם מהספר "שמעתי", 05.02.2012

ידיעות קודמות בנושא:
מתי כבר יגיע הסוף לגלות מצרים
המעצורים
מתחמקים

לינק מקוצר למאמר: https://laitman.co.il/R1o4y

השאירו תגובה.

כתובת דוא"ל לא תוצגחובה למלא שדות מסומנים *

*

Pin It on Pinterest