דף הבית / קבלה לעם / התפתחות רוחנית / חברים, שאף פעם לא יאכזבו אותך

חברים, שאף פעם לא יאכזבו אותך

בעל הסולם, מאמר "הערבות": "כל אחד מישראל נעשה ערב שלא יחסר דבר מה לשום חבר מחברי האומה, אשר רק אז נעשו ראויים לקבלת התורה ולא זולת, משום שבערבות הכללית הזאת נפטר כל יחיד מהאומה מכל דאגותיו לצרכי גופו עצמו, ויכול לקיים מצות ואהבת לרעך כמוך בכל שיעורו וליתן כל מה שיש לו לכל נצרך, היות שאינו דואג עוד בעד קיום גופו עצמו כי יודע ובטוח הוא ששש מאות אלף אוהבים נאמנים נמצאים בסביבתו עומדים הכן לדאוג בשבילו, (כמבואר באות ט"ז עש"ה)."

אם נוכל להתחבר ולבוא על ידי כך לערבות הדדית, אף אחד לא יוכל לזעזע אותה. הרי, כוחה של הערבות משפיע על כולם, ואם כל אחד מרגיש שהאגו שלו מנוטרל, הוא יפסיק לדאוג לעצמו ופשוט לא יהיה מסוגל להיות אגואיסט. כוחה של הערבות בהכרח מנטרל את האהבה העצמית בכל אחד, ובסביבה כזו אף אחד לא יכול להישאר לא מתוקן, זאת אומרת, ללא ביטול עצמי כלפי האחרים. הרי, הסביבה מבטלת את הצרכים האגואיסטיים של האדם, ומספקת אותו בכל דבר שהוא צריך.

מספיקה תמיכה במחשבה מצד הסביבה, והדאגות שלי לעצמי נעלמות. כך פועלת הרשת שמחברת אותנו, ואי אפשר להיפטר ממנה. אני קשור עם כולם על ידי אלפי אזיקים ואין ספור חוטים. הסביבה מפעילה אותי, לא משנה האם אני רוצה או לא. המנגנונים הרשתיים זה דבר נתון, ולכן, בכך שהקבוצה מספקת את הצרכים שלי, היא מבטלת את הרצון האגואיסטי שלי. ואז אני חופשי.

לכן, אם האדם מתקשר עם הקבוצה, הוא בהכרח מקבל ממנה את כל הכוח שהוא צריך כדי "להרגיע" את עצמו. כבר אין לו דאגות על עצמו, הוא פשוט אינו מסוגל "לייצר" אותן, משום שהקבוצה באופן מיידי "מכבה" אותן.

גם היום אני נמצא ברשת הכללית, אבל אני מרגיש שאני לא מקבל ממנה דברים כאלה או אחרים שאני צריך, ומכאן נובעות כל החרדות שלי. אנחנו קשורים בצורה טוטאלית, ואם בתוך רשת החוטים המקשרים אותנו אני מרגיש שחסר לי דבר מה, אז מגיעה חרדה, פחד על עצמי, "מה יהיה איתי?".

אבל בקבוצה הנכונה, אחרי שאני מסדר את הקשר בינינו, אני מוצא שאני מאובטח לחלוטין. הדבר הזה מנטרל את כל הפחדים שלי, ואני נהיה חופשי – כבר מעבר לגבולות של העולם שלנו.

הרי, "העולם שלנו", זו היא המציאות שבה אנחנו מרגישים פחות או יותר מקושרים, תלויים זה בזה ומשפיעים בצורה שלילית זה על זה. כל אחד כאן, כביכול, אינו נמצא במקום שלו. הקשר ההדדי השלילי ב"קורי העכביש" המשותפים, זה העולם האגואיסטי שלנו.

ולהיפך, כאשר אני נכנס לקבוצת מקובלים, אני בונה את הקשר הנכון עם החלקים הקרובים ביותר של המערכת. לא במקרה מביאים אותי לקבוצה, אלא מפני שאני באמת קשור לחברים. אני לא סתם מעביר את הזמן בחברה של אנשים שדומים לי. עכשיו, כאשר אני נמשך לשורש, מכוונים אותי לקשר עם מי שקרוב אליי ברשת הרוחנית. ואפילו אם ברשת הפיזית הם נמצאים במרחק של אלפי קילומטרים, אני בכל זאת מוצא אותם.

ואז, לפי מידת ההתקרבות, מתפתחת בינינו מערכת יחסים, עד שהיא תספק לי מצב שבו אני מרגיש נטול דאגות לעצמי. זהו כבר השלב הראשון של ביטול עצמי. ובשלב השני, החברים מעלים בעיניי את העליון – הקבוצה, הבורא, המשפיע.

לכן, השפעת הקבוצה מתחלקת לשני חלקים:

• ראשית, היא מנטרלת בי את הרצון האגואיסטי. החברים נותנים לי הרגשה שהם ידאגו לי בכל מקרה, מה שלא יהיה. בעבר, הדאגות שלי לעצמי ציירו לי עתיד מחריד, ועכשיו החברים נותנים לי ביטחון בעתיד. רק הקבוצה מסוגלת לעשות זאת: היא מספקת לי את "האורות המקיפים" התואמים לרצון שלי שמכוון לעתיד. רק החברים יכולים "לכבות" אותו, ואז התחושה של מחר נעלמת, עד כדי כך שאני מרגיש למעלה מהזמן. זה התנאי הראשון: הקבוצה מנטרלת בי את הדאגה האגואיסטית על ההווה ועל העתיד.

• שנית, אני גם זקוק לכוח המושך כלפי העליון. לשם כך החברים בכל כוחם מעלים בעיניי את חשיבות המטרה, הבורא, המורה, הקבוצה – במילים אחרות, החשיבות של כל האמצעים שבהם אני צריך להחזיק.

בצורה כזאת, ברשת הכללית שאנחנו מפתחים בקבוצה אני מגיע לביטול עצמי.

מתוך השיעור על המאמר "הערבות", 30.04.2013

ידיעות קודמות בנושא:
מחליפים את הייאוש בציפייה
הטוב ביותר לחברים
אספקה מלאה עבור שלושה מיליון במדבר

לינק מקוצר למאמר: https://laitman.co.il/KgEx7

השאירו תגובה.

כתובת דוא"ל לא תוצגחובה למלא שדות מסומנים *

*

Pin It on Pinterest