זיכוך על ידי המצוות

laitman_profil_100.gifשאלתו של מיכאל: במשפט "הרי לא ניתנו המצוות אלא לצרף בהן את הבריות", אני לא מבין איך בדיוק? איך המצוות אמורות לצרף ולזכך את האגו שלי? במה תפילין, שבת, כשרות וכו' מקטינות את הרצון לקבל ומגדילות את הרצון לתת? אולי תפרט קצת על מהות המצוות והדרך הנכונה לקיימן? והאם היה בהיסטוריה מקובל גדול שהגיע לגדולה בלי לקיים מצוות? 

תשובה: "הנה נודע מפי סופרים ופי ספרים, אשר לימוד חכמת הקבלה הוא מחויב בהחלט לכל אדם מישראל. ולו למד אדם כל התורה כולה, ובקי בש"ס ופוסקים בעל פה, גם ממולא במדות ובמעשים טובים יותר מכל בני דורו, ולא למד חכמת הקבלה, הוא מחויב להתגלגל ולבא עוד פעם בעולם הזה, כדי ללמוד רזי תורה וחכמת האמת" (בעל הסולם, הקדמה לספר "פי חכם").

האור, על ידי 613 האורות הפרטיים שלו, יצר רצון, נשמה, הכוללת 613 רצונות – עם כוונה למלאות את עצמה. כוונה זו נקראת אגואיזם. מטרת הבריאה היא שהרצון יכיר ברע שב"מילוי עצמי" ויחליט להיות דומה לאור – לפעול רק עם כוונה לתת, כמו כל תא או איבר בגוף חי העובדים לטובת הגוף כולו ולא לטובת עצמם, חושבים רק על טובת הגוף שבו הם חיים.

יתר על כן, מי שמרגיש את חיי "הגוף כולו" ואת עצמו כחתיכת בשר, עולה מקיום בדרגת חי לקיום בדרגת ה"אדם".

הדבר מושג על ידי שינוי הכוונה, שמתאפשר רק על ידי השפעת האור על הכוונה האגואיסטית. השפעה כזו באה רק במידת בקשתו של האדם לכך.

שינוי הכוונה מ- "לטובת עצמי" ל- "לטובת הזולת" (כולל הבורא) נקרא מצווה, כי פעולה זו מצווה על ידי הבורא. לאמיתו של דבר, זו הפעולה היחידה שאדם מסוגל לבצע (על ידי משיכת האור על עצמו), רק בה טמון חופש הבחירה שלו.

כלומר, כל הפעולות (מחשבות, רצונות, כוונות וכו') שמייצרות בקשה לתיקון (מ"ן) נחשבות לפעולתיו החופשיות של האדם. יתר הפעולות בחייו – כולן מאולצות. איך ליצור בקשה לתיקון (מ"ן, תפילה)? את זה מלמדת חכמת הקבלה. כל מה שהאדם צריך לעשות הוא למקד את מאמציו ביצירת צורך פנימי לכך שהאור העליון ישפיע עליו.

את כל קיומנו עד לגמר התיקון ניתן לחלק לשני שלבים של תהליך קיום המצוות: 1. יצירת הבקשה לתיקון. 2. תיקון – של כל 613 הכוונות האגואיסטיות שלנו.

גלות – זוהי תקופה בה בני אדם אינם מבינים את משמעות קיומם – שהיא תיקון 613 הכוונות האגואיסטיות. עד לחורבן בית המקדש עם ישראל ידע ויישם זאת, אך כאשר האגואיזם פרץ בעוצמה, לא החזיק עם ישראל בכוונה של "ואהבת לרעך כמוך" ונפל לכוונה של אהבה עצמית. בכך הוא הפסיק להרגיש את המציאות באור הנתינה. משום כך, הרגשת המציאות הצטמצמה, מהרגשת חיי הגוף כולו עד להרגשת קיום של תא בודד – כמו שכל אחד מרגיש היום רק את העולם שלנו במקום את עולם אין סוף, ואת עצמו כקיים בצורה מוגבלת ביותר במקום כקיים בשלמות ונצחיות.

מאז (מהנפילה לאגואיזם, מתחילת הגלות מרוחניות) מנהגים (פעולות פיזיות בעולם שלנו) תפסו את מקומו של הקיום הפנימי של המצוות (תיקוני הכוונות). המקובלים בעצמם היו אלה שקבעו לקיים את המצוות בצורת העולם שלנו, בכדי ליצור מסגרת קיום לעם בגלות (מרוחניות), כדי שיבצעו פעולות פיזיות (אגואיסטיות) במקום רוחניות (אלטרואיסטיות), מפני שנפלו לעולם פיזי (אגואיסטי) – וכך עד סוף הגלות, עד אשר יתערבבו כל נשמות עם ישראל עם אומות העולם.

היום: אנו מחויבים, מבלי לעזוב את הביצוע הפיזי, לרכוש את הביצוע הרוחני – לתקן את עצמנו. במקרא, בתלמוד ובמדרשים נאמר, שמה שחשוב לבורא זה לא ביצוע הפעולות הפיזיות אלא האם אנו חושבים על תיקון הכוונות ("וכי מה אכפת לו להקב"ה למי ששוחט מהצואר או מי ששוחט מן העורף? הוי לא ניתנו המצוות אלא לצרף בהן את הבריות". "כל מצוות הכתובות בתורה או המקובלות שתקנו האבות, אף על פי שרובם הם במעשה או בפה, הכל הם לתקן הלב, כי כל לבבות דורש ה', וכל יצר מחשבות מבין")

כאמור, הביצוע הפיזי נחוץ בעיקר בזמן הגלות מרוחניות, ולכן בהפצת חכמת הקבלה אנו מקדישים לו חשיבות משנית. יחד עם זאת, בקרב אנשים שמתקנים את עצמם רוחנית, הפעולות הפיזיות מתבטאות כתרבות וכמסורת של העם שלהם.
לפי עקרון העדפת הפנימיות על החיצוניות שאותו דורש מאיתנו הבורא (ראו סוף הקדמה לספר הזוהר), נוהגים אצלנו ב"בני ברוך". מקיימים את המסורת, את המנהגים כפי שכינה אותם מורי הרב"ש, אך את כל הדגש שמים על תיקון הכוונה.

יש לציין כי אדם מקרב אומות העולם שמתעורר לתיקון אינו נצרך לביצוע פעולות אלה, כי אם לתיקונים פנימיים בלבד. בעתיד, ישתחררו כולם מביצוע פעולות פיזיות, כי העולם שלנו ייעלם מחושינו לחלוטין. הרי עולמנו קיים עתה בחושינו רק כתוצאה מהקלקול שלנו (עולם מדומה, ראו מבוא לספר הזוהר).

לצערנו הרב, לא כולם מבינים את החשיבות של הקיום הפנימי – האמיתי, על ידי הלב, הרי "התורה לא ניתנה אלא לאנשי לבב", כפי שאומר האבן עזרא. בזאת כל הסיבה ל"אריכות הגלות ולייסורים שאנו סובלים". וחשוב לזכור כי "אי אפשר שכל כלל ישראל יבואו לטהרה הגדולה הזו, זולת על ידי לימוד הקבלה" (הקדמה לספר הזוהר, אות ל"ו).

אני ממליץ לעיין בספר "לראות טוב" , המכיל ציטטות מגדולי ישראל בכל הדורות על עניין זה.

לינק מקוצר למאמר: https://laitman.co.il/kBAfD

2 comments

  1. ליזה מנהריה

    מר לייטמן היקר, הייתי רוצה להבין מה ההבדל בין נשמת כל אחד מעם ישראל  לבין נשמת אומות העולם, האם לכל אחד מהאנושות יש חלק אלוקה ממעל או רק לעם ישראל.? ומה ההבדל בין נקודה שבלב שמתעוררת אצל אומות העולם לבין ישראל ? אבקש אסמכתאות מהמקורות.

    תודה.

  2. תודה תודה ושוב פעם תודה !!

השאירו תגובה.

כתובת דוא"ל לא תוצגחובה למלא שדות מסומנים *

*

Pin It on Pinterest