דף הבית / חכמת הקבלה / פרשת השבוע / ושבתם איש אל אחוזתו

ושבתם איש אל אחוזתו

"וספרת לך שבע שבתות שנים שבע שנים שבע פעמים והיו לך ימי שבע שבתות השנים תשע וארבעים שנה: והעברת שופר תרועה בחדש השביעי בעשור לחודש ביום הכיפורים תעבירו שופר בכל ארצכם. וקידשתם את שנת החמישים שנה וקראתם דרור בארץ לכל יושביה" (ויקרא, פרשת "בהר", כ"ה, ח'-י').

המעבר מגלות מצרים ועד הר סיני, מיום ראשון של פסח עד חג השבועות (מתן תורה), זה שבע כפול שבע שזה שווה 49 יום, וביום ה-50 נמסרת התורה. אותו הדבר קורה במשך השנים, כאשר שבע שנים כפול שבע שנים זה שווה 49 שנים, והשנה ה-50 היא שנת יובל.

שבת והשנה השביעית, זה תיקון הרצונות הפרטיים של האדם, ההישגים האישיים שלו. אבל יש עוד שבע כפול שבע, שמסמלים את העלייה ממלכות לבינה, שהשנה החמישים זוהי הבינה.

לכן שנת החמישים נקראת שנת הדרור, כי בינה זו ארץ חופשייה, מחילה וכפרה על כל החובות, החזרת האדמה לבעליה האמיתי. כלומר קיים איזה תיקון מלמעלה שמחזיר הכול למצב הקדמוני, ולו אנחנו צריכים לציית, וזה לא קיים באנושות. לכן אנחנו נמצאים כל הזמן בטענות זה כלפי זה.

תראו, מה קרה בעבר, פתאום איזשהן מדינות מתחילות לחטט ולהיזכר, מה היה לפני 300 שנה, והם באים בטענות טריטוריאליות זה כלפי זה ומנסים להחזיר את האדמות שכביכול שייכות להם. אין את אותו שחרור האדמה למצבו הקדמוני, כפי שסימן הבורא!

ואילו הבורא סימן הכול באופן פשוט מאוד: הוא הציב תנאי לפני אברהם ולפני נמרוד: "מי שהולך בדרך של תיקון רוחני, ילך אחרי אברהם. מי שהולך בדרך של התפתחות אגואיסטית טבעית, הולך אחרי נמרוד".

לכן אותן האדמות, שאליהן הלכו והתיישבו העמים השונים, זה המצב הקדמוני (הראשוני). כי ההתיישבות מתרחשת כשהאדם יוצא מהמקום שלו והולך לאן שעיניו מובילות אותו, כלומר לאן שמסתכל הלב, איפשהו מוצא את תכונת האדמה התואמת לו.

בעבר העמים הרגישו את האדמה, לא כמו שאנחנו היום, איננו מרגישים דבר. אבל בזמנינו בכל זאת נשארו אנשים, למשל בדואים, שמרגישים את הטבע. הם לא יכולים לחיות בדירה, הם צריכים להרגיש את האדמה מתחת הרגליים, לשבת עליה. כך גם הבבלים העתיקים התפזרו והתיישבו לפי ההרגשה האמיתית הנכונה, לאיפה שהם היו צריכים לחיות. אם אומות העולם היו מגיעים למצב הזה כל 50 שנה, אז בשנה ה-50 לא היו להם שום טענות זה כלפי זה.

נאמר, שבשנה החמישים כל האדמה חוזרת לבעליה האמיתיים. שום חובות! אם פיסת האדמה הזאת הייתה שייכת לאיזו משפחה, היא חייבת לחזור אליה: "…יובל הוא תהיה לכם ושבתם איש אל אחוזתו ואיש אל משפחתו תשבו: יובל הוא שנת החמישים שנה תהיה לכם לא תזרעו ולא תקצרו את ספיחיה ולא תבצרו את נזריה… כי יובל הוא קדש תהיה לכם מן השדה תאכלו את תבואתה: בשנת היובל הזאת תשבו איש אל אחוזתו" (ויקרא, פרשת "בהר", כ"ה, י'-י"ג).

אם לא היינו מתחלקים לחסידים של נמרוד ולחסידים של אברהם, אלא היינו מקיימים את החוק הזה, לא היו לנו שום טענות טריטוריאליות זה כלפי זה. כל עם היה חי במקום של השתקעותו ההתחלתית, ואף אחד לא היה בא אליהם בטענות על השטח שלהם, מפני שהוא היה מרגיש שהוא לא יכול לחיות על אדמה זרה, היא לא שלו ויהיה לו רק נזק מזה. ואילו ההגירה הנוכחית הגדולה של עמים, מנוגדת לחוק האדמה. אבל מצד שני, זהו תיקון, בירור של האגו, ההכרה, עד כמה שהם במצב הזה לא תואמים למקום מחייתם.

מתוך תוכנית הטלוויזיה "סודות הספר הנצחי", 13.8.2014

לינק מקוצר למאמר: https://laitman.co.il/nniyP

השאירו תגובה.

כתובת דוא"ל לא תוצגחובה למלא שדות מסומנים *

*

Pin It on Pinterest