וליפתן?

laitman_2010-02-02_4101-70.jpg

שאלה: מדוע הירידות מורגשות ומוטבעות יותר בתוך ההרגשות מאשר העליות?

תשובתי: מפני שאנחנו אגואיסטים. אנחנו נבראנו מרצון ליהנות, והוא מרגיש תענוגים או ייסורים. אין אמצע ביניהם, ולכן אפילו במצב ניטראלי, בחוסר של תענוגים וייסורים, בכל זאת רע לי. חסר תענוג. אני תמיד דורש חיוביות, אפס אינו מספיק בשבילי. זאת הסיבה שהאדם אינו מרוצה. יש לו בית, עבודה, שפע של מזון, ובכל זאת משהו חסר. או שהדשא של השכן ירוק יותר, או שהחיים הם חסרי משמעות…

הרצון האגואיסטי שלנו אינו מסתפק במה שיש לו. כתוצאה מכך אנחנו סובלים מחוסר תוספת, והתוספת הזאת חייבת כל הזמן לגדול, כפי שגדל האגואיזם עצמו. וחוץ מזה, המקור שלנו זה הבורא שברא אותנו. הוא אחד, יחיד ומיוחד, וכך גם מרגיש כל אחד מאיתנו. אז איפה ניתן לקחת מילוי לכזה עילוי מיוחד?

והנה יוצא שאנחנו אף פעם לא שׂבעים, לא מהתענוגים ולא מהמימוש העצמי. זהו הטבע של האגואיזם. מספיקה הירידה הקטנה ביותר, והגבורה שלנו פורחת ונעלמת. כל מה שרק תרצו, רק לא להרגיש ריקנות בפנים! הרצון לתענוגים תלוי במלואו באור. כל עוד מאירים לו, הוא מלא בכוחות, למרות שאינו מבין מאיפה הם באים. אך ברגע שהאור מתרחק מעט, אתה מרגיש את עצמך חסר אונים ומוכן לכל, כדי לתקן איכשהו את המצב.

תסתכל על העולם: טרור, רציחות, גנבות, שקר… היה נדמה, תן לכל אחד מה שהוא רוצה, ואף אחד לא יעשה שום פעולה רעה. אז מי אשם? – הבורא שאינו מתגלה ובכך מזמין את המעשים הרעים. מכאן נשאר רק להסיק מסקנות נכונות.

מתוך שיעור על הקדמת ספר הזוהר, 16.11.2010

ידיעות קודמות בנושא:
יראה להשפעה
"והיה לעת ערב, יהיה אור"
תלות נצחית באור

לינק מקוצר למאמר: https://laitman.co.il/v9ZLp

השאירו תגובה.

כתובת דוא"ל לא תוצגחובה למלא שדות מסומנים *

*

Pin It on Pinterest