קבלה, מדע ומשמעות החיים – הרב מיכאל לייטמן בלוג אישי
כנס בסוצ'י, שיעור 2
כולנו חלקים של רצון, כלי אחד. אין ברצון הזה שום תכונות קודמות, למעט ניצוץ קטן, זכר לא מגולה על המצב הקודם שנקרא "רשימו", הנמצא בתוך הרצונות הבהמיים הנמוכים ביותר שלנו.
הודות לניצוץ הזה אני יכול לעלות לדרגה הבאה שבה מתגלה לי "רשימו", מדרגה עוד יותר גבוהה וכן הלאה.
"רשימו", זה רישום של המצב הרוחני הבא, שהוא שבור לגמרי. במילים אחרות, יש לי דחפים למשהו יותר גבוה, אך הם מכוונים לכך שאיהנה בעצמי מהמצב הזה, אכבוש אותו. אף על פי שזו תנועה לעבר העליון, התנועה היא אגואיסטית. כלומר, מצד אחד ה"רשימו" שלי משתוקק למצב העליון, אך מצד שני הוא אגואיסטי. מה לעשות?
אם העיקר בשבילי להתנזר מהאגו, אז אני צריך לסגור את ה"רשימו" ולא להתקדם לשום מקום, הרי ברגע שאני משתוקק קדימה ומממש אותו, אני מתחיל להשתוקק לפעולה אגואיסטית עוד יותר גדולה. הרי ככל שאני מתקדם יותר, כך יש לי עסק עם אגו יותר גדול בכל מדרגה.
למה זה לא עוצר אותי? מכיוון שלא אני הוא זה שמתקן את האגו שלי, זאת עבודה של האור. עליי רק לשים את עצמי תחתיו. וככל שאני משתוקק ביתר קנאה, כוח והתמדה לרוחניות, אפילו בצורה אגואיסטית, ובאותה עת אני שם את עצמי תחת השפעת האור, זה טוב יותר.
לפיכך, ההתקדמות למצב הרוחני כלולה משני מרכיבים מנוגדים: מצד אחד, מתגלים בי רצונות אגואיסטיים גדולים עוד יותר, אך מצד שני, אני מציב אותם תחת האור שיאיר עליהם. בכך אני לכאורה נמצא בשני מצבים פנימיים מנוגדים. מבחינה איכותית, אני מנוגד לאור יותר ויותר, אך יחד עם זאת, אני מזמין אותו על עצמי במאמץ גדול יותר.
הניגוד בכל ההיבטים בין היחס הכמותי והאיכותי מאוד מבלבל אותנו. אולם זה נעשה בכוונה, כדי שנקבל על עצמנו את התנאים של המדרגה הבאה ונקיים אותם על ידי משחק במדרגה זו.
בעל הסולם כותב ב"שמעתי", מאמר י"ב: עיקר עבודת האדם צריך להיות, איך לבוא ולהרגיש טעם בלהשפיע נחת רוח ליוצרו.
איפה זה אצלי? איזה טעם אני יכול להרגיש בהשפעה: אגואיסטי, אלטרואיסטי? אני אפילו לא יודע. איך אני משפיע לה' ומה יש לי מזה?
היות שכל מה שהאדם עושה לתועלת עצמו, מרחקת אותו מה', מטעם שינוי צורה. האם יש לי מוצא כלשהו מהמצב הזה? אני הרי גם כן משתוקק אל הבורא. אף על פי שאני יכול לחזור אלף פעם שאני עושה זאת על מנת להשפיע, אלה יהיו רק מילים.
מה שאם כן, אם הוא עושה מעשה לתועלת ה', אפילו שהמעשה תהיה הכי קטנה, מכל מקום נקרא זה (המעשה) "מצוה", כלומר תיקון של עצמו.
לכן, עיקר השתדלות האדם צריך להיות, להשיג כח המרגיש טעם בלהשפיע, וזהו על ידי שממעטין בכח המרגיש טעם בקבלה עצמית, ואז לאט לאט משיגים את הטעם בלהשפיע. כלומר, אנחנו צריכים להגיע למצב שכאשר אנחנו נותנים משהו אנחנו נהנים.
כל העבודה שלנו בקבוצה אמורה בהדרגה להביא אותנו לכך. תחילה אנחנו מתקדמים תחת השפעת הרצון השבור, היינו בעזרת אותות כבוד, שבח, הוקרה וידע. כאשר אנחנו משתדלים להתייחס יפה אחד לשני ונהנים מכך, מכיוון שאז אנחנו נראים גדולים ומכובדים בעיני החברה ובעיני עצמנו.
אבל אם נמשיך לשחק בזה, נקבל תכונות אחרות לגמרי, כיוון שבהתאם לפעולות שלנו (הכוונות שלנו בטוח שבורות), יאיר עלינו המאור המחזיר למוטב ואנחנו נתחיל להשתנות תחת השפעתו.
זה בדיוק הדבר שעליו אנחנו צריכים להתבסס תמיד: כיצד לפעול כך כדי שבכל רגע להיות תחת השפעה מרבית של האור העליון. זה מה שצריך לקבוע כל הזמן את המעשים שלנו, המחשבות, הכוונות – איך לפעול בצורה הטובה ביותר בפנים ובחוץ כדי שהאור יקרין עליי כמה שיותר.
עלינו לדאוג לזה כל הזמן, אף על פי שהדאגה הזאת יכולה להיות גם לא נכונה. הרי מה שנראה לי נכון היום, יתברר מחר כשגוי, כיוון שכל הרצונות וה"פלירט" שלנו עם האור העליון הינם אגואיסטיים ומנוגדים לתכונת האור. אך זה לא נלקח בחשבון.
אנחנו נמצאים במצב מנוגד לחלוטין ל"אור הפנימי", שמגיע אלינו בהמשך. אולם אנחנו נמצאים בהתאמה מלאה ל"אור המקיף".
מובן שאני אגואיסט ומנסה כל פעם להציב תכונה כלשהי תחת השפעת האור, על מנת לתקנה לטובת עצמי. אף על פי שהתיקונים שלי מכוונים בצורה אגואיסטית כלפי עצמי, "האור המקיף" לא מסתכל על זה ומאיר עליי גם לפי המאמצים האגואיסטיים ומתקן את האגו שלי.
זו תכונה אדירה של האור העליון! הרי כאשר הוא יצא מהכלי השבור, הוא עבר בעצמו את השינוי הזה. הוא לא לוקח בחשבון את המצב הנוכחי של הכלי, אלא מסתכל לאיזה מצב הבא ניתן להביא אותו.
לכן העיקר בשבילנו זה להשתדל כמו ילד קטן והאור יתקן הכול. ככל שנעשה יותר פעולות בהתאם לאור העליון, כך נקבל ממנו תיקון יותר גדול. זה בדיוק המעבר מ"לא לשמה" ל"לשמה", מ"לעצמי" ל"למען הבורא".
לכן, עיקר השתדלות האדם צריך להיות, להשיג כח המרגיש טעם בלהשפיע.
קשה לנו עכשיו לדבר על זה מכיוון שבינתיים יש לנו טעם אגואיסטי בהשפעה – אני מתחיל לקבל ממנה תענוג. צריכה להיות לי איזושהי אינדיקציה, תחושה, קנה מידה פנימי: נותן יותר – נהנה יותר, נותן פחות – נהנה פחות. אני צריך למדוד את הכול, אחרת לא אוכל להרגיש את הפעולות שלי ואהיה מעין תחת הרדמה, כאשר אני עושה משהו אבל לא מרגיש בעצמי.
כיצד להשפיע ולהרגיש יחד עם זאת תענוג? הרי אז כל אחד יסכים להשפיע. מה ההבדל בין לקבל ללהשפיע, העיקר שאני נהנה בזמן הפעולה. זה לא מובן לנו בינתיים. כעת אנחנו פועלים רק במישור אחד. מה שלא נעשה, בכל מקרה אנחנו רק מקבלים.
בהדרגה, "האור המקיף" מבצע עלינו שינוי כזה שאנחנו מתחילים להשפיע באמת, להוציא מחוץ לעצמי לתוך חלל ריק ולא מורגש על ידינו, ויחד עם זאת ליהנות.
למה פתאום יש בנו הרגשה שאנחנו נותנים לתוך חלל ריק? כיוון שבמעבר מעבודה למען עצמי לעבודה למען אחרים, אדם אחר הופך להיות לא מורגש על ידינו. העניין הוא שעכשיו אנחנו מרגישים אותו בתוכנו ובונים עימו יחסים בהתאם להיותו רחוק או קרוב. אני רוצה לתת לו במידה שהוא קרוב לי מבחינה אגואיסטית, אחרת איני מרגיש אותו, לא מסוגל לבצע אף פעולה למענו.
כאשר מתרחש באדם מהפך רוחני, הוא מרגיש תחילה את האחרים בתור "אין ואפס". כלומר התחושות והמעשים הקודמים שלו נעלמים, ומתחילים להופיע אחרים, בדומה ללידה כאשר גופו של התינוק הנולד מתחיל לפעול בצורה אוטונומית ולוקח על עצמו לבצע את כל מה שגוף האם ביצע עבורו לפני כן.
מהפך דומה קורה גם לנו, ואז אנחנו מקבלים הבנה של העבודה הרוחנית, אפשרות של נתינה מחוץ לעצמי. זה דבר ממש לא יאומן! והכול הודות ל"אור המקיף", שבעת השבירה יצא מהכלי ונמצא סביבו, כלומר סביבנו, ויכול להשפיע עלינו בצורה כזאת.
מתוך כנס סוצ'י, שיעור 2, 10.06.2014
ידיעות קודמות בנושא:
במנוחה רגועה
להשתזף בקרני המאור המחזיר למוטב
האור עובד ללא ימי מנוחה
