הקרב על החמץ

הקרב על החמץ
בקבלה החמץ מסמל את האגואיזם שמפריד בינינו לבין האושר הנצחי. כדי לצאת מ"הכלא האגואיסטי" שנקרא מצרים, עלינו לבצע את בדיקת החמץ בליבנו. הבדיקה נעשית על ידי אור הנר, אור הקבלה, שעוזר לנו לגלות מהו החמץ, כדי שנוכל לבערו מהעולם, כלומר מתוך כל רצונותינו.

ביעור החמץ מתוכנו פירושו לבדוק את עצמנו ולהסכים שלא להשתמש עוד באהבה העצמית. את החמץ שלא הצלחנו לגלות אנו מוכרים. פעולת מכירת החמץ מביעה את הנכונות שלנו להתעלות גם מעל הרצון האגואיסטי שיתעורר בנו לאחר הביעור.

לאחר ביצוע כל הפעולות האלה אנו מוכנים מצד עצמנו ליציאה ממצרים, ובכך אנו מזמינים את הכוח העליון שמוציא אותנו לחופשי.

לינק מקוצר למאמר: https://laitman.co.il/Snaut

20 comments

  1. במרום ילמדו עליהם ועלינו זכות שתהא למשמרת שלום ונשא ברכה מאת ה' וצדקה מאלהי ישענו ונמצא חן ושכל טוב בעיני אלהים ואדם

  2. חמץ אותיות צמח

    ורב כמו שנאמר רבבה כצמח השדה נתתיך וַתִּרְבּי וַתִּגְדְּלִי וַתָּבואי בעדי עדיים שדיים נכונו ושערך צמח ואת ערם ועריה ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך ואמר לך בדמיך חיי     ואמר לך בדמיך חיי

  3. אני אוכל חמץ בפסח. אני מבין שבין כה וכה זה סתם מנהג. שאלתי היא האם אני עדיין יכול לבטל ולבער את ה"חמץ הרוחני" שהיא האגו למרות שבפועל אני אוכל לחם בפסח?

  4. מאמר קע"א שמעתי

    קעא. זהר, אמור

    שמעתי ד' דחוה"מ פסח תש"ט

    בזהר פרשת "אמור", אמרה כנסת ישראל, אני ישנה בגלותא דמצרים (דף מ"ג, ד"ה ובחודש הראשון).

    הסתלקות המוחין – נקרא שינה.

    ולבי ער: לב הוא בחינת ל"ב נתיבות חכמה, היינו שהיה מאיר בהם בחינת חכמה, אבל היתה בלי התלבשות בחסדים, שזה נקרא גלות מצרים, ובשביל זה נקרא שינה. אבל יחד עם זה היו ראויים לקבלת מוחין דחכמה, אלא מבחינת אחוריים.

    קול דודי דופק: היינו קולו של ז"א שהוא בחינת חסדים. וזה שאמר, דא קוב"ה. פתחי לי פתחא כחדודי דמחטא, היינו שבעת הגאולה אמר להם שימשיכו מחדש את בחינת החכמה, ובזמן שהוא בלי חסדים נקרא הפתח שלה כחדודי דמחטא, משום שאינה מאירה בלי חסדים.

    ואני אפתח לך תרעין עילאין, היינו משפיע לה מבחינת חסדים, ואז יהיה לה הרחבה שיהיה לה חכמה וחסדים. פתחי לי וכו', דהא פתחא לאעלא לי בך הוא, דלא יעלון לגבאי בני, אלא בך, היינו שהבנים הצריכים למוחין דחכמה, אינו הוא יכול להשפיע להם, יען שבחינתו היא רק חסדים, אלא כשהיא תמשיך חכמה אז יש יכולת שהבנים גם כן יקבלו חכמה. לכן נקרא, כי רק היא יכולה לפתוח הפתח הזה.

    מה שאם כן אני סגור דלא ישכחון לי. היינו, שלא ישכחון לי בשלימות, שז"א בזמן שיש לו רק חסדים אזי אין לו אלא בחינת ו"ק, ונקרא אוירא סתם, מה שאם כן כשיש לו בחינת חכמה גם כן, ואז אף על פי שאין הוא מקבל רק חסדים, נקרא החסדים שלו אוירא דכיא, שאז החסדים שלו מעולים מן חכמה, אבל בלי חכמה לא ישכחון אותו בשלימות. וזה שכתוב, בגין לאזדווגא עמך ולמהוי עמך בשלם דעלמין. תא חזי בשעתא דקב"ה קטיל לבוכרי דמצראי, כל אינון דקטיל בפלגות ליליא ואחית דרגין מעילא לתתא, היינו על ידי תיקון המסך דחיריק שגורם שני בחינות, הסתלקות הג"ר וכמו כן המשכת החסדים, שע"י התכללות הזה יש יכולת להתפשטות המוחין מלמעלה למטה.

    ביה שעתא עאלו ישראל בקידמא דאת קדישא, אתגזרו, שענין מכת בכורות וענין דם פסח וענין דם מילה הוא בחינה אחת. שזה יוד ידוע שאלהי מצרים היה שה, זאת אומרת שהקרבן פסח היה מכוון לאלוהיהם. שקליפות מצרים היה שהם רצו להמשיך מבחינת גמר התיקון כעין חטא של עץ הדעת, שרצו להמשיך את האור דג"ר מלמעלה למטה, וע"י שחיטת הפסח היו שוחטין את הג"ר דחכמה, שעל ידי זה היה מכת בכורות, שענין בכור הוא סוד ג"ר. שהיו מבטלין את הג"ר, וזה היה על ידי מסך דחיריק, שהוא בחינת העלאת המנעולא שזה גורם לביטול הג"ר. וזה "דם" מלשון דממה, שהוא דמית דממית הג"ר, וזה ענין דם מילה, שענין איזמל הוא סוד דינין דנוקבא, שהדינין מבטלין את דינין דדוכרא. וזה שכתוב, תרי דמא הוו דם פסח ודם מילה, ועל ידי זריקת דם פסח היה ביטול הג"ר והתכללות בתיקון קוין, שהוא סוד המשקוף ושתי המזוזות. ובארבעה וכו', ויסתלקו ישראל מרשותא אחרא וכו', ויתאחדו במצה קשורא קדישא, שענין חמץ הוא סוד המוחין המתפשטין מחזה ולמטה, שאז הם מאירים ממעלה למטה, ומצה הם המוחין שמאירים מחזה ולמעלה, שמבחינה זו אין אחיזה לחיצונים. והטעם, משום שענין המנעולא שנתגלה בליל פסח, שעל ידי זה היה שחיטת הפסח ומכת בכורות, פועלת רק ממנה ולמטה, זאת אומרת, שנתגלתה בחזה. יוצא לפי זה, כל מה שישנם ממנה ולמעלה אינו, היא פועלת עם בחינת דין הנמצא בה, מה שאם כן מחזה ולמטה, שכל התפשטות היא למטה מבחינתה, לכן נרגשת הדין שבה. לכן היו ישראל נזהרין אז בליל פסח שיאכלו מצה ולא חמץ.

    ויש מעלה למצה שאינו בחמץ, ויש מעלה בחמץ שאינו במצה. במצה יש מעלה, שהם מוחין שלמים מבחינת ג"ר דחכמה, הנבחנים עוד לבחינת שני מאורות הגדולים, אבל הם בבחינת אחוריים, שאינם יכולים להאיר מסיבת חסרון החסדים. ויש יתרון לחמץ, הגם שהם רק בחינת ו"ק, אבל כבר מלובשים בחסדים. ובבית המקדש שהיו מוחין דחכמה, היו גם כן בבחינת מחזה ולמעלה שהוא בחינת מצה, שלכן נאמר, "וכל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו".


  5. ברור שכן

    אף הרב בעצמו אמר, כמו שחז"ל אמרו שלא אכפת לקדוש ברוך הוא איך שוחטים את הבהמה אם זה מהצוואר (שנחשב לשחיטה כשרה) או מהעורף (שחיטה לא כשרה) ,

    כי כל המצוות נתנו על מנת לזכך את ישראל, הכוונה כדי לתקן את הרצונות האגואיסטיים שלהם כלפי הבורא !!!

     וכדרך אגב, לבורא לא אכפת מאיזו מסגרת מגיעים אליו, בין אם זה מנצרות / אסלאם וכו'. להיפך, הוא בעד שכל אדם ישמור על המסגרת שמחזיקה אותו ומתוכה דרך חכמת הקבלה להגיע אליו.

     בהצלחה

    רינת

    הקבוצה הוירטואלית

  6. ליקוטי הלכות מהמקובל האלוקי הרב נתן מברסלב –הלכות נפילת אפייםוְעִקַּר הַכֵּלִים וְהַהֵיכָלוֹת לְקַבֵּל הָאוֹר בְּהַדְרָגָה וּבְמִדָּה בִּבְחִינַת מְטֵי וְלָא מְטֵי הֵם נַעֲשִׂין עַל – יְדֵי תִּקּוּן הַכֶּתֶר דַּיְקָא שֶׁהוּא הַמְסַדֵּר וְהַמְיַשֵּׁב אֶת הַמֹּחִין שֶׁהוּא כְּמוֹ מְעַכֵּב וּמוֹנֵעַ אֶת הַמֹּחִין מֵרְדִיפָתָם שֶׁעַל – יְדֵי זֶה עִקַּר הַהַשָּגָה כַּנַּ"ל. וְזֶה אֵין זוֹכִין כִּי אִם עַל – יְדֵי מִצְוֹת מַעֲשִׂיּוֹת   דַּיְקָא……נִמְצָא שֶׁמִּבְּחִינַת עֲשִׂיָּה גַּשְׁמִיּוּת שֶׁהוּא עִקַּר הַמְּנִיעָה וְהַמְעַכֵּב וְהַמָּסָךְ הַמַּבְדִּיל וְהַמּוֹנֵעַ מֵהַשָּגַת אֱלֹקוּתוֹ יִתְבָּרַךְ כְּשֶׁזּוֹכֶה לְטַהֵר וּלְקַדֵּשׁ אֶת הָעֲשִׂיָּה עַל – יְדֵי עֲשִיַּת הַמִּצְוֹת בְּשִׂמְחָה. אָז מִזֶּה דַּיְקָא עִקַּר הַתִּקּוּן, כִּי עוֹלֶה עַל – יְדֵי זֶה לְמַעְלָה לְמַעְלָה עַד שֶׁנַּעֲשֶׂה עַל – יְדֵי זֶה דַּיְקָא בְּחִינַת כֶּתֶר שֶׁהוּא גַּם כֵּן בְּחִינַת מוֹנֵעַ וּמְעַכֵּב שֶׁזֶּה הַמּוֹנֵעַ וְהַמְעַכֵּב הוּא עִקַּר תַּכְלִית שְׁלֵמוּת הַתִּקּוּן כַּנַּ"ל.ְספר תניא – פרק דועוד יש לכל נפש אלהית שלשה לבושים שהם מחשבה דבור ומעשה של תרי"ג מצות התורה שכשהאדם מקיים במעשה כל מצות מעשיות ובדבור הוא עוסק בפירוש כל תרי"ג מצות והלכותיהן ובמחשבה הוא משיג כל מה שפאשר לו להשיג בפרד"ס התורה הרי כללות תרי"ג אברי נפשו מלובשים בתרי"ג מצות התורה ובפרטות בחי' חב"ד שבנפשו מלובשות בהשגת התורה שהוא משיג בפרד"ס כפי יכולת השגתו ושרש נפשו למעלה.

  7. כן, גם כתוב גדול התלמוד שמביא לידי מעשה. השאלה היא מה זה מעשה? לפי הפרוש שלך כל הש"סניקים החב"דניקים והחרדים ברחבי מדינת ישראל ובעולם היו מזמן אמורים להגיע לגמר התיקון ולהרגיש עולמות עליונים ומה לא, ועובדה שזה לא כך.

  8. ויוציאנו ה' ממצרים

    לא על ידי מלאך

    ולא על ידי שרף

    ולא על ידי שליח

    אלא הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו

    שנאמר

    ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה

    והכיתי כל-בכור בארץ מצרים מאדם ועד-בהמה

    ובכל-אלהי מצרים אעשה שפטים

    אני ה'

    ועברתי בארץ מצרים                         אני ולא מלאך

    והכיתי כל-בכור                                אני ולא שרף

    ובכל-אלהי מצרים אעשה שפטים         אני ולא השליח

    אני ה'                                             אני הוא ולא אחר

  9. שמעתי קנא. וירא ישראל את מצרים

    שמעתי בשלח

    בפסוק "וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים, ויראו העם את ה', ויאמינו בה' ובמשה עבדו".

    יש להבין מה שייך כאן לומר ענין "ויאמינו", שמובן שהנס של יציאת מצרים וקריעת הים, הביא את ישראל לאמונה גדולה יותר ממה שהאמינו קודם. והלא אמרו חז"ל על פסוק "זה אלי ואנוהו", שראתה שפחה על הים יותר מיחזקאל הנביא, אם כן משמע שיציאת מצרים היה ענין של ניסים גלוים, המביאים לידיעת ה', שזהו היפך מהמובן של "אמונה", כי אין פירושו למעלה מן הדעת. וכשרואים נסים גלוים, קשה מאד להיות אז באמונה, כי אדרבה אז הוא התפשטות הדעת. אם כן מהו הפירוש של כתיב "ויאמינו בה'".

    רק יש לפרש על דרך הפירוש של "וכל מאמינים שהוא אל אמונה", והפסוק מספר בשבחן של ישראל, שאפילו אחרי שראו הנסים הגלוים, לא נגרע אצלם העבדות ה', שהוא על דרך האמונה ולמעלה מן הדעת. וזה הוא עבודה גדולה, לאחר שזוכים ויכולים לעבוד את ה' בדעת, ואז לאחוז בדרך האמונה ולא לזלזל בו כלום.

  10. שמעתי קנח. טעם שלא נוהגים לאכול אחד אצל השני בפסח

    שמעתי בסעודת שחרית דחג פסח תש"ח

    אומר טעם על מנהג שנוהגין, שלא לאכול אחד אצל השני מטעם כשרות. ולמה לא נוהגין כך כל השנה, וכמו כן מי שיודעין בו ששם כשר בתכלית, אפילו יותר טוב מבאצלו בבית, ומכל מקום נוהגין שלא אוכלין, הוא מסיבת שאיסור חמץ הוא במשהו. ועל משהו אי אפשר לשמור את עצמו, אלא השם ית' יכול לשמור לו שלא יעבור על משהו. וזה ענין שכתוב, שצריכין להזהר על משהו חמץ, שהאדם מצוה על הזהירות, שצריך לשית עצות שלא יבוא לידי משהו חמץ. אבל בידי אדם אי אפשר לשמור את עצמו, לכן שרק השם הוא השומר. ובטח שהשמירה הוא באופן שלא כל אחד שוה, שיש ה' שומר אותו יותר ויש שלא שומר אותו כל כך. וזה תלוי כפי ההצטרכות האדם, כי יש בני אדם שיודעים שצריכים לשמירה יתירה, אזי הם ממשיכים שמירה יותר גדולה. ויש בני אדם שמרגישים שלא צריכים כל כך לשמירה ממרום, וזה לא ניתן להאמר, כי זה תלוי בהרגשה, כי יש שמרגיש את עצמו בחסרון, והוא צריך לנטירותא יתירה.

  11. שמעתי קנט. ויהי בימים הרבים ההם

    שמעתי

    "ויהי בימים הרבים ההם, וימת מלך מצרים, ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו, ותעל שועתם אל אלקים מן העבודה, וישמע אלוקים את נאקתם" (שמות ב' כג). זאת אומרת שכל כך היו סבלו יסורים, עד שאין באפשרות לנשוא אותם, וכל כך הפצירו בתפילה עד "ותעל שועתם אל אלקים". והלא אנחנו רואים שהיו אומרים "מי יתן וכו', בשבתנו על סיר הבשר באכלנו לחם לשובע". וכן אמרו, "זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם, את הקשואים, ואת האבטחים, ואת החציר ואת הבצלים, ואת השומים".

    והענין הוא, שבאמת עבודת מצרים היה חביב עליהם ביותר. וזהו ענין "ויתערבו בגוים וילמדו ממעשיהם", היינו שאם הישראל תחת שליטת איזה אומה, אזי האומה הזו שולטת עליהם, ואין להם באפשרות לפרוש משליטתם. אם כן היו טועמים טעם מספיק בהעבודת הזו, ואי אפשר להם להגאל. ומה עשה הקב"ה, "וימת מלך מצרים", היינו שאבדו העבדות הזו, וממילא שלא היו יכולים עוד לעבוד. שהם הבינו, באם אין שלימות המוחין, אזי אין העבדות בשלימות. לכן "ויאנחו בני ישראל מן העבודה", העבודה, היינו שלא היה להם הסתפקות בהעבודה, שלא היה להם שום חיות בהעבדות. שזה סוד "וימת מלך מצרים", שכל השליטות של מלך מצרים, שהוא היה זן ומפרנס אותם, מתו. לכן היה להם מקום לגלות תפילה, ותיכף ויושעו. וזה אח"כ כשהלכו במדבר, ובאו במצב הקטנות, היו משתוקקים להעבדות שהיה להם, מטרם מיתות מלך מצרים.

  12.  לרב, באהבה רבה

    שמעתי קצג. מחשבה היא בחינת מזונות,

    שמעתי כ"ד אדר תש"ד ירושלים

    יש ג' גופי בחינות גופים באדם: א) גוף הפנימי שהוא לבוש להנפש דקדושה, ב) מקליפת נוגה, ג) ממישכא דחויא. ובכדי להנצל מב' גופים, ושיהיה יכולת לשמש רק עם הגוף הפנימי, אזי סגולה לחשוב מחשבות שהוא נוגע רק להגוף הפנימי. זאת אומרת שהמחשבה שלו תהיה תמיד ברשות היחיד, שאין עוד מלבדו כתוב, אלא שהוא עושה ויעשה לכל המעשים, ואין שום בריאה בעולם שיוכל להפרידו מהקדושה. וכיון שאין הוא חושב עבור ב' הגופים, אז הם ימותו, משום שאין להם מזונות, ואין להם במה להתקיים. וזה סוד לאחר החטא דעץ הדעת אמר לו הקב"ה, "בזיעת אפיך תאכל לחם", שלפני החטא לא היה החיות תלוי בהלחם.

    מה שאין כן אח"כ לאחר החטא, שנדבק בהגוף דמשכא דחויא, אזי נקשר החיים בהלחם, היינו במזונות, שאם לא נותנים לו את המזונות הוא מת. וזהו לתיקון גדול בכדי להנצל מהגופים הנ"ל. משום זה צריכים להשתדל ולהתאמץ, שלא יחשוב מחשבות עבורם, כי המחשבות זהו מזונותם, לכן יחשוב רק עבור הגוף הפנימי, שהוא לבוש להנפש דקדושה. היינו, שיחשוב מחשבות שהם אחרי עורו, זאת אומרת עבור תועלת שהם חוץ מעורו, חוץ מהרצון לקבל. ואחרי עורו אין שום אחיזה לקליפות, שהקליפות נאחזים מה שהוא בתוך העור, ולא מחוץ להעור. זאת אומרת, שכל מה שבא לידי התלבשות יש להם אחיזה, וכל מה שאינו באה לידי הלבשה אין הם יכולים להתאחז.

    וכשיתמיד לחשוב מחשבות שהם לאחר עורו, אזי הוא זוכה להפסוק "ואחרי עורי נוקפו זאת". "זאת" הוא בחינת שכינה הקדושה, והיא עומדת אחרי עורו. "נוקפו", היינו שנתקנה רק אחרי עורו, ואז הוא זוכה לבחינת "ומבשרי אחזה אלקי", שאז הוא רואה ומבשר הזה את אלקו, היינו שהקדושה בא בהלבשה בגוף בפנימיות. וזהו דוקא כשהוא מסכים לעבוד מחוץ לעורו, היינו בלי כל התלבשות, אזי הוא זוכה להתלבשות. מה שאין כן הרשעים, שרוצים לעבוד דוקא בהתלבשות, היינו בתוך העור, אזי "וימותו ולא בחכמה", אזי אין להם שום התלבשות, ולא זוכים לשום דבר.


  13. לזיו היקר

    קודם כל להגיע להשגה רוחנית (לעבור מחסום) זה לא דבר ששייך לקבוצה (ש"ס, חב"ד) אלא ליחיד. ובהסטוריה שלנו זה תמיד היו יחידים ששמרו על מצוות בגשמיות וכוונו אותם למטרת דביקות בבורא. כמו שבעל הסולם אומר שבלי הכוונה זה גוף בלי נשמה. אבל הכוונה צריך להתלבש בתוך גוף שהם המצוות בגשמיות. בלי זה, בעל הסולם אומר שזה כמו נשמה בלי גוף – שגם לזה אין קיום (כמה אנשים אתה מכיר שהיגיעו להשגה רוחנית ממש שלא שמרו על כל המצוות בגשמיות)? בתקופת בית מקדש ראשון ושני לא היה צורך ל"מסגרת" או "מנהגים" כדי לאחד את  העם. ובכל זאת כולם שמרו על המצוות בגשמיות עם הכוונה לדביקות בבורא עולם. ההיסטוריון יוסיפוס פלביוס מעיד בספרו  איך שהוא ראה הקרבת קרבן פסח ב י"ד לחודש ניסן. למה העם הקריב את הקרבן אם הכל זה רק איזה הרגשה פנימית ופעולות גשמיות לא שייכות לתיקון הנשמה? אין משהו יותר טוב לעשות עם הזמן ועם הכסף? בודאי שבלי הכוונה, הפעולה הגשמית לא תביא את האדם לתיקונו. אבל בלי הפעולה הגשמית האדם גם לא יגיע. ועוד דבר, כולם מצטטים את המאמר של "מה איכפת להקב"ה אם שוחטים בהמה מהעורף או מהצוואר אלא הכל לזכך אותנו". אתה באמת חושב שהמאמר הזה בא להראות שמצוות בגשמיות אינן חשובות? המאמר בא להגיד שאנחנו לא עושים "טובה" להקב"ה בזה ששומרים מצוות אלא עושים טובה לעצמינו כששומרים את המצוות בגשמיות עם כוונה לדביקות בבורא. רק ככה אנחנו יכולים להגיע ולעבור מחסום.

  14. טוב. נכון שלא ברור כמה הגיעו, אם בכלל, לרוחניות מתוך הביצוע הגשמי.

    אבל באותה מידה לא ברור כמה הגיעו, אם בכלל, לרוחניות ללא ביצוע גשמי.

    אני מנחש שבעל הסולם דוקא כן נהג גם במצוות הגשמיות. אבל האמת שהוא לא אמר בשום מקום שזה הכרחי. אז יש או אין הוכחה ממנו?

    היו לרב"ש עשרות תלמידים. מה הם אומרים? מה הוא אמר? מה הוא עשה? מה הם עושים? מי מהם רוחני?

    האם שתי האפשרויות (קיום בגשמיות, קיום ברוחניות) תיאורטיות ואין רוחניות בכלל? האם רק אחת מהן מספיקה? האם שתיהן יחד הכרחיות? ציטוטים לא יעזרו פה. זה סתם תאוריות. למשל, האם יש למישהו את טלפון של אחד שהגיע ממש?

      

  15.  לבני ברוך באהבה רבה,

    צא ולמד מה בקש לבן הארמי לעשות ליעקב אבינו ? שפרעה לא גזר אלא על הזכרים ולבן בקש לעקור את הכל, שנאמר,

    ארמי אׁבד אבי וירד מצריימה

    ויגר שם במתי מעט

    ויהי שם לגוי עצום ורב (דברים כו, ה)

    "וישלח יעקב מלאכים לפניו" (בראשית לב, ד), טרם שיתחבר לעשו. "אל עשו אחיו ארצה שעיר", שכל רצונו לקלוע אל השערה. "שדה אדום: ויצו אתם לאמר כה תאמרון לאדני לעשו", שמכיר אדנותו. "כה אמר עבדך יעקב עם לבן", רמאה. "גרתי", ותרי"ג מצות שמרתי. "ואחר עד עתה", לדרוש שלומך, הכל מחמת הרמאי בא אלינו.

    [בעל הסולם/פרי חכם/על התורה/וישלח]

    להרחבה ראו,

    http://www.kab.co.il/heb/content/view/frame/8578

    א

    ומיית, שמע ההוא לגיון ודחיל, אמר יאות דאזיל לקבליה ואתפייס בהדיה, עד דחמא ליה ההוא בר נש אמר ווי דהשתא יקטליניה ההוא לגיון, שארי סגיד וכרע לקבליה, אמר ההוא לגיון אלמלא הוה ליה בידיה חויא לקטלא, לא סגיד כולי האי לקבלי, שארי לגיונאה לאתגאה, אמר הואיל וכל כך כרע לקבלי לא אקטליניה. כך אמר יעקב, עם לבן גרתי ואחר עד עתה, עשרין שנין אתאחרית עמיה, ואנא מייתי חויא לקטלא בני נשא, שמע עשו אמר ווי מאן יקום קמיה, דהשתא יקטליניה יעקב בפומיה, שארי נפיק לקדמותיה לאתפייסא עמיה, כיון דחמא ליה, מה כתיב:

    [ספר הזהר בארמית/חלק א/קסז]

    להרחבה ראו,

    http://www.kab.co.il/heb/content/view/frame/21162

  16. אתה נמצא כאן: ראשי / ספריית כתבי מקובלים / כתבי מקובלים נוספים / האר"י / פרי עץ חיים / שער תפילות ראש השנה / פרק ו
    פרק ו

    וכבר בארנו, כי מר"ה עד ש"ע, אין זווג לז"א עם המלכות, רק ז"א מזדווג עם לאה, שהוא קשר של תפילין, כמבואר אצלינו ענין זה, בחילוק תפילת היום, ובמנחה ובערבית ובאחר חצות, ולזה אנו מחזירין פב"פ בסוד מלך עוזר וכו', אמנם קודם שנחזירם פב"פ, צריך לעשות הנסירה תחלה, שהוא סוד זכרנו לחיים:

    (להר"ר גדליה (זכרינו) לפי שהוא סוד הנסירה, ונעשית ע"י הדורמיטא דז"א, והשינה היא א' מס' במיתה, לכן אנו אומרים, שיהיה זו זכירה לחיים ולא למיתה. גם בארנו כי למענך אלהים חיים הוא כנגד נה"י דז"א, ודע כי שם מדת המלכות, וזהו שאנו אומרים למענך, כי נסירת נה"י הוא למענך, כי הוא שיעור קומתך):

    בזכרנו לחיים, יש בו מ"ח אותיות, כמספר הוי"ה אהי"ה, שהוא סוד מ"ח בגי', והוא סוד זכרנו עצמו, כנ"ל שבו רמוזין הוי"ה ואהי"ה:

    (צמח – לכן אין לומר אל חי כדלקמן, מטעם זה ג"כ):

    והנה י"א תיבות הם, זכרנו לחיים מלך חפץ בחיים וכתבינו בספר החיים למענך אלהים חיים. והם כנגד י' אחוריים שצריך לנסר, ועוד בחי' אחרת, שהוא החיות לכולם, הרי י"א, וכמ"ש בי"א סמני הקטורת שהם נאחזים מאחוריים אלו, כנודע. ובכל יום מי' ימי תשובה, יכוין תיבה נגד הבחינה הננסרת ביום ההוא, והנה תחילה תכוין שאף על פי שאין ננסר בכל יום ויום מי' ימי תשובה רק ספירה אחת, עכ"ז צריך להוריד הדינין עד למטה, וכבר ידעת ענין לאה ורחל, כי לאה הוא מן הראש עד החזה, ורחל מהחזה עד הרגלים, ושניהן באחור:

    (א) והנה לחיים, הוא כנגד כתר ז"א, אשר נקרא חיים, בסוד תפילין העליונים, שהם בסוד א"מ העליון, שעל ראש כתר ז"א. וכבר ידעת, כי תפילין נקראים חיים, הם כ"א אזכרות, וד' פרשיות, וד' בתים. והם אהי"ה הוי"ה אהי"ה, הכל גימטריא חיים, וזהו זכרינו לחיים. וענין, כי תפילין אלו הם נמשכין מזווג או"א, שהם הוי"ה אהיה במלוי יודין, שהם גי' רגל, ואח"כ נמשכין דרך נ' שערי בינה, וזהו זכרנו שהוא גי' רגל:

    הגהה (א) והנה זכרנו, זכור עולה ע"ב קס"א, כי נמשך זה המתוק אל הנסירה, דרך נ' שערי בינה, סוד נ' דזכרנו, כמ"ש כל זה לעיל. לחיים הם המוחין אהיה הוי"ה אהי"ה שעולים חיים. וגם כתר ז"א נקרא חיים בסוד התפילין, שהם א"מ אל הכתר ז"א. ותכוין, כי תפילין אלו הם נמשכין מזווג או"א, שהם הויה ואהיה דיודין, ואח"כ נמשכין דרך נ' שערי בינה, וזהו זכרנו זכור נ'. ותכוין, כי כל תפילין הם מקיף, וז"ס הבל היוצא משם ס"ג, שהוא מלויו. וזהו בר"ת של זכרנו לחיים, שהוא מספר מלוי ס"ג דאימא, ובס"ת שהוא מספר מלוי ע"ב דאבא, שמזיווגם נעשים התפילין והמוחין. והרי נרמז כאן במלת לחיים, כתר ז"א, ששם עומדים המקיפים סוד התפילין, והוא ננסר ביום זה, ע"ד כתר דרחל, כמ"ש לעיל. מלך היא לאה, שעומדת נגד המוחין דז"א:

    סברא אחריני מצאתי כתוב וזהו – זכור גי' רל"ג, ונ"ה אותיות כזה – יוד ויו דלת, הי יוד, ויו יוד ויו, ה"י יו"ד, הרי כ"ח אותיות דע"ב. וכן אהיה, אלף למד פא, הי יוד, יוד ויו דל"ת, ה"י יו"ד, הם כ"ז אותיות, ס"ה נ"ה, ועם רגל הרי רפ"ח, כמנין זכרנו עם ה' אותיות):

    גם תכוין, כי כל תפילין, הוא נגד המוחין מחכמה ולמטה, וזהו מלך חפץ בחיים, פי' – כי גם לאה זו נקרא מלכות עלאה, וזהו מלך, והנה חב"ד הם היוצאין במצח, ושם נעשין התפילין הנקרא חיים. והנה המצח יש בו סוד הרצון והחפץ, וזהו מלך חפץ בחיים, כי מלכות זו לוקחת החפץ והרצון מן מצח ז"א, שבו תפילין הנקרא חיים, כנודע כי ד' של תפילין יוצאת מהארה זו:

    וכתבנו בספר החיים, הוא חג"ת דז"א, שהם הידים, סוד הכתיבה. וספר החיים הוא המלכות הב', הנקרא רחל, היוצאת בין הזרועות כנגד החזה, והיא נקרא ספר כנודע, והוא סוד התפילין בראש שלה, אשר שם נקרא ספר החיים:

    למענך אלהים חיים, הענין, כי כל האחוריים הם נקרא אלהים, ומשם מתפשטין דרגין עד אלהים אחרים, ולכן לאלו אחוריים אנו קורין אלהים חיים, כי אותן החיצונים הנמשכין משם, נקרא אלהים אחרים. והנה אחוריים אלו, נקרא אלהים חיים. והנה רחל נגד נה"י של הזכר, גם סוד הענין, כי הלא נה"י של הזכר ושל נוקבא, וכל א' נקרא אל חי, בסוד היסוד, ושניהם יחד נקראים אלהים חיים, והבן זה. ולפי טענה זו, יש מקום לומר אל ח"י ב' פעמים כנ"ל, אך א"צ, ובפרט כי אין צריך להיות כאן רק י"א תיבות כנ"ל:

    אח"כ אנו מחזירין את לאה פב"פ, בסוד מלך עוזר וכו'. ואמנם מן ג' א"ל שבארנו בכוונת אלהי אברהם כנ"ל, הם נמשכין למלכות ונעשה מגן, אך כבר בארנו שם, כי בכל א"ל מאלו יש בו ג' יודי"ן ואל"ף, והנה נחלקים ג' יודין בנה"י שלה, וג' בחג"ת, וג' בחב"ד שלה. גם א צורתה יו"י, ונחלקים הג' אלפין דוגמת הט' יודין שבג"פ א"ל הנ"ל. אח"כ אומרים בא"י מגן אברהם, והענין, כי כבר ידעת, כי בברוך יכוין ו' לגבי ה', ובאתה י' לגבי ה'. והענין, כי על ידי הורדת ו' לגבי ה', נמשך הארה בחג"ת שלה, מחג"ת שלו, שהוא סוד ו'. ואח"כ ע"י הורדת י' לגבי ה', נמשך בהכרח הארה גדולה יותר עד למטה, עד נצח הוד יסוד שלה. ובהוי"ה בזקיפה, אז אנו נותנין הארה במוחין שלה, אז אנו זוקפין ג' א"ל הנ"ל, שהם גי' מג"ן, המפוזרים בכל גופה, והם מתקבצין כולם, ומאירין בפניה, בסוד מגן א', כמבואר שם גבי אלהי אברהם וכו', וזהו ע"י החסד, כי הוכן בחסד כסא, והוא אברהם:

    זכרינו לחיים, ר"ת ל"ז, וס"ת מ"ו, הם מלוי דע"ב וס"ג, כי כל זה נמשך ע"י זווג או"א כנ"ל, ויוצאין המלוין לחוץ. וי"א תיבות בזכרנו, נגד י"א סמני הקטרת, שהם נאחזים באלו האחוריים שננסרו עתה, ועוד בחי' א' שהוא חיות לכולם וכנ"ל. והנה עד כאן יש מ"ח אותיות, כמנין הוי"ה ואהי"ה ע"ה, והם סוד זכרנו עצמו כמ"ש לעיל:

    והנה כללות תפלה זו של זכרנו לחיים הוא, לפי שהוא סוד הנסירה, ונעשה ע"י הדורמיטא כמ"ש לעיל, והשינה היא א' מששים במיתה, לכן אנו אומרים שתהיה זכירה זו לחיים ולא למיתה:

    ואח"כ אנו מחזירין את לאה פב"פ, במלך עוזר ומושיע, כמ"ש בערבית דחול. ודע, כי ברכה זו היא נגד מח חכמה דז"א, והבן זה. כי הג' ברכות ראשונות לעולם רומזים לג"ר, והאחרונות לנה"י. לכן הויות החתימה היא בפתח, הרומזת לחכמה כנודע, וכבר נתבאר זה במקומו:

    מי כמוך אב הרחמן, יש בו ח' תיבות, נגד הארת ח' תיקוני דיקנא דכהנא רבא, וכנגד ח' בגדי כהן גדול. והנה אלו הכונות דזכרנו ומי כמוך, הם להר"א הלוי ממורי זלה"ה. במי כמוך תכוין לח' תיבות, נגד ח' בגדי כ"ג דיה"כ, הם סוד דכהנא רבא, וכבר הודעתיך, כי כהנא רבא הוא בעתיקא ולכן הוא רבא ולא זעירא, ואין הז"א צריך לח' בגדים, גם לכן הם בגדי לבנים, כי אותו דיקנא שערותיה לבנים כשלג. ודע כי בכל י' ימי תשובה יש לומר אב הרחמן, שהוא הז"א, אך במוספין צ"ל אב הרחמים, כי אז עולין עד או"א, ואבא נקרא אב הרחמים כולם. (א):

    הגהה (א) צמח – אמרו חברי ז"ל, שצ"ל במנחת שבת אב הרחמים, כי אז עולה ז"א בדיקנא דא"א. וק"ל כי אבא נקרא אב, מטעם הכתוב בספרים, לכן נקרא אב הרחמים, ובדיקנא אע"פ שהוא יותר רחמים מאבא, אין הדיקנא נקרא אב, ונ"ל כי הנעילה בכלל מוסף, וצ"ל אב הרחמים:

    וכונת ברכה זו, לפי שביום ר"ה אז הוא דין גילגולי נשמות לחזור לעולם, ולכן נזכר בברכת תחית המתים, כי גם זה בכלל תחייה הוא, וזהו זוכר יצוריו לחיים ברחמים, שהם הנשמות הנקרא יצוריו, ולזה לא אמר זוכר אותנו כנ"ל זכרנו לחיים, רק זוכר יצוריו דרך סתם, וז"ס מי לא נפקד כהיום הזה, ופוקד כל יצורי קדם:

    והנה ע"י גלגול נשמות, אנו מאמינים כי כן יהיה לע"ל ענין ת"ה, כי הכל דוגמא א', ולזה אנו סומכין זוכר יצוריו לחיים ברחמים, לונאמן אתה להחיות מתים. ולפי שברכה זו נקרא גבורות, לכן כוונתינו למתקם במלת אב הרחמים, נגד אב הרחמים, גי' אב הרחמן. והענין, כי אב הרחמן גי' ש"ו, שהם ש"ו משופר, ושם בארנו כי עם הי"ד הם ש"ך ניצוצין דגבורות, ואנו קוראין אותם בסוד אב הרחמן, למתקם ולהחזירם לרחמים:

    לחיים ברחמים, ר"ת ל"ב נתיבות ור"ת "יצוריו "לחיים "ברחמים גי' מ"ב, שהוא שם מ"ב שהוא גבורה. ור"ת "זוכר "יצוריו "לחיים "ברחמים, גי' מ"ט שערי בינה. וכללות ברכה זו, היא נגד מוח בינה דז"א, לכן הוי"ה דחתימה ברכה זו היא צירי, סוד בינה:

    לדור ודור המליכו, הנה אין לומר בי' ימי תשובה, רק אתה קדוש וכו', יהללוך סלה וכו', המלך הקדוש. כי כל אלו ובכן הם בר"ה וביה"כ לבד, כי אין בחי' אלו נמצאים ומתגלין רק בר"ה וביה"כ. לדור ודור, יש בו ט' תיבות, נגד רחל ולאה, שהם ב' דלתין, וכללותן הם ט', ואלו הב' נקראים לדור ודור. ואנו ממליכין אותן, שהם סוד המלכות, וזהו לדור ודור המליכו לאל, הם ב' שמות שבדור ודור הנ"ל עצמם, והוא כי א' שבאמצע לאל, תחברהו לב' צדדים, ויהיה ל"א א"ל, והענין כי ל"א הוא ברחל, וא"ל בלא"ה. והענין, כי ברחל הוא ס"ג ביודין, והנה מתחיל ביודין, ול' רומז לג' יודין, וא' לא', לכן הוא ל"א. אך דלאה הוא באהי"ה דיודין, וגם בו שם א"ל, ולפי שמתחיל באות א', ואח"כ נמשכין הג' יודין, ולכן נקרא אל, א' בתחלה. ואומר כי הוא לבדו, הוא רחל, אך מרום וקדוש הוא בלאה, כי היא עומדת למעלה בסוד יעקב משמש במרום. לבדו גי' מ"ב, והוא ברחל:

    מן הר"ר גדליה, ובכן יתקדש שמך י"י, ר"ת ש"ך דינין, וס"ת שכ"ה, ה' יתירה של ה' אלפין, למתק הש"ך דינין. וכן אלהינו על ישראל עמך, ר"ת קנ"א אהי"ה בההי"ן, וס"ת פ"ו גי' אלהים. ובכן יתקדש שמך, כוונות ד' ובכן הם, הב' ראשונים לצורך לאה, הא' שמאלו תחת לראשי, והב' וימינו תחבקני. וב' האחרונים לצורך רחל, דוגמת הנ"ל. אמנם תחלה נבאר, כי בכן גימ' ע"ב, והראשון הוא הויה ביודין העולה ע"ב, והב' שם דס"ג עם י' אותיות העולה ע"ב, והג' שם מ"ה ועם השם עצמו שהוא כ"ו הרי ע"א, והכללות הם ע"ב. והד', הוא ע"ב ברבוע כזה – י', י"ה, יה"ו, יה"וה, הרי ע"ב. והנה ובכן גי' ע"ח, כמנין מזלא, לכן תכוין להוריד בכל שם ע"ב אלו, הג' הויות דיקנא שבמזלא עילאה, שהם גי' ע"ח כמנין ובכן. ובזה יש ח' תיבות נגד רחל ולאה, ב' דלתין:

    שמך י"י היא לאה, שמך הגדול אלהינו על ישראל עמך, הוא רחל, שהיא עם ישראל תמיד. ותכוין במלת יתקדש – ת"ק שד"י, כי הוא שם שדי במלואו, העולה ת"ק, כי בלאה ורחל הם שם שד"י של תפלין, שהם ש של הבתים, וד' של הקשר, וי' של הקשר תחתון דיד, והמלוי לקחה לאה, ושדי פשוט לקחה רחל, ורחל ולאה הם הנקראות מלכות, וזהו לתקן עולם במלכות שדי:


  17. לזיו ומרדכי
    אמנם שהמצוות לבד לא שוות כלום שהרי יש שמדקדקים במצוות ורחוקים מדבקות לבורא
    ועדיין הכוונות חייבות מצוות בהדרגה ובלי כפייה
    לפי מאמר של הרב"ש:
    ברכת שלום מאמרים משנת תשנ"א
    המאמר "מהם אמת ושקר בעבודה"

    ובהאמור יש לפרש מה שאמרו חז"ל (אבות, א', י"ז) "לא המדרש הוא העיקר, אלא המעשה".
    הנה יש לפנינו ב' דברים:
    א) מעשים
    ב) כוונות

    מצד אחד אנו מבינים, שעיקר היא הכוונה.
    כלומר, בזמן שהאדם עושה איזה מעשה, טוב או רע, יש להתחשב עם הכוונה, לא עם המעשה.
    אם כן מדוע אמרו חז"ל "לא המדרש הוא העיקר, אלא המעשה".
    אלא כנ"ל ברוחניות בענין תו"מ, עיקר הוא המעשה, היינו כנ"ל בדברי האר"י הקדוש, שבמעשי המצות מתבררים בירורים של ניצוצין קדישין מתוך הקליפות.
    והגם שהאדם עוד לא מסוגל לראות זאת, מטרם שיש לו כלים דהשפעה, אחרת ע"י זה שהוא יראה, מה שנעשה מן העבודה שלו, זה ילך להכלי קבלה שלו, וממילא הוא יחזיר הכל להקליפות, נמצא, שהמעשה הוא העיקר.
    אבל בטח אם הוא יכול לכוון, שגם הכוונה תהיה בע"מ להשפיע, אז הוא עולה ע"י הכוונה, הרוכבת על המעשה, למדרגה יותר גבוהה, כנ"ל, "שע"י כוונת האדם בתורה ומצות נגמר לבוש נשמה.
    וע"י התורה מזדכך נוגה דיצירה לבוש הרוח.
    וע"י מצות מעשיות מזדכך נוגה דעשיה ונעשה לבוש הנפש".
    לכן עיקר הוא המעשה, ועל המעשה יש להוסיף גם כן כוונה.
    ואנו צריכים להאמין, שמבחינת ענף ושורש, כל הדברים הגשמיים שנוהגים אצלנו, נמשכים משורשים עליונים.
    כלומר, כמו שמעשים הגשמיים מתקנים את הגוף, שבלעדם אין הגוף יכול להתקיים, כמו כן בעניני נשמה, בלי המעשים של תורה ומצות, אין מזונות להנשמה, שתוכל להתקיים.

    ובהאמור משמע שדוקא ע"י אכילתינו במעשה מתבררין בחינת דומם צומח חי, רק יש להוסיף על זה כוונה, אבל בלי מעשה אין הכוונה מועלת.
    לכן אין לומר – בשביל מה צריך להניח תפילין, הלא העיקר היא הכוונה, א"כ הוא יכוון כוונת התפילין ולא צריך לקיים במעשה.
    אלא העיקר הוא המעשה, והכוונה היא התוספות.
    לכן כמו בגשמיות אם האדם יכוון כוונת האכילה או כוונת השתיה, ולא יאכל וישתה במעשה ממש הוא ימות, כמו כן אם האדם לא יקיים תו"מ במעשה, אז לנשמה שלו המקבלת מזונות ממעשה התו"מ ג"כ לא יהיה ממה לחיות.
    וזהו הפירוש "לא המדרש העיקר אלא המעשה", היינו מעשה ממש בפועל.
    ואח"כ לתוספות הענין צריכים ג"כ כוונה על המעשים שהאדם עושה.
    וזהו בחינת דומם דקדושה, ומבחינת הדומם יכולים לבוא לבחינת צומח חי מדבר.

  18. "ומכיון שכן "לא ידעו את יוסף" והתחיל השעבוד, שאם לא כן, ודאי היה הצדיק מגין עליהם, ולא היה מצוייר להם כלל בחינת גלות ושעבוד.

    ומפורש שעבודם "בחומר ובלבנים" "חומ"ר", ה"ס עון החמור שדנין בזה על "המחשבה"" מהי ההכבדה שנפלו לתוך הרצון לקבל, ש"נפלו לחומר ולבנים"? בחומר ההכבדה היא על המחשבות.ה"חומ"ר" הוא הרצון לקבל, טבע האדם, שדורש מילוי בכל מיני האופנים, ומשום כך אנחנו לא מרגישים שמדובר בחומר אחד שנקרא רצון להנות, כי הוא מתפרש למטרות שונות. ו"לבני"ם" נקרא, עד כמה שאדם יכול ללבן את החומר, בכוונה על מנת להשפיע. כי מהחומר עצמו לא ניתן לבנות כלום, אלא כשמעבדים אותו בכוונה על מנת להשפיע, אז ניתן לייצר ממנו לבנים או חימר, ומהם לבנות בניין. כי בניין נקרא בית, בית קיבול, כלי, שמוכן לקבלת השפע העליון. נמצא, שהחומר נתון לנו מלכתחילה, וכפי מידת צורכו של האדם מתעורר בו בכל פעם הרצון לקבל, הרצון להנות, באופנים ובגדלים הנחוצים. ונותר רק שיהיה לאדם הדחף לעשות מהחומר הזה לבנים, לבנות מהם בניינים הרוחניים.

    "ובלבני"ם, ה"ס "התשובה" שזכו לרחמים עליונים, והשיגו לשעתם אור עליון, מאמונת האבות הקדושים, ונתלבנו מעונותיהם," לכן זה נקרא "לבני"ם". החומ"ר הוא הרצון לקבל, ובלבני"ם מְלַבנים את הרצון לקבל, ויכולים לעבוד איתו עם כוונת ההשפעה. זאת אומרת, למרות שכל אחד קיבל תוספת אגו, כנגדה הוא יכול לתת עבודה בלהתקשר לאחרים, ולהיות מחובר לעם אחד, למערכת אחת. שעובדים בהשפעה על פני הרצון לקבל המתגדל.

    להרחבה ראו,

    http://www.kab.co.il/heb/layout/set/trans_page/content/view/full/46930

  19. זהר בשלח/ ויעבור אלישע אל שונם/ אות כה כו

    לרב באהבה רבה,

    כה) ת"ח, כד נפקו וכו': בוא וראה, כשיצאו ישראל ממצרים, רוחם היה נשבר בקרבם והיו שומעים התשבחות, של המלאכים, ולא יכלו לשמוח. ובשעה שכל מחנות המלאכים והמרכבות יצאו עם השכינה, כולם הרימו קולם בתשבחות ושירים לפני הקב"ה, והעיר הקב"ה רוחם של ישראל והיו שומעים התשבחות, של המלאכים, ועמד רוחם בתוכם, שלא פרח מהם.

    כו) בר נש כד איהו וכו': אדם אחר שעזב את עבודתו, אז יודע ומרגיש שבירת עצמותיו ושבירת רוחו. כך ישראל, כשיצאו ממצרים אז טעמו טעם המות, והקב"ה ריפא אותם, שכתוב, ע] וה' הולך לפניהם יומם וגו'. וכל הדרכים היו מעלים ריחות של רפואה, ובאו לגופם ונרפאו. ומקול של התשבחות שהיו שומעים, היו שמחים ונחים ברוחם.

    ע] (שמות י"ג)

  20. זהר בשלח/ וירא ישראל את היד הגדולה/ אות רא רב

    רא) וירא וגו' אשר עשה ה' במצרים: שואל וכי עתה עשה, והרי מקודם לכן נעשה, מהו את היד הגדולה אשר עשה ה'. ומשיב. אלא יד אינו נקרא פחות מחמשה אצבעות. הגדולה, היינו שכלולות בה חמש אצבעות אחרות מיד השמאל. ואז נקרא גדולה. כי בחינת ג"ר נוטלת יד ימין מהתכללות בקו שמאל. וכל אצבע ואצבע עולה לחשבון גדול, והקב"ה עושה בהם ניסים וגבורות. ובזה נעקרו כל המדרגות מהשתלשלותם.

    רב) מכאן אוליפנא דא וכו': מכאן למדנו. שבחמש אצבעות ראשונות, דהיינו ה' מכות הראשונות כתוב ויחזק לב פרעה. כיון שנשלמו אלו חמש אצבעות, דיד שמאל. לא היה עוד דבר ברשות פרעה שיחזק לבו. אז כתוב, ויחזק הויה את לב פרעה.

השאירו תגובה.

כתובת דוא"ל לא תוצגחובה למלא שדות מסומנים *

*

Pin It on Pinterest