דף הבית / קבלה לעם / התפתחות רוחנית / הפרדיגמה של האיזון

הפרדיגמה של האיזון

האהבה שחכמת הקבלה מגלה היא עיקרון של הטבע. עלינו להתייחס אליה כמו לכוח העיקרי שקיים בטבע, שבלעדיו לא הייתה נוצרת אף צורת חיים.

הרי רק על ידי השפעה הדדית, השתתפות הדדית, איזון בין שני פרטים בהתאם להשתוות הצורה, למשיכה זה לזה, הם יכולים להתקיים. אפילו בטבע הדומם, חלקים מנוגדים – פרוטונים ואלקטרונים – קיימים יחד במערכת אחת שנקראת אטום, מולקולה וכן הלאה.

בחיבור גדול יותר מתחילה פעולת גומלין בדרגת הצומח, בצורה של פוטוסינתזה ומנגנונים נוספים שאופייניים לה. נוצר חילוף חומרים ומערכות שנלוות אליו, וביניהן – התחשבות הדדית. הרי גם הם אינם יכולים להתקיים ללא שני הכוחות: קבלה והשפעה.

בהמשך, בדרגת החי, המערכות הללו של קבלה והשפעה קיימות כבר לא בפרט אחד, אלא בין גופים שונים, שנאלצים להתחבר לשם המשכיות המין. הם תלויים זה בזה, עוזרים זה לזה, ובזכות זה החיים זורמים הלאה.

בינתיים זה קורה בצורה אינסטינקטיבית, על פי צו הטבע, אך אנחנו כבר רואים כיצד שני כוחות מנוגדים משתפים פעולה באיזון ביניהם. בכללות, ההרכב של הטבע הדומם, הצומח והחי – כולו מאוזן, וכל חלקיו תלויים זה בזה.

אך האדם שונה מאד מהמערכות הללו: בולט בו מאוד כוח המשיכה של הקבלה – כוח הרע, שאינו מאוזן עם הטוב. בכך האדם שונה מעולם החי. אנחנו גדלנו ממנו דווקא על ידי כוח הרע שטמון בנו, שרוצה יותר ויותר לבלוע, לרכוש ולשלוט. כתוצאה מכך אנחנו נעשים חזקים יותר מהטבע, על אף שלמעשה זהו יתרון פעוט.

הרי הטבע חכם, ושני הכוחות המנוגדים בו מאוזנים. כדי לקדם אותם, הוא מפעיל בכל פעם כוח זה או אחר על מנת לפתח אותם, תוך שמירה על האיזון הכללי. מהצד השני, האדם, רק על ידי האגואיזם המופרז שלו, מתעלה מעל לדרגת החי, מעל האיזון – גבוה יותר ויותר בצורה אקספוננציאלית.

בסופו של דבר, עד לתקופה המסומנת כ"שנת 1995", האגואיזם מגיע לשובע וכבר אינו מתפתח יותר. מכאן ואילך הוא רק מביא אותנו רק להכרת הצרות שלנו. אנחנו מרגישים את הרוע של האגו שלנו, של כוח הקבלה שלנו – ואנחנו ניאלץ, בין אם נרצה ובין אם לא, לאזן אותו בעצמנו על ידי כוח ההשפעה. הדרגות הקודמות כבר נמצאות באיזון, ואנחנו נצטרך לבנות את האיזון שלנו בעצמנו.

כך אנחנו נרכוש את כוחו של הבורא – כוח ההשפעה, יחד עם כוח הנברא שלנו – כוח הקבלה. אנחנו משיגים את האחד כנגד השני: מתוכנו, מתוך הכוח המנוגד לבורא, אנחנו משיגים את הבורא. הוא ברא את הכול בשיווי משקל ורק מסתיר מאתנו את החצי השני, את כוח ההשפעה. אנחנו רוכשים אותו בזכות הבקשה והדרישה שלנו. לפי מידת התגלות הרע בתוך הכלי – הרצון שלנו, אנחנו רוצים שייפתח מעליו המסך, כדי שייווצר שיווי משקל בין שני הכוחות.

מכאן אנחנו רואים שהאדם הוא המרכיב היחיד בטבע שאינו מאוזן. ובעצם, כל מטרתו היא להגיע לאיזון. בזכות זה הוא בעצמו נעשה דומה לבורא, משלים את הבריאה, שאותה הבורא בכוונה "סובב", על מנת לאפשר לאדם לגלות את כוחו, את כוח ההשפעה ולאזן את כל מערכת הטבע.

זהו ייעודנו, ובשנים הקרובות האנושות תצטרך להתחיל לממש אותו. הוא מתחיל מהאיזון בחברה האנושית. ואז, יחד עם האדם, יעלו למדרגת האיזון המוחלט גם הדרגות הנמוכות יותר של הטבע. האיזון הזה – הוא האהבה. ואילו עכשיו, חוסר האיזון שלנו הוא שמביא לחוסר האיזון גם בשאר הדרגות.

בינתיים, אדם חדש עדיין אינו מבין על איזו אהבה אנחנו מדברים בחכמת הקבלה. "מה זה כאן, גן ילדים? הרי מדובר על המערכות הענקיות, הגלובליות, על הכוחות הנסתרים מאיתנו, שמנהלים את כל המציאות, את היקום כולו, את כל העולמות. אז מה זה קשור לאהבה? הרי אנחנו לא ילדים שצריך להפריד ביניהם בהטפות מוסר, וגם לא זוג אוהבים שרגשותיהם מוכתבים על ידי הרווח האישי שיצמח מהם".

אנחנו לא מתייחסים רצינית למילה הזאת, לא מבינים שזהו בסיס הבריאה – כוח ההשפעה שמאזן את כוח הקבלה. דווקא באיזון בין הכוחות הללו, ביחס ההדדי הנכון ביניהם, טמונים החיים שלנו. הם אפשריים רק שם, באמצע.

מתוך שיעור על מאמר של הרב"ש, 13.12.2011

ידיעות קודמות בנושא:
לצאת מהנקודה לעיגול
לשחזר את החותם על פי הנחתם
בשביל מה נברא העולם שלנו?

לינק מקוצר למאמר: https://laitman.co.il/rDPm1

השאירו תגובה.

כתובת דוא"ל לא תוצגחובה למלא שדות מסומנים *

*

Pin It on Pinterest