דף הבית / קבלה לעם / התפתחות רוחנית / הנוסחה לאושר אין סופי

הנוסחה לאושר אין סופי

laitman_2009-07-30_1973_us_70.jpg

האדם חייב לשאוף למלא את עצמו בכך שהוא ממלא אחרים, ולא בכך שהם ממלאים אותו. אני ממלא אותך, מרגיש את הרצון שלך ואת המילוי שבתוכו, ומזה אני מרגיש תענוג. המילוי שלי זה הרגשת המילוי שלך, לכן אני רוצה למלא אותך כמה שיותר (כפי שאימא מתמלאת בתענוג כשהיא מאכילה את תינוקה).

איני רוצה למלא את עצמי בצורה ישירה, אלא רק בכך שאני ממלא את הזולת. לא מדובר כאן על כמות המזון שבולע הגוף הבהמי שלי יחד עם זה, מדובר כאן על מילוי הנשמה. הנשמה מתמלאת בכך, שאני מרגיש כיצד אני ממלא אחרים, ממלא את הבורא. במצה הזה אני דומה לו, כי הרי הוא נהנה מכך שהוא מסב לנו הנאה ותענוג. אם איננו מסוגלים לקבל ממנו תענוג, הוא סובל בצער השכינה.

הבורא נהנה מכך שאנחנו מתמלאים, אנחנו יכולים לתת לו רק את האפשרות למלא אותנו. ואני צריך גם כן להשׂיג כזה מצב בדיוק, שזה יהיה הדבר היחיד שאני רוצה. אך זה נדמה לנו כאיזה פרדוקס, כיצד אפשרי "להתמלא בהשפעה"? לכן נחוצה האהבה שתחבר אותנו יחד. אם בינינו לא שורָה האהבה, לא ניתן להתמלא בהשפעה. אני חייב להרגיש את הרצון שלו כיותר חשוב, מאשר שלי עצמי! כמו שעבור אימא חשוב יותר מה מרגיש התינוק שלה, מאשר הרגשות העצמיים שלה. אם כואב לו משהו, האימא מרגישה זאת בתוכה, זוהי אהבה טבעית.

כזאת אהבה עלינו להשׂיג בעזרת האור, שיתקן אותנו. כתוצאה מכך, אנחנו נקבל את אותם הרצונות, כמו הבורא, ונשׂיג את העולם הרוחני. תאר לעצמך שיש לך מיליארדי תינוקות ויש לך במה למלא אותם, הרי נפתח לך ערוץ של אור אין סופי. איזה תענוג והנאה אתה תקבל בכך שתרגיש את כל הרצונות שלהם כשלך, ואת המילוי שלהם! אתה תתמלא בזה בעצמך וכל פעם פי "620 פעמים" יותר, כי הרי בנית את האהבה הזאת מעל לשׂנאה.

לכן, כעת בכך שאתה ממלא אותם, אתה מרגיש לא את אותו הגרם האחד של התענוג שהם קיבלו, אלא 620 גרם. אני מחבר את חלקי הנשמה האלה אליי ומרגיש אותם כמו את עצמי.

מתוך שיעור על מאמרו של בעל הסולם "אהבת ה' ואהבת הבריות", 27.09.2010

ראה מאמרים קודמים בנושא:
עד איזו מדרגה האדם צריך לעלות?
פגישה עם הבורא על גשר האהבה
הנאה נצחית לפי הפטנט של הבורא

לינק מקוצר למאמר: https://laitman.co.il/RveI4

One comment

  1. הפרדוקס הוא שבאמת יש תקופות שאני מצליחה להתחבר לרצונות של אחרים ולהתמלא מ"לעשות נחת רוח ליוצרי", ומשום מה פתאום יש בי כל כך הרבה כעס ותיסכול, תחושת קיפוח, שאני שואלת את עצמי איפה החיבור הכיפי הזה שהיה לי עם הבורא קודם? אני רק רואה את כל האנוכיות, והרוע ואני מרגישה כאילו אין בי שום יכולת לשנות כלום, אני רואה את העוולות וכועסת שאני לא יכולה לעשות כלום ואני גם לא רוצה להתחבר עם אף אחד ממש הכל נראה לי נורא וחסר תקווה, ואז ממש לא מתחשק לי לעשות נחת רוח לאף אחד, אני מקנאה, והכל מכעיס אותי נורא…..

השאירו תגובה.

כתובת דוא"ל לא תוצגחובה למלא שדות מסומנים *

*

Pin It on Pinterest