דף הבית / קבלה לעם / התפתחות רוחנית / המצווה המופשטת ביותר

המצווה המופשטת ביותר

"לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי. לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וַאֲשֶׁר בָּאָרֶץ מִתָּחַת וַאֲשֶׁר בַּמַּיִם מִתַּחַת לָאָרֶץ. לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לָהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם, כִּי אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ אֵל קַנָּא, פֹּקֵד עֲוֹן אָבֹת עַל בָּנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים לְשׂנְאָי, וְעֹשֶׂה חֶסֶד לַאֲלָפִים לְאֹהֲבַי וּלְשֹׁמְרֵי מִצְוֹתָי." ספר שמות, פרשת יתרו, פרק כ', פסוקים ב'-ד'.

"עשרת הדברות" נחשבות ליסוד של כל המוסר והקיום האנושי. הן מקובלות בכל הדתות ובכל החברות ומשמשות כיסוד לקיום האנושי. אבל בקבלה, יש להן משמעות שונה לחלוטין.

"לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי. לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה" – זאת המצווה המופשטת ביותר.

כלומר, אני היחיד במינו! אני חסר גוף. אי אפשר לצייר אותי, או לתאר בצורה כלשהי, לתפוס ברגש ובשכל! אני לא נותן לכם שום רמז, אי אפשר להכניס אותי לכיס, להעמיד בפינה, לתלות על הקיר, לעשות ממני קמע או סמל כלשהו, שום דבר!

ואצל האדם זה לא כך. הוא כמו ילד שתופס צעצוע כלשהו, וחודש שלם לא עוזב אותו מפני שזה מרגיע אותו.

האדם נכנס לבית המקדש, מתפלל, מתוודה ונרגע שהכול יהיה בסדר, הכול טוב. זאת התרופה בשבילו, ההגנה מפני הבעיות החברתיות והמשפחתיות השונות, וכולי.

וכאן, אין לך שום דבר! אם אי אפשר לתאר אותו בשום צורה, אז אין למי לפנות. זאת כל הבעיה. מסתבר, שעבור האדם הפשוט בעולמנו, הבורא לא קיים. הוא לא מסוגל לתאר או להרגיש אותו. הרי זו תכונת השפעה כלשהי, אהבה, משהו חסר צורה שממלא את הכול ובו בזמן שום דבר. היכן הוא יגלה את זה? הרי הוא צריך להרגיש אותו איכשהו! אין שום דבר!

לכן, אנחנו לא יכולים בשום פנים ואופן לתאר, לדמיין לעצמנו או להיות במגע עם הבורא, עם אותו הכוח העליון שעליו מסופר בספר התורה. לשם כך עלינו להיאחז במשהו, לפנות למשהו ולתאר אותו לעצמנו בצורה כלשהי.

שאלה: אז מדוע חתכו לי את כל הקשרים הללו? האדם כאילו תלוי באוויר… לשם מה?

תשובתי: כדי שתגלה אותו בדרגה שונה לחלוטין, שתעלה לדרגתו. אז אתה תתחיל להרגיש את מה שלא הרגשת קודם ולקבוע מה שלא היית מסוגל לקבוע קודם, כי אתה תרכוש חושים שונים שנקראים "חמשת הספירות".

ועד אז, "איזה בורא? לא קיים שום דבר". בוודאי שקיים טבע כלשהו שסובב אותי, שמוביל קדימה, שעושה משהו, שמאלץ אותי לחיות, להתקיים, להוליד, מנהל אותי דרך הסביבה ואחר כך קובר אותי באדמה, וזהו.

אני בכוונה מחדד את הכול ומדגיש, שלאדם אין שום קשר עם הבורא ולא עם התורה. לכן נאמר שהתורה זכה, מכיוון שאף אחד מעולם לא נגע בה.

התורה היא לימוד, מנגנון רוחני שמנותק לגמרי מהאנשים! וטוב שאנחנו אימצנו אותה כחוקי משפט יפים שונים לחיי האנושות. בלי זה אנחנו היינו נשארים ברברים!

אבל אני שוב מדגיש, שלחוקים ולכללים האלה אין שום קשר לתוכן האמיתי של התורה. עלינו להבין שעוצמתה, האמת שלה והגרעין שלה בכלל אינם טמונים במה שאנחנו עושים בעולם שלנו, אלא מטרתה לאלץ אותנו לעלות לדרגה הבאה שבה אנחנו מגלים את הבורא והוא לא צריך להיות מגולה, לבוש בדמות או בתופעה כלשהי. אנחנו עולים לחושים כאלה שלא דרושות לנו דמויות כלשהן, כי אנחנו יוצאים מחוץ לעצמנו!

לכן המצווה "אל תעשה לך אלוקים אחרים" היא הראשונה והעיקרית. וכל מצווה הבאה אחריה (כי לא מן הסתם הן נמצאות בסדר מסוים) קובעת את קיומה, קובעת את כל היתר.

אם אתה לא יכול לקיים אותה, אז כל יתר המצוות אינן שוות כלום. הן אינן מובילות אותך למטרה. המצווה הראשונה הזאת צריכה להיות כל הזמן לנגד עיניך. למענה אתה מבצע את כל יתר המצוות.

מתוך התוכנית "סודות הספר הנצחי", 25.02.2013

ידיעות קודמות בנושא:
שתי דרגות של התורה
לא תעשה לך פסל
הנקודה ההתחלתית שלי

לינק מקוצר למאמר: https://laitman.co.il/Wbv8Q

השאירו תגובה.

כתובת דוא"ל לא תוצגחובה למלא שדות מסומנים *

*

Pin It on Pinterest