דף הבית / המשבר ופתרונו / המעבר למשפחה אחת

המעבר למשפחה אחת

אנחנו עוברים תקופה מיוחדת. אם בעבר הטבע שלנו היה קרוב לרמת החי, והחיים חייבו את האדם להקים משפחה, מפני שבלעדיה היה קשה מאוד לאדם לספק לעצמו את הדברים ההכרחיים, כיום, בעזרת אמצעים שונים והישגים טכנולוגיים, אנחנו בהחלט מסוגלים להישאר רווקים, ואם לחיות בזוגיות, אז לא בתנאים של שותפות, לא כמשפחה שלמה.

אבל גם בעידן הזה אני עדיין ממליץ להתחתן, להקים משפחה ולסדר את החיים כפי שהטבע דורש מאיתנו. לפעמים אפילו מסתכלים עליי בחשדנות, כאילו אני קורא למשהו מעיק ובלתי רצוי.

היום זה נראה לא הוגן לדחוף את האדם לנישואים. הרי, על ידי זה אתה מעמיס עליו נטל כבד ומתיש, שהוא אינו יכול לשאת.

ולהיפך, כל כך קל לחיות לבד, להיות מוקף על ידי מכשירי חשמל ביתיים שמבצעים את העבודה שבעבר דרשה כוחות גדולים. האדם מדליק שואב אבק, מכניס בגדים למכונת הכביסה, הולך לסופרמרקט, קונה אוכל מוכן, שם אותו במקרר או מכניס ישר למיקרוגל, מעביר את הכביסה למכונת הייבוש, ואפילו לא מוציא את המגהץ, כי לא צריך אותו.

חיי היום יום עכשיו הרבה יותר קלים מאשר בעבר, אבל זה לא עוזר למוסד המשפחה. נראה שזאת הקלה כל כך גדולה, כאשר כל מיני מכשירים עושים בשבילך את רוב העבודה בבית, שלא צריך לכבס את החיתולים לתינוק ולבשל לו דייסה… הכול כל כך קל ופשוט – ובכל זאת, כל כך מורכב.

כאן אנחנו עומדים בפני בעיה רצינית, ואם אנחנו רוצים לראות עתיד טוב לאנושות, שתתקדם בדרך הנכונה, אז כנראה חייבים קודם כל לדאוג לאנשים עצמם. הם צריכים לעבור הכשרה כללית, בסיסית, ולהבין מה זה להיות אדם שמחובר לאחרים.

הרי, בעבר הקשר שלנו עם המשפחה, עם ההורים והילדים, עם הסביבה במקום העבודה ובקהילה היה קל יותר. אנשים נסעו וטסו פחות, לא החליפו מקום עבודה ואפילו לא החליפו מקצוע לעתים כל כך קרובות. החיים עברו ב"פינה" נפרדת, במקום קטן, הם היו יותר סטטיים, רגועים, ויציבים. לעומת זאת, היום, עם הקצב המוגבר והשינויים הרבים בחיים, אנחנו מרגישים שהמשפחה מאוד מכבידה עלינו.

לכן, קודם צריך לספק לאדם את החינוך הנכון, לשנות את הפנימיות שלו כדי שהוא יראה את מה שקורה באמת. ולמרות שהחיים השתנו, אנחנו התנתקנו מהטבע שגרם לנו לחיות כשבט, כמשפחה, ככפר, כעיר, למרות שכל העולם הפך למקום מגורים משותף לכולם, בכל זאת, עלינו להשלים את מה שאיבדנו. פעם הייתה לנו מערכת יחסים טבעית עם המשפחה והחברים, עם העיר, עם המדינה, ועכשיו אנחנו חייבים בעצמינו להשלים את החסר.

בלי זה האדם נשאר מוזנח, נטוש, הוא כאילו הלך לאיבוד בתוך ההמון. הוא יכול להתרחק מהוריו וכמעט ולא להתקשר אליהם, ולהיות בקשר עם החברים בעיקר דרך האינטרנט. באופן כללי, הסביבה שלנו הופכת להיות וירטואלית. ברשת האינטרנט אני מוצא לעצמי חבר לשעה ולעתים קרובות מסתפק בזה.

באופן כללי, מדובר בשלב זמני, שלב מעבר, שיימשך עד שהאדם יגלה שאת הפער בינו לבין הסביבה שלו הוא חייב להשלים לבד…

התחלתי את חיי ברחמה של אמי, המשכתי אותם בזרועותיה, לאחר מכן הלכתי לגן, לבית הספר, וכל השלבים האלה הוסיפו לי "עטיפה" של הסביבה שבה אני צריך להתפתח במידה כזו, שאני ארגיש כחלק בלתי נפרד ממנה, שאני מחובר לכולם כמו שפעם הייתי מחובר לאימא על ידי חבל הטבור.

באופן אידיאלי, ההרחבה של הסביבה הזאת בכלל לא צריכה לגרום לניתוק. כאשר אני הולך לגן, אני לא מתנתק משום דבר, להיפך, מלמדים אותי קשר אפילו הדוק יותר לסביבה החדשה, ובגן אני מרגיש כמו בבית, ובבית כמו בתוך אימא.

הזמן עובר, ואני בונה קשר עם סביבת בית הספר המבוסס על יחסים טובים של השפעה וקבלה כל כך ידידותיים, שגם כאן אני מרגיש כמו בחיק חם של דאגה ואכפתיות, מפני שאנחנו מולחמים באופן הדוק באהבה ובמילוי הדדי. לבסוף, כשאני נכנס לעולם הרחב, אני ממשיך לעבוד עם הסביבה על בסיס העיקרון של השלמה הדדית של הקשרים ההכרחיים, וכולנו מרגישים כמשפחה אחת.

למעשה, חסרים לי בחיים רק מאמצים כאלה של השלמה – מצידי, ביחס לסביבה שהולכת ומתרחבת, ומצד הסביבה – כלפיי.

מתוך התוכנית "חיים חדשים", שיחה מס' 213, 22.07.2103

ידיעות קודמות בנושא:
משבר של הקשר המשפחתי
אהבה ממעוף ציפור 
סוד האושר שלנו

לינק מקוצר למאמר: https://laitman.co.il/EUhwS

השאירו תגובה.

כתובת דוא"ל לא תוצגחובה למלא שדות מסומנים *

*

Pin It on Pinterest