קבלה, מדע ומשמעות החיים – הרב מיכאל לייטמן בלוג אישי
בעל הסולם, מאמר "מהות הדת ומטרתה": "היוצא מזה, אשר המטרה הסופית שלנו הוא: הכשרתינו לדביקותו ית', שישכון בתוכנו! והמטרה הזאת, היא חיובית, מבלי למצוא שום נקודת מוצא לנטות הימנה. כי השגחתו ית' חזקה עלינו, עם ב' אופני השגחתו, שהם "דרך יסורין" ו"דרך תורה".
ישנו כוח עליון, שברא את הרצון לקבל וגידל אותו. הוא נתן לרצון הזה את כל מה שדרוש לגדילה, אבל, כשהרצון הפך לגדול, הוא פתאום גילה שרע לו, ולמעשה הוא אינו מקבל את הרצוי. בנעוריו, כל עוד הוא גדל, הכול היה בסדר: הוא קיבל כל מה שהוא רצה. לאחר מכן הוא רצה יותר, ושוב קיבל את הרצוי. אבל עכשיו, כשהוא כבר גדול, הכול נהיה אחרת: הוא כבר לא מקבל מילוי באופן אוטומטי. להיפך, ככל שהוא רוצה יותר, כך הוא מקבל פחות.
ואז הרצון חשב לעצמו: "מי או מה גורם לי את הרע הזה?".
בשאלה הזאת האנושות נחלקת לכמה קטגוריות. יש כאלה (99%) שפשוט ממשיכים בדרך, נמשכים מהרע אל הטוב ונהנים איך שהם יכולים. ויש כאלה שיוצאים בחיפוש אחר האמת, אחר הסיבה לכל המתרחש.
האנושות מנסה להסביר את הניגודיות הזאת של ההנהגה, שמשתנה בצורה כל כך קיצונית כשהאדם גדל. בהתחלה כולם מתייחסים אליו טוב, ולאחר מכן מגיעה מהפכה אמיתית, ועכשיו כולם דורשים ממנו משהו ומגלים יחס רע כלפיו. הניגודיות והסתירה הזאת מבלבלת אותנו מאוד, ולכן יש כאלה שמתחילים לחפש את הפיתרון.
בכל הנוגע לכוח העליון שברא את הרצון לקבל וגידל אותו עד לאגואיזם הגדול – הוא בסופו של דבר יוכל להביא אותו למצב הנכון.
לשם כך פועלים במציאות שני כוחות שעוזרים לנו בדרך: הכוח המושך והכוח הדוחף. הרצון האגואיסטי אוהב תענוגים ולא אוהב ייסורים. במילים אחרות, הוא אוהב מילוי ולא אוהב ריקנות. אם כן, אפשר לנהל אותו על ידי שני המצבים האלה. כשמרוקנים אותו, הוא בורח, מתוך חיפוש אחר המילוי. כשממלאים אותו, הוא נמשך לזה. על ידי שתי ה"מושכות" האלה אפשר לעשות כל מה שרוצים.
אבל מה התועלת בכך שהרצון יציית במאה אחוז למושכות של הבורא? הרי כבר הטבע הדומם, הצומח והחי מתפתחים בצורה כזאת, אז בשביל מה יש צורך בבריאה? הרי בצורה כזאת אין לה שום ייחודיות, כמו גם לאדם, שהתענוג והייסורים מוליכים אותו בחיים. המקוריות והייחודיות בכל הבריאה, בכל העולמות, בקרב כל הבריות, יכולה להתגלות רק ביצורים מיוחדים, שיש להם יכולת לפעול בין שתי ה"מושכות" האלה.
אפילו אם הרצון מציית לגמרי להנהגה העליונה ואין לו לאן לברוח, בכל מקום מקיפים אותו אותם הכוחות, אם לא בגלוי, אז בסתר. אבל העיקר כאן הוא בכך שהיצורים האלה רוצים להשיג את הפעולות: מהן? למה הן? על אילו רצונות הן נעשות? הם רוצים להשיג בעצמם את המערכת שלהם ולפיה הם מתחילים להבין מי מנהל את הרצונות שלנו. כך, לפי העיקרון "ממעשיך הכרנוך", הם משיגים את השכל הפועל, את הכוח שפועל בבריאה.
ולכן, כשאנחנו גדלים ומגלים ששני כוחות מנהלים אותנו: החיובי והשלילי, כשאנחנו מבחינים ב"מושכות" שמכוונות את הריצה שלנו – זה כבר טוב. זה סימן שעברנו מה-99% לאחוז האחד המיוחד, שלמענו נוצרה כל הבריאה.
כשאנחנו מגלים את השפעתו של הבורא בצורה של ייסורים ותענוגים, טוב ורע, קור וחום, רעב ושובע, עלינו להבין שכל זה נועד כדי להביא אותנו להכרת הבורא כטוב המוחלט. חכמת הקבלה היא חכמה לגילוי הבורא, לגילוי פעולותיו. ולכן אנחנו כל הזמן עורכים מחקר על עצמנו: "מי אני ומה אני? כל המציאות, כולל הקבוצה, היא בתוכי". ובסופו של דבר אני מגלה ששם, עמוק-עמוק בפנים, הבורא, הטוב המוחלט, הוא זה שפועל בתוכי.
מתוך שיעור על מאמרו של בעל הסולם "מהות הדת ומטרתה", 28.11.2011
ידיעות קודמות בנושא:
האדם היוצר
יחידים ומיוחדים
האחראי לאיחוד
