דף הבית / קבלה לעם / התפתחות רוחנית / החוצפה של התפילה

החוצפה של התפילה

כנס הערבה. שיעור מס' 3

המקובלים אומרים שהאור העליון נמצא במנוחה מוחלטת, ושום דבר לא משתנה חוץ מהאדם. כשהאדם משתנה, משתנות בו הרשימות, ואם הוא יודע לסדר את הרשימות, איך שהוא מסדר אותן – זה העולם שהוא מקבל. לכן אין לנו שום בעיה, חוץ מלעבוד רק עם עצמנו, בינינו. אם נדע איך להתחבר, איך לארגן את החברה שלנו שתהיה מחוברת נכון – בתוכה נרגיש מה שנרצה. אלה בעצם כל הכלים שניתנו לנו, ולא צריכים יותר.

אם האור לא משתנה, והרשימות שבנו כל הזמן מקדמות אותנו אליו, אז אנחנו כל הזמן צריכים רק בינינו להיות יותר ויותר דומים לאור. זה דבר פשוט, הוא תלוי בנו בלבד ולא באף גורם זר. אפילו בבורא הוא לא תלוי, כי האור העליון, הכוח שלו, נמצא במנוחה מוחלטת. בהתאם לצורה שבה אתה מעמיד את עצמך כלפיו, יחד עם החברה, כי אחרת אתה לא קולט אותו (וזה תקף לגבי כל אחד ואחד בנפרד, ובפרט אם כולנו עושים זאת יחד), כך בעצם אנחנו מקבלים השפעה ומרגישים אותה בצורת העולם שלנו.

לכן אין לנו פעולה חשובה יותר מכך שאנחנו רוצים לחבר את השאיפות שלנו למעלה מאיתנו, שיהיו מחוברות יחד, מעלינו, ובהן נרגיש את המציאות הרוחנית שלנו. על זה באה התפילה, העיקר. זאת אומרת, התפילה היא שהאדם דן את עצמו. להתפלל זה נקרא לדון את עצמך. קודם כל, האדם צריך להיות שופט לעצמו: "מי אני, מה אני במצב הנוכחי, ומי אני רוצה להיות?" והפער בין המצוי עכשיו לבין הרצוי ברגע הבא – הוא בעצם "העלאת מ"ן", זו התפילה.

אנחנו צריכים לקבוע בצורה נכונה איפה אנחנו נמצאים עכשיו. זה נקרא "הכרת הרע": המצב הנוכחי שלנו הוא עדיין רע. וכך בכל רגע, אפילו אם נהיה במצבים מתקדמים, בכל פעם המצב הנוכחי יורגש בנו כרע, והמצב המתקדם יותר יורגש כטוב. לכן כתוב, "סור מרע ועשה טוב". לָמה כתוב "עשה טוב", מה אני יכול לעשות טוב, אם מדובר ברגע הבא? "לעשות טוב" זה לתאר לעצמך, להשתדל, לשחק בזה, להיות בזה, בטוב הזה.

וזאת התפילה: עד כמה עכשיו אני נמצא במצב המצוי בהכרת הרע, וכמה אני משתוקק למצב הרצוי, להשיג את הטוב. איך אני בודק את הרע ואת הטוב? "לעשות נחת רוח לבורא", "להיות המשפיע לו" – כל זה מאוד מעורפל ואף אחד לא יודע מה זה. אנחנו לא מבינים את זה ולא משיגים את זה. אנחנו מגיעים להשגה הזאת רק לאחר שאנחנו מכינים את עצמנו.

איך להכין את עצמנו? – כאן אנחנו מקבלים מתנה גדולה. סביבה שבה אני יכול לארגן את הכיוון שלי לבורא, את המצב שממנו אני יכול לקפוץ לרוחניות. ברגע שאני מתאים לאחרים במצב הזה, בינינו זה מתגלה. המקובלים הכינו לנו תפילות, פניות מהאדם כלפי "אנחנו" וכלפי הבורא, שהן בעצם המוצלחות ביותר כדי לסדר לנו את כל הגישה הנכונה.

האמת היא שאף אחד לא ראוי, ולא מגיע לאף אחד. זה הפלא שיש במעבר בין גשמיות לרוחניות.

בעל הסולם כותב באגרת נ"ו: "אשר הקב"ה מודד לאדם סאה בסאה. וכן מקרא כתוב: "כי לא שלם עוון האמורי עד הנה", שהכוונה גם-כן על הנדון שלנו. כי עוון האמורי הוא עניין הקליפה השומרת ומסבבת על הפרי, הנקראת "אתערותא דלעילא [התעוררות מלמעלה]", או ארץ ישראל. והקליפה הזאת לא תזוז ממקומה כחוט השערה, בטרם שישראל משלימים בדיוק נמרץ את שעור "אתערותא דלתתא [התעוררות מלמטה]", המחוייב שנקרא "זכות". דהיינו, היגיעה ועמל למעלה מכח אנושי.

כי כל שבכחו לעשות נקרא עבודה סתם, ואינו נקרא עוד יגיעה, וכשבאים ישראל עד לנקדה זו, אז משלימים שיעורם, ואז מכונה: "כי שלם עוון האמורי". כלומר, שניכר לכל, שאין ארץ-ישראל וכבוד ה', שה"ס השכינה הקדושה, שייכת להם. ואז שוברים אותה הקליפה שנקראת "אמורי", ומקימים שכינה מעפרא, ולא קודם לזה אפילו רגע כמימרא".

מצד אחד, אנחנו באמת צריכים להבין שאנחנו לא שייכים לרוחניות. ומהצד השני, אנחנו חייבים להיות בחוצפה, כמו ילד קטן שדורש את המגיע לו. כי אף פעם אנחנו לא שייכים למדרגה העליונה. אנחנו צריכים לדרוש את זה. זה נקרא "ניצחוני בני". החוצפה כאן היא שעוזרת. חוצפה במה? – לא מגיע לי, אבל אני דורש שזה יהיה, וכל זה נכלל בתפילה.

מה המיוחד בתפילה? – התפילה לא יכולה להיות מאדם אחד, רק מכולנו יחד. אם אדם אחד מתפלל, זה כמו צעקה במדבר. זה לא משפיע כלום. חייבת להיות העלאת מ"ן, מי נוקבין, כשמלכות עולה לבינה, ומלכות היא כנסת ישראל, כלומר, היא כונסת את כל הבקשות יחד. אם בקשה מגיעה מאדם פרטי, היא לא נקלטת, היא לא נכללת בכלי הרוחני, בשכינה. אז בואו נשתדל להרגיש יחד את התפילה, שאנחנו מבקשים מהרצון המשותף שלנו.

מתוך שיעור מס' 3 בכנס הערבה, 24.02.2012

ידיעות קודמות בנושא:
אדם נולד בשמחה
השער האחרון
הצל המתפוגג של העולם עם הרצון האגואיסטי

לינק מקוצר למאמר: https://laitman.co.il/dL7ot

השאירו תגובה.

כתובת דוא"ל לא תוצגחובה למלא שדות מסומנים *

*

Pin It on Pinterest