דף הבית / הכול על הקורונה / ההשפעה המערכתית של מחשבותינו – חלק ב'

ההשפעה המערכתית של מחשבותינו – חלק ב'

שני כוחות יסודיים חודרים לכל דבר במציאות. לאחר שהמפץ הגדול פיזר את החומר, החומר התחיל להתאחד, להצטבר בצורות שונות. מאז הכול מתאזן בין התפרקות לאיחוד, בין אנטרופיה למשיכה הדדית, רק ברמות שונות, ביכולות שונות.

האטומים מושכים ודוחים אחד את שני, כך גם מטענים חשמליים וגם אנשים. העולם כולו הוא מאבק בין שני כוחות: פירוד ואחדות. אך האחדות אינה פשוטה אלא אינטגרלית, אחדות שמובילה להתפתחות, לעלייה מעל הניגודים ולשילובם ההרמוני לשלם אחד. משימת ההתפתחות מופקדת בידי האדם, בידינו. אנחנו יכולים לעשות זאת, והיום עלינו להביא את עצמנו ואת העולם כולו לאיזון, הרי אנחנו כבר לא ילדים.

שלב ההתבגרות טומן בחובו איומים. מצד אחד, על האדם להיות אחראי על עצמו ועל הסובבים אותו, מצד שני, לא ניתן להטיל עליו את האחריות, מכיוון שאז זו תהיה פשוט כפייה. המתבגר נשלף מהעולם המוכר לו ומעמידים אותו מול עובדות בלתי סלחניות ואז עליו להתנהג כמו מבוגר.

זה בדיוק מה שנגיף הקורונה עשה לנו. מבחינה רפואית, אנו עומדים בפני מגפה, אך במונחים מערכתיים, בהקשר להתפתחות הפנימית המשותפת שלנו, אנחנו מדברים על טריגר שמושך אותנו לנצח ולצאת מהעולם הישן של מריבות אינסופיות. הווירוס הציג בפנינו צורך לעלות לשלמות אחת.

אין חזרה! אבל אנחנו עדיין דוחים את המחשבה הזו, אנחנו עדיין חיים בעבר, אבל הוא כבר לא קיים. וזה לא קשור לנגיף או לחיסון – זה קשור אלינו. עכשיו אנחנו במוקד המערכת, וזו אשמתנו שהיא קורסת.

מה בדיוק אנחנו עושים לא בסדר? למען האמת, הכול. במבט לא משוחד, נמצא סימני ריקבון בכל מקום. כל הקריטריונים שלנו להצלחה מבוססים על טובת חלקנו על חשבון אחרים, על דיכוי, על דריסה, על מחלוקת. האדם המודרני מטבעו רוצה להיות טוב יותר מאחרים, לפחות במשהו. אחרת זו כבר לא הצלחה, אלא תבוסה, כישלון, פיאסקו.

התיאבון שלנו אינו יודע שובע. הצדקה והפילנתרופיה שלנו הם לא יותר מכיסוי. מחצית העולם יכול למות מרעב, אדם לידי יכול להתהפך ממצוקה, ואני אעבור על פניו כי אין לי זמן בשבילו או בגלל שכבר תרמתי, השתתפתי, בקיצור, שמתי לעצמי סמן להיום.

האם אני קורא לך לקפוץ להצלת מוחלשים? לא. במצבנו הנוכחי, לא נוכל לעזור להם. כל עולמנו מסודר בצורה כזו שיש אנשים שמשתמשים בו על חשבון אחרים. זה "תפור במערכת ההפעלה". גם אם פתאום כולנו נבכה בבת אחת ונמהר לעזרת הסובלים, המצב רק יחמיר, ואנחנו מבינים זאת לחלוטין. הבעיה לא טמונה במצוקה עצמה, אלא במערכת היחסים שלנו. בעצמנו. וזה בדיוק מה שהטבע מציין היום: הריקבון הפנימי שלנו אינו בשליטה.

ההשפעה המערכתית של מחשבותינו – חלק א'

לינק מקוצר למאמר: https://laitman.co.il/pPcBz

השאירו תגובה.

כתובת דוא"ל לא תוצגחובה למלא שדות מסומנים *

*

Pin It on Pinterest