הדיאגנוזה של ביאליק

אחד מאתרי החדשות ברוסית המובילים בישראל, Zahav.ru, פרסם מאמר טוב של תלמיד שלי:

הדיאגנוזה של ביאליק

יהודים חכמים, שעמדו בראשית דרכה של מדינת ישראל, עיצבו את המטרה שעמדה לפניה. עם זאת, הדבר לא מנע מאיתנו במשך שמונים שנה לדחות את הפיתרון למועד מאוחר יותר.

תל אביב, רחוב בלפור, שנת 1934. הנאום האחרון של חיים נחמן ביאליק. בקרוב הוא ייסע לווינה כדי לעבור ניתוח, ויחזור משם בארון קבורה. על מה הוא דיבר? על כך שהפילוג והשנאה הורסים אותנו מבפנים: "איך אנחנו קיבלנו את פניהם של האחים שלנו שנמלטו ממלחמות? העלינו את מחירי הדיור, ולקחנו מהם את הפרוטות האחרונות… ברק הזהב השטני מסנוור את עינינו. אנו מתפארים בתנופה ופריחה, אולם למעשה, זאת מהומה ספקולטיבית ריקה…".

מה שהדאיג את ביאליק, זה לא האיומים החיצוניים, לא הבעיות עם הרשויות, אלא השורש של כל הצרות של העם – עם שאיבד את עצמו בפיתולי הדרך של ההיסטוריה. במשך מאות שנים הוא ניסה "להיות כמו כולם", לעמוד בסטנדרטים חיצוניים. ואפילו על אדמתו שלו הוא המשיך את אותו הכיוון להתבוללות – לא פיזית, אלא אידיאולוגית וערכית.

עד עצם היום הזה אנחנו מתעקשים ומחקים את החלק ה"נאור" של האנושות, וגם משוכנעים שזו היא הדרך הנכונה היחידה. אבל האם לא כאן טמונה השגיאה העיקרית שלנו, שבגללה אנחנו לא השגנו שלום אמיתי, לא עם שכנינו ולא עם עצמינו?

מסקנתו של ביאליק נבואית ורלוונטית לזמנינו: "התסמין העיקרי של המחלה הוא חוסר אחדות פנימית איומה, מאבקים מפלגתיים, שנאת חינם שטורפת אותנו".

בעת שנלחמנו על עצמאותנו, על זכותנו לחיות בארץ הזאת, אנחנו לא הפסקנו להתקוטט בינינו, ואף להרוג אחד את השני על הבסיס של סכסוכים מפלגתיים, כמו במקרה של "אלטלנה". ולא פספסנו את ההזדמנות לחמם את ידינו על הצרות של אחינו. תארו לעצמכם את התפתחות האירועים במקרה של העלייה הגדולה החדשה, נניח, מאוקראינה או מצרפת ובלגיה. אתם בטוח תאמרו זאת לפניי – עליית מחירי הדיור!

אז מה השתנה? – שום דבר. לא משנה שעכשיו החוקים מתקבלים בכנסת ישראל ולא על ידי השלטון המנדטורי – אנחנו עדיין נשארים שם, בגלות רוחנית, בפאתי הארץ שאליה צריך לחזור בצורה אחרת, לא רק בצורה גשמית.

לא רק ביאליק הצביע על הפירוד כבעיה העיקרית של העם היהודי ועל האחדות כמפתח לשגשוג. ביאליק, המשורר המפורסם, לעיתים ביקר בבית הצנוע בשכונה הוותיקה של תל-אביב, נווה צדק, ברחוב האחווה מספר 21, שבו התגורר אברהם קוק, הרב הראשי הראשון של ישראל. בשנת '60 מאז הולדתה של מדינת ישראל, דווקא הוא זכה להכרה על ידי העם כולו כאדם שהייתה לו ההשפעה הגדולה ביותר על היהדות. שורה אחת מתחתיו – שמו של דוד בן גוריון. עם זאת, ההכרה הזאת נשארה כדבר פורמלי בלבד, בתור אות לזכרו של הרב קוק. הרי, אנחנו לא הקשבנו למסר שלו מהמאה שעברה.

ואברהם קוק אמר וצעק שחסרה לנו לכידות והבנה של תפקידינו בהיסטוריה. הוא ראה את העלייה לישראל כבסיס לתחייתה של האומה, ואת האיחוד כפלטפורמה המאוחדת של ההגשמה העצמית. עם זאת, רבים במגזר הדתי שנאו את הרב קוק בשל מחויבותו לציונות, והחילוניים, להיפך, שנאו אותו בשל אמונתו. בסתיו של שנת 1913, יחד עם קבוצת רבנים ציוניים, נכנס הרב קוק לחדר האוכל של קיבוץ מרחביה, ומיד השתררה דממה בחדר.

מבטים חשדניים רבים ננעצו באורחים המוזרים, ואחד מהמתיישבים צעק: "אל תבזבזו את המילים ואת הכוח, אתם לא תמצאו כאן אף אחד כדי לצרף אליכם!", הרב קוק ניגש אליו ואמר: "הגענו לא לצרף, אלא להצטרף".

במרוצת מאות שנים אבדה לנו היכולת להעריך את החכמים שלנו. אולי, קוק, כמו ביאליק, הופיע לפני זמנו, ונשאר כמאמין באוטופיה בלתי מובנת, אם כי למעשה, הוא לא דיבר על שום דבר אוטופי. כיום, כאשר מול עינינו מפרידים בין האנשים במדינות שונות, מטפחים איבה ושנאה ביניהם, ועושים זאת בתבונה, האחדות נראית כפתרון די הגיוני ואפילו הכרחי.

אבל המילה "היגיון" אינה כתובה על הדגל שלנו. לאחרונה, המרכז של גאלופ ערך סקר עולמי על הבעיות שמדאיגות את האנשים. 70 אלף אנשים מ- 65 מדינות הצביעו על הצרות שלהם – "בכו" בגלל שחיתות (21% לעומת 15% בשנה שעברה), קשיים כלכליים (14%), עוני ואי שוויון (12%). בקיצור, בעיות שמוכרות ומובנות בישראל. אבל כל אלה הן תוצאות. והסיבה היא אחת – בידוד, אדישות, ריחוק הדדי בלב ובמוח.

מדוע אף אחד לא מתלונן על זה? אולי אנשים פשוט מבולבלים ידי התקשורת? אבל אנחנו כבר מכירים את התשובה שהושמעה לפני זמן רב ולא איבדה את הרלוונטיות שלה.

איך אפשר להגיע אלינו? אפילו השואה לא גרמה לעם לחשוב מחדש על גורלו.

"אני כבר השמעתי את השיקולים העקרוניים שלי בשנת 1933. בנוסף לכך, אני דיברתי עם מנהיגי הדור, והמילים שלי לא התקבלו אז, למרות שאני צעקתי בקול רם והזהרתי על קריסתו של העולם,  אבל זה לא עשה רושם…" – כך כתב חבר קרוב של אברהם קוק, המקובל יהודה אשלג. הוא זעק לא רק כאן, אלא גם בפולין שממנה ניסה להוציא 300 משפחות לפני מלחמת העולם השנייה. הכול היה מוכן, ואף אחד לא הפריע, מלבד… ההנהגה היהודית, שנידתה את אשלג וממש גירשה אותו לפלסטין, ולא אפשרה לו לממש את תוכניתו. מיותר לציין, כי גם המנהיגים וגם המשפחות שהוא גייס נספו בשואה.

האם כל זה לא מספיק כדי להסיק מסקנות? לנו זה לא מספיק.

"הגיע אליי הבן של אשלג", – כותב בן גוריון ביומנו בשנת 1958, "סיפרתי לו על פגישותיי עם אביו, כאשר אני רציתי לדבר איתו על קבלה, והוא רצה לדבר איתי על סוציאליזם …",  זה הכול.

אנשים חכמים, בעלי ידע, אכפתיים, פה אחד מצביעים על מהותן של הבעיות, על הפגם המערכתי החברתי אשר מסכל את המדינה מלכתחילה, אבל קולם נבלע בקקופוניה של האשמות וטענות הדדיות, במריבות קטנוניות עם השלכות גדולות. אם אפילו אדם בעל שיעור קומה כמו בן גוריון לא תפס, לא קלט את המסר שהיה כל כך ברור לבני דורו, אין זה מפתיע שאנחנו עדיין סובלים מאותה המחלה.

הדיאגנוזה של ביאליק היא נכונה: בארץ שלנו אנחנו במידה רבה זרים זה לזה. ישראל מפולגת, מחולקת למגזרים, ומבולבלת על ידי המבט החמדני של עגל הזהב, אשר מתלבש בבגדים המשובחים של הערכים הליברליים.

אנחנו הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון? – כן. אבל דמוקרטיה חולה, חסרת חום ביחסים הרגילים בין בני אדם. אז האם הגיע הזמן להתאושש מהמחלה? "תל אביב שלנו חולה", אמר ביאליק, "ואני מברך אתכם ואת עצמי, שנזכה לראות את סימני ההתאוששות אחרי שאחזור." לפעמים, התקווה חיה יותר זמן מהאדם עצמו ועוברת לצאצאיו, כדי שהם בכל זאת יממשו אותה.

ידיעות קודמות בנושא:
לעשות את מה שלא הצליח בעל הסולם
גישה בין מפלגתית
זירת המחלוקת