דף הבית / קבלה לעם / התפתחות רוחנית / הדבר היחיד שהיה חסר בעולם אין-סוף

הדבר היחיד שהיה חסר בעולם אין-סוף

Laitman_2011-03-22_1933.jpg

כשאנחנו הולכים לקראת הגילוי, אנחנו צריכים להבין כיצד לאסוף את הכלים השבורים. כך כתב בעל הסולם באיגרת י"ט: "אמנם בסוד שבירת הכלים, נעתקו כל האותיות, להנהגות ובריות הגשמיים, שבהיות האדם משתלם ומגיע אל שורשו, מוכרח מעצמו ללקטם, אחת לאחת, ולהמציאם לשורשם לקדושה".

בעולם הרוחני הייתה שבירת הכלים, ומכך נוצרה לאחר מכן שכבה גסה יותר של הרצון, שנקראת "העולם הזה", שבו אנחנו נמצאים מאז. כל מה שקרה בזמן שבירת הכלים מתגלה עכשיו בעולם שלנו במצב המקולקל, בין בני האדם הגשמיים.

ואם האדם מבין, שכל מה שקורה בינו לבין האחרים הוא כתוצאה משבירת הכלים, אז הוא לוקח את הקשרים, את המגע שלו עם האנשים האחרים, ומחזיר אותם אל השורש, מתקן אותם בזה אחר זה. וזה נקרא, שהוא "מכריע את עצמו ואת העולם כולו לכף זכות".

"וענין "יחוד קוב"ה ושכינתיה", שהאדם גורם בהתמלאות סאתו בכיסופיו וגעגועיו, דומה ממש לבחינת זווג התחתון, הנוהג בלידת גוף גשמי, שהוא גם כן נמשך מסבה הקודם בהכרח, דהיינו הקישוי, פירוש, מדה ידועה של כיסופים וגעגועים, שנקרא קושי בלשון הגשמי, שאז יהיה גם זרעו לברכה".

האדם מגיע לחיבור עם הבורא רק כאשר הוא משתוקק לזה מאוד. יש בתוכנו רצון להתקדמות רוחנית, אבל הוא ניתן לנו מלמעלה ואינו שייך לנו. מתישהו הביאו כל אחד לקבוצה, והוא בא ללמוד, מפני שמעוררים אותו מלמעלה. את כל זה הוא עושה מפני שכך מובילים אותו מלמעלה. אלה הם עדיין לא הפעולות העצמיות שלו, אלא פעולתו של הבורא עליו.

אבל, חוץ מהרצון, קיימת השתוקקות נוספת, וזהו מושג מיוחד, נוסף על הרצון. הוא לא מגיע אליי מהבורא או ממני עצמי, אלא מהסביבה. אם אני מתחבר עם האחרים, אז אני מקבל מהם השתוקקות לרוחניות, תוספת לרצון, שאותה אני רוכש על ידי העבודה עם הסביבה.

בעבודה הרוחנית מתחשבים רק בהשתוקקות הזאת, כלומר: איזה רצון נוסף אני רכשתי על ידי היגיעה שלי, ובהתאם אליו אני מתקדם.

וסתם רצון ברוחניות, יכול להיות גדול מאוד. האדם יכול להיות מוכן ללמוד 24 שעות ביממה ולעסוק בהפצה, אבל זה לא הרצון העצמי שלו, אלא כך מפעילים אותו מלמעלה, כמו צעצוע עם קפיץ שמסובבים בו מפתח והוא מתחיל לקפוץ. והאדם יכול לעשות הרבה מאוד, השאלה היא רק האם זה שייך לחשבון של הרצון העצמי שלו, שאותו הוא הרוויח בעצמו, או שהרצון הזה ניתן לו מלכתחילה מלמעלה.

אם מסתכלים מהצד, אי אפשר להבין את זה. רק אם האדם ירצה בעצמו, הוא יוכל לחקור את זה ולדעת את זה. ואז הוא כבר לא יוכל להתלונן על כך שלמד כל כך הרבה שנים, למד הרבה מאוד חומר, ועדיין אין לו גילוי. אין,  וגם לא יהיה. כי הרצון שאיתו הוא עובד הוא לא שלו עצמו, אלא שייך לבורא שברא את הרצון הזה. ואילו אנחנו צריכים לקבל את התוספת לרצון הזה, שנקראת "ההשתוקקות הרוחנית".

זה מאוד חשוב. רבים עושים כאן טעות, כשהם עובדים עם הרצון ההתחלתי שלהם וחושבים שהכול בסדר: "תראו כמה אני עושה".

אבל ברוחניות מתחשבים רק בתוספת שאותה הרווחתי על ידי היגיעה שלי. ומה שהבורא נותן, אינו נחשב, כי זה כבר היה קיים בעולם אין-סוף. בשביל זה העולמות לא היו צריכים להתפתח, ולהישבר עבור "אדם הראשון". הכול כבר היה באין-סוף. אבל הדבר היחיד שלא היה באין-סוף ושאיתו אנחנו צריכים להתחיל לעלות ממטה למעלה, זה ההשתוקקות הרוחנית, הדריכות, ההתעוררות העצמית. וזה נקרא מ"ן, תפילה.

ואת ההשתוקקות הנוספת הזאת אנחנו רוכשים מהסביבה, שלא הייתה קיימת בעולם אין-סוף. ואצלנו, בזכות השבירה, היא קיימת! ולכן אני מרגיש את כל האחרים כזרים. ואם הם זרים לי, אני יכול להתפעל מהם. וההתפעלות הזאת, הקנאה, התאווה והכבוד, מוציאים את האדם מהעולם.

אני מקנא במה שיש לאחרים ולי אין, וכך אני מגדיל את הרצון שלי. תוספת הרצון הזאת, שנקראת "השתוקקות" או "דריכות", שאיתה אני מממש את הרצון הזה, היא שמאפשרת לי לבנות את הכלי הרוחני שלי.

מתוך שיעור מס' 5 בכנס הערבה, 25.02.2012

ידיעות קודמת בנושא:
לקראת הרוח!
מהו חיסרון רוחני
כשהנסתר הופך לנגלה

לינק מקוצר למאמר: https://laitman.co.il/ccINL

השאירו תגובה.

כתובת דוא"ל לא תוצגחובה למלא שדות מסומנים *

*

Pin It on Pinterest