הגיע לשמים

בזמנו, עם ישראל יצא מבבל. מאז, שתי המגמות, שני העולמות הללו קיימים אחד בתוך השני. העם היהודי מעורב עם האנושות, ובאותו הזמן, אינו מתמוסס בה, מתפזר, אך אינו יכול להיעלם, כי במקור הוא חברה שונה לחלוטין, חברה מחוברת ומקושרת זה עם זה בצורה אחרת.

שתי המגמות הללו אינן יכולות להתערבב. יש להם, לעם היהודי והעמים, שורשים רוחניים טבעיים שונים כל כך, שעד ימינו קיימת ביניהם הפרדה מאד ברורה ומוחשית, ואי אפשר לתאר ולהבין אותה.

פעם, בבל, ערש האנושות, הייתה כמו משפחה. ואז התרחשה התפרצות גדולה של האגו. בא מלך נמרוד, ובבל, באופן עקרוני, הפכה לבירה של כל ההתקדמות של אותם הזמנים: מיסטיקה, תורות נסתרות, וכן הלאה.

בבל הייתה ממש במרכזה של האנושות. ובמרכז הזה נוצרה "נקודה" קטנה – כוהן בבלי בשם אברהם. אביו תרח וסבו נחור היו בעלי חכמה גדולה, אנשים משכילים, אסטרולוגים ומדענים, שלאותם הזמנים הם היו משפחה משכילה מאוד.

ואז פתאום פרצו בבבל בעיות וחילוקי דעות: התפרצות האגו הפרידה בין האנשים וגרמה לריבים, סכסוכים, מאבקים בין אחים ובעיות אחרות שלא היו בעבר. התגלה צורך בבתי משפט, עורכי דין, שומרים, שוטרים, וכדומה. למעשה, פתאום התחילו להתגשם "העקרונות הקפיטליסטיים".

ומשפחתו של אברהם השתתפה בזה באופן פעיל, מפני שהוא התעסקה, בעצם, בעבודה אידיאולוגית עם האוכלוסייה.

ואז, הבבלים הגיעו למצב שהם החליטו לבנות "מגדל בבל", כלומר, באופן אלגורי, להגיע עד השמיים. הגאווה שלהם גדלה בממדים כאלה, שכוחם, הייתי אומר, חוצפתם, תעוזתם התפרצה עד כדי כך שהם רצו "להגיע לכוכבים".

ואז אברהם התחיל לחקור את הנושא, וזאת משום שהנושא הזה נגע בו בצורה ישירה. אני חושב שהוא החל את המחקר שלו מטעמים אגואיסטיים לחלוטין. הרי, אם אנשים רוצים להגיע לכוכבים, זה מאיים על המקצוע שלו, על עושרו, על כוחו וסמכותו.

שאלה: אז בהתחלה אברהם החליט ללכת בדרך מדעית פשוטה?

תשובה: הוא היה חייב לפתור את הבעיה הזאת. קודם, אנשים פנו אליו כדי להתייעץ לגבי בעיות יומיומיות פשוטות: האם להציף את השדות במים או לא, האם לצאת לדוג או לחכות עם זה, עם מי להתחתן? וכדומה. אבל האנשים הפכו להיות כל כך אגואיסטיים, כל כך שקועים באהבה עצמית, כל כך בטוחים בעצמם, שכאילו הפסיקו להרגיש בו צורך.

ואז אברהם הרגיש ש"עוקפים" אותו, שהמצב החדש מאיים על עתידו.

כמובן, אני קצת מגזים, אבל בעיקרון, צריך לציין שבהתחלה הוא היה אגואיסט רגיל – בנה פסלים של אלילים ומכר אותם בכסף טוב לקהל שסגד להם. בסוף כולם הרוויחו מזה: הקהל קיבל הרגשה של ביטחון, ואברהם קיבל את הרווח שלו.

ופתאום האנשים הפסיקו להסתפק בפסלים, הם הרגישו את עצמם מעליהם. היה בכך איום לאברהם עצמו, לעתיד שלו, למקצוע שלו, למעמד שלו. ואז הוא החל לחקור את מה שקרה.

צריך לומר, שבתוך ליבו הוא היה חוקר אמיתי. במילים אחרות, האמת הייתה חשובה לו יותר מהרווחה האישית שלו.

ואז, בזמן שהוא חקר את טבעה של התופעה שבה הוא נתקל בסביבה הבבלית, ראה אברהם מגמה מאוד מעניינת בהתפתחות האגו. לאורך התהליך הזה, האדם מתחיל להזניח את האלילים, כי האגו שלו הופך להיות כמו אלוקים בשבילו. ובהתאם לכך, המילוי, הריצוי, האדרת האגו, מחליפים את כל הפולחנים האחרים.

בעידן המודרני אנו רואים את אותם התהליכים ברחבי העולם. מדוע אנשים מתרחקים מהדת? כי גדל בהם האגו. "מה יש לי עם אלוקים שיושב, לא ידוע איפה, אם יש לי אלוקים משלי – האגו שלי, ה"אני" שחשוב לי יותר מכל דבר אחר".

עד כה, היהודים והנוצרים התנתקו מדתם בהמוניהם, ובעולם המוסלמי מתרחש מאבק נגד הפונדמנטליסטים, כי גם הם עוברים תהליך התרחקות מהדת. באשר להודים, יש להם את אותו המאבק, אבל "שקט", "סמוי". הדרך שלהם קצת שונה, אבל גם היא מובילה לאותה המטרה.

אין מה לעשות, זוהי דרך אוניברסלית של התפתחות. אך מכיוון שלכל עם יש ייעוד שונה, היא באה לידי ביטוי בצורות שונות.

בכל מקרה, האגו הפך לדת חדשה. בדיוק כמו במצרים העתיקה, כאשר פרעה אמר: "מי ה' שאשמע בקולו?, אני בעצמי העליון."

כך קרה גם בבבל העתיקה. כאשר אברהם חקר את התופעה הזאת, הוא גילה את מהותה: האגו גדל לממדים כאלה שהפך לדמות הפעילה המרכזית, ל"כוח העליון". העליון בהיררכיה של סגידה אישית – עבורי אין שום דבר גבוה יותר מהאגו שלי.

ואז אברהם תהה: כיצד, באופן כללי, ניתן להתמודד עם האגו זה?

"נניח, שהוא באמת נזר הבריאה, הכוח העליון של הטבע. למעשה, ממה שאני רואה, נוצר הרושם שהאגו האנושי שולט על הכול. הוא הורס ובונה, כל דבר טוב וכל דבר רע נעשה רק על ידו, בעזרתו, למענו. אבל אם אנחנו נלך אחריו בצורה עיוורת, אנחנו נהרוס את הכול ונשמיד זה את זה ואת כל הציוויליזציה".

זה מה שראה אברהם. ומי שעזר לא בכך הוא המלך נמרוד, שהציע את הפתרון שלו – להיפרד, להתרחק זה מזה, להרגיע את הרוחות, להתפזר לכל עבר מ"הדירה המשותפת".

נמרוד היה פיקח מאוד. הוא הבין, שלבד הוא לא יכול לעשות שום דבר כנגד מה שקורה, ולכן הוא פעל למען תהליך ההפרדה.

אבל אברהם הביט קדימה: "בסדר, אנחנו נתפזר. ומה אחר כך? הרי, זו רק חצי עבודה. אנחנו באמת נרגיע את הבבלים, שקודם חיו כמשפחה אחת והפכו לשונאים, אבל זה אומר רק לדחות את מציאת הפתרון, והצד הזה כלל אינו מקרב אותנו אליו.

הכיוון האגואיסטי האמיתי דורש, שאנחנו, להיפך, נשתף פעולה ונתלכד. נכון, האגו מפריד, מסית אותנו אחד נגד השני במקום שבו אינטרסים שונים מתנגשים. אבל, מצד השני, הוא מחבר אותנו, כך שנוכל ליהנות אחד לשני".

לכן, ההתפתחות האגואיסטית היא דואלית, קיימים בה שני היבטים הפוכים. כולם אז הרגישו את זה, אך לא ידעו כיצד להשתמש בזה.

"אני יודע שאני לא יכול להסתדר בלי השכן. כן, אני צריך קצת להתרחק, להתנתק ממנו, במקום שבו אנחנו מפריעים זה לזה. נניח, שעכשיו זורם בינינו נהר, או נמצא בינינו גרם מדרגות". אבל מצד שני, השכן מייצר משהו, ואני מייצר משהו – אנחנו יכולים לעזור זה לזה, ואנחנו בכל זאת צריכים להיות מקושרים למען המילוי האגואיסטי שלנו."

כאן מיד מתגלה בעיה, שעד היום לא נפתרה – כיצד לשתף פעולה זה עם זה בצורה נכונה? הדוגמה הברורה ביותר היא האירופאים עם השוק המשותף שלהם. כאשר הם היו נפרדים, הם התקיימו בצורה סבירה. כמובן, הם כל הזמן נלחמו, אבל התקיימו. רצו להתחבר, ולא ידעו איך לעשות זאת. כלומר, רע מצד אחד, ורע מצד שני – לא יודעים איך לעבוד עם האגו.

אבל למעשה, אי אפשר לעבוד איתו. הבעיה הזאת הייתה ברורה מלכתחילה. גם אברהם וגם נמרוד נעמדו מול הבעיה, כיצד להפוך את האגו לכוח מחיה? כיצד להשתמש בשנאה שלי כלפי האחרים, בתלות שלי באחרים, ברצון שלי לשלוט באחרים בצורה חיובית? ובהתאם לזה, ישנו אותו היחס מצד האחרים כלפיי – הרצון לשלוט, לשנוא, לכבוש, וכן הלאה. כיצד להביא את כל זה למכנה המשותף?

הרי, אם לא נפתור את הבעיה, אנחנו כל הזמן נהיה שקועים במריבות, בהשמדה, במלחמות, וכן הלאה. זה מה שאנחנו רואים עד היום. אנשים כבר עייפים מכל זה.

תסתכל על העולם המודרני – מתחילה תסיסה בכל מקום. עוד מעט לא יהיה מקום רגוע. עוד פעם יקומו אמריקה הלטינית, סין, יפן – בכל מקום ישנם ניצנים של מלחמות עתידיות.

כיצד אנחנו יכולים "לארוז" את האגו שלנו בצורה נכונה? אם זה כוח הטבע, כיצד אנחנו יכולים להשתמש בו בצורה נכונה?

זהו הגילוי של אברהם – השימוש הנכון באגו. לא חד צדדי, לפי העיקרון של הפרדה, ולא על פי עיקרון צבאי – "מי ינצח את מי", מה שמוביל להשמדה עצמית, אלא חשבון ברור: אנחנו זקוקים לאגו כדי שמהשנאה שמאפיינת אותו אנחנו ניצור את תכונת האהבה, קשר הדדי.

בסיכומו של דבר, אברהם פתר את הבעיה איך להפוך את האגו. אם לא להיכנס לפילוסופיה, לפרטים היסטוריים, ולפרטים טכניים ופסיכולוגיים שטמונים בתכונות הטבע והחוקים שלו – זוהי באופן כללי מורשתו של אברהם.

כתוצאה משנים רבות של מחקר, הצליח אברהם להבין את תופעת הטבע הזאת, ואחרי חדירה יותר ויותר עמוקה לתוך האגו, מצא שם את הכוח העליון של הטבע.

הוא הבין מדוע צריכה האנושות לעבור דווקא התפתחות כזאת, וזאת כדי באמת להעלות את האדם לדרגת הבורא. ואז יוצא, שהשאיפה של הציוויליזציה לבנות "מגדל בבל" עד השמים היא נכונה, אבל צריך לבנות אותו דווקא על פי הטכנולוגיה העל-אגואיסטית. האגו האנושי, חומר הבנייה של מגדל בבל, כל הזמן יגדל, אבל כל אחד צריך לעמוד מעליו. האדם הקטן עומד על ה"ערימה", על ה"הר" שכל הזמן הולך וגדל.

אברהם חקר את כל המרכיבים שבעל כורחם הופיעו באותה האנושות הקטנה של בבל, הוא שימש בהם לפי הייעוד, והוא גילה, שלמעשה, יש רק פתרון אחד. והוא מימש את הפתרון הזה.

הוא מימש אותו על ידי כך שאסף את קבוצת תומכיו, תלמידיו, שבאמת "עלו עד השמים", כלומר בנו מגדל בבל רוחני מעל האגו שלהם, וכתוצאה מכך הגיעו לנקודה העליונה של הטבע, לתכונת ההשפעה והאהבה. הם גדלו עד הדרגה הזאת.

במילים אחרות, "מלכות", היסוד האגואיסטי של האנושות, הגיעה לדרגה השלמה של השפעה ואהבה, לדרגת "בינה".

כדי להגיע לזה, קבוצת אברהם הייתה צריכה לצאת מבבל ולעבוד במשך שנים רבות. אברהם חי בערך בשנת 1,700 לפני הספירה, ובניית ה"מגדל בבל" הנכון, כלומר, בית המקדש הראשון, מיוחסת לשנת 900 לפני הספירה.

באופן כללי, הרעיון של מגדל בבל עובר דרך כל ההיסטוריה האנושית. האנושות שואפת אליו בתת מודע. אברהם, בסופו של דבר, בנה אותו – כמובן, בצורה אחרת לחלוטין מכפי שהבבלים תיארו לעצמם.

מתוך התוכנית "בבל אתמול והיום", פרק 7, 24.09.2014

ידיעות קודמות בנושא:
תפקידו של עם ישראל
שואפים למרחקים
אברהם ונמרוד: ויכוח שנמשך עד ימינו

לינק מקוצר למאמר: https://laitman.co.il/vnAmO

השאירו תגובה.

כתובת דוא"ל לא תוצגחובה למלא שדות מסומנים *

*

Pin It on Pinterest