האדם זה כוונה

כל הבריאה נמצאת תחת השגחתו של הבורא, הכוח העליון. הבורא ברא רצון לקבל אחד בלבד שמתחלק לארבע דרגות: דומם, צומח, חי ו"מדבר". הבחינות האלה יורדות מהקשר עם הבורא, מ"עולם אין סוף" ל"עולם הזה", שבו אנחנו מנותקים לחלוטין מהבורא. הן יורדות רק מפני שתוך ההשתתפות ביצירת הקשר עם הבורא, הנבראים ירגישו, יבינו, ישיגו ויהפכו את חייהם לאותו המצב כמו אצל הבורא.

בשביל זה כל הרצון לקבל צריך לקבל צורה של רצון להשפיע של הבורא. בדרכם, הנבראים משיגים את ההשגחה העליונה ורוכשים את היכולת לפעול כמו הבורא. זה נקרא להיות כמו הבורא.

כדי להביא למצב כזה את כל הנבראים השייכים לכל ארבע דרגות, זה הכרחי שקודם ה"אדם", שהוא הרצון המפותח ביותר של בחינה ד', יצור קשר עם הבורא. הרי רק בחינה ד' מסוגלת להחזיק את אותו הקשר בצורה הכרתית ומטרתית, כשמתחילה להרגיש את מציאותו עצמו כנגד הבורא, לראות את עצמה כהפוכה לו, כמסכימה או לא מסכימה איתו, כמכוונת לטובת עצמה או לטובת הבורא, וכולי.

יוצא כך, שבחינה ד' לפי מהותה היא מרכז הבריאה. מצד אחר, הבחינות הקודמות מצטרפות אליה ללא בחירה חופשית. דווקא בחינה ד' קובעת כיצד הבחינות האלו, המרכיבים שלה, ישתתפו בתהליך. בחינה ד' היא הכוונה, הכיוון, בעוד שיתר הבחינות פשוט פועלות בכיוון הזה ללא שום בחירה חופשית.

ובכן, אנחנו מדברים על בני אדם שבעולם הזה, שקודם כל חייבים להרגיש שהם נמצאים בהסתרה, ולאחר מכן להיכנס לעבודה בהשגת מגע עם הבורא ממצב של ניתוק מוחלט, מהנקודה הרחוקה ביותר מהאין סוף.

באופן סכמטי, זה נראה כך: הבורא נמצא בעולם אין סוף ואנחנו בעולם הזה, והמרחק בינינו מחולק ל- 125 מדרגות. מכאן, מהעולם הזה, עלינו ליצור קשר איתו.

והקשר מתחיל בכך שהבורא מעורר אותנו על ידי זה שמאיר יותר ויותר. ובגלל האורות שלו בעולם שלנו מתחילים להתרומם רצונות של בחינה ד', שבתורם מתחלקים לסוגים שונים לפי אותן ארבע בחינות. קודם מתעוררים הרצונות ה"זָכים" ביותר, ואחריהם הרצונות היותר "עבים". כך מתרחש תהליך התיקון, מהקל אל הכבד. במילים אחרות, אותם החלקים ה"קלים" שאנחנו מתקנים בהתחלה, מאוחר יותר הם עוזרים לנו לתקן חלקים יותר "עבים", "כבדים".

התיקון מתבצע על ידי זה שהבורא מעורר את ההארה שלו, את היחס שלו אלינו. והיחס שלו מתחיל להתגלות לא סתם בתור רצון טוב כלפי ה"חומר" כמו שברמת הדומם, הצומח והחי, אלא בתור הרצון הטוב שמכוון לתכלית, במילים אחרות, על ידי ההארה של הבורא אנחנו נצטרך להתקרב אליו.

ובשביל זה אנחנו צריכים לשנות את הכוונה שלנו. כלומר, במקום דרגות הדומם, הצומח והחי שבנו, אנחנו צריכים לבנות בנו את דרגת ה"מדבר", שהיא הכוונה על פני החומר.

אנחנו יודעים את זה מהלימוד על ד' בחינות של התפשטות "האור הישר": בחינת ד' בסופו של הדבר מחליטה לבצע "צמצום" ולהחזיר לבעל הבית בדיוק את אותו היחס. זה נקרא כוונה.

הרי לבחינה ד' אין שום דבר לתת בחזרה לבורא, אלא רק להמשיך לקבל את השפע שלו עם כוונה כזו שהופכת את הקבלה להשפעה אליו. אז כל המחשבות של האדם, כל הלב שלו הם בבורא. לא משנה לו מה הוא מקבל, הוא כמו אורח שמסתכל על בעל הבית ורוצה רק ליהנות לו.

זה מה שנקרא שינוי הכוונה, שינוי היחס: מתועלת עצמית אני עובר לטובת בעל הבית, וזה נעשה הגורם המכריע. בעל הבית בשבילי הוא במקום הראשון, ומצבו הוא הדאגה הראשונה והעיקרית שלי. ואני, בהתאם לזה, עושה עם עצמי כל מה שנדרש.

לכן, לאורח כבר לא חשוב אילו מצבים הוא עובר. חשוב שהם יהיו לטובת בעל הבית. במקרה זה, הוא מקבל אותם כמובן מאליו, הוא שמח בהם, וכוונותיו מותאמות איתם.

מתוך השיעור על פי הספר "שמעתי", 06.08.2013

ידיעות קודמות בנושא:
הכול תלוי ביחס
הכוונה משנה את המציאות
האדם נקבע על פי הכוונה

לינק מקוצר למאמר: https://laitman.co.il/Cyec2

השאירו תגובה.

כתובת דוא"ל לא תוצגחובה למלא שדות מסומנים *

*

Pin It on Pinterest