בשליטת היראה

כנס בסנט פטרבורג, שיעור מס' 1

כתוב: "מה ה' אלקיך שואל מעמך, כי אם ליראה אותי". (כתבי רב"ש, דרגות הסולם, מאמר 31).

הבורא הוא מערכת הטבע העליון שבה קיים רק כוח אחד שמתגלה דרך המערכת הזאת. "היינו שצריך לידע, שה' הביא בתוך מחשבתך ה"מה" הזה, כי אין שום כח אחר בעולם," זאת אומרת, שהבורא שואל במקומך את השאלה הזאת, שאין שום כוח אחר בעולם, "שאין עוד מלבדו". ובטח שה' לא יברא בריאה שתהיה כנגדו יתברך, אלא שברא המחשבה זאת כדי ליראה אותו".

האדם כאילו רודף אחר הבורא מתוך רצון לגלות ולהשיג אותו, מברר על ידי אילו תכונות ויחסים בינינו אפשר לגלות אותו.

אנחנו לא מתארים לעצמנו עד כמה זה פשוט. כי הכול נמצא לפניי, אבל אני מסתכל למרחקים ולא רואה שזה נמצא ממש לידי. אין כאן שום דבר חוץ ממחסום פסיכולוגי, וברגע שאני יוצא מחוץ ל"אני" שלי, אני מיד מתחיל להרגיש את הבורא בתוך הקשר בינינו.

אני שואף לצאת עוד קצת מחוץ ל"אני"  שלי לקראת משהו, עוד ועוד פעם, ופתאום מסתבר שכוח הטבע הזה שקושר, מנהל ושומר את הכול באיזון מושלם וקבוע, קיים כאן יחד איתנו. אבל אני, על ידי הכוונות האגואיסטיות, על ידי הרצונות והיחסים שלי, עושה עיוותים בתוך האיזון, בתוך ההרמוניה, ואני מרגיש שאני הורס אותם במו ידי.

ההשגה נמצאת בתוך החיפוש אחר הבורא, ב"אמונה למעלה מהדעת", כאשר אני מחפש תכונות שנמצאות מעל הדרגה הגשמית, מעל ובניגוד להבנה שלי. מפני שתפיסתי נובעת מתוך "קבלה לעצמי", לכן, אני לא תופס שום דבר אחר.

אבל העולם האמיתי נמצא מחוץ לתפיסה הזאת, בתפיסה החיצונית, לכן אני חייב להגיע לתנאי של "אמונה למעלה מהדעת", לקבל את הכול למעלה מהצרכים והדחפים האגואיסטים הטבעיים שלי.

על ידי שאלת רשע, הוא מוכרח לקבל עליו כל פעם קבלה חדשה של עול מלכות שמים שנקרא יראה.

השאלות של רשע הן הצרכים, הדרישות, המחשבות שמתעוררות בי כיצד אני יכול להיטיב לעצמי. התנועות הקבועות שאני עושה לקראת עצמי, הדאגה העצמית התמידית בכל הכיוונים, בכל הרמות ניתנו לי בכוונה כדי שאני אתנער ושוב אמשיך להתקדם.

וכך עד הסוף, אני אפול לתוך האגו שלי, לתוך הדאגה לעצמי, לתוך מחשבות שונות, רצונות, ושוב אני אשתדל להתרומם. זה יימשך עד שאני אתעייף ואסרב לעבוד כך, או עד שאבין שרק הסביבה מסוגלת לתמוך בי ולהושיט לי עזרה כדי שאוכל לחשוב על הזולת.

אם כולנו נהיה בערבות הדדית ונחשוב רק על עזרה הדדית ולא על עצמנו, אז אנחנו נצליח בכל. מדוע? הרי אני לא מסוגל לחשוב על אחרים, אני כל הזמן נופל לרצונות שלי. אבל אם אני אחשוב על אחרים ויחד עם זאת אבקש שהבורא יעזור לי בכך, רק אז הוא יעזור לי, מפני שהוא נענה רק למחשבות ולתפילות כאלה. כי פעולות כאלה דומות לתכונותיו.

מסתבר, שברגע שאני מתחיל להשתוקק לאחרים ומבקש עזרה מהבורא, הוא מיד נענה ועוזר לי, מכיוון שאני, הקבוצה והבורא נמצאים ביחד בתנועה אחת. ואם רק אני בעצמי בלי הבורא, אז אני לא אצליח. אפילו אם אני נמצא ביחד עם הקבוצה, גם אז אנחנו לא נצליח! כאן חייבת להיות מערכת משולשת: אני – קבוצה – בורא.

גם כאן צריכה להיות יראה, דאגה, שלא נרד מהדרך הזאת, שלא נאבד את הכיוון הנכון. האגו יפריד בינינו, יקרע אותנו מבפנים וילחש לנו שנשכח את הבורא או את הקבוצה, שזה לא נורא, העיקר שנחשוב על עצמנו, על הזולת, אבל בלי המרכיב השלישי.

וכאן אנחנו זקוקים לתמיכה רחבה. ככל שנהיה רבים יותר בתנועה הזאת, כך טוב יותר. כמות האנשים עם התקדמות נכונה מדויקת נקראת "שישים ריבוא נשמות". זה מספר סמלי. אולם, למעשה, זהו לא מספר, אלא פשוט תנועה כללית שמעוררת את השפעת "זעיר אנפין" על "מלכות". מכיוון ש"זעיר אנפין" מורכב משש ספירות המשפיעות על ה"מלכות", אז ברגע שהוא משפיע על נקודת ה"מלכות" על ידי "אור חכמה", דרגתו עולה עד 600,000.

כאשר אנחנו מקבלים תמיכה בצורה כזאת, אנחנו יכולים באמת להגיע ליראה ולהיות כל הזמן בהשתוקקות קדימה.

זאת משמעות המשפט, "שהאדם לא יתעלה במעלות של גדלות ה', אז אין ביכולתו להתגבר ורק בזמן שהאדם מרגיש גדלות ה׳, אז לבו נכנע. וזה נקרא שהוא צריך לעלות במעלות יראת ה׳."

מתי אני יכול להבין שאני הגעתי ליראה, להתרגשות ולדאגה הנכונה? כשבתוך העבודה הזאת אני מתחיל להרגיש שהבורא ממלא אותי. כי הכלי שלי הופך להיות כלי נכון כשהוא מקבל מילוי. ועד אז אני חייב לחפש שהדאגה, היראה והכוונה שלי תהיינה מותאמות ככל האפשר, גם בכמות וגם באיכות, למדרגה שנמצאת מעל האגו שלי.

לשם כך נתנו לנו את גדלות הקבוצה וגדלות החברים כקשר בינינו, כדי שיהיה לנו על מה להתאמן. וכל זה רק כדי שבסופו של דבר נרגיש את המילוי של הבורא, שאנחנו מרגישים ביחד, בתוך עשר הספירות שלנו, בקשר בינינו. כאשר אנחנו קושרים את עצמנו על ידי הקשר הזה, אז אנחנו מתחילים להרגיש ביחד את האחד.

כמובן שהאדם מאבד את עצמו בתוך החיבור הכללי, הוא מאבד את ה"אני" שלו. הוא עובר מ"אני" ל"אנחנו" ומ"אנחנו" הוא עובר לחיבור שבו אני, אנחנו והבורא נמצאים ביחד. כפי שכתוב, "הוא ושמו אחד". הבורא הוא האור, ו"שמו", זה הכלי.

מסתבר, שהשאלות הללו, ההפרעות השונות מביאות את האדם להזדקק לבורא, לעזרתו. כלומר, אנחנו לא יכולים לשאול את עצמנו, לא מסוגלים לטעות בצורה נכונה, מכיוון שאם אנחנו מרפים וטועים, אנחנו מיד נופלים. כדי לטעות בצורה נכונה, אנחנו חייבים להשתוקק קדימה.

כתוב, "בראתי יצר רע בראתי לו תורה תבלין". במה מתבטא "היצר הרע" הזה, היכן אפשר לראות ולמצוא אותו?

זה לא "יצר רע" של העולם שלנו, ביחסים בינינו. אף אחד בעולם אינו יודע מהו "יצר הרע" שהבורא ברא. כל מה שאנחנו מרגישים בעולם שלנו הוא בדרגת החי. ו"היצר הרע" שאנחנו חייבים לתקן מתגלה בתוך ההשתוקקות הנכונה שלנו להתחבר בינינו.

אם אנחנו שואפים לאחדות, רוצים להתחבר נכון בהתקדמות הדדית, ביראה הדדית לעזרה לזולת ולא לעצמנו, רק אז אנחנו מתחילים להרגיש עד כמה אנחנו אגואיסטים, עד כמה אנחנו לא רוצים את זה, עד כמה אנחנו שונאים זה את זה ואת עצמנו. הגילוי הזה כל כך לא נעים לנו שאנחנו דוחים אותו, לא רוצים לגלות בתוכנו את התכונות השליליות שלנו.

זה המקום של "הכרת הרע". הבורא מודיע מראש, "בראתי יצר רע", ואנחנו על ידי ההשתוקקות שלנו אליו מגלים את היצר הרע. כלומר, גם כאן נחוצה יראה מיוחדת. עליי לעשות מאמצים, לא לברוח מהם, לעשות בקרה עצמית, בדיקה ושליטה.

עליי לחקור האם אני לא בורח בתת-מודע מגילוי האגו בתוכי בגלל שזה מאוד לא נעים לי, אלא להיפך, אני מקבל תענוג מסוים כיוון שאני מגלה אותו. הרי זה שלב הכרחי בהתקדמות שלי. לכן, עליי להיות מוכן שתתגלה בי הרגשה לא נעימה ואני אקבל מזה הנאה מפני שאלה צעדים בדרך לבורא.

יחד עם זה, אסור לשכוח את גדלות הבורא. אנחנו לא מתארים לעצמנו מה זה הכוח העליון שקיים באמת בהיקף של הבריאה ולא בהיקף שאנחנו מרגישים נכון להיום. אנחנו לא יכולים לתאר לעצמנו עד כמה התמונה הזאת דמיונית גם במחשבה וגם ברגש.

המדענים כבר מדברים על כך שאנחנו נמצאים בחלום, דמיון, מטריצה מיוחדת שמעוררת בנו תמונה מעוותת של חלום. האגו סוגר אותנו בפנים, לכן כל מה שקורה אנחנו תופסים בתוכנו. וכאשר אנחנו יוצאים מתוכנו, בלי להיסגר פנימה, אנחנו מתחילים להרגיש עולם אמיתי.

ועד אז קשה לתאר מהי המציאות העליונה. זה לא יקום, לא מערכת השמש ולא כדור הארץ עם כל מה שנמצא עליו. כל זה אנחנו רואים כמו בחלום.

מתוך הכנס בסנט פטרבורג, שיעור מס' 1, 19.09.2014

ידיעות קודמות בנושא:
ממה מפחד ירא ה'?
יראה שקובעת את עוצמת הנשמה
היראה העיקרית

לינק מקוצר למאמר: https://laitman.co.il/UkC61

השאירו תגובה.

כתובת דוא"ל לא תוצגחובה למלא שדות מסומנים *

*

Pin It on Pinterest