בפותחנו את התורה

התורה היא הספר הפופולרי ביותר בכל הזמנים ובין כל העמים. היא מספרת על ההתפתחות הרוחנית של האדם ועל התכונות הפנימיות שלו.

אנחנו תופסים את התורה כביוגרפיה מרתקת של דמויות היסטוריות ואיננו משערים לעצמנו, שאין מדובר בה על בעיות גשמיות, אלא על מצבו הפנימי של האדם ועל מצבה הפנימי של האנושות כולה. לכן, עלינו להשאיר בצד את הסיפורים שלה לדמיונם של הסופרים וההיסטוריונים, ולדבר על מה שהיא באמת מספרת.

אדם, רצון שמעלה את האדם מעל החומר

האדם נברא כאגואיסט. הוא עבר דרך ארוכה של התפתחות אגואיסטית בדרגות דומם, צומח וחי, עד שלראשונה, לפני 5,775 שנה, התעוררה בו דרגת "אדם", דרגה של ההתפתחות הפנימית שלו. לא במקרה לאדם הראשון, שהרגיש את העולם הרוחני, קראו "אדם".

התעורר בו הרצון להשיג מדרגה חדשה שמגלה את משמעות החיים, את השורש שלהם, את אותו הכוח שברא את היקום ומנהל אותנו. זהו כוח טהור שאינו מלובש בשום דמויות ארציות.

האדם, לפי המבנה הפיזי שלו, החושים, השכל והלב, נמצא בדרגת התפתחות בהמית. ופתאום מתגלה בו מרכיב של "אדם", רצון נוסף ושׂכל נוסף שאינם מתגלים בשום צורה מבחינה חיצונית. אלה הם כבר מרכיבים רוחניים שמבדילים אותו מהבהמה. הם מעלים את האדם מעל לחומר על ידי היחס שלו לבריאה, לבורא, למשמעות החיים.

אדם הראשון תיאר את שהשיג בספר "רזיאל המלאך". בהמשך, התלמידים שלו קין, הבל ושת פיתחו את הגילוי שלו. כך זה נמשך עד נח, נציג הדור העשירי של תלמידי אדם הראשון.

אברהם, חוקר פעיל ראשון של כוח ההנהגה של הבריאה

עברו עשרה דורות נוספים מנח עד אברהם, לפני שהאנושות הגיעה למצב של "בבל", שזה המצב הראשון שבו אנשים החלו להינעל בקבוצה. האגו שגדל החל לרמוז להם כיצד לעבוד ביניהם, כך שעזר להם לגלות את התלות ההדוקה שהתגלתה בהתנגשויות והתנגדויות בתוך האדם ובין בני האדם.

בדיוק בזמן הזה בבבל העתיקה, אצל אחד מכוהני הדת, אברהם בן תרח, עלה הרצון להשיג את הדרגה הרוחנית למדרגה יותר גבוהה. אם לפניו כל המקובלים חדרו בצורה פסיבית לסודות הבריאה, אז אברהם הפך להיות החוקר הפעיל הראשון שהשיג בעצמו את כוח הנהגת היקום.

זו הייתה דרגה חדשה של השגה, הוא עלה מעל לאגו שלו והחל לעבוד עימו בצורה פעילה. האגו הגיע בו לרמה שהחל להוות כוח ממשי וניתן היה לשתף פעולה עימו. לכן בבל מגלמת התנגשות בין בני אדם, מחלוקות, בלבול וההתפזרות שלהם.

על הרקע הזה יצר אברהם את השיטה לגילוי הבריאה. ואף על פי שאדם נחשב למקובל הראשון, אברהם הוא שיסד את הלימוד שמהווה מכשיר להשגת היקום והכוח שמנהל אותו, הבורא.

אי אפשר לשלול את קיומו של הכוח הזה, כי אנחנו הרי רואים שכל הבריאה נבראה לפי איזשהו עיקרון, לפי איזושהי תוכנית. היא מקושרת בינה לבין עצמה ופועלת במערכת ענקית לפי נוסחה שאינה מובנת לנו.

אברהם החל באופן פעיל לחקור אותה, מפני שלקראת אותו הזמן האגו הפך לנחלת הכלל, כלומר, ההתנגדות של החברה לכוח הזה של הטבע אפשרה בעזרת תמרון החברה לחקור את הטבע, את הבורא. אברהם כתב על גילויו ב"ספר היצירה".

התגברות על המשבר בבבל

ראשית התגלתה השבירה של האדם לסוגי אישיות נפרדות, שכל אחת מהן מהווה תכונות מסוימות, שמקודם היו אסופות ברצון אחד ויחיד. ועכשיו כל אחד מאיתנו מהווה בפני עצמו איזו בחינה מיוחדת של הרצון הכללי שהיה קיים קודם לכן.

אם אנחנו רוצים להשיג את כוח הטבע שיצר את הרצון היחיד, אנחנו יכולים לעשות זאת במידת החיבור והאיחוד שלנו. כשאנו מתחברים ומתאחדים מעל הניגודים והסתירות שלנו, אנחנו יוצרים מצב של הפרש בין הכוח השלילי של החלוקה שלנו והכוח החיובי היחיד של הטבע. דווקא בהתנגדות הזאת, מופיעה הזדמנות של בירור ההרגשה של מה שקורה איתנו ובכל הבריאה.

כשאברהם גילה את זה, הוא קרא לבבלים להתעלות מעל למשבר שפקד אותם, מפני שמשבר הוא לא אחר מאשר גילוי של ניגודיות של החברה לטבע. מה גם, שזה כל הזמן נמצא במגמת עלייה.

קיימות רק שתי שיטות להתגברות על המשבר: או להתאסף יחד על פי שיטת אברהם, או להתפזר לכל הכיוונים כדי לא להרגיש איבה ועימותים תמידיים ביניהם. באופן כזה, החברה הבבלית התחלקה לשני חלקים: חלק אחד התפזר והתיישב על פני כל כדור הארץ, והחלק השני הלך אחרי אברהם לארץ ישראל.

מכיוון שכל התכונות נמצאות בקשר ביניהן, אז טבעי הדבר הוא ש"משנה מקום משנה מזל". על כל פיסת אדמה על כדור הארץ משפיע כוח מסוים של הטבע, ולכן מי שמשנה את מקום מגוריו משנה את מזלו, את גורלו. כמובן שלא צריך לקבל את זה פשוטו כמשמעו. אבל מצד שני, אנו רואים כיצד גם הביולוגיה וגם הגיאוגרפיה באמת משפיעות על החיצוניות של בני האדם, על האופי ועל התכונות שלהם. ולא מפני שהאדמה היא כזאת, אלא מפני שהתכונות בכל נקודת מרחב הן שונות. לכן אברהם, בהיותו מודרך על ידי הכוונה פנימית, הביא את חסידיו לארץ ישראל, משום שהרגיש שדווקא כאן הוא מקומם.

אבל התהליכים שהעם עבר בבבל העתיקה נמשכו גם בארץ ישראל. האגו כל הזמן גדל, והם היו צריכים להתעלות מעליו באיחוד ביניהם. לא היה שום דבר חדש בשיטה שהתגלתה על ידי אברהם, היא פשוט מומשה על ידי בעלי אותה השקפה בהצלחה קטנה יותר או פחות גדולה, והם הצליחו במימושה.

יוסף, מדרגה שמאחדת רצונות מפורדים

את התפתחות בית ספרו של אברהם המשיך התלמיד שלו יצחק, שנקרא בתורה "בן" של אברהם. "בן" בחכמת הקבלה מסמל "ממשיך דרכו".

אבל בזמנים של יעקב החלו בעיות במימוש והגשמת הלימוד בחיים עצמם, מפני שהאיחוד אותו הם היו צריכים להשיג היה כבר בדרגה אחרת. יעקב זה החלק הקטן של הנשמה הכללית (שש ספירות). כדי להמשיך את מימוש השיטה, צריך היה לעבור לדרגה הכללית, ישראל, כלומר לעשר ספירות במקום שש.

כאן הם לראשונה ראו שהשיטה שלהם לא מספיקה. הם לא ידעו כיצד לפתור את בעיית האיחוד. בין כל הדעות שנקראו "בני יעקב", ובין האח שלהם יוסף החלו ויכוחים ומחלוקות. יוסף סבר שצריך להתאחד לפי עיקרון מסוים דווקא סביבו, כי אפילו השם יוסף נובע מהמילה "לאסוף", לחבר (הרי לכל מילה יש משמעות פנימית משלה).

אבל נקודת מבטו של יוסף נשמעה מאוד אגואיסטית. אחיו לא הסכימו איתו, ובסופו של דבר הם מצאו את עצמם במצרים שלא מרצונם. במילים אחרות, הצורך בהמשך ההתפתחות הרוחנית הביא אותם למצב שהם בעל כורחם מצאו עצמם תחת שליטת יוסף. וכדי להמשיך לעלות הלאה במדרגות הרוחניות, הם צריכים לקבל על עצמם את הנהגתו.

בתורה זה מתואר בצורה של מריבה בין האחים, מכירתו של יוסף למצרים, ירידתם של בני יעקב למצרים וכולי. אם מתרגמים את זה לשפת הקבלה, אז מדובר בעבודתו של האדם עם הרֵגשות הפנימיים שלו, אבל כבר בדרגה אגואיסטית אחרת, רצינית יותר, כשמתגלה האגו הנוקשה, המובהק והמדויק.

האגו גדל לפי חמש מדרגות. אם מתעלים מעליו, אפשר לחקור ולהשיג את כוח הטבע היחיד ההפוך לו, את הבורא. כשבניו של יעקב מצאו את עצמם במדרגה האגואיסטית הבאה, הם גילו אותה כטובה, מפני שיוסף חיבר אותם יחד והם הרגישו התקדמות מספקת. מה שהם לא היו מוכנים אליו קודם לכן, הם הצליחו לעשות עכשיו, להתאחד ביניהם ולעבוד לכיוון השגת הבורא. מה שנקרא שבע שנות שובע. ויחד עם זאת הם גילו את המערכת שבה נמצאו.

האגו, הידיד והאויב שלנו

לאחר הירידה למצרים מתחילים שלבים שמקרבים אותנו ליציאה ממנה, לבריחה מתחת לשליטת פרעה, להופעת ההכרה בכך שהעבודה שלנו ממומשת בתוך האגו. השגה כזאת אופיינית לכל מדרגה.

כי כדי לעלות לכל מדרגה הבאה, שמקדמת אותנו קדימה, אנחנו צריכים להימשך אליה. לכן האגו שלה צריך להיראות לנו כטוב, כנחוץ, כהכרחי להתקדמות רוחנית: אנחנו נכנסים לתוכו, משיגים בעזרתו דרגה חדשה וגדֵלים. ואחר כך הוא כבר מתחיל לרכוש צורות יותר כואבות.

אנו רואים שכך זה קורה גם בעולם שלנו, כשאנחנו במשך כל התפתחות האנושות, עד לזמן האחרון, סברנו שהתנועה קדימה תביא אותנו לחיים טובים, למטרה נכונה, לניצחון השכל, הטוב, ליחסים הדדיים נכונים. סברנו שישנם דרכים להגיע לזה: קפיטליזם, סוציאליזם, קומוניזם. והלכנו קדימה, העיקר להגיע למטרה, ומבלי לשים לב שיחד עם זה הופיעו בעיות. ואילו כאן מתגלה מצב אחר לחלוטין: הכרה שאנחנו בעלי טבע אגואיסטי ושלא נגיע לכלום חוץ מהשמדה עצמית. ובזמנינו אנחנו מתחילים להשיג ולהבין זאת.

בהתחלה האגו מושך ומפתה אותנו, מציע מילויים מאוד יפים וטובים. ואחר כך אנחנו מתחילים להבין, שכל זה לא בשבילנו ואפילו מזיק לנו. ועל זה נאמר בתורה שבנינו ערים יפות לפרעה, את פיתום ואת רעמסס, הכול עבור האגו, ובזה למעשה חפרנו לעצמנו את הקבר. הן נקראות ערים מסכנות, מהמובן של השגת הבורא, מפני שהאגו יכול עד כדי כך לקבור אותנו, שלא ניתן לצאת מתוכו.

כשהאגו מתחיל למשוך אותנו, אנחנו רצים אחריו: הכול בעולם הזה הוא שלנו, שלנו, שלנו. אחר כך האדם מת, מבלי לקחת איתו שום דבר. כך מתחלף דור אחר דור, ובהדרגה האנושות מתחילה להבין שהמרדף הזה מזיק לה, מפני שהוא מביא אותה להתרחקות, לדיכאון, להשמדה עצמית. היעדר המטרה, הופעתה של השאלה על משמעות החיים בתוכנו, הורגת את התנועה האגואיסטית שלנו קדימה ומביאה לאדישות עמוקה.

בסופה של ההתפתחות, האגו צריך להראות לנו שכר: לְמה אנחנו מגיעים, היכן מסתיימת הריצה הזאת, היכן הפירות של העמל שלנו? כשאנחנו מתעלים ברצון האגואיסטי שלנו קצת יותר גבוה, אז כבר מסתכלים על הכול אחרת לגמרי. כל מה שקיים בדרגה הגשמית, נראה לאדם כריקני ובלתי מועיל. הוא כביכול מתעלה מעל המצב הבהמי שלו ומבין שכל זה שקר: החיים בוזבזו לא ברור על מה.

לכן נאמר, שדווקא פרעה שמסמל את האגו, מקרב את בני ישראל, כלומר את אלה שיש להם את הצורך והדחף לגלות את משמעות החיים, את מטרת הקיום, את הבורא. מאחר והאגו כל הזמן מתפתח והצורך לראות תוצאות גדל באופן ברור, האדם כבר לא יכול להסתפק רק בהישגים גשמיים, כי הוא לא קיים לנצח והצרכים שבו גדלים מעל הגשמיות. הוא מתחיל להבין, שכל זה פשוט משחק ילדים, ובסופו של דבר, בדיוק כמו כולם, הוא ימות. החיים חלפו ומה הלאה?

האגו עוזר לנו לפענח, לפתור, לראות, להבין, להרגיש מראש את חוסר המוצא של הדרך שלנו. אנחנו רואים שהסתיימה התקופה של "החלום האמריקאי", המרדף אחר רווח, וכעת לאף אחד אין צורך במותרות. אנשים התפתחו מעבר לזה, כבר לא תכריח אותם לרוץ כמו סנאי בתוך גלגל, אחרי קניות ומילויים עוד ועוד חדשים.

עכשיו האנושות מתחילה להבין זאת, לכן היום מופיעה בה שכבה עצומה באיכותה וקטנה בכמותה של אגו ששואל את השאלה על משמעות החיים. היא דוחפת את האנשים לדיכאון, לסמים, לטרור ופשע, כדי לדכא בצורה כלשהי את השאלה על משמעות החיים, או לפחות למצוא עליה איזו תשובה חלקית. בהדרגה יותר ויותר אנשים מתחילים להתעניין בתשובה הקבלית לשאלה זו.

בזמנו הבעיה הזאת הביאה את תלמידיו של אברהם למצרים, לאותו מצב שהחל להתעורר בהם האגו שמנוגד לבורא, כי רק כששוקעים בתוך האגו אפשר לגלות את הכוח הזה. לכן גלות מצרים והיציאה ממצרים מהווים אבני יסוד עבור ההתפתחות הרוחנית של האדם והאנושות. על בסיס הדוגמה של קבוצתו הקטנה של אברהם, שנקלעה לשליטת האגו שנקרא "פרעה", אפשר להבין מה מצפה לכל האנושות, מאחר וגם היום אנחנו נמצאים באותו המצב. זאת הסיבה, שבפותחנו את התורה, אסור לנו לשכוח את האקטואליות הקיצונית עבור זמנינו.

מתוך שיעור על התורה, 2.4.2015

לינק מקוצר למאמר: https://laitman.co.il/g8dEs

השאירו תגובה.

כתובת דוא"ל לא תוצגחובה למלא שדות מסומנים *

*

Pin It on Pinterest