דף הבית / קבלה לעם / התפתחות רוחנית / בין מינוס אין סוף לפלוס אין סוף

בין מינוס אין סוף לפלוס אין סוף

laitman_9156_1_wp.jpg

אנחנו נמצאים במערכת שנקראת "עולם אין סוף". בעולם אין סוף קיים הרצון, בעל צורות ואופנים שונים של קבלה והשפעה, וקיים האור, שמתגלה בתוך הרצון באותה המידה שהאור מחשיב את תכונת ההשפעה. ככל שהרצון מביע יותר השפעה, כך האור מתגלה יותר. ואם הרצון אינו משתוקק להשפעה, אז האור אינו מתגלה.

זה נקרא "עולם אין סוף", מפני שקיימות בו כל הצורות האפשריות שיכולות להיות בבריאה, מהכוונה על מנת לקבל ועד לכוונה על מנת להשפיע, ממינוס אין סוף עד פלוס אין סוף.

הרצון עצמו נברא על ידי הבורא, וכל הצורות שלו מתגלות בהתאם לתוכנית ההתפתחות שגם היא מגיעה מהבורא. אבל כתוצאה מכל שינויי הצורה הללו שעוברים על הרצון שמסתובב ומתבשל בסיר הזה, מגובשת בו נקודת הכרה מיוחדת חדשה, של מודעות, עצמאות. והנקודה הזאת מתחילה לגדול בכל המצבים שהרצון עובר: להרגיש יותר, להבין יותר, להרגיש את עצמו כקיים, להשיג את העצמאות שלה.

הנקודה הזאת היא החשובה ביותר מפני שהיא גדלה כקו אמצעי שלישי, היא אינה קיימת לא בטבע של הבורא ולא בטבע של הבריאה ההפוך לטבע הבורא, שגם הוא נשלט במלואו על ידי הבורא. מובן שזאת נגזרת, תוצאה משניהם, תוצאה מההתנגשות של שתי התכונות ההפוכות הללו, אך הוא לחלוטין עצמאי.

קשה לנו לתאר כיצד עצמאות כזאת אפשרית אם היא נבראה על ידי הבורא. אבל תתארו לעצמכם שני דברים מנוגדים לחלוטין, בכל הפער שממינוס אין סוף ועד פלוס אין סוף שמופרדים על ידי תהום, שבה לא יכול להתקיים לא האחד ולא השני. בגבול הזה שבו שתי התכונות הללו נפגשות ונאבקות זו עם זו, נוצר המקום שבו יכול להתקיים הנברא העצמאי.

מצד אחד, הוא עדיין נחשב לנברא, כלומר שנברא על ידי הכוח העליון. אבל מצד שני, קיימת בו כזאת תכונה, שמאפשרת לו לעמוד מול הכוח העליון ולא להימצא בשליטתו המלאה. בינתיים אין בכוחנו להשיג כיצד דבר כזה אפשרי. האדם אינו מבין איך בהימצאו כל הזמן תחת שליטתו המלאה של הבורא, הוא בכל זאת יכול להישאר חופשי!

קיימות שתי תכונות הפוכות לחלוטין וקיימת תהום ביניהם, שרק בה הנברא יכול להתקיים. הוא הופך להיות נברא רק במידה שהוא נותן יגיעה לרכוש מודעות, הכרה. ההכרה הזאת, זה המשהו השלישי שלא היה קיים קודם.

כל השאר כבר היה קיים בבריאה: כל הכוחות, התכונות, האופי שקבע איך אני אהיה, כזה או אחר. על כל זה, "לך לאומן שעשאני"! אבל מעל כל זה אני יוצר משהו שלישי, עצמאי. כמו ילד שגדָל ופתאום הפך להיות עצמאי, נהייתה לו דעה משלו. מובן שזה נוצר מתוך ההשפעה של התורשה, החינוך, הסביבה, אבל זהו הגילוי של האישיות שלו, ולא סתם נתונים החיבור של הפרמטרים לפי התוכנית שמתאימה לו.

כמו שאנחנו מבשלים מרק ושמים בו את כל המרכיבים, בסופו של דבר מקבלים מהות חדשה, שנקראת "מרק". או שאנחנו חותכים ומערבבים חמישה מרכיבים: עגבנייה, מלפפון, בצל, מלח ופלפל, ובסופו של דבר יוצא מושג שישי חדש שנקרא "סלט", מהות חדשה.

היום אנחנו חיים בעולם הזה, בכך שמקיימים ללא מודעות פקודות של הטבע שלנו. אז מאיפה יכול להופיע בנו משהו חדש? רק אם תימצא בין שני העולמות, המקבל והמשפיע, ותרצה להיות שייך גם לזה וגם לזה כדי לא להתנתק מאף אחד מהם, אלא להשתמש בשניהם, אז בזה אתה תיצור מהות חדשה, כמו המנה החדשה: "סלט". אתה תיקח את כל הרצון מעולם הקבלה ותקנה לו צורה של השפעה, וזה נקרא "אדם".

העובר מורכב מהחומר, הרצון לקבל, אבל מבחוץ הוא מקבל צורה של הבורא, של האור. ואז החומר והצורה יחד, נקראים "אדם".

לכאורה נראה שאין כאן שום דבר חדש, הכול כבר היה קיים! אבל אתה עשית עבודה, נתת לחומר את הצורה של הבורא. לקחת חומר מתחום אחד, ומהשני לקחת את התכונה, ושילבת אותם יחד. כתוצאה מזה נוצרה מהות חדשה. זה כבר לא אחד ולא השני, אלא דבר שלישי. כמו סלט שיש לו משמעות משל עצמו, טעם חדש, קיום חדש.

מתוך שיעור על "תלמוד עשר הספירות", 21.03.2012

ידיעות קודמות בנושא:
הניצוץ החי של הבריאה
לעמוד מול הבורא ולהיות כמו הבורא
על קצה לשון המאזניים

לינק מקוצר למאמר: https://laitman.co.il/mlgjd

השאירו תגובה.

כתובת דוא"ל לא תוצגחובה למלא שדות מסומנים *

*

Pin It on Pinterest