דף הבית / קבלה לעם / התפתחות רוחנית / בושה שלא נותנת לחזור לאין סוף

בושה שלא נותנת לחזור לאין סוף

laitman_2009-11-19_9481-70.jpg

קשה לנו מאוד לתאר לעצמנו כיצד יוצא שהנברא שנוצר על ידי האור, הדבוק בו והלא מרגיש שום פחיתות מההופכיות אליו, לפתע מרגיש בושה ולא מסכים להישאר במצב כזה, עושה צמצום ומגרש מתוכו את האור. מה צריך לחוות הנברא כשהוא מרגיש את עצמו רחוק לחלוטין מהאור ורוצה להיות דומה לו?

אותו מצב הדבקות והשלמות שחווה הנברא בעולם אין סוף עד לצמצום מאלץ אותו אחר כך לעבור את כל הדרך חזרה לעולם אין סוף, דרך כל המצבים (1-2-3). ולמרות שמצד האור לא מתרחשים שום שינויים. הבורא אף פעם לא מרגיש בנברא שום חסרונות ושום נחיצות לתיקון, אך הנברא עצמו לא מסכים להיות במשהו שונה מהבורא.

זו הרגשה נפלאה שמכריחה את הנברא ללכת על צעדים כה דרמטיים כמו לצמצם את רצונו, לרכוש מסך, לעבור את כל תהליך הריחוק מהבורא, מהאור ולאחר מכן לחזור אליו, כשהוא עבר את כל המעגל הזה. כך פועל הרצון.

וכיצד יוצא שהאור שנתן לנברא את הרגשת האיחוד, החיבור, היעדר ההבדלים ביניהם, באותו זמן מעורר בנברא איזו בושה מיוחדת המאלצת אותו לעשות צמצום ולעבור את כל הדרך הארוכה הזאת הרחק מהבורא?

מה כל כך מיוחד באותה הרגשת הבושה שהיא הופכת למנוע חזק כל כך המחייב את הנברא להתרחק מהבורא, להסתיר את עצמו ממנו, כפי שרוצה להסתתר אדם המתבייש ממישהו ולעשות לאחר מכן את כל התיקונים. ולא כדי להתגאות בעצמו אלא כדי להחזיר לבורא את אהבתו, את אותו היחס שהנברא הרגיש ממנו, כשהוא חש את הבושה. אלה מושגים גבוהים מאוד.

יוצא שלנברא כדאי לעשות את כל המעגל הנוראי הזה ולא לעצור בדרך, לא לוותר על כלום, למרות שבכל רגע הוא היה יכול לחזור בחזרה לאותו מצב אין סוף! ובכל זאת הוא בכל רגע מחליט: "לא, אני לא מסכים למילוי האינסופי הזה אם אני לא פועל בו בצורה הכרתית ולא יכול להתגאות ולכבד את עצמי!" וכמובן לא מדובר כאן על גאווה מצד האגואיזם, הנברא רוצה להחזיר לבורא את אותו היחס שהוא גילה כלפי עצמו.

והאהבה מצד הבורא, למעשה, לא מחייבת לכלום את הנברא בעולם אין סוף. הבורא מתייחס אליו כאב האוהב בצורה אינסופית את בנו והמוכן לתת לו הכל ללא שום חשבון ולא מעלה על דעתו שום בושה. אך הבן מגלה בתוך האהבה הזאת של הבורא עד כמה הוא בעצמו לא מסוגל לאהוב. ורק הדבר היחיד הזה מפיל אותו לבושה. זה שהוא בעצמו לא יכול לאהוב כך ללא לצפות לשום תמורה, לא מסוגל להחזיר לבורא את אותו היחס מנקודת החושך והניתוק.

ולכן הבן מחליט שהוא מוכן לקבל מהאב את החושך במקום האור ואת כל המכות הנוראיות ביותר ולמרות הכל יאהב אותו, כאילו הוא מקבל רק את כל הדברים הטובים ביותר, אור אין סוף ממש. הבן רוצה להוכיח לעצמו, שהוא מסוגל ליחס כזה לאב. אהבת האב היא אבסולוטית וחסרת גבולות והבן רוצה לאהוב אותו לא פחות במאומה. ולכן לא נשארת לו שום אפשרות אחרת להגיע למצב כזה מלבד לעבור בדרך החושך, ההפוכה לחלוטין מהמילוי האינסופי, כדי מעל כל החושך הזה לגלות את האהבה הלא תלויה בשום תנאים.

מתוך שיעור על ספרו של בעל הסולם "תלמוד עשר הספירות", 16.05.2011

ידיעות קודמות בנושא:
את מי אני מתבייש להונות: את עצמי או את הבורא?
נקודה חדשה בנברא, "אדם"
בושה החזקה ממוות

לינק מקוצר למאמר: https://laitman.co.il/SNwmE

One comment

  1. אני בדיוק במצב הזה….של בושה במצב של״אין סוף״

השאירו תגובה.

כתובת דוא"ל לא תוצגחובה למלא שדות מסומנים *

*

Pin It on Pinterest