קבלה, מדע ומשמעות החיים – הרב מיכאל לייטמן בלוג אישי
מתוך מאמרו של הרב"ש "ענין יניקה, ועיבור": "אין האדם צריך לראות שיהיה לו שמחה מהעבודה, אלא הוא צריך לראות שיכין עצמו לדעת למי הוא עובד מה חשיבותו, ושמחה זהו תוצאה, היינו לומר שאם אין לו שמחה בהעבודה, סימן שאין לו מושג בחשיבות הבורא, ואז הוא צריך לתקן עצמו, בעניני אמונה."
מגיעים אלינו כוחות רק מתוך הכרת חשיבותו וגדלותו של הבורא, המטרה, ההבנה לשם מי אנו עובדים, למי מתקרבים ולמי נהיים דומים. ההתקרבות אפשרית בזכות השתוות הצורה והשתוות התכונות, אך מהיכן לקחת את הכוחות עבור זה שיאפשרו לעבוד נגד הטבע שלנו? – אך ורק מהסביבה. לכן הגדלות של העליון תלויה רק בסביבה ועל זה צריכים לעבוד.
אם זו שאיפה אגואיסטית רגילה אז בצורה כזאת יוצרים דת. הדת מבוססת על גדלות וחשיבות של אובייקט מסוים הנערץ בקרב קהל רחב, אף על פי שאפילו אינו מוכר, מוסתר ואינו מובן. להיפך, דווקא מפני שלא מבינים ולא מגלים אותו ואפילו לא מגדירים מטרה כזאת, אז זה נקרא "אמונה עיוורת" והיא לא מובילה לשום השגה. לכן, ככל שהאדם פשוט יותר, כך הוא נחשב לנעלה יותר באמונה וצדיק יותר כי הוא מוכן להיות נאמן ללא שום ידיעה.
אמנם חכמת הקבלה מעמידה בפנינו מטרה שונה: "דע את אלוקי אביך ועבדהו", כלומר, קודם כל אנחנו מוכרחים לדעת אותו, לגלותו. דווקא בכך המטרה שלנו על מנת שנשמח ונהנה מהרגשת הקירוב למלך שלנו עד הדבקות המוחלטת. דבקות, משמעה השגה המלאה, חיבור השלם לכל הגובה של הבריאה שהגיעה להשתוות עם הבורא. הם נעשים שווים זה לזה.
לכן נדרשת כאן עבודה אחרת לחלוטין. השגת גדלותו של העליון מתבצעת בשני שלבים, בשלב הראשון אנחנו מדברים על גדלות המטרה, גדלות הבורא שאותו אנו רוצים לגלות, הכוח "אין עוד מלבדו", וכך אנחנו מתפעלים אחד מהשני. אנחנו מתפעלים מכך שמתקרבים לגילוי התכונה העליונה הזאת ששורה בינינו, שבינתיים נסתרת, אך תתגלה בקרוב.
זאת לא סתם השראה כמו בהתלהבות הדתית, אלא היא מושכת אלינו "אור מקיף". זהו הבדל עצום. אנחנו מתפעלים מגדלות הבורא ומתקרבים אליו בהתאם לרצון שלנו להיות דומים לו, כלומר להיפטר מכוח היצר הרע האגואיסטי שבנו ולעבור לכוח ההשפעה הטוב של הטבע. על זה כתוב: "הלוואי אותי עזבו ותורתי שמרו, כי המאור שבה מחזירו למוטב".
אנחנו לא סתם רוצים לגלות בנו את הבורא, את כוח ההשפעה והאהבה, אלא באמת רוצים להשתנות על ידי האור והכוח של הבורא. ולכן אנו יוצרים בתוכנו באופן מלאכותי את הדעה על גדלותו שבעצם זה שקר, כיוון שאנחנו לא מרגישים כך באמת. אבל אנחנו יודעים שאנחנו שקועים בתוך האגו שלנו, ברצון להנות, ולכן אין לנו דרך אחרת לגדול, אלא רק לעבוד נגד המצב הנוכחי. את כל זה אנחנו מבצעים בצורה הכרתית לגמרי ותחת שליטתנו.
משום כך, במובן הרגיל הגשמי, אמונה נקרא, שאני עוצם עיניים ולא משתוקק לדעת ולגלות שום דבר. האדם מקבל כוח מהאגו שלו ומסביבתו האגואיסטית שמאפשרת לו לפעול בתקווה שיגיע לרווח גדול. הסביבה מבטיחה לו "גן עדן" וכל מיני תגמולים בחיים האלה ובעולם הבא.
חכמת הקבלה מלמדת את ההיפך, כי הרי "דעת תורה הפוכה מדעת בעלי בתים". אנחנו לא שואפים לערכי בעל הבתים הגשמיים, אלא רוצים שישרה בנו כוח ההשפעה ואהבת הזולת. לכן האמונה עבורנו הוא כוח ההשפעה. "להאמין" בבורא משמעו להשפיע לו, כמו שהאורח אסיר תודה כלפי בעל הבית. בצורה כזאת אנחנו נשתווה אליו.
וכל פעם שאנו עולים, שוב אנו זקוקים לתמיכת דעת הסביבה על כך שהבורא גדול. משום שלנו זה לגמרי לא ברור. זה נחוץ על מנת שנמשוך אלינו את "האור המקיף" המחזיר למוטב שייתן לנו את תכונת ההשפעה ויאפשר לנו להתעלות מעל האגו שלנו, להרגיש את הזולת. תכונת ההשפעה, תכונת ה"בינה" נקראת "אמונה".
מנקודת מבט זו ניתן לבדוק את השמחה שלנו – האם היא נובעת מהמעשים הטובים כהלכה, כלומר מפעולות ההשפעה ומ"אמונה למעלה מהדעת". זה אומר, שההשפעה חייבת להיות למעלה מהקבלה, מעל הרצון האגואיסטי שלנו. אם אנחנו שמחים שאנו נהנים בתוך האגו שלנו, אז זו שמחה אגואיסטית, שמחה של האגו השולט. הכול תלוי במי ששולט בנו בפנים, זה מה שצריכים לבדוק.
ידיעות קודמות בנושא:
אם אין שמחה, אין אמונה
השפעה מביאה שׂמחה
כוח האידיאל הגבוה של ההשפעה
