אהבה ההופכת קבלה להשפעה

שאלה: כתוב, שהתענוג הוא בהשׂגת תכונות הבורא. אך יוצא שאנחנו נהנים מהקבלה?

תשובתי: התענוג הוא בזה שאני הופך להיות דומה לבורא. הפעולה עצמה: קבלה או השפעה, זה כבר פחות חשוב.

המטרה היא דבקות עם הבורא, זהו הרף העליון שאותו אני שואף ומשתוקק להשיג. הדבקות מושגת בזכות זה שאני משפיע לו והוא משפיע לי. אך כדי להשפיע זה לזה, אנחנו צריכים לקבל זה מזה! אחרת לא יהיה קשר בינינו!

כדי שבינינו יהיה קשר, קבלה והשפעה הדדיים, נחוצה לנו אהבה זה כלפי זה. האהבה, הקבלה וההשפעה הם האמצעיים להשגת הדבקות. לפעולה עצמה אין כל ערך. אם אני אוהב מישהו, והוא אוהב אותי, האם זה באמת חשוב אם אנחנו משפיעים זה לזה או מקבלים זה מזה? אנחנו פשוט נהנים זה מזה!

כמה הנאה מביא התינוק לאימא, כשהוא מקבל ממנה! כמובן שהיא נותנת לו, אך הוא נותן לה הרבה יותר. אך מה הוא נותן לה?! הוא כל הזמן רק דורש, צועק, בוכה, עושה את צרכיו והיא מטפלת בהכול. יחד עם כל זה, הוא נותן לה את האפשרות ליהנות. את זה כולם מבינים טוב מאוד ואין צורך להסביר לאף אחד.

הרוחניות היא כביכול אותן הפעולות, אך כל המשמעות היא בכוונה: למען מה אני עושה את כל זה. והפעולה עצמה: אם אני משפיע או מקבל, כלל אינה חשובה.

דוגמה עוד יותר מוחשית: אדם לוקח סכין ופותח לשני את הבטן. כאן הדבר החשוב הוא הכוונה שאיתה הוא מבצע את המעשה. אם הפעולה היא לטובת הזולת, אז הוא פועל כרופא, אך אם הוא פועל מתועלת עצמית, הוא פועל כרוצח. בזה כל ההבדל.

את הפעולה ניתן להעריך רק לפי הכוונה שלה, לשם מה היא נעשתה, לאיזו מטרה. כל הזמן אנחנו דנים על כף המאזניים: לקבל או להשפיע. מה זה משנה?! החשוב מכל הוא לשם מה, בכדי לגרום בזה תענוג או לקבל?

מתוך שיעור על מאמרו של בעל הסולם "מתן תורה", 04.05.2010

ראה מאמרים קודמים בנושא:
בדומה לאֵם, האוהבת את בנה
לאהבה אין גבולות