אנחנו פועלים או הבורא?

הרצון ליהנות נברא על ידי האור והוא הפוך מהאור. בהתחלה הוא היה רק חומר (יש מאין) ולאחר מכן הבורא מתחיל לפתח אותו ונותן לו צורה שנקראת "מלכות דאין סוף". מלכות דאין סוף הזאת היא בעצם הצורה השלֵמה שהנברא קיבל מהבורא, והלאה מה שהתפתח בו התפתח. יותר הוא לא יקבל מהבורא דבר. עלינו להבין זאת, זה מאוד חשוב ביחס שלנו לעבודה הפנימית, לחיים ולמציאות.

הכול נמצא במצב שנקרא "אין סוף". ואחריו מלכות עושה צמצום על עצמה ומחליטה כיצד עליה לפעול הלאה. הסיבה לאותו צמצום נובעת מהבושה, מכך שהיא מתמלאת באור אין סוף ולפתע מגלה שברצון לקבל שלה נמצא האור העליון, הבורא, שממלא אותה עד הסוף. כיצד ייתכן שיכלה להרשות זאת לעצמה? – היא לא הרגישה זאת לפני שהוא עשה לה את זה.

אך ברגע שהיא מרגישה, היא כבר לא מסוגלת לסבול מצב זה כיוון שמרגישה את חוֹסר ההשתוות שנקרא "בושה". ואז היא מתחילה לעשות כל מיני פעולות כביכול עצמאיות. אך עלינו להבין, שהבורא הוא היחיד שפועל. אם כך מה זה אומר שהיא עושה פעולות כלשהן כמו צמצום, בניית מסך, כוונות על מנת להשפיע, מחליטה לקבל יותר או פחות. כל הפעולות מצמצום א' במלכות דאין סוף, זה בירידת העולמות ממעלה למטה, אלה פעולות של המלכות. אז מדוע אנחנו אומרים שהבורא עושה הכל אם הוא עשה סך הכול ד' בחינות ראשונות דאור ישר? העניין הוא שהבורא החדיר את הכול בתוך המלכות, והיא נפעלת ממה שהוא הכין בה עד לגמר התיקון.

כל זה די מוזר, ולא מובן מדוע אנחנו אומרים "אין עוד מלבדו". הרי כל הצמצומים, הרצונות, החיבור לקבוצה, ההתכללות, משיכת האור, זה אני שפועל, זה לא "אין עוד מלבדו". למי ניתן חופש הבחירה אם לא לי? העניין הוא, שכל ההכנות היו במלכות דאין סוף לפני הצמצום, וכל מה שמתרחש מתרחש בתוכה.

אז מה זו "תנועה"? תנועה זה כשמלכות דאין סוף מרגישה בתוכה אי נעימות, חסרון, וחייבת להשלים את עצמה בהרגשה שלה, ביחס שלה, במה שהיא נמצאת. אלה תנועות פנימיות. כשאני חייב למצוא בתוכי את ההצדקה, את ההשלָמה לכל מצב שאני מרגיש. ולכן אני בכל פעם צריך לעבוד עם הרצון לקבל שלי בגילוי הרע שבו, כדי להשתדל להשלים אותו עד הטיפה האחרונה.

מתוך שיעור על ספרו של בעל הסולם "תלמוד עשר הספירות", 06.06.2011

ידיעות קודמות בנושא:
משׂחק עם אור אין סוף
מעבדה המחפשת אחר סוד החיים
מאהבה לשנאה ובחזרה אל האהבה