קבלה, מדע ומשמעות החיים – הרב מיכאל לייטמן בלוג אישי
שאלה: מדוע אנחנו צריכים לקוות לגאולה, שהיא בלתי אפשרית ללא התקווה שלנו?
תשובה: פשוט צריך להרגיש עד כמה היא נחוצה לנו. כל עוד אין לנו חיסרון במשהו, אין כלי, אנחנו לא מוכנים לקבל את המילוי הרצוי.
הבורא מוכן לתת לנו מתנות כמה שאנחנו רוצים. הוא דורש רק דבר אחד: שיהיה לנו רצון אליהן, אחרת אנחנו לא נרגיש את המתנות. אם מביאים לאדם מתנה שאותה הוא לא צריך, הוא לא ירגיש בה שום ערך.
לכן אנחנו חייבים להשיג חיסרון, ואז נגלה שהמתנה כבר נמצאת – היא לידינו, באוויר. כל החלל סביבנו מלא מתנות, אתם פשוט לא רואים ולא מתארים לעצמכם מה קורה כאן. הכול כבר נמצא – צריך רק חסרון!
זה כמו שאני מסיר משקפיים ולא רואה שום דבר לפניי. איך אפשר לתת לאדם מתנה כלשהי בתנאים כאלה? האור העליון נמצא במנוחה מוחלטת, אבל המתנה מתגלה ברצון שמתאים לאור. תכין את הרצון שלך והמתנה תתגלה.
אין צורך לבקש מהבורא: "תן לי, תן לי!", ברגע שאני אתחיל להכין את החיסרון שלי, אני אגלה שאני לא מסוגל לעשות זאת, ואז אני אבקש מהבורא: "תעזור לי לעצב את הרצון שלי בשביל המתנה שהכנת לי". והבורא יעזור.
אבל כל עוד לא עיצבתי את הרצון, אני לא ארגיש את המתנה. הרצון צריך להתאים למתנה, לאור, בצורה מדויקת. הגאולה לא תבוא כל עוד אין לי רצון שלם, צורך בבורא, במלך העולם, אין הרגשת הגלות. הפירוד מהבורא – זה מוות בשבילי! הוא חייב להתגלות בעולם שלי, אחרת אני לא אוכל להשיג את מה שאני כל כך זקוק לו.
אם אין לי הרגשה כזאת של גלות, אז איך יכולה לבוא הגאולה? כיצד יכולה להתגלות המתנה אם אין לי צורך בכך? אני חייב להרגיש שאני משתוקק להשפיע ולא מסוגל להגיע לזה, לכן אני חייב שהבורא יציל אותי, יגלה את גדלותו.
אני צריך לא את הגילוי שלו, אחרת אני אתחיל ליהנות ממנו בצורה אגואיסטית, אלא אני צריך את הרגשת גדלותו. זה כל מה שאני מבקש! כמו שעכשיו חשוב לי לצאת לחופשה או לנוח על החוף, אני כל הזמן חייב לחשוב על השפעה ולהבין שכדי להשיג אותה אני צריך את גדלותו של הבורא.
הרצון שלי צריך לקבל צורה שמתאימה לגילוי הבורא. אני רוצה להשפיע לבורא ולהרגיש בתוך הרצון שלי כיצד אני משפיע לו, והוא נהנה ממני ובזה משפיע לי. בצורה כזאת אנחנו נמצאים איתו ביחד בכוונה הזאת, בדבקות אחד עם השני, בהשפעה הדדית.
אין שום הבדל מי משפיע ומי מקבל. הבורא נותן, ואני נותן, הוא משפיע, ואני משפיע – שנינו שווים. זה לא חשוב מי הראשון ומי האחרון – אם יש בינינו אהבה, הפעולות שלנו שוות לחלוטין. וזה שהוא הבורא ואני הנברא, מאבד את כל המשמעות. האם התינוק פחות חשוב לאימו מאשר היא חשובה לעצמה?
שאלה: האם יוצא כך, שהבורא גם מקבל?
תשובה: הבורא מקבל ממני תענוג. אבל איפה הוא נהנה, אם אין לו רצון לקבל? הוא נהנה ברצונות שלי! כמו אימא שנהנית מהתינוק כי טוב לו. התענוג שלה נמצא בתוך התינוק.
עכשיו אנחנו נוכל להבין עד כמה הרצון ליהנות שלנו הוא דבר גדול. בתוכו כבר ישנו רצון להשפיע של העליון, ולכן הכול מתחיל ונגמר ברצון שלנו.
מתוך השיעור על המאמר "וזאת ליהודה", 29.04.2014
ידיעות קודמות בנושא:
כד הראוי לשמירת האור
לגלות את טובו של הבורא, ולא את המתנות שלו
ערך מוסף
