סור מרע, קטעים נבחרים מכתבי המקובלים

1) אין אור אלא אותו היוצא מתוך החושך. כי כאשר הצד הזה נכנע, מתעלה הקב"ה למעלה ומתגדל כבודו. ואין עבודת הקב"ה אלא מתוך החושך. ואין טוב אלא מתוך הרע. וכשהאדם נכנס לדרך רע ועוזב אותו, אז מתעלה הקב"ה בכבודו. וע"כ שלמות הכול היא טוב ורע יחד, ולהסתלק אח"כ אל הטוב. ואין טוב אלא אותו שיוצא מתוך הרע. ובטוב הזה מתעלה כבודו של הקב"ה. וזוהי עבודה שלמה.
זוהר לעם, פרשת תצווה, "ובמדבר אשר ראית", פסקה 86

2) "אין לך עשב למטה שאין לו מלאך שמכה ואומר לו גדל". וצריך לשאול בשביל מה צריך להכותו, אחרת הוא לא רוצה לגדול, הלא מצד הטבע אנו רואים שכל אחד ואחד רוצה להתגדל ולא להיות קטן קומה. ולהבין זה יש לפרש על דרך עבודה. היות שהאדם מצד הטבע, כל זמן שהוא מושקע בארץ הוא מוותר על כל מיני גדלות ורוצה להשאר בארציות. אלא שיש כח מלמעלה הנקרא בשם "מלאך", שענין מלאך הוא כח המשפיע, שמכה אותו ואומר לו גדל. היינו שמכה אותו עם כח השפעה שלו, ואומר לו גדל, תצא מהארציות, אף על פי שהאדם נברא עם הרצון לקבל הנקרא ארציות. ומבחינת הרצון לקבל היה האדם נשאר בארץ, ואף פעם לא היה לו יכולת לצאת מארציות. אבל כח ההשפעה שישנו בעולם, הנקרא מלאך, נותן לו יסורים, בזה שלא יהיה לו סיפוק בכך שהוא ממלא את הרצון לקבל. אם כן היסורים שמרגיש זה נותן לו דחיפה שיצא מהארציות.
וזהו על דרך הכתוב, "אשרי איש אשר תיסרנו י-ה", שעל ידי זה שהקדוש ברוך הוא שולח יסורים לתוך הארציות, זאת אומרת שאין לו סיפוק מהארציות, זה דוחף אותו להתגדל ולצאת מהארץ.
נמצא לפי זה, בשיעור שהאדם מרגיש את ההכאות, בשיעור זה הוא מתחיל להתגדל ולצאת מהארץ, אחרת היה נשאר מושקע בארץ.
כתבי הרב"ש, כרך ג', מאמר "אין לך עשב למטה"

3) ידוע, כי אין שום דבר מתגלה בצורתו האמיתי, אלא רק בדבר והפוכו, "כיתרון האור מתוך החושך".
זאת אומרת, שכל דבר מראה על חבירו, שדוקא על ידי דבר והפוכו, אפשר להשיג את מציאותו האמיתי של המושג הנגדי. ומשום זה אי אפשר להשיג את הדבר בתכלית הבהירות, אם אין לו את הדבר המקבילו. דוגמא: אי אפשר להעריך ולומר, שזהו דבר טוב, אם אין הדבר שכנגדו, המראה על רע. וכמו כן: מר – ומתוק, שנאה – ואהבה, רעבון – ושביעה, צמאון – ורויה, פירוד – ודביקות. ולפי זה יוצא, שאי אפשר לבוא לידי אהבת הדביקות, מטרם שמשיג את שנאת הפירוד. והעצה לזכות לדרגת שנאת הפירוד הוא, שצריך האדם מקודם לדעת, מהו ענין פירוד בכלל, כלומר ממה הוא נפרד. אז יש אפשרות לומר, שהוא רוצה לתקן את הפירוד הזה. זאת אומרת, שהאדם צריך לתת לעצמו דין וחשבון, ממה וממי הוא נעשה נפרד. והוא יכול אח"כ להשתדל לתקן את זה. והוא יחבר עצמו למי שהוא נעשה נפרד ממנו. כלומר, אם הוא מבין, שירויח מזה, אם יתחבר עמו, ואז הוא יכול לשער ולדעת, מהו ההפסד, אם הוא ישאר בפירוד. וענין ריוח והפסד נמדד לפי תענוג ויסורים. כלומר, מדבר שהאדם מרגיש יסורים, האדם מתרחק מזה ושונא את זה. ושיעור ההתרחקות תלוי בשיעור הרגשת היסורים, כי מטבע האדם לברוח מיסורים. לכן זה תלוי בזה. כלומר, לפי שיעור גודל היסורים, בשיעור זה האדם משתדל ועושה כל מיני מעשים, בכדי להתרחק מזה. היינו, שהיסורים גורמים שנאה להדבר, שמביא לו יסורים, ובשיעור זה הוא מתרחק … ומה האדם צריך לעשות, בכדי שיגיע לידי אהבת ה'? על זה ניתן לנו סגולה לעסוק בתו"מ, ש"המאור שבה מחזירו למוטב". שיש שם מאור, הנותן להאדם להרגיש את חומר המצב של פירוד. ולאט לאט, כשאדם מכוון להשיג מאור התורה, מתרקם אצל האדם שיעור של שנאה להפירוד, היינו שמתחיל להרגיש את הסיבה, שגורם לו ולנשמתו את הפירוד וההתרחקות מה'.
בעל הסולם, מאמרי "שמעתי", מאמר ל"ד "יתרון ארץ בכל הוא"

4) אם האדם רוצה להיות "סור מרע", אינו צריך לעשות שום פעולות בכדי להסיר מעצמו את הרע. כי יש כלל בטבע, שאין האדם יכול לסבול דבר רע בעצמו. אלא בה בעת שהאדם בא לידי הכרה, שדבר זה הוא מזיק ורע לו, שמדבר זה הוא יכול לאבד את החיים שלו, תיכף הוא יסור ממנו ומרחיק את עצמו כמטחווי קשת. נמצא, שלהרחיק את עצמו מדבר רע בא לו בלי עבודה.
אלא העבודה היא לבוא לידי הכרה, שדבר זה הוא באמת מזיק, עד כדי כך שלא יכול להמשיך איתו בחיים שלו. ובכדי להגיע לזה צריכים "טוב", שעל ידי זה שהאדם עוסק בתורה ומצוות, ורוצה להגיע לשלימות החיים הרוחניים, אז הוא יכול לבוא לידי הכרת הרע. וכשהגיע להכרה הזאת, ממילא הוא מתרחק אז מהרע. וזה פירוש "עשה טוב".
כתבי הרב"ש, כרך ג', מאמר "סור מרע ועשה טוב (ב')"

5) אין עבירה מכבה מצוה, ואין מצוה מכבה עבירה". הנה דרך העבודה הוא, שצריכים ללכת בדרך הטוב. אבל הרע שבאדם אינו נותן לו ללכת בדרך הטוב. אבל צריכים לדעת, שאין האדם צריך לעקור את הרע, כי דבר זה הוא בלתי אפשרי. אלא שצריכים רק לשנוא את הרע, כמ"ש "אוהבי ה' שנאו רע". שרק השנאה צריכים, שמדרך השנאה הוא שמפריד בין הדבוקים.
ומשום זה אין להרע שום מציאות בפני עצמו. אלא מציאות הרע תלוי באהבה להרע או בהשנאה להרע. זאת אומרת, שאם יש לו אהבה להרע, אז הוא נלכד ברשותו של הרע, ואם הוא שונא להרע, אז הוא יצא ממחיצתם, ואין להרע שלו שום שליטה על האדם. נמצא, שעיקר העבודה הוא לא בעצם הרע, אלא במדת האהבה, ובמידת השנאה. ומשום זה עבירה גוררת עבירה.
ויש לשאול: למה מגיע לו עונש כזה, כי בזמן שהאדם נופל מעבודתו אז צריכים לסייע אותו, איך לקום מהנפילה. וכאן אנו רואים, שעוד מוסיפים לו מכשולים, שיפול יותר למטה ממקום נפילתו הראשונה.
אלא בכדי שהאדם ירגיש שנאה להרע, נותנים לו עוד רע, בכדי שירגיש עד כמה שהעבירה מרחיק אותו מעבודת ה'. והגם שהיה לו חרטה על העבירה הראשונה, אבל עוד לא היה לו שיעור חרטה, שיביא לו שנאה להרע. לכן עבירה גוררת עבירה. וכל פעם הוא מתחרט. ובטח שכל חרטה מביאה לו שנאה להרע. עד שנשלם לו שיעור שנאה להרע. ואז הוא נפרד מהרע, כי שנאה מביא פירוד.
ולפי זה יוצא, אם האדם מגלה שיעור שנאה בשיעור שיבא לידי פירוד, הוא לא צריך לידי תיקון של עבירה גוררת עבירה. וממילא הוא מרויח זמן. ובזמן שהרויח, הוא נכנס לאהבת ה'. וזה שכתוב "אוהבי ה' שנאו רע". שרק שונאים את הרע, אבל הרע עצמו נשאר במקומו. ורק לשנאה להרע צריכים.
בעל הסולם, מאמרי "שמעתי", מאמר נ"ב "אין עבירה מכבה מצווה"

6) חוק הוא זה, שלא יוכל הנברא לקבל רע מאת ה' בגילוי, כי הוא פגם בכבוד ה', שהנברא ישיגוֹ כפועל רעות, כי אין זה מתאים לפועל השלם. וע"כ, בעת שהאדם מרגיש רע, באותו שיעור שורה עליו כפירה על השגחת ה', ונעלם ממנו הפועל עליון. וזה העונש היותר גדול שבעולם. הרי שהרגשת טו"ר בהשגחתו, מסבבת עימה הרגשת שכר ועונש. כי המתאמץ, שלא להיפרד מאמונת ה', אע"פ שטועם רע בהשגחה, יש לו שכר. ואם לא יעלה לו להתאמץ, יש לו עונש, כי נפרד מאמונת ה'.
זוהר לעם, "ליל הכלה", הקסה"ז, פסקה 138

7) העבודה צריכה להיות בב' קוים, בימין ושמאל, שימין נקרא "שלימות", ושמאל נקרא "חסר שלימות". וצריכים לעשות שם תיקון. ובזמן שהאדם עוסק בענין "חקת התורה", היינו שהוא רוצה לקבל עול מלכות שמים, והגוף מתנגד לכך, והוא עושה עמו מלחמה, המצב הזה נקרא "קו שמאל", משום שהאדם מרגיש אז את חסרונו, איך שהוא מרוחק מאהבת ה' כנ"ל, שהגוף בא אז עם שאלות "מי ומה". ובזמן זה אין לו ממה לקבל חיות, כי מחסרון אין האדם יכול לחיות.
ועבודה זו נקראת "סור מרע", היינו שהאדם צריך להתרחק מהרע, שנמצא בהאדם, הנקרא "רצון לקבל", בין במוחא ובין בליבא, הגם שהעבודה הזו היא עבודה הכרחית, היות שזהו היסוד הראשון שהאדם צריך לקבל על עצמו את העול מלכות שמים, אבל יחד עם זה אומר הכתוב, יש עוד מה לעשות, היינו עבודת הימין, הנקראת "שלימות".
ועבודת הימין נקראת בהכתוב "ועשה טוב". שיש לפרש, שהאדם צריך לעסוק בענין טוב, שטוב נקרא "שלימות". כלומר, שהאדם צריך לעשות חשבון, כמה טוב יש לו, שזה נקרא "ועשה". היינו שתעבוד, ולעשות חשבון, כמה טוב שיש לו. זאת אומרת, האדם צריך להחשיב כל דבר שבקדושה להון רב, ולהאמין, שכל מה שיש לו איזה אחיזה בקדושה, הגם שזוהי אחיזה קטנה, האדם צריך להאמין, שה' נתן לו רצון וחשק באפס מה, שתהיה לו אחיזה בקדושה, כלומר אפילו שלא לשמה, מכל מקום זהו ענין חשוב מאוד. ויתן לה' תודה על הקצת טוב שיש בו. ומבחינה זו האדם יכול לקבל חיות, ושיהיה לו מצב רוח טוב. ומזה האדם יכול לקיים מה שכתוב "עבדו את ה' בשמחה". נמצא, שיש להאדם לקיים את הימין והשמאל. וזה שכתוב "סור מרע ועשה טוב".
כתבי הרב"ש, כרך ב', מאמר "מהו תורה ומהו חקת התורה, בעבודה"

8) יש לאדם שני מושגים: שהוא רואה שנמצא במצב השיפלות, ולדאוג ולהצטער על מה שהוא נמצא בשיפלות. או לדאוג מדוע הוא לא נמצא במצב עליה. הגם שלכאורה שהם דבר אחד. אבל הם ב' דברים, לפי הכלל של אאמו"ר זצ"ל, במקום שאדם מחשב, שם הוא נמצא. כשהוא חושב שנמצא בשיפלות, הוא דבוק בשיפלות. מה שאין כן כשהוא חושב איך לעלות, הוא דבוק כבר בבחינת עליה. וזה נקרא "עשה טוב". אבל מהרע סור, כי הדביקות ברע, אז הרע שולט על האדם, לכן, "עשה טוב".
כתבי הרב"ש, כרך ג', מאמר "סור מרע ועשה טוב (ד')"

9) אנו צריכים תמיד להסתכל על המטרה, שהיא "להטיב לנבראיו". ואם היצר הרע בא לאדם ושואל אותו כל הקשיות של פרעה, לא לדחות אותו בקש, אלא לומר, עכשיו עם השאלות שלך אני יכול להתחיל בעבודה דלהשפיע. זאת אומרת, שלא להגיד על השאלות של יצר הרע, שהוא בא אליו בכדי להוריד אותו מדרגתו, אלא להפוך, לתת לו עכשיו מקום עבודה, שע"י זה הוא יעלה בו עכשיו בדרגות השלימות. היינו, שכל התגברות בעבודה נקראת "בחינת הליכה בעבודות ה'", כי "פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול", היינו שכל ההתגברויות מצטרפות לשיעור מסוים, הנצרך להיות כלי לקבלת השפע. והתגברות פירושו, שלוקחים חלק מכלי קבלה ומכניסים אותו לכלים דהשפעה. וזה כדוגמת "מסך", שצריכים לעשות על "עביות". נמצא, אם אין לו רצון לקבל, אין לו על מה לעשות מסך. לכן משום זה, כשהיצר הרע מביא לו מחשבות זרות, אז הוא הזמן לקחת את המחשבות האלו ולהעלות אותן "למעלה מהדעת". וזה האדם יכול לעשות בכל דבר שנפשו משתוקקת, שאל יגיד שקבל עכשיו דחיה מעבודה, אלא שיגיד, שמהשמיים נתנו לו רצונות ומחשבות, בכדי שיהיה לו מקום להכניס אותם להקדושה. נמצא לפי זה, אדרבה שמקרבים אותו מלמעלה, לכן שלחו לו עבודה. ועל זה נאמר "כי ישרים דרכי ה', צדיקים ילכו בה ופושעים ייכשלו בה.
כתבי הרב"ש, כרך א', מאמר "כל התורה היא שם אחד קדוש"

10) הדרך הנרצה מהאדם הוא ג' בחינות: הכנעה, הבדלה, המתקה, פירוש, "מארת חסר כתיב", כי האור של עוה"ז מתוך החושך נברא, "כיתרון האור מתוך החושך" – ו"שרגא בטיהרא מאי אהני [נר בצהריים – מהו מועיל]", וביממא לא סליק נהוריה [וביום לא עולה אורו]. וז"ס הקליפה קדמה לפרי, ולכן, הנעשה שותף לבורא במעשה בראשית, הוא מוציא את האור מתוך החושך, דהיינו, שמסתכל בעצמו כמה חשוך ומבוזה הוא לפני הקדושה של מעלה, והאיך לבוש בבגדים צואים, ובזה האור מוקף והבן.
ובתשומת לב לשאלת השי"ת, "ליראה את השם הנכבד והנורא", הוא מתחזק בכח גדול להכניע את הרע שבקרבו, עבדא בישא ושפחה בישא שיהיו נכנעים תחת גבירתה השוכן אתם בתוך טומאתם והבן, – עד אשר ירגיש בנפשו שההתעוררות לחיצוניות עבר ובטל ונכנע מאד, ואז יזכה לבא לבחינת "הבדלה", להבדיל בין האור ובין החושך, ולא יחליף ולא ימיר רע בטוב ולא טוב ברע, ואם המיר ימיר, דהיינו, התעוררות היצר ההכרחי לו, יהיה קודש בלתי לה' לבדו, שזו בחינת "המתקה" סוד ההשתוקקות לה', בסוד אהבה האמיתית, שבחינה זו באה אחר שיבדיל בין טוב לרע, בין רוממות הבורא ית' ושפלות עצמו, ויקיים בעצמו ובערת הרע מקרבך, כי יבוש מאד מפני עושיה, אז יזכה להמתיק ג"כ את השירים דיצר שלו, שאי אפשר לבער אותם, ומעלה אותם לשורשם האמיתי.
בעל הסולם, מאמר "אחור וקדם צרתני"

11) צריכים להזהר ב"סור מרע". לשמור את הד' בריתות.
א) ברית עינים, שהוא להזהר מהסתכלות בנשים. והאיסור מלהסתכל הוא לאו דוקא משום שיכול לבוא לידי הרהור. והראיה לזה הוא, שהרי האיסור חל גם על זקן בן מאה שנים. אלא הטעם האמיתי הוא, משום שזה נמשך משורש עליון מאד, שהזהירות הזו היא, שאם לא יהיה נזהר, יכול לבוא חס ושלום להסתכלות בהשכינה הקדושה. ודי למבין.
ב) ברית הלשון, היינו שיהיה נזהר באמת ושקר. שענין הבירורים, שישנם כעת, לאחר חטא אדם הראשון, הוא בירור של אמת ושקר. מה שאם כן טרם חטא עץ הדעת, היה הבירורים בענין של מר ומתוק. מה שאם כן כשהבירור הוא באמת ושקר, הוא אחרת לגמרי. שיש לפעמים, שתחילתו מתוק וסופו מר. לכן יוצא, שיש מציאות של מר, אבל מכל מקום זהו אמת.
לכן צריכין להזהר, שלא לשנות בדיבורו, הגם שהוא חושב, שהוא משקר רק לחבירו. אבל צריכים לדעת, שהגוף הוא כמו מכונה, כפי שהיא רגילה ללכת, כך היא ממשכת ללכת. לכן, כשמרגילין אותה בשקר ורמאות, אז אי אפשר לו ללכת בדרך אחרת. ומשום זה האדם בינו לבין עצמו גם כן מוכרח ללכת בשקר וברמאות.
ולפי זה יוצא, שהאדם מוכרח לרמאות את עצמו, ובשום אופן אין הוא מסוגל לומר לעצמו את האמת, משום שאין הוא מוציא טעם מיוחד בהאמת.
ואפשר לומר, מי שחושב שמרמה את חבירו, אינו אלא שמרמה להשם ית', משום שחוץ מגופו של האדם נמצא רק השם ית'. כי מעיקר הבריאה, שהאדם נקרא נברא, הוא רק בערך עצמו. שהקב"ה רוצה בכך, שהאדם ירגיש את עצמו למציאות נפרד הימנו ית'. אבל חוץ מזה, הכל הוא "מלא כל הארץ כבודו".
לכן כשמשקר לחבירו, הוא משקר להבורא ית'. וכשמצער לחבירו, הוא מצער את הקב"ה. לכן אם האדם רגיל לדבר אמת, זה יביא לו תועלת לגבי הקב"ה. היינו אם הבטיח משהו להקב"ה, אז הוא ישתדל לשמור את הבטחתו, משום שהוא לא רגיל לשנות בדיבורו. ועל ידי זה יזכה ל"ה' צלך". שאם האדם יקיים, מה שהוא אומר הוא עושה, גם הקב"ה יקיים כנגדו. "ברוך אומר ועושה".
ויש סימן בשמירת הלשון, שלא לדבר על כל שאפשר, משום שע"י דיבורו הוא מגלה את מצפוני לבו, ועל ידי זה יש אחיזה לחיצונים. מטעם, כי כל זמן שאין האדם נקי בתכלית, וכשהוא מגלה משהו מפנימיותו, אז יש כח לסטרא אחרא לקטרג למעלה ולהתלוצץ מעבודתו. ואומרת, איזה עבודה הוא נותן למעלה, הלא כל כוונתו בעבודה זו היא רק למטה.
ובזה יתורץ קושיא עצומה, הלא ידוע ש"מצוה גוררת מצוה", ולמה אנו רואים שהרבה פעמים שאדם בא לידי נפילה מעבודתו?
אלא כנ"ל, משום שהסטרא אחרא מסטנת ומקטרגת על עבודתו. ואח"כ היא יורדת ונוטלת את נשמתו. היינו, לאחר שכבר הסטינה למעלה, ואמרה שאין עבודתו נקיה, אלא שעובד בבחינת קבלה לעצמו, אז היא יורדת ונוטלת את נשמת חיים שלו, בזה שהיא שואלת להאדם: "מה עבודה הזאת?". לכן, אפילו שכבר זכה לאיזה הארה של נשמת חיים, הוא מאבד את זה חזרה.
והעצה לזה- "הצנע לכת". שהיא לא תדע מעבודתו, בסוד "מליבא לפומא לא גליא". שאז גם הס"א לא יכולה לדעת מעבודתו, משום שהיא לא יודעת, רק מה שמגלים על ידי דיבורים ומעשה, בזה היא יכולה להתאחז.
וצריכים לדעת, שעיקר יסורים ומכאובים באים על ידי המקטרגים. לכן עד כמה שאפשר, צריכים להזהר מלדבר. ויותר מזה צריכים לדעת, אפילו כשמדברים דבורי חול, גם כן מתגלה מצפוני לבו. וזה סוד "נפשי יוצאה בדברו". וזהו ברית הלשון, שצריכים להזהר. ועיקר השמירה צריך להיות בזמן עליה, כי בזמן הירידה קשה ללכת בדרגת ושמירת גדולות.
בעל הסולם, מאמרי "שמעתי", מאמר ס"ז "סור מרע"

12) מי שרוצה מלכתחילה לעבוד בעמ"נ שלא לקבל פרס, כלומר שלא רוצה לעבוד לתועלת עצמו, בטח שהיצר הרע מתנגד לו על כל צעד ושעל. והיצר הרע רוצה לקיים "הבא להורגך, השכם להורגו". לכן עבודתם קשה ביותר, מאלו אנשים שעובדים בעמ"נ לקבל פרס. משום שהם אומרים מלכתחילה, שהם רוצים לקיים תו"מ בתור סגולה, שע"י זה יוכלו להרוג את היצר הרע, כנ"ל "ולבי חלל בקרבי".
ועתה נבין את השאלה, ששאלנו, לפי מה שאמרו חז"ל "יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום, אם אין הקב"ה עוזרו, אין יכול לו". נמצא, במה האדם אשם, אם לא קבל עזרה הדרושה מאת ה'. ולפי זה, מדוע האדם צריך לבקש סליחה מאת ה'. והתשובה היא פשוטה, היות שהוא לא בקש עזרה. כי חז"ל אמרו "הבא לטהר מסייעין אותו". נמצא לפי זה, שהעזרה באה מה' לאחר שבקש עזרה.
נמצא, שחטאו של אדם הוא בזה, שלא בקש עזרה מה'. כי אם היה מבקש עזרה, בטח היה מקבל העזרה מה'. אלא אם האדם אומר, שבקש עזרה וה' לא נתן לו, על זה באה התשובה, שהאדם צריך להאמין, שהקב"ה הוא שומע תפלות. כמו שכתוב "כי אתה שומע תפלות כל פה". ואם היה מאמין באמת, היתה תפלתו שלימה. וה' שומע תפלה שלימה, היינו שהאדם משתוקק בכל לבו, שה' יעזור לו.
מה שאין כן אם תפלתו אינו שגורה בפיו, שהפירוש הוא, שאין לו האמונה אמיתית, שה' יכול לעזור לו, ושה' שומע את כל מי שמבקש ממנו, ושלפניו קטן וגדול שוים, דהיינו שעונה לכולם. נמצא, שהתפלה אינה שלימה, לכן הוא צריך לבקש סליחה על החטאים שלו, בזה שלא ביקש עזרה הדרושה מה'.
והגם בבחינת הפשט יש תירוצים אחרים, אבל בבחינת עבודה, שהאדם רוצה ללכת בדרך של השפעה ולא בבחינת קבלה, עיקר החטא הוא, בזה שהאדם לא מבקש מה', שיעזור לו לנצח את הרע. ועל זה הוא מבקש סליחה. ומכאן ולהבא הוא מבקש עזרה.
כתבי הרב"ש, כרך א', מאמר "מהי התפילה על עזרה ועל סליחה, בעבודה"

13) אמרו "יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום, ומבקש להמיתו, שנאמר, צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו. ואלמלא הקב"ה עוזרו, אינו יכול לו. שנאמר, ה' לא יעזבנו בידו", (קידושין ל').
זאת אומרת, שהאדם צריך מקודם לראות, אם יש בידו כוחות להגיע, שיהיה באפשרותו לעשות מעשים בכוונה על מנת להשפיע נחת רוח להקב"ה. ואז כשכבר הגיע לידי הכרה, שאין באפשרותו בכוחות עצמו להגיע לזה, אז האדם מרכז את התורה ומצות שלו על נקודה אחת, שהוא "המאור שבה מחזירו למוטב", שזה יהיה לו כל השכר, מה שהוא רוצה מתורה ומצות, היינו השכר של היגיעה שלו יהיה, שהקב"ה יתן לו הכח הזה, הנקרא "כח השפעה" … פירושו, שהוא מאבד את הכח של אהבה עצמית, ומקבל כח של אהבת הזולת.
כתבי הרב"ש, כרך א', מאמר "ענין השפעה"

14) התורה נתנה דוקא למי שיש לו חסרון. והחסרון הזה נקרא "חושך". וזה שכתוב "התורה נתנה מתוך החושך". כלומר, שמי שמרגיש חושך בחיים שלו, בזה שאין לו כלים דהשפעה, אז הוא מוכשר לקבלת התורה, בכדי שע"י התורה "המאור שבה מחזירו למוטב", אז הוא ישיג כלים דהשפעה, ועל ידם יהיה מוכשר לקבל את הטוב והעונג.
…נמצא, שהתורה נתנה דוקא לאלו, הנמצאים במצב, שמרגישים, שהרצון לקבל שולט עליהם. והם צועקים מתוך החושך, שהם צריכים תורה, בכדי להוציאם מתוך החושך, שהוא שליטת הכלי קבלה, שעליהם היה צמצום והסתר, שלא יזרח במקום הזה שום אור, והמקום הזה הוא הגורם והצורך לקבלת התורה.
כתבי הרב"ש, כרך א', מאמר "מהו שהתורה נתנה מתוך החושך בעבודה"

15) בפסוק "אוהבי ה' שנאו רע, שומר נפשות חסידיו, מיד רשעים יצילם".
ופירש, שלא מספיק בזה שהוא אוהב ה', שרוצה לזכות לדביקות ה', אלא שצריך להיות גם שונא את הרע. וענין שנאה מתבטא בזה, שהוא שונא את הרע, הנקרא "רצון לקבל". והוא רואה, שאין לו שום עצה להפטר ממנו. ויחד עם זה הוא לא רוצה להשלים עם המצב. והוא מרגיש את ההפסדות, מה שהרע גורם לו. וגם רואה את האמת, שהאדם מצד עצמו אין בכוחו לבטל את הרע, היות שזהו כוח טבעי מצד השם ית', שהטביע בהאדם את הרצון לקבל.
אזי הפסוק מודיע לנו, מה שיש ביד האדם לעשות. היינו לשנוא את הרע. ועל ידי זה ה' ישמור לו מהרע הזה, כמ"ש "שומר נפשות חסידיו". ומהו השמירה? – "ומיד רשעים יצילם". ואז, כיון שיש לו איזה מגע עם ה', יהיה המגע הכי קטנטנה, אזי הוא כבר איש מוצלח.
בעל הסולם, מאמרי "שמעתי", מאמר כ"ג "אוהבי ה' שנאו רע"

16) אם האדם רוצה להיות "סור מרע", אינו צריך לעשות שום פעולות בכדי להסיר מעצמו את הרע. כי יש כלל בטבע, שאין האדם יכול לסבול דבר רע בעצמו. אלא בה בעת שהאדם בא לידי הכרה, שדבר זה הוא מזיק ורע לו, שמדבר זה הוא יכול לאבד את החיים שלו, תיכף הוא יסור ממנו ומרחיק את עצמו כמטחווי קשת. נמצא, שלהרחיק את עצמו מדבר רע בא לו בלי עבודה.
אלא העבודה היא לבוא לידי הכרה, שדבר זה הוא באמת מזיק, עד כדי כך שלא יכול להמשיך איתו בחיים שלו. ובכדי להגיע לזה צריכים "טוב", שעל ידי זה שהאדם עוסק בתורה ומצוות, ורוצה להגיע לשלימות החיים הרוחניים, אז הוא יכול לבוא לידי הכרת הרע. וכשהגיע להכרה הזאת, ממילא הוא מתרחק אז מהרע. וזה פירוש "עשה טוב".
כתבי הרב"ש, כרך ג', מאמר "סור מרע ועשה טוב (ב')"