קטעים נבחרים בנושא: תפילה – מחצית השקל

1) כל טוב דאתערותא דלתתא [של התעוררות מלמטה] אינו נוהג אלא בהשכלתינו להרגיש החסרון, כמו שהוא ערוך לפנינו מהשי"ת, שז"ס "תפילה עשתה מחצה", כי כל עוד שאינו מרגיש חסרון המחצה, כלומר, החלק שנחלק מכל והחלק אינו מרגיש כראוי, אינו מסוגל כלל לדביקות השלם, כי לא ליתרון יחשב לו, והאדם לא ישמור ולא יקיים שום דבר שאין בו צורך. והשמיענו חז"ל אשר יש סגולה להרגשה זו בכח התפילה, וכשיתמיד להתפלל ולחשוק לדבקה בו בתמידות. הרי התפילה מסוגלת לעשות מחצה, כלומר, שיכיר שמחצה היא, וכשיתרבו הניצוצין ויובלעו באברים, ודאי יזכה לישועה השלמה ויודבק החלק בכל לנצחיות.
בעל הסולם, אגרת י"א

2) ידוע שאין אור בלי כלי, כמו שאין מילוי בלי חסרון. לפי זה יוצא, שדבר שלם נקרא, אור וכלי, שהם מתחלקים לב' חצאים:
חציה הא' הוא הכלי, היינו החסרון.
חציה הב' הוא האור, היינו המילוי.
נמצא לפי זה, כשהאדם מתפלל לה' שימלא את חסרונו, זה נקרא, מחצה, היינו עשיית חסרון שהוא הכלי, שה' ימלא את חסרונו. וזהו כמו שאמרו חז"ל (ויקרא רבה י"ח), "תפלה עשתה מחצה", שיש לפרש, תפלה, זה שהאדם מתפלל לה' שימלא לו מה שחסר לו, כבר נקרא זה, מחצה, היינו מחצה הא' שהוא ביד האדם, וחציה הב' הוא ביד הקב"ה, כלומר שה' צריך לתת את האור, אז יהיה דבר שלם.
כתבי הרב"ש, כרך ב', מהו מחצית השקל בעבודה – ב'

3) כתוב, "לתת תרומת ה'". היינו זה שהאדם צריך לתת תרומה לה', הוא רק מחצית, היינו החסרון שהאדם מרגיש, שה' יעזור לתת המילוי. ומהו המילוי. תשובה: המילוי הוא תמיד על מה שחסר להאדם. ולכן כשהאדם מתחיל בעבודה, הוא צריך להשיג חסרון, שה' יעזור לו, שיהיה לו, שיהיה בידו רצון להשפיע, שזהו עיקר העבודה, להשיג את הרצון הזה.
נמצא, שמחצית נקרא, נחיצות הדבר, היינו להרגיש עד כמה שהוא נחוץ להשיג את הרצון הזה, כלומר להשיג יסורים בזה שאין לו הרצון להשפיע, זאת אומרת, לדעת מהו ההפסד בזה שאין לו הרצון להשפיע. ובשיעור שיודע מה שהוא מפסיד, בשיעור הזה הוא יכול להרגיש, איך הוא היה מאושר, אם היה לו הרצון להשפיע.
ובזה הוא משיג חצי דבר, היינו הכלי, שה' ימלא לו את החסרון, בזה שיתן לו מלמעלה טבע שני, הנקרא, רצון להשפיע. וזה שכתוב, "מחצית השקל, לתת תרומת ה'". כלומר, שהאדם צריך לדעת, שאין בידי אדם אלא לתת מחצית, היינו כנ"ל, "תפלה עושה מחצה", שהאדם צריך לדעת, שאין בידו לתת שקל שלם, שהוא אור וכלי, היינו הצורך לרצון להשפיע, ושתהא בידו היכולת מצדו לעשות הכל בעל מנת להשפיע.
אלא מחצית השקל, זוהי שייכת לעבודת האדם, היינו לתת רק החסרון. והמילוי שייך להבורא. וזה שכתוב, "לתת תרומת ה', לכפר על נפשותיכם". היינו שע"י זה שהאדם נותן תרומת ה', את המחצית, אז ה' נותן את מחצית השניה, הנקראת, הרצון להשפיע, שהוא טבע שני, מזה האדם מקבל כפרה על נפשו, בזה שתהיה יכולת לעשות הכל לשם שמים. לכן לאחר שזוכה, שה' נתן את הרצון להשפיע, שאז האדם זוכה לבחינת אמונה בקביעות.
כתבי הרב"ש, כרך ב', מהי שושנה בין החוחים, בעבודה

4) "במקום שאתה מוצא גדלותו, שם אתה מוצא ענוותנותו".
פירוש: האדם, שנמצא תמיד בדביקות אמיתית, רואה שהשם ית' משפיל את עצמו, דהיינו שהקב"ה נמצא במקומות השפלים. והאדם אינו יודע מה לעשות. לכן כתוב "המגביהי לשבת המשפילי לראות בשמים וארץ". שהאדם רואה גדלות הבורא, ואחר כך "המשפילי", שמשפיל את השמים לארץ. והעצה היועצה לזה, שיחשוב, שאם הרצון הזה מהקב"ה, אין לנו גדול מזה, כמ"ש "מאשפות ירים אביון".
מקודם צריך שאדם יראה, שיהיה לו חיסרון. ואם אין לו, צריך שיתפלל על זה, מדוע אין לו. כי זה שאין לו חיסרון, הוא מטעם מיעוט הכרה. לכן בכל מצווה צריך שיתפלל, מדוע אין לו הכרה, שאינו עושה המצווה בשלמות, דהיינו שהרצון לקבל מכסה, כדי שלא יראה האמת. שאם הוא רואה, שהוא במצב כל כך שפל, אז בוודאי לא ירצה להיות במצב הזה. אלא שבכל פעם ופעם יתאמץ בעבודתו, עד שיבוא לכלל תשובה, כמ"ש "מוריד שאול ויעל".
פירוש: כשהקב"ה רוצה שהרשע ישוב בתשובה, עושה לו את השאול כל כך בשפל, עד שרשע בעצמו אינו רוצה להיות כן. לכן צריך שיתפלל בתחנונים, שהקב"ה יראה לו האמת, על ידי שיוסיף לו את אור התורה.
בעל הסולם, מאמרי "שמעתי", מאמר מ"ז "במקום שאתה מוצא גדלותו"

5) אם האדם המשיך איזה הארה, ואין בידו להחזיקה בקביעות, מטעם שהכלים שלו עדיין לא נקיים, שיהיו מתאימים להאור, היינו שהאדם יקבל זה בכלים דהשפעה, כדוגמת האור הבא מצד המשפיע, לכן ההארה מוכרח להסתלק ממנו.
ואז ההארה הזו נופלת לידי הס"א. וכך הוא כמה פעמים. היינו שהאדם ממשיך ואח"כ מסתלק ממנו. לכן מתרבה ההארות בים דס"א. וזהו עד שנתמלאה סאתה. זאת אומרת, לאחר שהאדם מגלה את כל מדת היגיעה, שיש בידו לגלות, אז הס"א נותנת לו בחזרה את כל מה שלקחה לרשותה, בסוד "חיל בלע ויקיאנו".
נמצא לפי זה, את כל מה שהס"א קבלה הכל לרשותה, היה רק בתור פקדון. היינו שכל זמן שיש לה שליטה על האדם, וענין השליטה שיש לה, הוא הכל בכדי שיהיה מקום להאדם, לברר את הכלי קבלה שלו, ולהכניסם להקדושה. זאת אומרת, אם היא לא היתה שולטת על האדם, אז היה האדם מסתפק במועט. ואז כל הכלי קבלה של האדם היו נשארים בפרודא.
והאדם, אף פעם לא היה ביכולתו לקבץ את הכלים השייכים לשורש נשמתו, ולהכניסם לקדושה, ולהמשיך את האור השייך אליו. לכן זהו תיקון, שכל פעם שהוא ממשיך, ממשיך משהו, ויש לו ירידה, הוא מוכרח עוד הפעם להתחיל מחדש, היינו בירורים חדשים. ומהעבר, מה שהיה לו, נפלו לס"א, והיא מחזיקה זה ברשותה בתור פקדון. כלומר ואח"כ האדם מקבל ממנה את כל, מה שהיא קבלה ממנו כל הזמן.
בעל הסולם, מאמרי "שמעתי", מאמר ל"ה "בענין החיות דקדושה"

6) בכדי שהאדם יזכה לשמה, הוא צריך לאתערותא דלעילא [להתעוררות מלמעלה], כי זהו הארה ממרום, ואין זה בשכל האנושי להבין, אלא מי שהוא טועם, הוא יודע. ועל זה נאמר: "טעמו וראו כי טוב ה'".
ומשום זה, צריך האדם, בזמן קבלת עול מלכות שמים, שיהיה על תכלית השלימות, היינו כולו להשפיע ולא לקבל כלום. ואם האדם רואה, שאין האברים מסכימים לדיעה זו, אין לו עצה אחרת, אלא תפילה, שישפוך שיחו לה', שיעזור לו, שגופו יסכים לשעבד את עצמו להקב"ה.
ואל תאמר, אם בחינת לשמה הוא מתנה מלמעלה, אם כן מה מועיל את התגברותו ועבודתו, וכל הסגולות והתיקונים, שהוא עושה, בכדי לבוא לשמה, אם זה תלוי ביד ה'. ועל זה תירצו חז"ל ואמרו: "אי אתה בן חורין לפטור ממנה". אלא על האדם מוטל לתת את האתערותא דלתתא [ההתעוררות מלמטה]. וזהו בחינת תפילה.
אבל אי אפשר שיהיה תפילה אמיתית, אם לא יודע מקודם, שבלי תפילה אי אפשר להשיגה. לכן ע"י המעשים והסגולות, שהוא עושה בכדי לזכות לשמה, מתרקם אצלו כלים מתוקנים, שירצו לקבל את ה"לשמה".
ואז, לאחר כל המעשים והסגולות, אז הוא יכול לתת תפילה אמיתית. משום שראה, שכל המעשים שלו לא הועילו לו כלום. ורק אז הוא יכול לתת תפילה אמיתית מעומקא דליבא. ואז הקב"ה שומע תפילה, ונותן לו המתנה של לשמה.
בעל הסולם, מאמרי "שמעתי", מאמר כ' "ענין לשמה"

7) יש ג' תנאים בתפילה:
א. להאמין, שהוא יכול להושיע לו, אף על פי שיש לו תנאים הכי הגרועים מכל בני דורו, מכל מקום "היד ה' תקצר מלהושיע לו". שאם לא כן, הרי, חס ושלום, "אין בעל הבית יכול להציל את כליו".
ב. שכבר אין לו שום עצה. שמאי שהיה אפשר בכוחו לעשות, כבר עשה, ולא העלתה רפואה למכתו.
ג. שאם לא יעזור לו, טוב לו מותו מחייו. שענין תפילה הוא אבודה שבלב. שעד כמה שהוא בבחינת אבוד כך גודל התפילה. שבטח, שאין דומה למי שחסר לו מותרות, או למי שיצא פסק דינו למות, וחסר רק הוצאה לפועל. והוא כבר כבול בכבלי ברזל, והוא עומד ומתחנן לבקש על נפשו. שבטח לא ינום, ולא ישן, ולא מסיח דעת, אף רגע מלהתפלל על נפשו.
בעל הסולם, מאמרי "שמעתי", מאמר ר"ט "ג' תנאים בתפילה"