אמונת רבו, קטעים נבחרים מכתבי המקובלים

1) המקובלים הם בני הנביאים ותלמידיהם, אשר קיבלו מפי המקובלים דור אחר דור עד משה רבנו אדון כל הנביאים, כי משה קיבל תורה מסיני ומְסָרָה ליהושע, ויהושע לזקנים, וזקנים לנביאים, ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה, והם ראשית חכמה. והם החכמים האמיתים המקבלים מהנביאים, הם מחברי התלמוד ומהם נודע חכמת הקבלה ובכללם הנבואה כי הם וכל דבריהם סודות עמוקים.
תנא "קנה", ספר הפליאה

2) כל מקבל השפע מה' נמצא מתפאר בעטרות ה', ומי שזכה להרגיש בשעת המעשה, איך שה' גם מתפאר עמו על שמְצָאוֹ מוכן לקבל השפעתו, הוא נקרא מקובל.
בעל הסולם, אגרת מ"ו

3) המקובלים בעלי השגה… זוכים להשיג כל אותם המדרגות שישנם במציאות לבוא להשגת האדם, ואז נקרא, שהשיגו דבר שלם, ודבר שלם הזה, מכונה בשם "נשמה".
בעל הסולם, מאמר "סוד העיבור – לידה"

4) אם לא חכמים, לא ידעו אנשים מהי תורה, ומהן המצוות של ריבון העולם, ולא היה הפרש מרוחו של האדם אל רוח הבהמה.
ספר "זוהר לעם", פרשת שמות, מאמר "וַיָקָם מלך חדש", פסקה 84

5) והנה אין בכל דור ודור, שלא נמצאו בו אנשים יחידי סגולה, ששָרתה עליהם רוח הקודש, והיה אליהו הנביא ז"ל נגלה עליהם, ומלמד אותם סתרי התורה הזאת.
ספר "עץ חיים", הקדמת מוהרח"ו זיע"א

6) עִמְקי הסודות הא-לוהיים פשוט הוא שאין להבינם בבירורם בשכל האנושי, אלא על פי הקבלה, מאנשים מופלאים, שהאור הא-לוהי חדר לתוך נשמתם.
הראי"ה קוק, אורות הקודש א', פ"ה

7) וכבר המשיל הרמב"ם ז"ל, משל… שאם שורה, של אלף אנשים סומים, הולכים בדרך, ויש להם לפחות, פקח אחד בראשם, הרי הם בטוחים כולם, שילכו בדרך הישר, ולא יפלו בפחים ומכמורות, להיותם נמשכים אחר הפקח, שבראשם. אבל, אם חסר להם אותו האחד, בלי ספק, שיכשלו בכל דבר, המוטל בדרך, ויפלו כולם לבור שחת.
בעל הסולם, הקדמה לספר הזוהר, אות נ"ז

8) בואו והבינו, כמה וכמה יש לנו להחזיק טובה לרבותינו המשפיעים אלינו אורותיהם הקדושים ומוסרים נפשם להיטיב לנפשנו, שנמצאים עומדים בתווך, בין דרך הייסורים הקשים, ובין דרך תשובה, ומצילים אותנו משאול תחתית הקשה ממוות, ומרגילין אותנו להגיענו לשמי עונג, לגובה העידון והנועם, שהיא חלקנו, המוכן וממתין עלינו מכל מראש. אשר כל אחד ואחד פועל בדורו כפי עוצם אור תורתו וקדושתו. וכבר אמרו ז"ל, אין לך דור שאין בו כאברהם יצחק ויעקב.
בעל הסולם, הקדמה לספר פנים מאירות ומסבירות, אות ח'

9) הצדיק ברוב צדקתו, הוא מכניס רצונו ומחשבתו הטובים באחרים, שגם הם יהיה להם הרצון הטוב להידבק בבורא, בכל לבבם, ובזה שמכניס הרצון באחרים זה כבר נקרא מעשה, כי נעשה מהרצון שיש לו מעשה באחרים… וזהו הפירוש בפסוק "פותח את ידיך ומשְׂביע לכל חי רצון", כי הצדיק ממשיך שפע לעולמות ולכל אדם, וע"י מה הוא פועל כך? בהכניסו רצונו באחרים. ונמצא כי נעשים כולם צדיקים על ידו, ולזה יכול להמשיך עליהם שפע רב, שהצדיק הוא הפותח הידיים לבורא, כביכול, להשפיע על העולם, ובמה הוא פותח, ומפרש הפסוק "ומשְׂביע לכל חי רצון", במה שמשְׂביע לכולם רצון אהבת הבורא.
ר' נועם אלימלך, ליקוטי שושנה

10) חז"ל ותלמודם, הגם שנתנו לנו בקבלה, אבל המה בזה כמו עדים נאמנים, עדי ראיה, ולא עוד, אלא המה מלמדים אותנו, אותו הדרך שזכו להיות עדי ראיה, וכשנבין תהיה חכמתנו כמוהם, ויושג לנו יסוד אמיתי ממשי, ועליו בנין מפואר נצחי.
בעל הסולם, מאמר "סגולת זכירה"

11) כלל הדברים, כי גם בפשטים לא נמצא ידינו ורגלינו בלתי סעד המקובלים, ואליהם נכרע אפיים ויפתח לנו בכל אלה העיניים.
"ספר החינוך", פרשת תרומה

12) כתוב (מועד קטן י"ז ע"א) "אם הרב דומה למלאך ה', יבקשו תורה מפיו. ואם לאו, אל יבקשו תורה מפיו. ומקשים על זה, וכי מי שרוצה ללמוד תורה אצל רב, צריך מקודם לראות מלאך ה' ואח"כ, לאחר שכבר ראה את צורתו של מלאך ה', אז הוא הזמן שילך לחפש רב הדומה למלאך ה'". ובהאמור יש לפרש, שאם הרב לומד להתלמידים את העבודה שצריכה להיות בעמ"נ להשפיע, זאת אומרת, לשם מה האדם בא לעולם הזה, לעשות את שליחות ה', שיעבוד עבור תועלת ה', נמצא, שהאדם הוא שליח ה', ולא שהוא בעל בית בעולם הזה, אלא שהוא עבד ה', שפירוש שליח ה', שפירושו מלאך ה'. וזהו הפירוש "אם הרב דומה למלאך ה', יבקשו תורה מפיו".
כתבי הרב"ש, כרך ב', מאמר "מהו, שהסולם הוא באלכסון, בעבודה"

13) כיון ששכל העולם הוא אחד, שמתחלק בין נשואים מרובים, נמצא, אם שניים מתלבשים בשכל אחד, הם יחשבו בנושא אחד. ואם יש ביניהם איזה היכר, הוא דווקא בגודל וקוטן. וטבע העולם, שהקטן נכנע לגדול, אם כן, אותם השוטים, שחושבים ממש אותה המחשבה של החכמים, בנושא אחד עם החכמים יחשבו, ומבלי רצונם נכנעים ומתאחדים עם החכמים, כטבע הבריאה, שבדרך הזה הולך ונתקן העולם כולו.
בעל הסולם, ספר "פרי חכם", שיחות, תענוג הקבוע ועבדות המעולה

14) ידוע, שכמו שאסור להתחבר עם רשעים אף על פי שהוא לא עושה כמעשיהם, כמ"ש "ובמושב לצים לא ישב", שמשמע שעיקר החטא הוא מטעם שיושב בין הלצים, אף על פי שהוא יושב ולומד תורה ומקיים מצות. אחרת, היה האיסור מטעם ביטול תורה ומצות. אלא הישיבה בעצם היא אסורה. מטעם שהאדם, ממי שמוצא חן בעיניו, הוא לוקח את מחשבות וגם התשוקות שלהם.
וכמו כן להיפוך. אם הוא אין לו כל כח רצון וחשק לרוחניות, אם הוא נמצא בין אנשים שיש להם חשק ורצון לרוחניות, אם האנשים האלה מוצאים חן בעיניו, הוא גם כן לוקח כח התגברות והרצונות והשאיפות שלהם, אף על פי שהוא מכח תכונתו עצמו אין לו אלו הרצונות והתשוקות וכח התגברות. אלא, לפי החן והחשיבות שמחשיב אלו האנשים, אז הוא מקבל כוחות חדשים.
ובזה נבין המאמר הנ"ל: "ראה הקב"ה, שצדיקים מיעוטים". שפירושם, היינו שלא כל אדם מוכשר להיות צדיק, משום שחסר לו התכונות לזה, כנ"ל שהוא נולד טיפש או חלש, יש לו גם כן בחירה, ואין לו תירוץ מצד תכונותיו עצמו. משום שהקב"ה שתלן להצדיקים בכל דור ודור.
לכן יש בחירה לאדם, בזה שילך למקום, שישנם צדיקים. ויקבל מרותם, אז הוא יקבל את הכוחות, מה שחסר לו מצד תכונתו עצמו. ויקבל זה מהצדיקים. וזה התועלת, ש"פיזרן בכל דור ודור", כדי שבכל דור ודור יהיה למי לפנות, ולהתדבק, ולקבל מהם את הכוחות, שצריכים בכדי לעלות לדרגת צדיק. ועל ידי זה הם בעצמם נעשים אח"כ לצדיקים. נמצא, ש"צדיק ורשע לא קאמר" פירוש, שיש לו בחירה, בזה שיכול לילך להתדבק אצל צדיקים, שהם ידריכו לו, ולקבל כוחות על ידיהם. שעל ידי זה הם יכולים להיות אח"כ צדיקים. מה שאין כן אם היו כל הצדיקים בדור אחד, אז לא היה שום עצה להטפשים ולהחלשים להתקרב לה'. נמצא, שלא היה להם בחירה. מה שאם כן, שפיזרן את הצדיקים בכל דור ודור, אז כבר יש כח הבחירה ביד כל אחד ואחד, ללכת ולהתקרב להצדיקים, שישנם בכל דור ודור. אחרת מוכרח להיות תורתו סם המות.
בעל הסולם, מאמרי "שמעתי", מאמר צ"ט "רשע או צדיק לא קאמר"

15) אזהרה גדולה שלא תלמד חכמת הקבלה בינך לבין עצמך מהספרים, כי אי אפשר להשיג עומק כוונת בירור העניינים האלהיים שגברו מאד מאד על השכל האנושי. כי אם בקדושה רבה וטוהרה על ידי משפיע מקובל ישר ונאמן שקיבל מפי מקובל מפורסם.
ר' שלמה בן אליהו נסים, אדרת אליהו

16) אותם שעוד לא נפקחו עיניהם במראות השמיים, ועדיין אין להם אותה הבקיאות של יחסי ענפי העולם הזה אל שורשיהם בעולמות העליונים, המה נמצאים כאן כעיוורים מגששים בקיר, כי לא יבינו אף מילה אחת כמשמעה האמיתי. שהרי כל מילה היא שֵם של איזה ענף ביחס לשורשו, זולת, אם יקבלו הפירוש מפי חכם מובהק, הממציא את עצמו להסביר העניין בשפה המדוברת, שהוא בהכרח כמו מעתיק מלשון אל לשון, דהיינו משפת הענפים לשפה המדוברת. כי אז יוכל להסביר את המושג הרוחני, איך שהוא.
בעל הסולם, תלמוד עשר הספירות, הסתכלות פנימית, חלק א'

17) ע"י התדבקות בתלמידי חכמים, יכולים לקבל איזה אסמכתא, היינו שרק התלמיד חכם יכול לעזור לו ולא שום דבר אחר, אפילו שיהיה גדול בתורה, גם כן נקרא עם הארץ, אם לא זכה ללמוד מפי ה'. לכן מוכרח האדם להיכנע לפני התלמיד חכם, ויקבל על עצמו מה שהתלמיד חכם יושית עליו בלי שום ויכוחים, אלא בבחינת למעלה מהדעת.
בעל הסולם, מאמרי "שמעתי", מאמר ק"ה "ממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ"

18) הדרך המוצלחת ביותר למשתוקק ללמוד את החכמה, הוא לחפש חכם מקובל אמיתי, ולציית לו ככל אשר ישים עליו, עד שיזכה להבין את החכמה מדעתו, דהיינו הבחינה הראשונה, ואחר כך יזכה למסירתה בעל-פה, שהיא בחינה השניה. ואחר כך לההבנה שבכתב, שהיא הבחינה השלישית. כי אז יירש כל החכמה ומכשיריה בנקל מרבו, וישאר לו כל זמנו להוסיף הרחבה, ולהתפתחות.
אמנם במציאות קיימת דרך שניה, כאשר מרוב השתוקקותו הגדולה, יפתחו עליו מראות השמים, וישיג בעצמו כל המקוריות, שהיא הבחינה הראשונה, ואחר כך הוא מחוייב אמנם לטרוח ולהתיגע הרבה, עד שמוצא רב חכם שיוכל להכפף, ולשמוע לו ולקבל החכמה בבחינת המסירה פנים אל פנים, שהיא הבחינה השניה, ואחר כך לבחינה השלישית. ומתוך שאינו נסמך לחכם מקובל מתחילתו, באים לו ההשגות ביגיעה גדולה התופסים זמן רב, ונשאר לו זמן מועט להתפתח בה, או יקרה לפעמים, שהשכל יבוא לאחר הזמן, כמ"ש "וימותו ולא בחכמה", והם צ"ט אחוזים, אשר נקראים אצלינו "עיילי ולא נפקי", ודומים לפתאים והבורים שבעולם הזה, שרואים עולם ערוך בעיניהם ואינם מבינים אותו ולא כלום, חוץ מלחמם שבפיהם. אמנם גם בדרך הראשון לא כולם מצליחים, כי מרביתם, אחר שזכו להשגה, זחה דעתם עליהם, ואינם יכולים להכפף למשמעת רבם כפי הצורך, כי אינם ראויים למסירת החכמה, ובמקרה זה מוכרח החכם להסתיר את גופי החכמה מהם, "וימותו ולא בחכמה", "עיילי ולא נפקי" – וכל זה, כי במסירת החכמה, ישנם תנאים גדולים ועצומים, הנובעים מסיבות הכרחיות, ועל כן מעט מעט המה שמצליחים לישא חן בעיני רבם עד שימצאו אותם ראויים לדבר הזה. ואשרי הזוכה.
בעל הסולם, מאמר "תורת הקבלה ומהותה"

19) כדי לבטל את הגוף, היה הדרך על ידי סגופים. ויש אופן ב', שהוא על ידי התבטלות לרב, שזה ענין "עשה לך רב". שענין עשיה מתבארת על ידי כוח, בלי שום שכל. וכמו שענין הסיגוף מבטל את הגוף רק על
ידי מעשה ולא בשכל, כמו כן התבטלות לרב הוא על ידי כוח ולא בשכל, היינו אפילו במקום שאינו עומד על דעת רבו, הוא מבטל את עצמו וגם את התורה והעבודה ובא לרב שידריך אותו.ויש הדרכה בבחינת הכלל, שנקרא אור מקיף, שהוא רק אור שמאיר מבחוץ. וזהו בלי דבורים, רק על ידי זה שבאים לרב, ויושבים לפניו, ויושבים על ידי שלחנו בעת הסעודה, או בעת התפילה. ויש בחינה ב', שהוא בחינת
פנימיות, וזה דווקא על ידי "פה אל פה.
כתבי הרב"ש, כרך ג', מאמר "התבטלות על דרך הבעל שם טוב"

20) וכבר אמרו ז"ל: "מורא רבך כמורא שמים", אם כן אפוא יהיה שעור הרוממות שאיש כזה משיג בקדושתו יתברך, אשר בשום פנים לא יעלה רוממותו יתברך, למעלה מרוממות רבו. וזה שהתפאר הריז'נער ז"ל, כי זכה למדרגה גדולה מכל חכמי דורו, בעבור שקנה אמונת חכמים ביותר מכל בני דורו. וצריכים להבין שהאמונה אינה על צד השאלה, כי אמונה כזו יכולים לקנות גם הפעוטים בני ו' שנה, אלא על צד הרגש הרוממות והתפעלות נפשו מחכמת חכמים, אשר חלק מחכמתו יתברך ליראיו. וכבר אמרתי והרחבתי דברים, שהוא המסך היותר גדול מכל, בעבודה בבני ארץ ישראל, כי שליטת קליפת כנען במקום הזה, וכל אחד ואחד שפל עד לעפר, וחבריו עוד למטה מעפר, ורבו כמותו. בדרך צחות אפשר לומר מקרא ודרוש חז"ל, על הכתוב "אותי עזבו ותורתי שמרו", "הלואי אותי עזבו", כלומר, שהיו מתגאים ברוממות, ואף על גב "שאין אני והוא יכולין לדור במקום אחד". אבל על כל פנים "תורתי שמרו", שיהיו דבוקים בצדיק האמיתי, באמונת חכמים כראוי, שאז יש תקוה שהצדיק יחזיר אותם למוטב, ויכריע אותם לכף זכות כראוי למחיצתו של הקב"ה, ומה יוכל להיות מהעניוות ושפלות שלהם, כדי שלא לעזוב את הקב"ה להעתיק דירתם מהם, אם אין להם צדיק אמיתי שידריך אותם בתורתו ותפילתו ויגיעם למקום תורה וחכמה.
בעל הסולם, אגרת מ"ג

21) בדרך השכל אין להבין את התורה, כי דעת בעלי בתים הפוכה מדעת תורה, ורק לאמונת חכמים זקוקים. כי בלי תורה אי אפשר לדעת מה זו דעת תורה ויראת שמים, כי לא עם הארץ חסיד, כמו שכתוב "הלואי אותי עזבו ותורתי שמרו"… אלא שצריכים להיות חזק באמונת חכמים, ולהכניע את עצמו, ולהיות שפל בעיניו נגד הצדיקים. כי ענין שיפלות מתגלה בעיקר בזמן שהאדם צריך לעשות איזה דבר שחבירו מחייב אותו, בו בזמן שדעת עצמו מראה להיפך מדעת חבירו, ומכל מקום מכניע את עצמו. זה נקרא שיפלות, היינו שמשפיל את דעתו.
כתבי הרב"ש, כרך ג', מאמר "מחלוקת קרח ומשה"

22) צריך אתה להאמין שעסקי הגוף של רבך, המה עסקי הנשמה ממש, דע"כ אמרו ז"ל: "למד לא נאמר, אלא יצק מלמד שגדולה שמושה יותר מלמודה". כי תלמיד אצל הרב צריך להיות בהתבטלות אמיתי, במלוא מובן המלה, כי אז מתאחד עמו, ויכול לפעול ישועות בעדו. ואי אפשר לתלמיד להיות דבוק בנשמת רבו, להיותה למעלה מהשגתו… אמנם כן הוא האמת, אשר גוף של צדיק אמיתי, הוא גדול ממש כמו הנשמה, אשר הצדיקים קדושי עליון, זוכים אליה. ולפיכך הלואי שתזכו להידבק בבחינת גופי, ואז תהיה בטוח לראות עולמך בחייך, וע"כ שבחו חז"ל השימוש, להיותו קרוב לדביקות התלמיד ברב כאמור.
בעל הסולם, אגרת מ"ה

23) כל עבודת הנבראים, שצריכים לעבוד למעלה מהדעת. ולא אפשר לעשות שום דבר בלי אמונת חכמים, שהם סדרו לנו סדר עבודה. ואחר שהאדם קבל את עבודתו בבחינת זנב לאריות, היינו שהוא נמשך אחרי החכמים, ללכת רק כפי מה שהם סדרו לנו. וזהו כמו שאמרו חז"ל (אבות פרק א, ד) והוי מתאבק בעפר רגליהם (של חכמים). ומפרש הברטנורה, כלומר שתלך אחריהם, שהמהלך מעלה עפר ברגליו, וההולך אחריו, מתמלא מאבק שהוא מעלה ברגליו, עד כאן לשונו. ויש להבין מה מרמזים לנו חז"ל במשל הזה. ויש לפרש, כי מי שהולך אחרי אמונת חכמים הוא מסתכל על דרך שלהם, שאומרים שצריכים ללכת למעלה מהדעת, אז האדם מתחיל להיות בבחינת מרגלים – לראות אם באמת כדאי ללכת אחרי הדרך שלהם. וזה נקרא שהרגלי החכמים מעלים עפר ונכנס בעיניהם של ההולך אחריהם. כלומר על ידי זה שהאדם רוצה להבין את דרך של החכמים, שאומרים לנו שאנחנו צריכים ללכת אחריהם בעינים עצומות, אחרת נכנס בחינת עפר, היינו דבר שהוא בחינת בלתי חשוב, מכונה "עפר", כלומר שיותר שפלות מזה אי אפשר להיות. והיות שניתן להאדם בחינת דעת ושכל להבין כל דבר על פי שכל. וכאן אומרים לנו ללכת בקבלת אמונת חכמים, והאדם רוצה להבין את הדרך הזה, והיות שכל זמן שהאדם מונח עדיין תחת שליטת הרצון לקבל לעצמו, אין האדם בעצמו יכול לדעת מהו טוב ומהו רע, אלא צריך לקבל הכל כפי שהחכמים קבעו לנו, ואם לא נכנס אבק ועפר בתוך העינים ולא יכולים ללכת קדימה, מה שאין כן כשלא עושים בקורת על דברי חכמים, ולא רוצים לקבל דבריהם בתוך הדעת, אז על ידי זה דוקא זוכים לדעת דקדושה. וזהו מטעם, כי כל ענין מה שאנו צריכים ללכת למעלה מהדעת, הוא מסיבת שאנו משוקעים באהבה עצמית. לכן ע"י אמונה למעלה מהדעת זוכים לכלים דהשפעה. ואז מתגלה הטוב ועונג בכלים דהשפעה, וזה נקרא בלשון הזוהר הקדוש: "דעת אתפשט וממלא אדרין ואכסדרין", שפירושו בזמן שהכלים הם בסדר, מתפשט הדעת הן בכלים הפנימים והן בכלים החיצונים.
כתבי הרב"ש, כרך ב', מאמר "מהו ענין שנהיה לראש ולא לזנב בעבודה"

24) בזמן שהאדם יכול ללכת בעינים עצומות, למעלה מהדעת, ולהאמין באמונת חכמים, וללכת עד הסוף. זה נקרא עיבור. ועיבור פירושו (תע"ס חלק ח') וזה לשונו "קומת מלכות, שהוא הקטנות היותר מצומצם באפשרות, נקראת בשם עיבור", שהוא מלשון "עברה ודינין". ויש לפרש את ענין עברה ודינין. היות זה שהאדם צריך ללכת בעינים עצומות למעלה מהדעת, הגוף מתנגד לעבודה זו, לכן זה שהאדם צריך תמיד להתגבר, זה נקרא "עברה, וזעם, וצרה", היות שזוהי עבודה קשה ללכת תמיד בהתגברות להיבטל להעליון, שהעליון יעשה ממנו מה שהעליון רוצה. וזה נקרא "עיבור", כנ"ל, שהוא קטנות היותר מצומצם באפשרות.
כתבי הרב"ש, כרך ב', מאמר "מהו, כוס של ברכה צריך להיות מלא, בעבודה"

25) עניין ה' תתאה בעיניים. היינו, שנעשה בחינת מסך וכיסוי על העיניים, שהעיניים הוא סוד השגחה, שרואה בחינת השגחה מסותרת. עניין ניסיון. היינו, שאין לאדם צד הכרעה, לא לכאן ולא לכאן. שאינו יכול לברר את רצון ה', ואת כוונת רבו. הגם שמסוגל לעשות עבודות במסירות נפש, אבל אין בידו להכריע, אם עבודה זו של מסירות נפש היא במקומה. או להיפך, שעבודה הקשה זאת, תהיה בניגוד לדעת רבו, ולדעת ה'. וכדי להכריע בדבר, הוא מכריע בדבר המוסיף יגיעה. זאת אומרת, שהוא צריך לפעול בהתאם לרבו. שרק היגיעה מוטלת על האדם, ולא שום דבר אחר. אם כן, אין לו כל מקום לפקפק במעשיו, במחשבותיו, ובדיבוריו. אלא הוא צריך תמיד להרבות יגיעה.
בעל הסולם, מאמרי "שמעתי", מאמר קפ"ז "להכריע ביגיעה"

26) רבי דוד לייקס, תלמיד הבעל שם טוב, שאל פעם קבוצת חסידים – "האם אתם מאמינים במורה שלכם באמונה שלמה?".
שתקו החסידים, כי מי יעז לומר שיש בו אמונה שלמה.
"ובכן, אספר לכם אמונה מהי", המשיך רבי דוד.
"באחת השבתות נמשכה הסעודה השלישית אצל הבעש"ט, כפי שקרה לעיתים קרובות, עד שעה מאוחרת בערב. אחר כך ישבנו לסעודת מלווה מלכה. והרי כולנו היינו עניים מאוד, ולא הייתה לנו פרוטה ומכל שכן בשבת. אף על פי כן, כשאמר לי הבעש"ט לאחר סעודת מלווה מלכה: 'דוד, תן כסף למי דבש', נתתי את ידי בכיסי, אף כי ידעתי שאין לי כלום, והוצאתי משם זהוב. נתתי את המטבע לקנות מי דבש".
סיפור חסידי

27) יום אחד בערב שבת יצא האר"י הקדוש עם החברים לקבל שבת כמנהגו. אמר לחברים: "נלכה נא עתה לירושלים… כי רואה אני ששעה זאת הוא קץ אמיתי לגאולה. מקצת החברים אמרו: "איך נלך לירושלים בשעה זאת, והיא רחוקה ממנו יותר משלושים פרסאות?" וקצתם אמרו: "טוב הדבר, הננו מוכנים לילך, אלא נלך קודם ונודיע הדבר לנשותינו, שלא ידאגו לנו, ואחר כך נלך".
אז צעק הרב ובכה ואמר לחברים: "איך הועיל קטרוג השטן לבטל גאולתן של ישראל. מעיד אני עלי שמים וארץ שמזמן רבי שמעון בר יוחאי עד היום לא הייתה שעה הגונה לגאולה כשעה הזאת. ואילו הייתם מודים בדבר זה, היה לנו בית המקדש ונדחי ישראל היו מתכנסים לתוך ירושלים. ועכשיו עברה אותה שעה ונכנסו ישראל בגלות מחדש. וכשמוע החברים דבר זה נתחרטו ממה שעשו ולא הועיל להם.
מובא בספר תולדות האר"י

28) …אפילו אנחנו זכינו לשמוע את דברי אלקים חיים, מפי שכינה מדברת מתוך גרונו של אאמו"ר זצ"ל, מכל מקום הבחירה נשאר בידינו. לכן, אפילו שהוא זצ"ל גילה לנו הרבה גלויים, וזה היה רק בכדי להדריך אותנו, בכדי שנוכל ללכת בלי סעד. ולכן משום (זה) תיכף על כל חידוש תורה שגילה לנו, ונגרם לנו התרוממות הרוח ובטחון חזק להקדיש את ימינו רק לתועלת ה', אבל תיכף בא על זה בחינת הכבדת הלב, מבחינת "כי הכבדתי את לבו", כדי שיהיה לנו אחר כך בחירה מצידנו. כי זה נקרא יגיעה בלי סעד לתומכו. כי כוונתו היתה כדי להביאנו לשלימות הנרצה. לכן משום זה נשאר כל אחד במצב שאינו מתאים לתלמידו, ודי למבין. ואנחנו צריכים לחזק את עצמנו, כמו שכתוב במכתבי הקודם שיעקב אבינו לא מת, היינו שמדתו של אמת חי וקיים לעד. ושיקויים הפסוק "ואתה אל תירא עבדי יעקב נאום ה' ואל תחת ישראל, כי הנני מושיעך מרחוק וזרעך מארץ שבים". היינו, אפילו אם אנחנו נמצאים בתכלית התרחקות, אזי ישועת ה' כהרף עין, ונזכה לבוא לבחינת האמת, היינו להשפיע נחת רוח ליוצרו, אמן כן יהי רצון.
כתבי הרב"ש, כרך ג', אגרת כ"ח