"חברת החיים" במאבק מול "חברת המוות"

בכתבתו "אמנה ישראלית" שהתפרסמה בעיתון "הארץ" (3.07.08), הגדיר ארי שביט את ישראל כמדינה שמנסה לשרוד במאבקה מול המוות. מדינה שמעריצה את החיים בזמן שאויביה הסובבים אותה, מהללים את המוות. לדברי שביט, על ישראל לברר באיזה אופן עליה לנצל את יתרונות "חברת החיים" במאבק מול "חברת המוות".

במאבק זה אמנה אזרחית בלתי כתובה מהווה תנאי הכרחי. לפי אמנה זו כל אחד מאתנו, כל ישראלי, מתחייב להסתכן בזמן אמת בתנאי שגם האזרחים האחרים יתנהגו בהתאם. עבור ישראל הפרתה של האמנה האזרחית מסוכנת יותר הן מחמאס והן מחיזבאללה, סוריה ואירן. הפרת ההסכם הזה מובילה לכך, שאזרחינו הצעירים שואפים פחות ופחות לשרת כחיילים שמגינים על המדינה ומסכנים את חייהם. כתוצאה מכך מתמעטת זכותם המוסרית של מנהיגי המדינה לשלוח אנשים אל תוך אש המלחמה.

לדברי שביט, הישראלים מרגישים מוגנים פחות ופחות לא משום שגברה עוצמתו של האויב, אלא משום שתוקפה של אמנה אזרחית זו הולך ונעלם מחיינו.

התייחסותי: הפיתרון היחיד הוא ההתחייבות ההדדית שלנו לעזור זה לזה כדי לשרוד. עם הזמן נגלה בקשר הזה בינינו מילוי מאוד מיוחד: את הרגשת הכוח העליון המשגיח. אז נבין שהכול נברא לשם גילוי אותו הכוח על ידינו. בקשר איתו נרגיש את עצמנו בתוך החיים הנצחיים והשלמים.

אפשר לעבור את הדרך הזו על ידי האור ולא על ידי הייסורים. ראו מאמרי בעל הסולם "הערבות", "מהות חוכמת הקבלה", "מאמר החרות". גם העולם כולו, כשירגיש את עצמו במצב דומה לישראל: תחת האיום לקיומו, יהיה חייב להגיע אל האור, אם בדרך הייסורים או בדרך האור.