דף הבית / מיתוסים על חכמת הקבלה / מה בין המציאות שלנו למציאות האמיתית?

מה בין המציאות שלנו למציאות האמיתית?

אין עבר הווה ועתיד מחולקים באמיתות היש. מה שהיה, הוא שיהיה. ומה שנעשה הוא שייעשה. ומה שנעשה מכבר ומה שייעשה לעתיד, הולך הוא ונעשה בהווה, תמיד ותכוף. (הראי"ה קוק, אורות הקודש ב', שע"ג)

במחשבה אחת נאצלה ונבראה כל המציאות הזו, עליונים ותחתונים יחד, עד ככלות הכול בגמר התיקון. אשר אותה המחשבה היחידה, היא הפועלת את הכול, והיא עצם כל הפעולות, והיא מקבלת התכלית, והיא מהותה של היגיעה, והיא עצמה מציאות כל השלמות והשכר המקווה. כמו שפירש הרמב"ן ז"ל, בסוד אחד יחיד ומיוחד. (בעל הסולם, תלמוד עשר הספירות, חלק א', הסתכלות פנימית, פרק א', אות ח')

באין סוף כבר קבועים וקיימים, כל המציאות וכל הבריות הראויים שיבואו בעולמות, עם כל הרחבתם ותכלית תפארתם ושלמותם, העתיד להתגלות בעולמות בשבילם… אשר עוד באין סוף, כבר יצאו ונגלו כל הרצונות העתידים להתגלות, וגם התמלאו על שלמותם ומילואם הסופי, והשלמות והמילוי, שהוא בחינת האור העליון, הוא שהוליד וגילה את הרצונות הללו. (בעל הסולם, תלמוד עשר הספירות, חלק ב', פרק א', אות ה')

איננו מחדשים דבר. עבודתנו היא רק להאיר על מה שחבוי בתוכו של אדם. (ר' מנחם מנדל מקוצק)

ה' אינו עושה חדשות בעת גמר התיקון, כִּסְברת הכסילים, אלא "ואכלתם ישן נושן". (בעל הסולם, אגרת י"ט)

הקב"ה באמת שוֹרֶה בלב כל איש מישראל, וזהו מצידו. ועל כן מה האדם חסר? רק לדעת זאת. והידיעה מתחלפת, והידיעה גומרת. (בעל הסולם, אגרת ל"ב)

אין דבר יותר טבעי מלהשיג מגע עם בוראו, כי הוא בעל הטבע. ובאמת יש לכל נברא מגע עם בוראו, כמ"ש, מְלֹא כל הארץ כבודו, אלא שאינו יודע ומרגיש זאת. והעובדו, הזוכה למגע עימו, אינו מתווסף לו, רק הידיעה לבד. כמו האדם שיש לו אוצר בכיסו, ואינו יודע, ובא אחד והודיע לו מה שיש לו בכיסו, אשר באמת עתה התעשר. ועם כל זה אין כאן שום חדש לו, ואין ממה להתרגש, כי במציאות הממשית לא התחדש דבר. (בעל הסולם, כתבי הדור האחרון)

כל התכלית, הנרצה להבורא, מכל הבריאה אשר ברא, היא להנות לנבראיו, בכדי שיכירו אמיתיותו וגדולתו, ויקבלו ממנו כל הטוב והנועם, שהכין בעדם, ובשיעור המבואר בכתוב "הבן יקיר לי אפרים, אם ילד שעשועים", – הנך מוצא בבירור, שהתכלית הזו לא תחול, לא על הדוממים והכדורים הגדולים, כמו הארץ והירח והשמש, ולוא יהיו זהרם ומדתם כמה שיהיו, ולא על מין הצומח, ולא על מין החי, שהרי חסרים מהרגש זולתם, אפילו מבני מינם, הדומים להם. ואיך יחול עליהם, ההרגש האלקי והטבתו? אלא רק מין "האדם" בלבדו, אחר שכבר יש בהם ההכנה, של הרגש זולתו כלפי בני מינם הדומים להם. הנה אחר העבודה בתורה ומצות, שמהפכים הרצון לקבל שלהם, לרצון להשפיע, ובאים בהשואת הצורה ליוצרם, שאז מקבלים כל המדרגות, שהוכנו להם בעולמות העליונים, הנקראות "נרנח"י", שבזה נעשו מוכשרים, לקבל את התכלית שבמחשבת הבריאה. הרי שתכלית, כוונת הבריאה, של כל העולמות, לא היתה, אלא בשביל האדם. ויודע אני, שאין דבר זה מקובל כלל, על דעת חלק מן הפילוסופים. ואינם יכולים להסכים, אשר אדם, השפל והאפסי, בעיניהם, יהיה המרכז של כל הבריאה, הגדולה והנשאה. אבל הם דומים, כאותה התולעת, שנולדה תוך הצנון. והיא יושבת שם, וחושבת, שכל עולמו של הקב"ה, הוא כל כך מר, וכל כך חשוך, וכל כך קטן, כמדת הצנון, שהיא נולדה בו. אבל, ברגע שבקעה את קליפת הצנון, וחוטפת מבט מבחוץ לצנון, היא תמהה, ואומרת: "אני חשבתי, שכל העולם הוא, כמדת הצנון, שנולדתי בו. ועתה, אני רואה, לפני עולם גדול, נאור, אדיר, ויפה להפליא"! כן אותם, המשוקעים, בקליפת הרצון לקבל שלהם, שבה נולדו, ולא ניסו לקבל התבלין המיוחדים, שהם תורה ומצות מעשיות, המסוגלות לבקוע קליפה קשה הזו, ולהפכה לרצון להשפיע נחת רוח ליוצרו. ודאי הוא, שהם מוכרחים להחליט, על אפסותם וריקנותם, כמו שהם באמת. ולא יוכלו להעלות על הדעת, שכל המציאות הגדולה הזו, לא נבראה אלא בשבילם. אכן אם היו עוסקים בתורה ומצות, להשפיע נחת רוח ליוצרם, בכל הטהרה הנאותה, ויבואו לבקוע קליפת הרצון לקבל, שנולדו בה, ויקבלו הרצון להשפיע, הלא תיכף היו עיניהם נפתחות, לראות ולהשיג, את עצמם ואת כל המדרגות, של החכמה והתבונה והדעת הבהירה, החמודות והנעימות עד לכלות נפש, שהוכנו להם בעולמות הרוחניים. ואז היו אומרים, בעצמם, מה שאמרו חז"ל: "אורח טוב, מה הוא אומר: "כל, מה שטרח בעל הבית, לא טרח, אלא בשבילי". (בעל הסולם, הקדמה לספר הזוהר, ל"ט-מ')

האמת הוא, שמי שמגיע לידיעה אמיתית, יוכל לראות שלושה דברים: ההנהגה האמיתית הנעלמת, המראה החיצון של ההנהגה שאינו אמת, מהיכן יוצא המראה הזה, ואיך מתקשר עם ההנהגה האמיתית. (הרמח"ל, אדיר במרום, עמ' תנ"ט)

מובא בזוהר (ויקרא, תזריע): בוא וראה, שכל מה שיש בעולם, לא היה, אלא בשביל האדם, והכול מתקיים בשבילו וכו', כמ"ש, וייצר ה' אלוקים את האדם, בשם מלא, כמו שהעמדנו, שהוא שלמות הכול וכולל הכול וכו', וכל מה שלמטה ושלמטה וכו' נכלל באדם. הרי מפורש, שכל העולמות, העליונים והתחתונים, כלולים כולם בָּאדם, וכן כל המציאות, הנמצאת בעולמות ההם, אינם, רק בשביל האדם. (בעל הסולם, הקדמה לפתיחה לחכמת הקבלה, א')

חוש הראייה שלנו, שאנו רואים לפנינו, עולם גדול ענקי, וכל מלואו הנהדר, הרי באמת, אין אנו רואים כל זה, אלא רק בפנימיותנו עצמה. כלומר, במוח האחורי שלנו, יש שמה, כעין מכונה פוטוגראפית, המציירת לנו שם, כל הנראה לנו, ולא כלום מחוץ לנו… ואעפ"כ מה שאנו רואים מחוץ לנו, אינו עניין אמיתי, מ"מ כמה יש לנו להודות להשגחתו, שעשה במוחנו את הראי המלוטש הזה, לאפשר לנו לראות ולהשיג כל דבר מחוץ אלינו. כי בזה, נתן בנו כוח, להשכיל כל דבר, בדעת ובהשגה ברורה, למדוד כל דבר, מבפנים ומבחוץ וכדומה. ולולא זה, הייתה נעדרת לנו מרבית השכלתנו. (בעל הסולם, מבוא לספר הזוהר, ל"ד)

אע"פ שבפועל, אנו רואים הכול ממול פנינו, מ"מ, כל בעל שכל יודע בבירור, שכל הנראה לנו, אינו אלא בפנימיות מוחנו בלבד. כן הנשמות, אע"פ שכל הדימויים, הן רואות במשפיע, מ"מ, אין להן ספק משהו, שכל אלו הם רק בפנימיותן עצמן, ולא כלום במשפיע. (בעל הסולם, מבוא לספר הזוהר, ל"ד)

אין לנו השגה ותפיסה כלל וכלל בשום חומר, כי כל חמשת החושים שלנו אינם מוכנים לזה, להיות המראה והשמיעה והריח והטעם והמישוש מציעים לשכל העיוני רק צורות בעלמא של מקרי המהות, המצטיירים על ידי שיתוף פעולה עם החושים שלנו. (בעל הסולם, תלמוד עשר הספירות, חלק א', הסתכלות פנימית, פרק י')

אין למחשבה תפיסה כלל במהות. ולא עוד, אלא אפילו מהותנו עצמנו לא נודע לנו מה היא. כי אני מרגיש ויודע, שאני תופס מקום בעולם, ואני מוצק, ואני חם, ואני חושב, וכדומה, מגילוי פעולות מהותי. אבל אם תשאלני: מה מהותי עצמי, שכל אלו הגילויים נמשכים ממנו? איני יודע מה להשיב לך. הרי שההשגחה מנעה ממנו השגת כל מהות. ואנו משיגים רק גילויים ודימויים של פעולות, המתגלות מהמהות. (בעל הסולם, מבוא לספר הזוהר, י"ב)

כל ההיכרות שלנו עם חברינו וקרובינו שבעולם המעשה שלפנינו, אינו יותר, רק "היכרות של פעולות", המתפעלים ונולדים מתוך שיתוף של פגישת החושים שלנו עִמהם, שאלה נותנים לנו סיפוק גמור, אע"פ שאין לנו שום תפיסה בעצם הנושא. ועוד יותר מזה, כי אפילו בעצמוּת עצמך גם כן אין לך שום תפיסה והשגה בו, וכל מה שידוע לך מעצמוּתך עצמך אינו יותר, אלא מהלך של פעולות הנמשכות מעצמותך. (בעל הסולם, מאמר "מהותה של חכמת הקבלה")

 

 הזמן בהגדרתו הרוחני, אינו אלא הֶרְגש של תנועות. כי מוח המדמה שבאדם, מצייר ורוקם מספר מסוים של תנועות, שהרגיש בהן בזו אחר זו, ומעתיקם בדמיון "זמן" מסוים. באופן, שאם היה האדם עם סביבתו במצב של מנוחה מוחלטת, לא היה יודע אז ממושג הזמן ולא כלום. והנה כן הדבר גם ברוחניים, שסכום מסוים של חידושי הצורות, הנבחנות לתנועות רוחניות כנ"ל, המסובכות זו בזו בדרך סיבה ומסוּבב, מכנים אותן בשם "זמן" ברוחניות. ועניין "קודם ואח"כ" פירושו תמיד כמו סיבה ומסובב. (בעל הסולם, תלמוד עשר הספירות, חלק א', הסתכלות פנימית, פרק ט')

כל תוכן של זמן, אפילו המושג של עבר ועתיד בכלל, הוא רק אחד מדרכי התבונה האנושית. וכלפי גבוה, אין כל זה שייך. על כן אין מציאות לשום דבר של כוח, החסר פועל, מצד המציאות המוחלטת העליונה. שהרי כל מה שבכוח, יוצא הוא אל הפועל בהמשך הזמן. והמשך הזמן אין שייך כלפי מעלה. ממילא אנו יכולים לומר: מה שיהיה הוא כבר הווה. ומי שמקרב את חפצו ומַעֲמקי חייו אל מרום הדבקות האלוהית העליונה, העומדת ברום עולם, למעלה מסדר זמנים, לפי אותה המידה של עילויו, נעשים ההבדלים שבין כוח לפועל, וממילא בין עתיד להווה, קלושים הם, עד שאינם חוצצים כלל. (הראי"ה קוק, אגרות ב', ל"ח)

עניינים רוחניים, מופשטים מזמן, מקום ותנועה. (בעל הסולם, תלמוד עשר ספירות, חלק א')

אין הזוהר מדבר במקרים גשמיים כלל, אלא בעולמות עליונים, שאין שם סדר זמנים כמו בגשמיות. וזמנים הרוחניים מתבארים בשינוי צורות ומדרגות, שהם למעלה ממקום וזמן. (זוהר לעם, וייצא, סעיף 139)

צריכים לזכור, שכל חכמת הקבלה מיוסדת על עניינים רוחניים, שאינם תופסים לא מקום ולא זמן. (בעל הסולם, תלמוד עשר הספירות, כרך א', פרק א', אות א', אור פנימי)

כל הקושי למתחילים, כי תופסים הדברים בביטויָם הגשמי בגבולות של זמן ומקום חילוף ותמורה, אשר המחברים השתמשו בהם רק לסימנים בעלמא על שורשיהם העליונים.  (בעל הסולם, תלמוד עשר הספירות, כרך א', פרק א', אות א', אור פנימי)

אותם שעוד לא נפקחו עיניהם במראות השמיים, ועדיין אין להם אותה הבקיאות של יחסי ענפי העולם הזה אל שורשיהם בעולמות העליונים, המה נמצאים כאן כעיוורים מגששים בקיר, כי לא יבינו אף מילה אחת כמשמעה האמיתי. שהרי כל מילה היא שם של איזה ענף ביחס שורשו, זולת, אם שיקבלו הפירוש מפי חכם מובהק, הממציא את עצמו להסביר העניין בשפה המדוברת, שהוא בהכרח כמו מעתיק מלשון אל לשון, דהיינו משפת הענפים לשפה המדוברת. כי אז יוכל להסביר את המושג הרוחני, איך שהוא. (בעל הסולם, תלמוד עשר הספירות, הסתכלות פנימית – חלק א')

מתוך שהתמעטה האמונה בכלל, והאמונה בקדושי עליון חכמי הדורות, בפרט, וספרי הקבלה והזוהר מלאים ממשלים גשמיים, ע"כ נפל הפחד על כל אחד, שלא ייצא שכרו בהפסדו, כי חס ושלום קרוב להיכשל בפסל ודמות. והיא שהעירני לעשות ביאור מספיק, על כתבי האר"י ז"ל, ועתה על הזוהר הקדוש, והסרתי הפחד הזה לגמרי. כי ביארתי והוכחתי בעליל, את הנמשל הרוחני של כל דבר, שהוא מופשט מכל דמיון גשמי, למעלה מהמקום ולמעלה מהזמן, כמו שיראו המעיינים, למען לאפשר לכל המון בית ישראל ללמוד ספר הזוהר, ולהתחמם באורו הקדוש. (בעל הסולם, הקדמה לספר הזוהר, נ"ח)

לינק מקוצר למאמר: http://laitman.co.il/W7wfZ

השאירו תגובה.

כתובת דוא"ל לא תוצגחובה למלא שדות מסומנים *

*

Pin It on Pinterest