דף הבית / אקטואליה / איך לבנות "אוהל אמפתיה" שיחזיק מעמד?

איך לבנות "אוהל אמפתיה" שיחזיק מעמד?

בתוך הכאוס השורר בחודשים האחרונים בין שמאלנים לימנים, החליטו באוניברסיטת ברקלי בקליפורניה להקים מתחם קטן ורגוע, שבו אפשר להתחבר ולהידבר ללא אלימות. הם קראו למתחם "אוהל אמפתיה". אבל העסק כשל, ודי מהר. ויכוח שפרץ בין שמאלנים לימנים בעלי עמדות קיצוניות התלקח לקטטה אלימה, שבסופה נעצרו ארבעה איש והרשת גועשת.

 

קיבוץ אנשים השונים בדעתם תחת קורת בד אחת, אינה מספקת כדי להביא לאמפתיה ולהזדהות רגשית.

אפשר לתהות על הדרך האלימה שבה פועלים אלה הדוגלים בחופש הביטוי, פרדוקס לא פשוט בפני עצמו, אך בהול יותר למצוא דרך להגיע לקיום דיאלוג בין שונים כדי שיוכלו לכל הפחות להגיע להידברות מתוך אמפתיה וכבוד הדדי באוהל משותף.

תחילה עלינו להכיר לעומק את טבע האדם באשר הוא אדם. לא את טבע איש הימין או טבע איש השמאל. לפי חכמת הקבלה, כל מהותנו וטבענו כבני אדם הוא האגואיזם שמנהל אותנו. הוא שלוחם על צדקת דרכנו, מעצב ומשמר בנו דעות כאלה ואחרות עד כדי עיוורון וקהות חושים כלפי כל דעה שונה משלנו, וחוסם בפנינו יכולת להכיל או לקבל תפיסה שאינה דומה או תומכת בזו שלנו. בתוך חגיגת האגואיזם שנמצאת בשיאה בברקלי, מגוחך לחשוב כי אוהל משותף הוא זה שיאפשר לנו להתעלות מעל עצמנו לזמן מה ולו רק כדי לראות קצת מעבר לאגו.

כדי באמת לגלות אמפתיה ב"אוהל אמפתיה" נדרשת הכנה והדרכה צמודה למשתתפים. הם זקוקים לשיטה, לכללים הכרחיים לבניית שיח שווה, ולמדריך מקצועי שאינו נוקט צד בדיון, אלא כל תפקידו הוא לשמור על הכללים בדיון במעגל.

שיח מועיל הוא לא סתם ישיבה במעגל, אלא תפקידו לבטא את עמדותיהם של כל המשתתפים, ולכוון אותם כלפי מרכז המעגל, כשווים. "מרכז המעגל" מסמל את המקום שבו כל אחד נמצא מחוץ לאגו הפרטי שלו, מביט על התמונה ממעוף הציפור, מכיר ולומד את מגוון הדעות מבלי לבטל את דעתו הפרטית או את דעתו של האחר. אולם איך בכלל ניתן להגיע למרכז שכזה? נקודת הפתיחה מתחילה בהסכמה על כללי השיח במעגל, אותם מוביל המנחה באוהל.

הכלל הראשון הוא שאיפה לשיח שוויוני – כל משתתף מביע את דעתו באופן חופשי ופתוח, אך הכול נשמע – חופש הביטוי במיטבו. מדברים בקצרה, מדברים בסבב, מדברים חופשי מבלי להיאבק או להגן על העמדה.

הכלל השני הוא רגישות חברתית – בזמן שכל משתתף משמיע את דבריו, תפקידם של המאזינים במעגל הוא רק להקשיב. לא להקשיב במטרה להשתכנע ולהסכים, אלא כדי להבין ללבו. להיכנס לנעליו ולהשתדל להבין מה מניע אותו, מה רצונו, ולאן הוא שואף. שוב, במעגל שיח אין צורך להסכים ובטח שאין ניסיון או מטרה להגיע לדעה אחת, גם לא לטשטש את ההבדלים בין עמדות הדוברים או לייפות אותן. את הדיון מקיימים מתוך התחשבות ומתוך רצון לשמור על מערכת יחסים תקינה מתוך מאמץ אנושי להרגיש בלב אחד. זהו עיקרון מהותי שעל המנחה לחזור עליו שוב ושוב. המעגל מעודד רק הקשבה ולא השתקה. עיקרון פשוט זה, הזוכה לחיזוק ולביסוס מדעי משלל מחקרים, חסר לחברה האנושית כמו מים קרים לנפש עייפה. די להביט בתגובות ברשתות החברתיות כדי להבין את הנחיצות בו.

שני הכללים האלו, שוויון בשיח ורגישות חברתית, התגלו במחקר אמפירי בעשור האחרון כגורמים לאינטליגנציה קולקטיבית, לשיקוף השיתופיות בין חברי הקבוצה. הגורמים שיכריעו את הצלחת קבוצה כזו או אחרת בהתמודדות עם כל אתגר שיעמוד בפניה יהיו מידת הליכוד בקבוצה, והשיח השוויוני בין המשתתפים.

מה אנו למדים מכך? אם בני אדם נתונים במשבר משותף, בין אם הם שמאלנים או ימנים, ליברלים או שמרנים, חילונים או דתיים – לא דעתם הפוליטית, מצבם הסוציו-אקונומי או דתם, יקבעו את הצלחת ההתמודדות עם האתגר, אלא יכולת החיבור ביניהם. אם נרצה בכך או לא, החברה האנושית בימינו רוויה באתגרים משותפים. אם נכיר בתלות ההדדית בחברה ונרגיש את עצמנו, "האגואיסטים", כמו בקבוצה אחת, במשפחה אחת, אז נרגיש את הצורך באינטליגנציה קולקטיבית ולא באינטליגנציה אישית. אחרת איש מאיתנו לא יצליח. הטבע האגואיסטי ימנע מאיתנו להתקדם והתקריות השונות עלולות להוביל לגילוי פערים גדולים יותר, עד כדי אלימות פיזית כפי שקרה השבוע בברקלי. לכן עלינו לצאת ומהר מהלופ שסוחב אותנו להתפלפל ולחפש עם מי הצדק, ולהתיישב יחד במעגל. רק כשנראה את הסיטואציה בשלמותה, יתגלה מקום לכ-ו-ל-ם.

דרוש לנו תהליך עקבי, שבוע אחרי שבוע, מעגל אחרי מעגל, ולא "אוהל אמפתי" חד-פעמי. התמדה בשיח חוזר במעגל שתבנה באדם פרספקטיבה נכונה למציאות. לא כזו שתבטל את דעתו הפרטית, אלא תוסיף לו זווית ראיה חדשה שתסייע לו להתקדם לעבר המטרה שלו. רק מתוך ראייה כזאת, לומד האדם לרקום את הדעות השונות לכדי רקמה אנושית אחת, למעין "מוח-כוורת".

נשמע פנטסטי ולא מציאותי? אכן כן. מי בימינו מוכן לשמוע, שלא לדבר על להתחשב בזולת? יצרנו לעצמנו מציאות שבה אין דרך להגיע להידברות ולהבנה הדדית, מציאות שבה אלימות היא תוצאה מתבקשת כשמושיבים דעות מנוגדות באוהל אחד. אבל אלה לא באמת אנחנו, זה הטבע האגואיסטי שגדל בנו ומסתיר מעינינו את הקשר ההדדי בינינו. לכן דווקא במצב הקיצוני שבו נתונה החברה המודרנית היום, מתגלה חכמת הקבלה, המבוססת על החוקים השזורים בטבע.

חכמת הקבלה מלמדת אותנו את שיטת החיבור: כיצד לעורר את הכוח החיובי המועיל שטמון בקשר בינינו, ובעזרתו לאזן את הכוח השלילי שמתגלה במחלוקות ובניגודים. בדומה לנַגָד במעגל חשמלי שמווסת את המתח בין הפלוס למינוס, כך פועלת גם החכמה העתיקה במערכות יחסים בין אישיות. כך נוצר בכל אדם מיני חברה מאוזנת, "אוהל אמפתיה" שיודע להכיל כל דעה ולחבק לתוכו את כולם.

חבל להמתין עד להתנגשות הבאה, עלינו ללמוד את הכללים ולהתיישב כבר עתה במעגל. היום זאת ברקלי שנדרשת להתחבר – מחר זה כל העולם.

לקריאת מאמרים נוספים

לינק מקוצר למאמר: http://laitman.co.il/lNMCV

השאירו תגובה.

כתובת דוא"ל לא תוצגחובה למלא שדות מסומנים *

*

Pin It on Pinterest