מיהו המקובל?

המקובלים בעלי השגה, הרי הם משיגים דבר שלם. כלומר, זוכים להשיג כל אותם המדרגות שישנם במציאות לבוא להשגת האדם, ואז נקרא, שהשיגו דבר שלם, ודבר שלם הזה, מכונה בשם "נשמה".
(בעל הסולם, כתבי בעל הסולם, מאמר "סוד העיבור – לידה")

הצדיק ברוב צדקתו, הוא מכניס רצונו ומחשבתו הטובים באחרים, שגם הם יהיה להם הרצון הטוב להדבק בהבורא, בכל לבבם, ובזה שמכניס הרצון באחרים זה כבר נקרא מעשה, כי נעשה מהרצון שיש לו מעשה באחרים.. וזהו הפירוש בפסוק "פותח את ידיך ומשביע לכל חי רצון", כי הצדיק ממשיך שפע להעולמות ולכל אדם, וע״י מה הוא פועל כך – בהכניס רצונו באחרים. ונמצא כי נעשים כולם צדיקים על ידו, ולזה יכול להמשיך עליהם שפע רב, שהצדיק הוא הפותח הידים להבורא ב״ה כביכול, להשפיע על העולם, ובמה הוא פותח, ומפרש הפסוק "ומשביע לכל חי רצון", במה שמשביע לכולם רצון אהבת הבורא ב״ה. (רבי אלימלך מליז'נסק, "נועם אלימלך", לקוטי שושנה)

כל מקבל השפע מהשי"ת נמצא מתפאר בעטרות השי"ת, ומי שזכה להרגיש בשעת המעשה, איך שהשי"ת גם מתפאר עמו על שמצאו מוכן לקבל השפעתו, הוא נקרא מקובל. (בעל הסולם, כתבי בעל הסולם, אגרת מ"ו)

והנה אין בכל דור ודור, שלא נמצאו בו אנשים יחידי סגולה, ששָרתה עליהם רוח הקודש, והיה אליהו הנביא ז"ל נגלה עליהם, ומלמד אותם סתרי התורה הזאת. (כתבי האר"י, עץ חיים, הקדמת מוהרח"ו זיע"א)

עמקי הסודות האלוהיים פשוט הוא שאין להבינם בבירורם בשכל האנושי, אלא על פי הקבלה, מאנשים מופלאים, שהאור האלוהי חדר לתוך נשמתם. (הראי"ה קוק, "אורות הקודש", א', פ"ה)

מעלת האיש, שזכה שוב להדבק בו, שפירושו, שזוכה להשוואת הצורה עם השי"ת, עי"ז שבכוח התורה והמצוות, הפך את הרצון לקבל, המוטבע בו, אשר הוא הוא שהפריד אותו מעצמותו ית', ועשה אותו לרצון להשפיע, וכל מעשיו הם רק להשפיע ולהועיל לזולתו, שהוא השווה את הצורה ליוצרה, נמצא ממש בדומה לאותו איבר, שנחתך פעם מהגוף, וחזר ונתחבר שוב עם הגוף, שחוזר לדעת מחשבותיו של כללות הגוף, כמו שהיה יודע טרם שנפרד מהגוף.
אף הנשמה כך, אחר שקנתה השוואה אליו יתברך, הנה היא חוזרת ויודעת מחשבותיו יתברך, כמו שידעה מקודם שנפרדה ממנו, בסיבת שינוי הצורה של הרצון לקבל, ואז מקוים בו הכתוב: דע את אלוקי אבי. כי אז זוכה לדעת השלמה שהיא דעת אלוקית. וזוכה לכל סודות התורה, כי מחשבותיו יתברך הן סודות התורה. (בעל הסולם, כתבי בעל הסולם, "מאמר לסיום הזוהר")

הצדיקים באמת, הם יכולים לתפוס במחשבתם תכלית העולם הבא. (רבי נחמן מברסלב, ליקוטי מוהר"ן, תורה י"ח)

אם לא חכמים, לא ידעו אנשים תורה מה היא, ומה הן המצוות של ריבון העולם, ולא היה הפרש מרוחו של האדם אל רוח הבהמה. (ספר הזוהר עם פירוש הסולם, פרשת שמות, פ"ד)

אם הרב לומד להתלמידים את העבודה שצריכה להיות בעל מנת להשפיע, זאת אומרת, לשם מה האדם בא לעולם הזה, לעשות את שליחות ה', שיעבוד עבור תועלת ה', נמצא, שהאדם הוא שליח ה', ולא שהוא בעל בית בעולם הזה, אלא שהוא עבד ה', שפירוש שליח ה', שפירושו מלאך ה'. וזהו הפירוש "אם הרב דומה למלאך ה', יבקשו תורה מפיו". (כתבי רב"ש, כרך ב', מאמר "מהו, שהסולם הוא באלכסון, בעבודה")

עיקר ההצלחה הנבואי הוא להמשיך, אור העליון, עד לדרי מטה, והמורידו ביותר למטה, הוא המצליח ביותר, וענין מעלה ומטה, נבחן ברוח ובטובה גופנית, כי הגופניות המושגת על ידי הנבואה, היא הנקודה הנותנת אחיזה לבני העולם. ונודע, שעיקר נקודת הכובד בעבודת השי"ת היא, האחיזה הראשונה. (בעל הסולם, כתבי בעל הסולם, מצווה אחת)

חכמת האמת מותנה מכל החכמות, וכן כל החכמות מותנים ממנה, ומשום זה אין אנו מוצאים מקובל אמיתי, שלא יהיה לו ידיעה מקפת בכל חכמות העולם, כידוע, עקב היותם רוכשים אותם מתוך חכמת האמת גופה משום שהמה כלולים בה. (בעל הסולם, כתבי בעל הסולם, מאמר "תורת הקבלה ומהותה")

רזי התורה וסתריה, לא יתגלה לבני אדם בכוח עיונם החומרי, לולי ע"י שפע אלוהי, המושפע ממרום קודשו, ע"י שלוחיו ומלאכיו או ע"י אליהו הנביא ז"ל. (כתבי האר"י, עץ חיים, הקדמת מוהרח"ו זיע"א על שער ההקדמות)

הצדיקים הגדולים כוללים בנשמתם הכול: יש להם כל הטוב והרע של הכול, וסובלים ייסורים בעד הכול, ומקבלים עונג מהכול, בהופכם את הרע של הכול – לטוב. (הראי"ה קוק, "אורות הקודש", ג', קנ"ג)

הבנתה של המילה "רוחניות" אינה שייכת לפילוסופיה כלל. כי איך ידונו על דבר שלא ראו ולא חשו אותו מעולם? ועל מה אדְנֵיהם הוטבעו?
אלא אם יש איזה הגדרה להבדיל ולחלק בין רוחני לגשמי, אין זה שייך, רק לאלה שהשיגו פעם דבר רוחני וחשו אותו, שהמה הם המקובלים האמיתיים, ולפיכך לחכמת הקבלה אנו צריכים. (בעל הסולם, כתבי בעל הסולם, מאמר "חכמת הקבלה והפילוסופיה")

ללכת בדרכם של המקובלים

בואו והבינו, כמה וכמה יש לנו להחזיק טובה לרבותינו המשפיעים אלינו אורותיהם הקדושים ומוסרים נפשם להיטיב לנפשנו, שנמצאים עומדים בתווך, בין דרך הייסורים הקשים, ובין דרך תשובה, ומצילים אותנו משאול תחתית הקשה ממוות, ומרגילין אותנו להגיענו לשמי עונג, לגובה העידון והנועם, שהיא חלקנו, המוכן וממתין עלינו מכל מראש. אשר כל אחד ואחד פועל בדורו כפי עוצם אור תורתו וקדושתו. וכבר אמרו ז"ל, אין לך דור שאין בו כאברהם יצחק ויעקב. (בעל הסולם, כתבי בעל הסולם, "הקדמה לספר פנים מאירות ומסבירות", ח')

עמקי הסודות האלוהיים, פשוט הוא שאין להבינם בבירורם בשכל האנושי, אלא על פי הקבלה, מאנשים מופלאים, שהאור האלוהי חדר לתוך נשמתם. וכשלומדים את דבריהם, בהכנה הראויה, באה ההשערה הפנימית, ומיישבת את העניינים על הלב, עד שהם דומים למושגים בשכל הטבעי הפשוט. ולעולם צריכים לצרף אל המדע הזה את כוח האמת של הקבלה, ואז נעשים הדברים מאירים ושמחים כנתינתם מסיני, לכל אחד ואחד לפי דרגתו. (הראי"ה קוק, "אורות הקודש", א', פ"ה)

חז"ל ותלמודם, הגם שנתנו לנו בקבלה, אבל המה בזה כמו עדים נאמנים, עדי ראיה, ולא עוד, אלא המה מלמדים אותנו, אותו הדרך שזכו להיות עדי ראיה, וכשנבין תהיה חכמתנו כמוהם, ויושג לנו יסוד אמיתי ממשי, ועליו בנין מפואר נצחי. (בעל הסולם, כתבי בעל הסולם, מאמר "סגולת זכירה")

וכבר המשיל הרמב"ם ז"ל, משל.. שאם שורה, של אלף אנשים סומים, הולכים בדרך, ויש להם לפחות, פקח אחד בראשם, הרי הם בטוחים כולם, שילכו בדרך הישר, ולא יפלו בפחים ומכמורות, להיותם נמשכים אחר הפקח, שבראשם. אבל, אם חסר להם אותו האחד, בלי ספק, שיכשלו בכל דבר, המוטל בדרך, ויפלו כולם לבור שחת. (בעל הסולם, כתבי בעל הסולם, "הקדמה לספר הזוהר", נ"ז)

וטבע העולם שהקטן נכנע לגדול, אם כן, אותם השוטים, שחושבים ממש אותה המחשבה של החכמים, בנושא אחד עם החכמים יחשבו, ומבלי רצונם נכנעים ומתאחדים עם החכמים, כטבע הבריאה, שבדרך הזה הולך ונתקן העולם כולו. (בעל הסולם, כתבי בעל הסולם, "פרי חכם-שיחות", מאמר "תענוג הקבוע, ועבדות המעולה")

האדם צריך לסמוך על דעת רבו, ולהאמין מה שרבו אומר לו. כלומר, שהוא צריך ללכת, כפי שרבו צוה לו לעשות. ואע"פ שהוא רואה הרבה סברות, ורואה הרבה תורות, שאינם עולים בקנה אחד עם דעת רבו, מכל מקום הוא צריך לסמוך על דעת רבו. (בעל הסולם, כתבי בעל הסולם, "שמעתי", מ', מאמר "אמונת רבו, מהו השיעור")

תלמיד אצל הרב צריך להיות בהתבטלות אמיתי, במלוא מובן המלה, כי אז מתאחד עמו, ויכול לפעול ישועות בעדו… ולפיכך הלואי שתזכו להידבק בבחינת גופי, ואז תהיה בטוח לראות עולמך בחייך, וע"כ שבחו חז"ל השימוש, להיותו קרוב לדביקות התלמיד ברב. (בעל הסולם, כתבי בעל הסולם, אגרת מ"ה)

בכל פעם שמשוה צורתו לרבו, הוא מתדבק בו לשעתו. ומתוך כך, הוא משיג ידיעותיו ומחשבותיו של רבו, לפי מדת דביקותו.
וע"כ, התלמיד יכול, להשתמש מהשגת רוממות השי"ת של רבו, המהפכת ההשפעה לקבלה, ולחומר דלק, מספיק למסירת נפשו ומאודו. ואז יוכל גם התלמיד, לעסוק בתורה ומצוות לשמה, בכל לבבו ונפשו ומאודו, שהיא הסגולה, המביאה לדביקות נצחית בהקב"ה. (בעל הסולם, כתבי בעל הסולם, "מאמר לסיום הזוהר")

יש בחירה לאדם, בזה שילך למקום, שישנם צדיקים, ויקבל מרותם, אז הוא יקבל את הכוחות, מה שחסר לו מצד תכונתו עצמו. ויקבל זה מהצדיקים. וזה התועלת, שפיזרן בכל דור ודור, בכדי שבכל דור ודור יהיה למי לפנות, ולהתדבק, ולקבל מהם את הכוחות, שצריכים בכדי לעלות לדרגת צדיק. ועל ידי זה הם בעצמם נעשים אחר כך לצדיקים. (בעל הסולם, כתבי בעל הסולם, "שמעתי", צ"ט, מאמר "רשע או צדיק לא קאמר")

הדרך המוצלחת ביותר למשתוקק ללמוד את החכמה, הוא לחפש חכם מקובל אמיתי, ולציית לו ככל אשר ישים עליו, עד שיזכה להבין את החכמה מדעתו, דהיינו הבחינה הראשונה, ואחר כך יזכה למסירתה בעל-פה, שהיא בחינה השנייה. ואחר כך לההבנה שבכתב, שהיא הבחינה השלישית. כי אז יירש כל החכמה ומכשיריה בנקל מרבו, ויישאר לו כל זמנו להוסיף הרחבה, ולהתפתחות. (בעל הסולם, כתבי בעל הסולם, "תורת הקבלה ומהותה")

ע"י התדבקות בתלמידי חכמים, יכולים לקבל איזה אסמכתא, היינו שרק התלמיד חכם יכול לעזור לו ולא שום דבר אחר, אפילו שיהיה גדול בתורה, גם כן נקרא עם הארץ, אם לא זכה ללמוד מפי ה'. לכן מוכרח האדם להיכנע לפני התלמיד חכם, ויקבל על עצמו מה שהתלמיד חכם יושית עליו בלי שום ויכוחים, אלא בבחינת למעלה מהדעת. (בעל הסולם, כתבי בעל הסולם, "שמעתי", ק"ה, מאמר "ממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ")

ואף על גב שבעל נפש, אינו מוכן מעצמו להכיר אותו ית', עד אשר יערה עליו "רוח" ממרום, אך הוא מחוייב לתת אזניים למשמע לדברי חכמים, ולהאמין בהם בשלמות. (בעל הסולם, כתבי בעל הסולם, אגרת י"ט)

מתוך שהיותר מפותח של הדור הוא ודאי אך היחיד, נמצא בעת שהרבים באים לידי הכרה לפטור את עצמם מהייסורים הנוראים ולקבל עליהם בחינת התפתחות, מדעתם ורצונם, שהיא דרך התורה, הנה אז צריכים ומחויבים להכניע את עצמם ואת חירותם הגופני תחת המשמעת של היחיד, ולקיים פקודותיו וסגולותיו, שיציע להם. (בעל הסולם, כתבי בעל הסולם, מאמר "החירות")

לעניין חיים רוחניים אין שום חוב על היחיד מצד הטבע, שיהיה מחויב מבחינת מה אל החברה. אלא ההיפך, יש כאן חוב טבעי על הרבים, להשתעבד ולהיכנע תחת היחיד. (בעל הסולם, כתבי בעל הסולם, מאמר "החירות")

כיון ששכל העולם הוא אחד, שמתחלק בין נשואים מרובים, נמצא, אם שניים מתלבשים בשכל אחד, הם יחשבו בנושא אחד. ואם יש ביניהם איזה היכר, הוא דווקא בגודל וקוטן. וטבע העולם, שהקטן נכנע לגדול, אם כן, אותם השוטים, שחושבים ממש אותה המחשבה של החכמים, בנושא אחד עם החכמים יחשבו, ומבלי רצונם נכנעים ומתאחדים עם החכמים, כטבע הבריאה, שבדרך הזה הולך ונתקן העולם כולו. (בעל הסולם, כתבי בעל הסולם, "פרי חכם-שיחות", מאמר "תענוג הקבוע ועבדות המעולה")

כלל הדברים, כי גם בפשטים לא נמצא ידינו ורגלינו בלתי סעד המקובלים, ואליהם נכרע אפיים ויפתח לנו בכל אלה העיניים. (ספר החינוך, פרשת תרומה)

אנו מוצאים ורואים, בדברי חכמי התלמוד, שהקלו לנו, את דרכה של תורה, יותר מחכמי המשנה. כי אמרו: "לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות, אפילו שלא לשמה. ומתוך שלא לשמה, בא לשמה. והיינו, משום, שהמאור שבה מחזירו למוטב".
הרי שהמציאו לנו ענין חדש, במקום הסיגופים, המובאים במשנה אבות, הנ"ל. שהוא, "המאור שבתורה", שיש בו די כח, להחזירו למוטב, ולהביאהו לעסק התורה והמצות לשמה. שהרי, לא הזכירו כאן סיגופים, אלא רק שהעסק, בתורה ומצות בלבד, מספיק לו, אותו המאור, המחזירו למוטב, שיוכל לעסוק בתורה ומצות, בכדי להשפיע נחת רוח ליוצרו, ולא כלל להנאת עצמו, שהוא הנקרא "לשמה". (בעל הסולם, כתבי בעל הסולם, "הקדמה לתלמוד עשר הספירות", אות י"א)

שמעתי מהאדמו"ר מקאלשין זי"ע. שבימים הראשונים היה צורך להקדים להשגת השי"ת כל שבע החכמות החיצוניות, המכונים "שבע נערות המשמשות לבת מלך", ולסגופים נוראים. ועם כל זה לא הרבה היו זוכים למציאת חן בעיני השי"ת: אולם, מעת שזכינו ללימוד האר"י ז"ל, ולעבדות הבעש"ט, הוא באמת דבר השוה לכל אדם, ואינם צריכים עוד הכנות הנ"ל. (בעל הסולם, כתבי בעל הסולם, אגרת ל"ח)

ואני איעצך, שלא תתקן כלל את החיצוניות שלך, אלא רק את הפנימיות שלך. כי רק הפנימיות שלך עומדת לקבל תקון. ועיקר מה שהפנימיות מתקלקלת מחמת ריבוי החטאים, הוא הזוהמא, וסימנו הוא, הישות והגאות. והזוהמא הזאת, אינה מתיראת מפני כל מיני הסגופים שבעולם. ואדרבה היא אוהבת אותם, מחמת שהישות והגאות מתרבים ומתחזקים על ידי הסגופים.
אולם אם אתה רוצה למרק החטאים ממך יש לך לעסוק בבטול הישות, במקום הסגופים. דהיינו, שתרגיש בעצמך, שאתה השפל והגרוע ביותר מכל באי העולם. וצריך למוד והשכלה מרובה, כדי להבין זאת. ובכל פעם צריך לנסות עצמו, אם אינו משטה ומרמה עצמו, ומועיל גם כן להשפיל את עצמו בפועל לפני חברו. (בעל הסולם, כתבי בעל הסולם, אגרת כ"א)

אנשי העיר קנו יהלום וכולם שמחו שקנו יהלום בזול ביותר, ואחד מהם התעורר בשאלה, האם היהלום שקנו הוא אמיתי.
אבל כל בני העיר אינם מבינים ביהלומים, והלכו מפני זה לאחד סוחר מומחה, שיגיד להם האם היהלום אמיתי או מזויף. ושמחו בתשובתו, שהיהלום אמיתי.
ואחד מהם התעורר בשאלה, שהם סומכים על הסוחר, והרי אולי הוא רמאי. אלא הוא בעצמו רוצה ללמוד את המקצוע, ובעצמו להיות מומחה. והוא לומד ומצליח.
הנמשל: ניתן להאמין את אשר עסקנו בתורה ומצוות הוא שאנחנו סומכים את עצמנו על האמונה, שקבלנו מפי ספרים וסופרים. (כתבי רב"ש, כרך ג', מאמר "אמונתנו בספרים וסופרים")

כדי לבטל את הגוף, היה הדרך על ידי סגופים. ויש אופן ב', שהוא על ידי התבטלות לרב, שזה ענין "עשה לך רב". שענין עשיה מתבארת על ידי כוח, בלי שום שכל.
וכמו שענין הסיגוף מבטל את הגוף רק על ידי מעשה ולא בשכל, כמו כן התבטלות לרב הוא על ידי כוח ולא בשכל, היינו אפילו במקום שאינו עומד על דעת רבו, הוא מבטל את עצמו וגם את התורה והעבודה ובא לרב שידריך אותו.
ויש הדרכה בבחינת הכלל, שנקרא אור מקיף, שהוא רק אור שמאיר מבחוץ. וזהו בלי דבורים, רק על ידי זה שבאים לרב, ויושבים לפניו, ויושבים על ידי שלחנו בעת הסעודה, או בעת התפילה. ויש בחינה ב', שהוא בחינת פנימיות, וזה דווקא על ידי "פה אל פה". (כתבי רב"ש, כרך ג', מאמר "התבטלות על דרך הבעל שם טוב")

גוף של צדיק אמיתי, הוא גדול ממש כמו הנשמה, אשר הצדיקים קדושי עליון, זוכים אליה. ולפיכך הלואי שתזכו להידבק בבחינת גופי, ואז תהיה בטוח לראות עולמך בחייך, וע"כ שבחו חז"ל השימוש, להיותו קרוב לדביקות התלמיד ברב. (בעל הסולם, כתבי בעל הסולם, אגרת מ"ה)

יעצו לנו חז"ל: "עשה לך רב וקנה לך חבר". דהיינו, שהאדם יבחר לעצמו, אדם חשוב ומפורסם, שיהיה לו לרב, שממנו יוכל לבוא לעסק תו"מ, ע"מ להשפיע נ"ר ליוצרו. כי ב' הקלות יש לרבו:
א. שמתוך שהוא אדם חשוב, הרי התלמיד יכול להשפיע לו נ"ר, על בסיס רוממותו של רבו, כי ההשפעה נהפכה לו לקבלה, שהוא חומר דלק טבעי, שיוכל להרבות מעשי ההשפעה בכל פעם. ואחר שהתרגל, בעסק ההשפעה אצל רבו, הוא יכול להעבירו, גם לעסק תו"מ לשמה, כלפי הקב"ה, כי הרגל נעשה טבע.
ב. כי השואת הצורה להקב"ה, אינה מועילה, אם אינה לנצח, דהיינו: "עד שיעיד עליו, יודע תעלומות, שלא ישוב לכסלו עוד". מה שאם כן השוואת הצורה לרבו, מתוך שרבו הוא בעולם הזה, בתוך הזמן, מועילה השואת הצורה אליו, אפילו היא רק זמנית, שאח"כ ישוב לסורו.
ונמצא, בכל פעם שמשוה צורתו לרבו, הוא מתדבק בו לשעתו. ומתוך כך, הוא משיג ידיעותיו ומחשבותיו של רבו, לפי מדת דביקותו. כמו שבארנו במשל האבר, הנחתך מהגוף, וחזר ונתדבק בו, עש"ה.
וע"כ, התלמיד יכול, להשתמש מהשגת רוממות השי"ת של רבו, המהפכת ההשפעה לקבלה, ולחומר דלק, מספיק למסירת נפשו ומאודו. ואז יוכל גם התלמיד, לעסוק בתורה ומצוות לשמה, בכל לבבו ונפשו ומאודו, שהיא הסגולה, המביאה לדביקות נצחית בהקב"ה.
ובזה תבין, מה שאמרו חז"ל: "גדולה שימושה של תורה יותר מלימודה, שנא' פה אלישע בן שפט, אשר יצק מים, ע"י אליהו. למד, לא נאמר, אלא, יצק" (ברכות, ז ע"ב).
שלכאורה תמוה, איך מעשים פשוטים, יהיו גדולים מלימוד החכמה והדעת. ובאמור מובן היטב, כי השמוש ששימש לרבו, בגופו ומאודו, על מנת לעשות נ"ר לרבו, מביאהו לדביקות ברבו, דהיינו להשוואת הצורה. ומקבל על ידי זה, ידיעותיו ומחשבותיו של רבו, בסוד פה אל פה, שהיא דביקות רוחא ברוחא, שעל ידי זה זוכה, להשיג רוממותו ית', בשיעור, שתהפך ההשפעה לקבלה, להיות לו חומר דלק, מספיק למסי"נ ומאודו, עד שיזכה לדביקות להקב"ה כנ"ל.
מה שאין כן, לימוד התורה אצל רבו, כי היא מוכרחת להיות לתועלת עצמו, ואינה מביאה לידי דביקות, והיא נבחנת מפה לאוזן. באופן, שהשמוש מביאו להתלמיד מחשבותיו של רבו, והלימוד – רק הדבורים של רבו. ומעלת השמוש גדלה על מעלת הלימוד, כשיעור חשיבות מחשבת רבו על הדיבורים של רבו. וכחשיבות פה אל פה, על מפה לאוזן.
אמנם, כל זה אמור, אם השימוש לרבו, הוא על מנת להשפיע אליו נ"ר. אבל, אם השמוש, הוא לתועלת עצמו, ששמוש מעין זה, אינו מסוגל להביאהו לדביקות ברבו. ודאי שהלימוד אצל רבו, חשוב יותר משמושו. (בעל הסולם, "מאמר לסיום הזוהר")

כשם שהחכם ניכר בחכמתו ובדעותיו, והוא מובדל בהן משאר העם – כך צריך שיהיה ניכר במעשיו, במאכלו ובמשקהו ובבעילתו ובעשיית צרכיו ובדיבורו ובהילוכו ובמלבושו ובכלכול דבריו ובמשאו ובמתנו, ויהיו כל המעשים האלו, נאים ומתוקנים ביותר. (הרמב"ם, "יד החזקה", (כתב יד תימני), הלכות דעות, פרק ה')