מהם ה"עולמות" בחכמת הקבלה

מהם ה"עולמות" בחכמת הקבלה וכיצד הם משתרשרים בעולמנו? איזו משמעות ישנה לקריאה של אדם שאינו בעל השגה, ומדוע עדיף שלא יידע עברית?

ראוי שתדע, שרוב מחברי ספרי הקבלה, לא התכוונו בספריהם, אלא כלפי מעיינים כאלו, שכבר זכו לגילוי פנים, ולכל ההשגות.
ולפי"ז יש לשאול: א"כ, למה זה חייבו המקובלים, לכל איש, ללמוד חכמת הקבלה?

אמנם יש בזה דבר גדול, וראוי לפרסמו: כי יש סגולה נפלאה לאין ערוך, לעוסקים בחכמת הקבלה, ואע"פ שאינם מבינים מה שלומדים, אלא מתוך החשק והרצון החזק, להבין מה שלומדים, מעוררים עליהם את האורות המקיפים את נשמתם.
פירוש: כי כל אדם מישראל, מובטח בסופו, שישיג כל ההשגות הנפלאות, אשר חשב השי"ת במחשבת הבריאה להנות לכל נברא. אלא, מי שלא זכה בגלגול זה, יזכה בגלגול ב' וכו', עד שיזכה להשלים מחשבתו ית', שחשב עליו, כמ"ש בזוהר, כנודע.
והנה, כל עוד, שלא זכה האדם לשלימותו, נבחנים לו אותם האורות, העתידים להגיע אליו, בבחינת "אורות מקיפים", שמשמעותם היא, שעומדים מוכנים בעדו, אלא שהמה מחכים לאדם, שיזכה את כלי הקבלה שלו, ואז יתלבשו האורות האלו בכלים המוכשרים.

ולפיכך, גם בשעה שחסרו לו הכלים, הנה, בשעה שהאדם עוסק בחכמה הזאת, ומזכיר את השמות של האורות והכלים, שיש להם מבחינת נשמתו שייכות אליו, הנה הם תיכף מאירים עליו, בשיעור מסויים. אלא, שהם מאירים לו בלי התלבשות בפנימיות נשמתו, מטעם שחסרים הכלים המוכשרים לקבלתם, כאמור. אמנם ההארה, שמקבל פעם אחר פעם, בעת העסק, מושכים עליו חן ממרומים, ומשפיעים בו שפע של קדושה וטהרה, שהמה מקרבים את האדם מאד, שיגיע לשלימותו. (בעל הסולם, כתבי בעל הסולם, "הקדמה לתלמוד עשר הספירות", קנ"ד-קנ"ה)

ומה שניתן לנו ללמוד את הדברים העליונים, המכונה חכמת הקבלה, הוא רק בדרך סגולה, משום שהם יכולים להביא לאדם רצון וחשק, להידבק בהבורא, מחמת קדושת העניינים, שמדברים משמות הקדושים… וכשאדם לומד את הדברים העליונים בכדי שתביא אותו לידי התקרבות להקדושה, זה מביא לידי קירוב המאורות. שעניינו הוא, שיגרום לו הלימוד הזה, שיזכה על ידי זה לבוא לכוון כל מעשיו שיהיו בעל מנת להשפיע, וזה נקרא עבודה בבחינת הכנה, שמכין את עצמו שיהיה מוכשר להיכנס להיכל המלך, ולהידבק בו יתברך. (הרב"ש, דרגות הסולם, מאמר "ג' קווים")

נמצא בה [בחכמת הקבלה], סגולה מפוארת, אשר כל העוסקים בה, אף-על-פי שאינם מבינים עדיין מה שכתוב בה, מזדככים על ידה, ומאורות העליונים מתקרבים. (בעל הסולם, מאמר "תורת הקבלה ומהותה")

מוכרח כל אדם, בשעת העסק בתורה להתייגע בה, ולתת דעתו וליבו, למצוא בה את אור פני מלך חיים, דהיינו השגת ההשגחה הגלויה, שנקראת "אור הפנים". וכל אדם מוכשר לזה, כמ"ש: ומְשַחַרַי ימצאוני. וכלום חסר לו לאדם בדבר זה, רק היגיעה בלבדה. (בעל הסולם, "הקדמה לתלמוד עשר הספירות", צ"ז)

אחת מהנפלאות של תלמוד רזי התורה היא, שבזמן שאדם לומד את העניינים הנשאים הללו מתוך אהבה ורגש פנימי, אע"פ שאינו יכול לתפוס את העניינים בהבנה שכלית בהירה, מכל מקום הם מרוממים את כל מהותו, וא"כ מבהיקים העניינים עליו את [ב]אורם. (הראי"ה קוק, "אורות התורה", פרק י', סעיף י')

ובעת שאתה מכוון, בהכנעה וביראה, לעורר למעלה המקיפין והמוחין, אף על פי שאין אתה יודע שום מהות, לא המקיפין והמוחין ולא בשום דבר… אף על פי כן, בידיעתך, אתה מעורר את מציאותם, [ו]אך שאינך יודע מהותם, נמשך אליך אור גדול, ואתה עובד את ה' בשמחה ובטוב לבב ממש, מרוב כל גודל [ה]אור המאיר עליך. (ר' יצחק אייזיק יהודה יחיאל ספרין מקומרנה, "נתיב הייחוד")

לשון הזוהר הקודש הוא מסוגל לנשמה, אף שאינו מבין כלל מה שאומר. כמשל הנכנס לחנות של בושם, אף על פי שלא לקח כלום, מכל מקום ריח טוב קלט עימו. (ר' משה חיים אפרים מסדילקוב, "דגל מחנה אפרים", ליקוטים)

והלומד בתורה לדעת כמי שלומד בספר הזכרונות, זה ודאי לא יועיל בלימוד, ולא יגיעהו ממנו תועלת, והלוואי שלא יפסיד. אבל כאשר יבא האדם ללמוד בתורה, צריך שיהיה כוונתו, שהוא לומד העניין ההוא במה שהם דברים אלוהיים, שנעלם ממנו עוצם פנימיותם, ובדבר הזה ייטב הבל התורה היוצא מפיו לפני הקב"ה. (הרמ"ק, "דע את אלוקי אביך", נ"ט)

כתוב: והגית בו יומם ולילה, ולא כתוב: והבנת בו יומם ולילה. אם תבין – תבין, ואם לאו – שכר הלימוד בידך. והראיה מספר הזוהר, שאף על פי שאינו מבין, הלשון מסוגל לנשמה. (הרמח"ל, "קל"ח פתחי חכמה", בהקדמה)

האדם, הנולד עם הרצון לקבל, ורוצה לתקן אותו בעל מנת להשפיע, וכידוע שזהו נגד הטבע, רק עצה אחת ניתן לו, שרק ע"י מאור התורה יכול להפוך אותו, שיהיה בעמ"נ להשפיע… לכן אלו אנשים, שהם עוסקין בתורה, לאו דווקא בכדי שידעו את הדינים וההלכות, שידעו איך לקיים את המצוות, אלא שיש להם עוד תפקיד נעלה, שהם לומדים תורה, בכדי לתקן את הלב, הם נקראים "חכמי לב". היות שכל דבר נקרא על שם הפעולה. לכן התורה, מה שלומדים תורה על כוונה זו, נקרא "חכמי לב" ולא "חכמי מוח", היות שהם צריכים את התורה לתיקון הלב. (הרב"ש, שלבי הסולם, מאמר "מהו תורה ומלאכה בדרך ה'")