מהי התייחסותה של חכמת הקבלה לזמן, תנועה ומקום?

הרוחניות אינה תלויה בזמן ומקום, ואין מיתה שם. (בעל הסולם, כתבי בעל הסולם, מאמר "מבשרי אחזה אלוקי")

חכמת הקבלה אינה מדברת כלום מעולמנו הגשמי. (בעל הסולם, כתבי בעל הסולם, מאמר "החירות")

כל הקושי למתחילים, כי תופסים הדברים בביטויים הגשמי בגבולים של זמן ומקום חילוף ותמורה, אשר המחברים השתמשו בהם רק לסימנים בעלמא על שרשיהם העליונים. (בעל הסולם, "תלמוד עשר הספירות", כרך א', פרק א', אות א', אור פנימי)

אין הזוהר מדבר במקרים גשמיים כלל, אלא בעולמות עליונים, שאין שם סדר זמנים כמו בגשמיות. וזמנים הרוחניים מתבארים בשינוי צורות ומדרגות, שהם למעלה ממקום וזמן. (זוהר לעם, פרשת ויצא, סעיף 139)

צריכים לזכור, שכל חכמת הקבלה מיוסדת על ענינים רוחניים, שאינם תופסים לא מקום ולא זמן. (בעל הסולם, "תלמוד עשר הספירות", כרך א', פרק א', אות א', אור פנימי)

אכן תדע, שהתנועה הרוחנית איננה כתנועה המוחשית ממקום למקום, אלא הכוונה היא על התחדשות הצורה, שכל חידוש צורה אנו מכנים בשם תנועה. (בעל הסולם, "תלמוד עשר הספירות", חלק א', הסתכלות פנימית, פרק ט')

תנועה: כל חידוש צורה נבחן לתנועה רוחנית, על שם שנבדלה מן הצורה הקודמת ויצאה בשם לעצמה. בדומה לחלק הנבדל מדבר גשמי שמתנענע ויוצא לו ממקומו הקדום. (בעל הסולם, "תלמוד עשר הספירות", כרך א', לוח תשובות לפירוש המילות)

זמן (ח"א הסת"פ ל"ד):
זמן: הוא סכום מסוים של בחינות המשתלשלות זו מזו ומסובכות זו בזו בסדר סיבה ומסובב. (בעל הסולם, "תלמוד עשר הספירות", כרך א', לוח תשובות לפירוש המילות)

מקום: הרצון לקבל שבנאצל הוא ה"מקום" אל כל השפע והאור שבו. (בעל הסולם, "תלמוד עשר הספירות", כרך א', לוח תשובות לפירוש המילות)

ודבר הזמן בהגדרתו הרוחני, תבין, כי כל עיקר מושג הזמן אצלנו, אינו אלא הרגש של תנועות. כי מוח המדמה שבאדם, מצייר ומרקם מספר מסוים של תנועות, שהרגיש בהן בזו אחר זו, ומעתיקם בדמיון "זמן" מסוים. באופן, שאם היה האדם עם סביבתו במצב של מנוחה מוחלטת, לא היה יודע אז ממושג הזמן ולא כלום. והנה כן הדבר גם ברוחנים, שסכום מסוים של חידושי הצורות, הנבחנות לתנועות רוחניות כנ"ל, המסובכות זו בזו בדרך סבה ומסובב, מכנים אותן בשם "זמן" ברוחניות. וענין "קודם ואח"כ" פירושו תמיד כמו סבה ומסובב. (בעל הסולם, "תלמוד עשר הספירות", חלק א', הסתכלות פנימית, פרק ט')

אין עבר הווה ועתיד מחולקים באמיתת היש. מה שהיה – הוא שיהיה, ומה שנעשה – הוא שייעשה, ומה שנעשה מכבר ומה שייעשה לעתיד – הולך הוא ונעשה בהווה, תמיד ותכוף. (הראי"ה קוק, "אורות הקודש", ב', שע"ג)

כל תוכן של זמן, אפילו המושג של עבר ועתיד בכלל, הוא רק אחד מדרכי התבונה האנושית. וכלפי גבוה, אין כל זה שייך. על כן אין מציאות לשום דבר של כוח, החסר פועל, מצד המציאות המוחלטת העליונה. שהרי כל מה שבכוח, יוצא הוא אל הפועל בהמשך הזמן. והמשך הזמן אין שייך כלפי מעלה. ממילא אנו יכולים לומר: מה שיהיה הוא כבר הווה.
ומי שמקרב את חפצו ומעמקי חייו אל מרום הדבקות האלוהית העליונה, העומדת ברום עולם, למעלה מסדר זמנים, [אז] לפי אותה המידה של עילוייו, נעשים ההבדלים שבין כוח לפועל, וממילא בין עתיד להווה, [הם] קלושים, עד שאינם חוצצים כלל. (הראי"ה קוק, אגרות ב', ל"ח)

חוש הראיה שלנו, שאנו רואים לפנינו, עולם גדול ענקי, וכל מלואו הנהדר, הרי באמת, אין אנו רואים כל זה, אלא רק בפנימיותנו עצמה. כלומר, במוח האחורי שלנו, יש שמה, כעין מכונה פוטוגרפית [מכונת צילום], המציירת לנו שמה, כל הנראה לנו, ולא כלום מחוץ לנו.
ואעפ"כ מה שאנו רואים מחוץ לנו, אינו עניין אמיתי, מ"מ כמה יש לנו להודות להשגחתו ית' וית', שעשה במוחנו את הראי המלוטש הזה [כעין מכונה פוטוגרפית], לאפשר לנו לראות ולהשיג כל דבר מחוץ אלינו. כי בזה, נתן בנו כוח, להשכיל כל דבר, בדעת ובהשגה ברורה, למדוד כל דבר, מבפנים ומבחוץ וכדומה. ולולא זה, היתה נעדרת לנו מרבית השכלתנו. (בעל הסולם, כתבי בעל הסולם, מבוא לספר הזוהר, ל"ד)

אע"פ שבפועל, אנו רואים הכול ממול פנינו, מ"מ, כל בעל שכל[בר דעת] יודע בבירור, שכל הנראה לנו, אינו אלא בפנימיות מוחנו בלבד. (בעל הסולם, כתבי בעל הסולם, מבוא לספר הזוהר, ל"ד)