מהדָרגה האמצעית שבה היו נמצאים כל אומות העולם, הקבוצה הזאת יורדת תחילה למטה עד לעומק של "מינוס 400 שנה" של גלות מצרים, נופלת 400 מדרגות (בהתאם למחזור ההתפתחות של ד' בחינות דאור ישר), ואחר כך היא עולה יחד עם הרצון הנוסף שנרכש במצרים, היא יוצאת ממצרים, מקבלת את התורה, עולה עד לבניין בית המקדש הראשון. אך לאחר מכן מתרחש החורבן שלו והנפילה, בניית בית המקדש השני ושוב חורבנו. ובסופו של דבר הקבוצה הזאת נופלת עד לעומקה של הגלות הזאת האחרונה, שבה אנחנו נמצאים עכשיו.

במידת הנפילה לעבדות מצרים, התרחשה גם העלייה בזמנים של שני בתי המקדש. וכל זה כדי להישבר וליפול מאותו הגובה ולהשיג את השבירה הסופית שקיימת בגלות שלנו היום. הנפילה העמוקה הזאת היא הסופית ואין יותר לאן ליפול. וממנה אנחנו כבר עולים כולנו יחד, עם כל אומות העולם ומסיימים את התיקון.

כל פעולה רוחנית גוררת אחריה תוצאות גשמיות בעולם הזה. ולכן אנחנו צריכים לעבוד בעולם הגשמי הזה במשך כל הגלות.

הגלות מסמלת ניתוק מהעולם הרוחני וחוסר היכולת לעשות פעולות רוחניות כלשהן. אבל הודות לכך, שאנחנו עושים פעולות גשמיות עם הרצון לקבל, לא על ידי הנשמה, אלא על ידי הגוף, בזה אנחנו עושים את עבודת ההכנה של תקופת הגלות.

אבל בימינו מסתיימת הגלות האחרונה וכולנו צריכים לצאת לגאולה. ההבדל בין גלות לגאולה, הוא באות א', בגילוי הבורא. וזה אומר, שאנחנו צריכים לגלות את העולם העליון, את אותו המצב שבו הבורא ממלא את כל הבריאה, את כל המציאות.

אותה המציאות שבה אנחנו חיים כאן ועכשיו נשארת, צריך רק להוסיף להרגשה, להבנה ולגילוי שלנו, את האור העליון, את כוח ההשפעה, שימלא בעצמו את הכול. ובו, בהתאם לתכונות המתוקנות החדשות, אנחנו נרגיש את העולם העליון.

אז אנחנו נבין את המשמעות של אותה עבודת ההכנה שעשינו קודם לכן בזמן הגלות, בכך שקיימנו את המצוות הגשמיות, כי לא היינו מסוגלים לעשות משהו אחר. ובזה שחזרנו לארץ ישראל הגשמית, ממנה אנחנו כבר צריכים לעלות לארץ (רצון) ישראל הרוחנית.

נאמר: "כל פעולה עושה רושם", אפילו פעולה גשמית, מפני שמעליה אנחנו בונים אחר כך פעולה רוחנית. חלק מהדורות היו חייבים לעשות עבודה גשמית בעולם הזה, והדורות האחרים כבר חייבים לעשות פעולות רוחניות. לכן אנחנו מתרכזים רק על העבודה הרוחנית: בכוונות וברצונות של האדם, ביחס שלו להסתר וגילוי, לתכונת ההשפעה שאותה הוא עומד לרכוש.

פרשת השבוע – פרשה "צו"

תקציר הפרשה:

פרשה זו היא המשך של הפרשה הקודמת. בפרשה הקודמת, הייתה התייחסות לדיני הקורבנות, מצד עם ישראל שמביא את הקורבנות. בפרשה זו מדובר על דיני הקורבנות מצדם של הכוהנים, בפירוט.
בתחילה מוזכר הציווי על תרומת הדשן, ובהמשך מפורטים דיני קורבן מנחה, קורבן חטאת, קורבן אשם, קורבן שלמים ואיסור אכילת חֵלֶב.
מוזכרים העונשים:

• מי שאוכל בשר פיגול (בשר המיועד רק לכוהן) – "וְהַנֶּפֶשׁ הָאֹכֶלֶת מִמֶּנּוּ עֲוֹנָהּ תִּשָּׂא",
• מי שאוכל חֵלֶב מהקורבנות – "וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הָאֹכֶלֶת מֵעַמֶּיהָ",
• מי שאוכל דם מהקורבנות – " וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ".

בהמשך, מדובר על "שבעת ימי המלואים", קיום חנוכת המשכן.
הבורא טקס הבורא מצווה על מצווה על משה לקחת את אהרון ובניו הכוהנים ואת כל העדה ולהקהיל אותם בפתח אוהל מועד.
משה רוחץ את אהרן ובניו, ומלביש אותם בבגדי הכהונה. ואז הוא מושח בשמן המשחה את המשכן וכל אשר בו, ומקדש את אהרון ובניו.
משה מראה לכוהנים מהו מצווה אותם הבורא לעשות עם האיברים השונים של הקורבנות, והם מבצעים את ציווי הבורא.

***

קטעים נבחרים מתוך הספר "זוהר לעם":

1. "צו את אהרון, בא לעטר רוח הקודש הזה למעלה למעלה, ולהפריד את רוח הטומאה להורידה למטה למטה, מישראל ברצון ותפילה, ומכהנים במעשה הקרבת הקרבן, כל אחד כראוי לו".

פרשת "צו", מאמר "דבקות של רצון הכהנים והלויים וישראל עד היכן עולה", אות ט"ז

2. "אש תמיד תוּקַד על המזבח, לא תכבה. זו היא התורה שנקראת אש, אשר נאמר בה, הלוא כה דבָרִי כאש נאום ה', שצריכה להאיר תמיד על המזבח, על המלכות. לא תכבה, ודאי שאש התורה לא תכבה, כי עברה אינה מכבה את התורה. אבל עברה מכבה מצווה, ומי שעושה עברה מכבה מצווה, שנקראת נר. כך הוא מכבה את הנר שלו מגופו, כלומר, את הנשמה, שנאמר בה, נר ה' נשמת אדם".

פרשת "צו", מאמר "אש תמיד תוּקַד על המזבח", אות נ'

3. "אש תמיד תוּקַד על המזבח לא תכבה, זו אישו של יצחק. שכתוב, הנה האש והעצים, הם דינים הנמשכים מקו שמאל, מטרם התכללותו בקו ימין. אש תמיד, שעומד תמיד במלכות, כדי שתקבל החסדים מז"א. והעצים, אלו הם העצים של אברהם, החסדים הנמשכים מקו ימין. שכתוב, וביער עליה הכהן עצים בבוקר בבוקר. והכהן הוא איש החסד".

פרשת "צו", מאמר "אש של יצחק", אות ע"ו

4. "ותלמיד חכם צריך לראות את עצמו שקול כנגד כל בעלי תורה, וכך צריך לשקול את עצמו מצד התורה, מצד נר"ן השכליים. ומצד האיברים של הגוף, מצד נר"ן הבהמיים, צריך לראות את עצמו שקול כנגד כל עמי הארץ. כמ"ש, לעולם יראה אדם עצמו כאילו כל העולם כולו תלוי בו. וע"כ יכוון בנפשו וברוחו ונשמתו לעשות אותם קרבנות עם כל בני העולם. והקב"ה מצרף מחשבה טובה למעשה. ובזה, אדם ובהמה תושיע ה'".

פרשת "צו", מאמר "נר"ן של חול נר"ן של שבת", אות ע"א

***

קטע נבחר בנושא המשכן

5. "עד שלא הוקם המשכן,
היתה איבה וקנאה ותחרות ומַצּוּתָא [ומריבה] ומחלוקת בעולם.
אבל משהוקם המשכן,
נִתנה אהבה וחיבה ורעות וצדק ושלום בעולם".

פסיקתא דרב כהנא [מהדורת מנדלבוים], פרשה א' [ה']

***

קטעים נבחרים מתוך כתבי הרב"ש

6. "ידוע, ש"הבריאה" נקראת חסרון. לכן היא נקראת "יש מאין". והאדם הנברא הוא מלא חסרונות. ומשום זה, בכדי שהאדם יצליח בהעבודה, שהוא הולך למלאות חסרונותיו, הוא צריך לדעת מקודם, מהו החסרון העיקרי שעליו יתן זכות קדימה לכל חסרונותיו. והיות שיש חסרונות רוחניים וחסרונות גשמיים, עלינו לברר קודם כל, מהו נקרא רוחניים, ומה אנו מכנים גשמיים".

כתבי הרב"ש, כרך א', עמ' 246, שלבי הסולם, שנת 1986 (תשמ"ו), מאמר י"ב "החסרון העקרי שעליו להתפלל, מהו"

7. "כל שיש בו רצון לקבל מושלם בכל בחינותיו, שהיא בחינה ד', הוא נקרא "גשמי", והוא נמצא בפרטי כל המציאות הערוך לעיניו בעולם הזה".

כתבי הרב"ש, כרך א', עמ' 246, שלבי הסולם, שנת 1986 (תשמ"ו), מאמר י"ב "החסרון העקרי שעליו להתפלל, מהו"

8. "וכל שהוא למעלה משיעור הגדול הזה של הרצון לקבל, נבחן בשם "רוחניות". זאת אומרת, שכל מה שהאדם עובד לתועלת עצמו, נקרא "גשמיות". ומה שעובד לתועלת ה', נקרא "רוחניות".

כתבי הרב"ש, כרך א', עמ' 246, שלבי הסולם, שנת 1986 (תשמ"ו), מאמר י"ב "החסרון העקרי שעליו להתפלל, מהו"

9. "בזהר צו (דף ו' ובהסולם אות כ') אומר וזה לשונו "זאת תורת, זו היא כנסת ישראל. מלכות העולה, זו היא מחשבה רעה, שהיא עולה על מחשבתו של האדם להטותו. מן דרך האמת היא העולה, זו היא העולה ומשטנת על האדם. ויש להבין מהו הפירוש, שהמחשבה רעה עולה ומשטנת על האדם?"

כתבי הרב"ש, כרך א', עמ' 869, שלבי הסולם, שנת 1989 (תשמ"ט), מאמר כ' "מהו שהיצר הרע עולה ומשטין בעבודה"

10. "ואאמו"ר זצ"ל אמר על זה, כי באמת האדם כן מתקדם, היינו שכל פעם הוא מתקדם לראות את מצבו האמיתי, איך שהוא כל כך משוקע באהבה עצמית. כי יש תיקון מלמעלה, שהאדם לא יראה את מצבו האמיתי, מטרם שהוא מסוגל לתקן. לכן בשיעור שרואים מלמעלה, שהוא משתדל לצאת "מאהבה עצמית", בשיעור זה מגלין לו את הרע שיש בו, בכדי שידע שהוא האדם הגרוע ביותר בעולם. כלומר שאצל שאר אנשים, לא מגולה אצלם כל כך הרע, כמו אצלו הוא מגולה. לכן הוא רואה מה שחסר לו. אז יש מקום לבקש מה', שיושיע לו לצאת מהרע שבקרבו".

כתבי הרב"ש, כרך א', עמ' 869, שלבי הסולם, שנת 1989 (תשמ"ט), מאמר כ' "מהו שהיצר הרע עולה ומשטין בעבודה"

11. "והסדר הוא כמו שאמרו חז"ל "ג' שותפים הם באדם: הקב"ה, אביו, ואמו. אביו מזריע הלובן, אמו מזרעת אודם, והקב"ה נותן בו רוח ונשמה". שהאדם צריך לקבל על עצמו מלכות שמים. אז בא הסדר, קודם כל האדם מתחיל להרגיש את הרע שבו, היות כי בטרם שהתחיל בעבודה דלהשפיע, היה נדמה בעיניו, שהוא כבר צדיק. אולם בזמן שהאדם מתחיל להכנס בעבודה על דרך האמת, שהיא עבודה דלהשפיע, האדם מתחיל לראות כל פעם, איך שהוא משוקע באהבה עצמית, ואין הוא מסוגל לעשות שום דבר בעל מנת להשפיע. אלא הקב"ה עוזר לכל אדם".

כתבי הרב"ש, כרך א', עמ' 869, שלבי הסולם, שנת 1989 (תשמ"ט), מאמר כ' "מהו שהיצר הרע עולה ומשטין בעבודה"

***

ובינתיים הוא מתקן אותך מבפנים, מהמעמקים הכי נמוכים של האגואיזם השפל שלך – להשפעה. בינתיים אתה לא מרגיש את השינויים הללו, מפני שהם נעשים בפנים באופן בלתי הכרתי. אבל בהדרגה, על ידי התיקונים האלה אתה תשנה את המחשבות והרצונות שלך ותתחיל לחשוב שאתה באמת רוצה להגיע לאהבה לזולת, ואולי אתה אפילו רוצה ליהנות לבורא.

לכן לא צריך עכשיו להתרעם על כך שאין אור. האור יגיע ברגע שתתחיל לדרוש אותו במלוא הכוח, ברגע שתרצה שהוא ישלוט עליך ושתכונת ההשפעה תשרה בך. אבל כל עוד אתה לא רוצה את זה, ואתה אפילו בכלל לא יודע מה אתה רוצה, אז איזה גילוי יכול להיות? אין עבורו חיסרון!

אותם הרצונות בינתיים נסתרים עמוק בפנים, ואל תדאג, הם כל רגע מיתקנים יותר ויותר על ידי האור. הדרך הזאת היא כל כך ארוכה, מפני שאנחנו לא משקיעים מספיק מאמצים. אבל אפשר היה לזרז מאוד את כל ההתפתחות.

פרשת השבוע – פרשה "ויקהל"

תקציר הפרשה:

משה אוסף את כל עם ישראל ומוסר להם את ציווי הבורא:
· "ששת ימים תֵעשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קודש".
· לקחת תרומה מכל אחד לבורא, התרומה היא בזהב, כסף, נחושת, בדים יקרים, עורות של כל מיני בעלי חיים, שמן, בשמים, אבנים יקרות ועוד.
כך, כל האנשים, כולל הנשים, התחילו להביא את תרומתם.
משה הוסיף ואמר שהבורא קרא לבצלאל ולאַהֹלִיאַב לבצע את כל מלאכת עבודת הקודש.
בצלאל ואהליאב וכל חכמי הלב שהיו אתם לקחו כל התרומה שהביאו בני ישראל ואמרו למשה שכמות התרומות היא גדולה מאוד ואין יותר צורך להביא תרומה.
משה הכריז במחנה שאין יותר צורך להביא תרומות, ואפילו ממה שהביאו עוד נשאר חלק שאין בו צורך.
בהמשך מתואר בפירוט, התהליך של בניית המשכן על ידי חכמי הלב:
יריעות, קרשים, בריחים, ועוד.
בסיום מתוארת בפירוט עבודתו של בצלאל: הכנת הארון, השולחן, המנורה, מזבח הקטורת, שמן המשחה וקטורת הסמים, מזבח העולה, הכיור, ובנוסף החצר.

***

קטעים נבחרים מתוך הספר "זוהר לעם":

1. "ויקהל משה את כל עדת. הקהיל אותם, כדי למסור להם שבת כמקודם. כי מקודם שעשו ישראל את העגל, מסר להם את השבת. וזה היא שלא שמרו הערב רב. [...] ויקהל העם על אהרן, דהיינו לעשות העגל, ונמשכו אחריהם רבים. ואחר שמתו אלו מעובדי העגל, הקהיל משה את בני ישראל בלבד, ונתן להם השבת כמקודם. זהו שכתוב, ששת ימים תעשה מלאכה".

פרשת "ויקהל", מאמר "עלית התפלה", אות קנ"ז

2. "קחו מאתכם תרומה. בשעה שאדם משים רצונו לעבודת רבונו, רצון הזה עולה תחלה על הלב, שהוא הקיום והיסוד של כל הגוף. ואח"כ עולה רצון טוב ההוא על כל אברי הגוף, והרצון של כל אברי הגוף והרצון של הלב מתחברים יחד. והם מושכים עליהם זהר השכינה לשכון עמהם. ואדם ההוא, הוא חלקו של הקב"ה. ז"ש, קחו מאתכם תרומה, מאתכם הוא ההמשכה, לקבל עליכם תרומה ההיא, השכינה, שיהיה האדם חלק לה'".

פרשת "ויקהל", מאמר "כל נדיב לב יביאה", אות ע"א

3. "אוי לעונש ההוא שנענשים, שכל מי שרוצה נכנס בארון לאחר מיתתו, כי אינו צריך להכנס בארון חוץ מצדיק, שיודע בנפשו ומכיר בעצמו שלא חטא בברית ההוא, אות ברית קדש מעודו, ושמר אותו כראוי. ואם לא, אינו צריך להכנס בארון אחר מותו, ולפגום בזה את הארון. שהפגם מגיע עד ארון הברית. האדם צריך להתחבר באות ברית קדש, ליסוד ז"א, ולא לס"א, כי הארון רומז על מלכות, אינו מתחבר אלא בצדיק השומר אות ברית קדש".

פרשת "ויקהל", מאמר "כי אינו צריך להכנס בארון", אות שפ"ה

4. "ואלו נשמות הצדיקים הולכות ומשוטטות למעלה, ופותחים להן פתחים, ועולות למקום שנקרא הר ה', שהוא כעין סוד הר הבית למטה. ומשם עולות למקום שנקרא מקום קדשו. ששם נראות כל הנשמות לפני אדונם, כעין מקום למטה, שנראים שם ישראל לפני הקב"ה, שנקרא עזרת ישראל. בשעה שהנשמות עומדות שם, אז שמחת רבונם הוא לתקן בהן מקום קדש הקדשים. ושם רשומים כל מעשיהם וזכיותיהם".

פרשת "ויקהל", מאמר "שלש משמרות", אות י"ח

***

קטע נוסף

5. "ארץ ישראל יושבת באמצעיתו של עולם,
וירושלים באמצעיתה של א"י,
ובית המקדש באמצע ירושלים,
וההיכל באמצע בית המקדש,
והארון באמצע ההיכל".

מדרש "תנחומא", פרשת "קדושים", פרק י'

***

פרשת השבוע – פרשה "פקודי"

תקציר הפרשה:

הפרשה פותחת עם שמות האנשים שהשתתפו בעשיית המשכן:
איתמר בן אהרון הכהן, בְצַלְאֵל בֶּן-אוּרִי בֶן-חוּר וְאָהֳלִיאָב בֶּן-אֲחִיסָמָךְ.
בהמשך מפורטות התרומות שהתקבלו לצורך בניית המשכן,
לאחר שמלאכת המשכן הסתיימה בני ישראל מביאים את כל המשכן אל משה,
שרואה שהמשכן נעשה לפי ציווי הבורא ועל כן מברך אותם.
בהמשך, הבורא אומר למשה באיזה יום להקים את המשכן ומה לשים בתוך המשכן, לפי סדר מסוים ואיך לקדש כל פרט במשכן.
הבורא מצווה על משה למשוח את אהרון ובניו הכוהנים,
ומשה הקים את המשכן לפי ציווי הבורא.
לבסוף, לאחר סיום עבודת המשכן, כיסה את אוהל המועד ה"ענן",
וכבוד הבורא מילא את המשכן.
בכל פעם שהענן עלה מעל המשכן, נסעו בני ישראל, ואם הענן לא עלה, הם לא נסעו.

***

קטעים נבחרים מתוך הספר "זוהר לעם":

1. "וישראל כולם, כך היה רצונם בחשבון ההוא, שע״י רצונם המשיכו המוחין דחשבון, ואז נתקימה כל העבודה ע"י רצון. וע״כ צריך כאן במשכן חשבון, משום שבחשבון נתקימה העבודה. וע״כ כתוב, אלה פקודי המשכן.
אלא, זה הוא חשבון הפוסל כל חשבונות שבעולם, המשכת הג״ר דחכמה, שאינם של קדושה, שהם אינם מקיימים, אלא מחריבים המקום שנמשכים שם. אבל זה החשבון שבמשכן, שהוא ו״ק דחכמה, מתקיים יותר מכולם, ובזה מתקיים המשכן, ולא באחר".

פרשת "פקודי", מאמר "אלה פקודי המשכן", אות מ"ט

2. "היופי של העולם והמראה של העולם, לא נראה בעולם, עד שנבנה והוקם המשכן, והארון נכנס אל הקדש. משעה ההיא נראה המראה של הכל בעולם, השכינה, ונתתקן העולם, והולכים הזכאים במשכן ובארון, עד שמגיעים אל הנקודה האמצעית, הנמצאת שמה, שהוא יפה נוף משוש כל. כיון שמגיעים שמה, אז הארון פתח ואמר, זאת מנוחתי עדי עד פה אשב כי אִוִּתִיהָ".

פרשת "פקודי", מאמר "יפה נוף משוש כל הארץ", אות מ"ב

3. "כתפוח בעצי היער כן דודי. בצלו חמדתי וישבתי ופריו מתוק לחכי. בצלו, בצלאל, תיקן המשכן ועשה אותו. חמדתי וישבתי, שהמשכן נחמד לשבת בו, שעושה חמדה לכנסת ישראל, וכנסת ישראל יושבת בצל אל. וזהו בצלאל.
ופריו מתוק לחכי. ז״א עושה פירות טובים בעולם. פרי הן נשמות הצדיקים, שהן פרי של מעשה הקב״ה. נהר היוצא מעדן, יסוד דז״א, מוציא וזורק נשמות לעולם. והן פירות של הקב״ה".

פרשת "פקודי", מאמר "בצלאל שמא גרים", אותיות נ"ז-נ"ח

***

פרשת השבוע – פרשה "'כי תישא"

תקציר הפרשה:

בתחילת הפרשה הבורא ממשיך לתת למשה הנחיות להקמת המשכן.
הבורא מצווה את משה לאסוף תרומה בסך מחצית השקל מכל אחד מבני ישראל לצורך הקמת המשכן. בנוסף, להכין את כיור הנחושת, בשמים, שמן המשחה, השולחן, המנורה וכליה, מזבח הקטורת, מזבח העולה וכליו – ולקדש אותם.
למשוח ולקדש את אהרון ובניו.
למנות את בצלאל בן אורי בן חור לבעל המלאכה הראשי בבניית המשכן, ואהליאב בן אחיסמך יהיה לו לעזר.
ולבסוף, ציווי לבני ישראל על שמירת השבת.
כשהבורא סיים לדבר אל משה, הוא נתן לו את שני לוחות העדות.
בינתיים, בני ישראל ראו שמשה מאחר בירידתו מההר, נקהלו אל אהרון בבקשה: שיעשה להם "אלהים אשר ילכו לפנינו". אהרן אומר להם לפרק את כל נזמי הזהב באזני הנשים הבנים והבנות, אסף את הזהב, הכין עגל. בנה מזבח לפני העגל והכריז שלמחרת יהיה חג. למחרת העלו עולות, שתלו ואכלו.
הבורא מורה למשה לרדת מההר, כי העם סר מהדרך ועשה עגל מסכה והשתחוו לו.
משה מתחנן לבורא שלא ישמיד מיד את העם, והבורא מסכים.
כשמשה ירד מההר, הוא פגש ביהושע שאמר לו שהעם משמיע קול מלחמה במחנה.
משה קרב למחנה וראה את העגל והמחולות, מיד שבר את לוחות הברית, הרס את העגל.
שאל את אהרון "מה עשה לך העם הזה כי הבאת עליו חטאה גדולה"?
אהרון ענה למשה שלא יכעס כי הוא ידע שהעם הזה תמיד הולך בדרך הרע, ואמרו לי לעשות להם "אלהים אשר ילכו לפנינו".
משה קרא "מי לה' אליי", ונאספו כל בני לוי. משה פקד את בני לוי להרוג "איש את אחיו, איש את רעהו ואיש את קרובו". נהרגו 3000 איש.
למחרת, משה אמר לעם שהם חטאו חטאה גדולה, והוא יעלה לבורא ואולי יצליח לכפר על החטאים. משה עלה לבורא ומבקש לא להשמיד את העם.
הבורא עונה "מי אשר חטא לי אמחנו מספרי", ושולח את משה לומר לעם את תשובתו, בליווי מלאך שילך לפניו.
הבורא מכה את העם במגפה.
הבורא אומר למשה למסור לעם שהבורא ציווה את משה לקחת את העם ממצרים לארץ ישראל, אבל כיוון העם קשה עורף, הוא לא יעלה לארץ. בני ישראל שמעו את הדבר ברע הזה, והתאבלו.
משה הוציא את אוהלו אל מחוץ למחנה של בני ישראל.
בני ישראל הסתכלו על משה וראו שירד עמוד ענן אל פתח האוהל ודיבר עם משה.
"כל העם קם והשתחווה איש פתח אוהלו".
הבורא דיבר עם משה פנים אל פנים.
משה שב אל המחנה ללמד את מה שלמד מהבורא, ויהושע לא זז מהאוהל.
משה מבקש מהבורא שיראה לו את המשך הדרך לו ולבני ישראל.
הבורא אומר לו שיראה לו את כל טובו, "אך לא תוכל לראות את פני, כי לא יראני האדם וחי",
אלא, "וראית את אחורי, ופני לא ייראו".
הבורא מורה למשה להכין שני לוחות חדשים ולעלות אל ההר.
הבורא יורד בענן, ומלמד אותו את שלוש עשרה מידות הרחמים.
משה מבקש שוב רחמים על עם ישראל: "וסלחת לעווננו ולחטאתנו ונְחַלתנו".
הבורא מסכים, כורת ברית נגד כל העם, קובע שהעם ייכנס לארץ ישראל, וחוזר על הציוויים של שלושת הרגלים ועל איסור עבודה זרה.
משה נמצא עם הבורא 40 יום ו-40 לילה. כתב על הלוחות את דברי הברית. כשירד מההר עור פניו קרנו, ופחדו לגשת אליו. משה קרא לכולם וציווה אותם את אשר ציווי הבורא. כשדיבר איתם שם על פניו מסווה. "והנה קָרַן עור פניו". כשהוא מדבר עם בני ישראל, הוא שם על פניו מסווה.

***

קטעים נבחרים מתוך הספר "זוהר לעם":

1. "מחצית השקל, חצי הַהִין, דהיינו חצי מדה, ו' ממוצע בין שני ההי"ן, כי הו' הוא קו האמצעי, שנקרא מתקלא, מאזניים, השוקלים ב' האורות ימין ושמאל, ב' ההי"ן, שלא יהיה השמאל גדול מימין. ועל כן ממעט השמאל, שלא יאיר ממעלה למטה, אלא ממטה למעלה בלבד".

פרשת "כי תישא", מאמר "מחצית השקל", אות ד'

2. "בצד הקדושה אלקים אמת, מלך על העולם, נתחזק בג' עולמות, בבריאה ביצירה בעשיה. והמשיכו הערב רב מכל ג' עולמות אלו, כנגד הבריאה, כתוב, ויקח מידם, שלקח דבר, מה שלא היה לו ממנו עד עתה כלום, דהיינו הזהב. וזה יורה על עולם הבריאה, כי בריאה פירושו דבר חדש, מה שלא היה בו מקודם לכן. כנגד יצירה, כתוב, ויצר אותו בחרט. וכנגד עשיה, כתוב, ויעשהו עגל מסכה. מי ראה בכל העולם מכשפים כאלו".

פרשת "כי תישא", מאמר "העגל", אות פ"ב

3. "אבל אור וזהר הזה המאיר מן השמש, ודאי אמת הוא. וכן הככבים שברום הרקיע, אמת הם. ואם בכסילות ובחסרון דעתם, הם אומרים וקוראים אותם אלהים, אין הקב"ה צריך משום זה לכלות מעשיו מן העולם. אבל גם לעתיד לבא, לא יכלו הככבים והאורות מן העולם. אלא אלו שעובדים להם, הם יכלו".

פרשת "פולחנא דשמשא", אות י'

4. "כשושנה בין החוחים כן רעיתי בין הבנות. רצה הקב"ה לעשות את ישראל כעין של מעלה, ושיהיו שושנה אחת בארץ כעין שושנה העליונה, המלכות. ושושנה המעלית ריח, ומובחרת מכל שאר שושנים שבעולם, אינה, אלא אותה שגדלה בין החוחים, וזו מריחה כראוי".

פרשת "גלותא אתמשך ", אות ל"א

***

פרשת השבוע – פרשה "תצוה"

תקציר הפרשה:

פרשה זו היא המשך של הפרשה הקודמת. הבורא ממשיך לתת למשה הנחיות להקמת המשכן.
בתחילה אומר הבורא למשה, שעליו לצוות את בני ישראל לקחת שמן זית לצורך הדלקת "נר תמיד", באוהל מועד מחוץ לפרוכת, שיהיה דלוק מהערב עד הבוקר, לאחר מכן, הבורא אומר למשה לקחת את אהרון ובניו (נדב ואביהו, אלעזר ואיתמר) להיות לכוהנים, ומפרט לפרטים את הציווי של הכנת בגדי קודש מיוחדים "לכבוד ולתפארת", שלצורך זה על משה לדבר עם כל "חכמי לב" שהבורא מילא אותם בחכמה, כדי שהם יכינו את הבגדים.
אהרון הכהן הגדול, ילבש - חושן, אפוד, ציץ, מעיל, כתונת, מצנפת, אבנט ומכנסי בד.
בניו, הכוהנים הפשוטים ילבשו - כתונת, אבנט, מגבעת ומכנסי בד.
בהמשך מתואר ומפורט לפרטים הטקס בו מקדישים את אהרון ובניו לתפקידם במשכן, הכולל הקרבה של פר אחד ושני אילים, לחם מצות וחלות מצות בלולות בשמן, רחיצת אהרון ובניו במים, ומשיחתם בשמן המשחה בהמשך מתואר, הציווּי לבנות "מזבח קְטוֹרֶת", שיוּנַח בתוך המשכן, לפני הפָּרוֹכֶת שעל ארון העֵדוּת, ומפורט אופן הקטרת הקטורת (כאשר בפרשה הקודמת הוזכר "מזבח הנחושת", שמקומו מחוץ למשכן).
לסיום מסופר על יום הכיפורים שיתקיים אחת לשנה.

***

קטעים נבחרים מתוך הספר "זוהר לעם":

1. "וכשכתוב ואתה, פירושו, לכלול עימו השכינה בציווי ובדיבור. אור העליון, ז"א, ואור התחתון, הנוקבא, כלולים יחד במילה, ואתה. כי אתה הוא שֵם הנוקבא, והו' הנוספת היא ז"א. כמ"ש, ואתה מחייה את כולם, שסובב על ז"א ונוקבא".

פרשת "תצווה", מאמר "ואתה תצווה", אות ב'

2. "יש אותיות גדולות, ויש אותיות קטנות. אותיות גדולות הן למעלה, בבינה. ואותיות קטנות למטה, במלכות. והכל הוא למטה, במלכות, כעין של מעלה, בבינה. כי יש שמות קדושים עליונים, שבבינה, הנמשכים רק ברצון הרוח והלב בלי דיבור כלל. ויש שמות קדושים תחתונים, שבמלכות, הנמשכים בדיבור, ובהמשכת המחשבה והרצון עליהם".

פרשת "תצווה", מאמר "סוד אותיות השם הקדוש", אות כ"ב

3. "כעין זה, עִבדו את ה' בשמחה. כי שמחת האדם מושכת שמחה אחרת, העליונה. כך עולם התחתון, המלכות, כמו שמתעטרת, כך ממשיכה מלמעלה. משום זה מקדימים ישראל ומעוררים קול בשופר, שהוא כלול באש מים ורוח, קו האמצעי, הכלול מג' קווים, שנעשו אחד, ועולה למעלה".

פרשת "תצווה", מאמר "תִקעו בחודש שופר", אות צ"ד

4. "כי כשעוה"ב, בינה, נכנס אל ההיכל של עולם התחתון, מלכות, ונמצא עולם התחתון שמח עם בניו בסעודה העליונה, הנמשכת מבינה, אז הבינה מברכת השלחן, והעולמות כולם מתברכים, וכל שמחה וכל הארת פנים נמצאים שם, כמ"ש, לפני ה' תִטְהָרוּ".

פרשת "תצווה", מאמר "ב' השעירים", אות ק"ג

***

קטע נבחר נוסף:

5. "אָהַבְתָּ צֶּדֶק וַתִּשְׂנָא רֶשַׁע עַל כֵּן מְשָׁחֲךָ אֱלֹהִים" (תהלים, פרק מ"ה פסוק ח')
אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאַהֲרֹן:
"אָהַבְתָּ צֶדֶק" - אָהַבְתָּ לְהַצְדִּיק אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל,
"וַתִּשְׂנָא רֶשַׁע" - שָׂנֵאתָ לְחַיְּבָם.
"עַל כֵּן מְשַׁחָךְ אֱלֹהִים" - עַל כֵּן, מִכָּל שִׁבְטוֹ שֶׁל לֵוִי דַּוְקָא אַתָּה נִבְחַרְתָּ לִכְהֻנָּה גְּדוֹלָה".

וַיִּקְרָא רַבָּה, פָּרָשָׁה י', סִימָן ג'