כיצד להישמר מהקליפות?
שאלה: כיצד להישמר מה"קליפות" של "קו ימין" ו"קו שמאל"?
תשובתי: זו שאלה למתקדמים מאוד. "קליפה" זה רצון אגואיסטי שניזון מהקדושה. אענה בקצרה (אם אתם מוכנים, תבינו):
בעת המילוי מאיימת "קליפת ישמעאל", קליפת האהבה. בעת החיסרון, מאיימת "קליפת עשיו", קליפת היראה.
אם מחזיקים במידת האהבה, אפילו יחד עם האמונה בבורא, אפילו בחיסרון כדאי לפחד מ"קליפת ישמעאל".
אם מחזיקים במידת היראה, אפילו בעת החיסרון, כדאי לפחד מ"קליפת עשיו".
הפיתרון: תתמלא עד כמה שאתה יכול במידת היראה, כשאתה עובד בצורה אקטיבית עם האגו ומתמלא על חשבונו, ובכך תינצל משתי הקליפות.
ידיעות קודמות בנושא:
הרע משרת את הטוב
האדישות גרועה מהשנאה
כיצד להפוך אויבים לחברים
להשאיר תגובה | שלח לחבר
|  הדפס
|
שייך לקטגוריה: התפתחות רוחנית, שאלות ותשובות |
מאחורי המגן הבטוח של אמא
שאלה: מה זה התפשטות של תכונות ה"בינה" למטה, שעוזרת לתחתונים?
תשובתי: "בינה" מתפשטת למטה ומשנה את התכונות שלנו, בכך שנותנת לנו אפשרות להרגיש את "אור החסדים", את ההשפעה.
השפעתה של "בינה" מספקת לאדם הגנה, כיסוי, מגן, כמו אמא שמגנה על הילד. כשהתינוק נמצא על הידיים של אמא, אף אחד לא יכול להזיק לו, הודות ל"אור החסדים" שלה, שמבריח את כוחות הטומאה, את הקליפות.
הכוחות האגואיסטיים נסוגים בפני "אור החסדים", הם מפחדים מאמא. כי היא מאירה אור של השפעה, שמנוגד להם לגמרי והם אינם מסוגלים להבין אותו ולהיות על ידו.
תנסו לעצור אדם ברחוב ולהגיד לו שהוא חייב לאהוב את הזולת. אתם מתארים לעצמכם איזו תגובה שלילית תהיה, כי זה הרי הדבר השנוא והדוחה ביותר עבור האדם. בדרך כזאת "בינה" מספקת לנו הגנה.
האם אינכם רואים, איך העולם הרוחני שומר על עצמו מאיתנו האגואיסטים? אם אתה באמת רוצה רוחניות אז בבקשה, תבוא להשפיע! אבל אתה רוצה לקבל את הרוחניות, ואלה מושגים לא תואמים. רוחניות זאת השפעה.
לכן, עד שלא נהיה מוכנים, היא מגנה על עצמה מאיתנו על ידי מגן. אפילו איננו יכולים להתקרב לעולם הרוחני כי הוא דוחה אותנו, כמו מגנט. בשביל מה לי להתקרב לדבר כזה, אם אין לי מכך שום תועלת, אלא רק הפסדים. איך אני יכול להתקרב למשהו שמסמל מוות עבור האגו שלי?
לכן אמא, בכך שמתפשטת ב"פרצוף" התחתון, נותנת לו כיסוי על כל הכלים שלו, ובכך מבטיחה שהם יישארו בקדושה. הכוונות על מנת לקבל אינן יכולות להתעורר בכזה מקום, בכזה מגן שמגינה האמא עלינו.
ואחר כך מתגלה היופי של אמא, ה"חכמה", והיא הופכת למושכת, כמו אישה, כלה, אחות. אולם זה כבר בתנאי שבתוך ה"בינה" מתגלה ה"חכמה". "בינה" עצמה אינה מושכת, אלא רק מספקת הגנה.
מתוך שיעור על תלמוד עשר הספירות, 23.04.2012
ידיעות קודמות בנושא:
אין מקום מוגן ובטוח יותר מהידיים של אמא
הייסורים של אימא בינה
המגן שמגן על האדם
|
להשאיר תגובה | שלח לחבר
| הדפס
|
שייך לקטגוריה: התפתחות רוחנית, שיעור הקבלה היומי |
חיפוש רוחני
שאלה: בעולם ישנם אנשים שהולכים אחר דרישת ליבם. הם נכנסים לתוך מטרתם עם כל הראש וחיים רק אותה. האם לאנשים כאלו יש איבר חישה רוחני והאם הם זקוקים לקבלה?
תשובתי: הקבלה הופיעה בבבל העתיקה, כשהתגלה שם משבר הדומה לזה של היום, והאנשים איבדו את ציון הדרך בחיים. הם לפתע הרגישו שהאגו כובל אותם בתוך הקיום הבהמי. ואז הם גילו את השיטה הזו של השגת הכוח העליון.
רק אותם האנשים שמרגישים את עצמם במשבר פנימי עמוק ושמופיעה בהם השאלה על משמעות החיים, זקוקים לקבלה.
למעשה, השאלה על משמעות החיים מופיעה אצל אנשים רבים מסיבות שונות. אם לדוגמה אני הפסדתי בקלפים או בבורסה, או שקרה לי משהו, אני גם חושב על משמעות החיים. אך השאלה הזו מופיעה בי מתוך חיסרון, מכך שאני סובל מאיזו אבדה בעולם שלנו. במקרה כזה האנשים לא שואפים מעלה, זה לא מעניין אותם.
צריך להבין בצורה ברורה אילו אנשים מגיעים אלינו. אתה יכול לברר את זה אצל כל פסיכולוג או אפילו באופן עצמאי.
נניח, שיש לאדם את הכול: מכונית, בית, משפחה, עבודה. אם הוא איבד משהו בחיים האלה (מינוס), אז הוא גם שואל על משמעות החיים: "בשביל מה אני אחיה, אם איבדתי את זה?" אך זו אינה שאיפה להגיע למעלה, קדימה. אם אתה עכשיו במקום המינוס הזה נותן לו פלוס, זה יספק אותו.
אנשים כאלה לא זקוקים למשהו רוחני, למשהו עליון. בהם לא מדבר האדם, שנמצא למעלה מהבהמה, אלא מדברת בהם הדרגה הבהמית הרגילה: השמש מאירה, הדשא צומח – טוב לחיות על כדור הארץ.
עבור אדם ששואל את עצמו על משמעות החיים כל זה כאילו מפסיק להתקיים. כל זה לא שווה כלום, אין לכך משמעות מיוחדת, כיוון שהכול מתחיל ונגמר. החיים עצמם לא נותנים שום דבר קונקרטי, הם לא מלאים בשום ערך מיוחד אלא רק בכך שאני מקבל וכלום לא קורה יותר, אני חי בסופו של דבר כבהמה.
אדם שחושב בצורה כזאת ומתחיל לשאול על משמעות החיים, שואל כבר על משהו אחר, על מה שמכוון למעלה, למעלה מקיומו הבהמי, הוא שואל: "מדוע אני מוגבל בשנות החיים שלי, ביכולותיי, בחיסרון שלא נותן לי מנוחה. ומה למעלה מהחיסרון הזה, בשביל מה בכלל כל זה?" ותלוי ברמה שבה הוא שואל את שאלתו, האם הוא מגיע למיסטיקות או למשהו אחר.
כל הזמן מתרחשת בנו התפתחות הרצון, כלומר, התפתחות השאלה על משמעות החיים לפי חמש דרגות הרצון: שורש, א', ב', ג', ד'
אם האדם נמצא בדרגה הקודמת להתפתחות, הוא מסתפק בפילוסופיות שונות. אם הוא נמצא בדרגה הבאה הוא מתעניין בפסיכולוגיה. אנשים כאלה פעמים רבות נעשים למשוררים, סופרים, פילוסופים או פסיכולוגים.
קיימת דרגת התפתחות כאשר האדם נמשך כבר לאיזה שהם מעשים, לפרקטיקות פסיכולוגיות שונות: אנחנו נרקוד בצורה כזו או נשב בתנוחת לוטוס, ננשום או לא ננשום, כלומר, כביכול דרך הגוף אנחנו נתחיל להשיג את הישות העליונה.
גם זה שייך לחיפוש. אם האדם נמצא בדרגה כזאת, הוא יעשה יוגה או יעסוק בתרגולים שונים אחרים, וזה יספק אותו. אתה לא תוכל להוכיח לו כלום. זו דרגת הידיעות, ההשגות, הרגשות שלו, אותה דרגת השאלה שמופיעה בו עכשיו. לכאן משתייכות בחלקן גם הדתות השונות. הן נועדו להרגיע את האדם, לתת לו תקווה.
בדרגת ההתפתחות הבאה, האדם כבר לא יכול להסתפק בתרגילים פיזיים שונים, בתרגילי נשימה וכו'. הוא מרגיש שזה לא נותן לו כלום. הרי כל זה גוף ששואף להרגשה של נוחות. ומה אם אני אעסוק במדיטציה. והוא מתחיל לעשות מדיטציה דרך איזה שהן אותיות או דימויים. זה כבר משהו יותר מופשט, אך גם לא יוצא מגבולות הפסיכולוגיה שלו.
ובדרגת ההתפתחות האחרונה מופיעה באדם השאלה: "האם קיים משהו מחוצה לי, אם אני מבטל את עצמי בצורה מוחלטת? האם ישנה שיטה כזו שתעזור לי להתפטר מה"אני" הנוכחי שלי? אני רוצה לתפוס את העולם מחוצה לי". אנשים כאלה כבר באים אלינו.
מה זאת אומרת "מחוצה לי"? זו תפיסת עולם לא בתוך עצמי, לא דרך חמשת החושים: הראייה, השמיעה, הריח, הטעם, המישוש, שנכנסים לתוכנו, מתחברים ואנחנו מרגישים את העולם בתוכנו לפי תוכנית מסוימת שקיימת בנו.
במסך שממוקם בחלק האחורי של המוח, הסכום של כל התפיסות האלה מצייר לנו את תמונת העולם בפרופורציה מסוימת: 90% ומעלה אנחנו מקבלים דרך הראייה, 7-8% מקבלים דרך השמיעה, כל השאר - דרך הריח, המישוש, הטעם. זהו!
כלומר, מתחלפת בי התוכנית, מתחלפים הרצונות ואני בהתאם לזה מקבל הרגשה של עולם אחר. הוא כאילו נע, הוא עושה בי משהו. וכיצד אני יכול לצאת מעצמי ולהתחיל להרגיש את המציאות בצורה המלאה?
המחקרים המדעיים האחרונים מדברים על כך שסביבנו קיים רק שדה, כוח, ולא יותר מזה. רק כוח אחד ושום דבר מלבדו.
לכן, מה שמופיע בי, בתוכי, מה שאנחנו חוקרים עכשיו, אני צריך לתאר לעצמי כקשר עם הכוח הזה. אין לי אפשרות לצאת ממנו, רק דרך אותן התפיסות שאני מקבל.
זאת אומרת, אני צריך כל הזמן לברר שכל מה שמגיע אליי, גם הפלוס וגם המינוס – הכול מגיע מכוח אחד. אם אני, באופן כזה כל הזמן מתכוון בכיוונו, אז אפילו דרך התפיסה הנוכחית שלי אני מתחיל להתכוונן אליו ולהרגיש אותו יותר ויותר. ובאופן כזה, כשאני מקבל בתוכי איבר חישה נוסף, אני מתחיל להרגיש את הכוח הזה עצמו.
אני מתחיל לצאת אליו, ודווקא דרך ההשפעות המנוגדות שלו עליי, אני מתחיל להרגיש את הנצחיות והשלמות שלו. הוא בכוונה מבלבל אותי, דוחף לי כל מיני תקריות לא נעימות כדי שאני דרכן בכל זאת אאחוז בו. כך אני מעלה את עצמי מעל הבהמה שלי.
בדרגת ה"חי" נותנים לי בכוונה הרגשה של השפעות שליליות שונות, כדי שאתעלה מעליהן וארגיש את הכוח הזה. בזה טמונה כל השיטה. והקבוצה, הלימוד, ההפצה וכל השאר – הם רק עזר להשגת המטרה.
מתוך שיעור מס' 3 של הכנס בליטא, 24.03.12
ידיעות קודמות בנושא:
בואו נכיר את הבורא!
הרצון החדש
מקורם הרוחני של החלוצים
|
להשאיר תגובה | שלח לחבר
| הדפס
|
שייך לקטגוריה: הפצה, התפתחות רוחנית, כנסים |
"נקודה שבלב" שלא הבשילה
שאלה: לרובנו יש אנשים קרובים שבינתיים לא הופיע בהם הרצון לרוחניות. אך הם יקרים לנו ואנחנו רוצים לפטור אותם מהייסורים. האם כדאי לנסות לעורר בהם את הנקודה הרוחנית?
תשובתי: באמת, לכל אחד מאיתנו יש הרבה קרובים ומכרים, שהיינו רוצים להסביר להם במה אנחנו עוסקים. יכול להיות שזה יעזור להם. לפחות זה יכול להבהיר ולהאיר את חייהם, כדי שהם יקבלו באופן שונה את אי הנעימויות והבעיות שלהם. אך אנחנו יודעים שקשה מאוד להסביר להם את זה, ככלל אין הם יכולים לתפוס את זה. מדוע?
השיטה שלנו, זו שיטה של אנשים שאצלם מתעוררת ההשתוקקות למטרת הבריאה, שמכונה, "נקודה שבלב". היא קיימת אצל כל בני האדם.
המקובלים מתחילים להופיע מהמקובל הראשון, "אדם". עד ל"אדם" במשך אלפי שנים היו קיימים הרבה דורות של בני אדם, אך ה"נקודה שבלב" לא התעוררה אצלם. "אדם" היה הבן אדם הראשון בעולם שלנו, שבו התעוררה ה"נקודה שבלב". ומאז כך זה נמשך. בעבר, בכל דור, היא התעוררה לכמות קטנה מאוד של בני אדם.
כשהנשמה, הרצון הפנימי של האדם מבשיל, הוא מתחיל לשאול, כמו ששואלים היום הרבה אנשים בעולם: "מה הטעם בחיי? בשביל מה אני צריך את החיים האלה? אולי בכלל עדיף לי לגמור עם כל זה? בשביל מה כדאי לחיות?".
שאלות כאלה על משמעות החיים מופיעות אצל כל בני האדם, אך לכל אחד בדרגה שונה. כל אדם, במיוחד בילדות, שאל את עצמו: "למה אני חי? בשביל מה?". אחר כך חיי היום יום מכבים בנו את השאלות האלה ואנחנו מפסיקים לחשוב על זה.
אך בימינו אנחנו רואים, שהשאלה הזאת על משמעות החיים, הודות למשברים וכל מיני בעיות, הופכת לנחלתם של מיליוני בני אדם ברחבי העולם. אך בינתיים האדם מסתפק בשאלה: "איך אני יכול להיפטר מהייסורים?" כיצד אפשר לברוח מהם, ולא כיצד להשתוקק קדימה.
בכל אופן, אנחנו רואים, שקיימים כבר מיליוני אנשים עם "נקודה שבלב". תראו כמה חברים יש לנו בכל העולם וכמה יש עוד כאלה, שאנחנו לא יודעים עליהם, שרואים אותנו, לומדים יחד איתנו. בינתיים אין להם רצון ממשי, אין להם את הצורך לבוא איתנו במגע. לכן אנחנו צריכים להתייחס לכולם בזהירות רבה, לא ללחוץ, להשתדל לתת להם את הספרים שלנו שמתאימים להם.
אני חושב, שההתפתחות של השיטה שלנו, אותם החומרים שאנחנו יוצרים עבור ה- 99%, ימשכו בהדרגה את האנשים קדימה ויעזרו להם לגלות בתוכם את ה"נקודה שבלב", לפחות לעוד כמה מיליוני בני אדם. ואחרים ילכו קדימה, מפני שהם יצטרכו לברוח לאן שהוא מהייסורים.
אני סבור, שאתה צריך למצוא חומרים מעניינים ולתת להם מדי פעם. ולא כל כך כדאי לדבר, עדיף לא לדבר. השכנוע הטוב ביותר זה משהו מודפס, נסה לפעול באופן כזה!
אני אישית לא מתאר לעצמי כיצד אפשר לדבר עם אנשים שאין להם שום דרישות. מדוע לכפות עליהם משהו? אתה צריך לומר לאדם את מה שהוא היה רוצה לשמוע.
מתוך שיעור מס' 1 מהכנס בליטא, 23.03.2012
ידיעות קודמות בנושא:
להצדיק את הפרוטקציה של הבורא
הרצון החדש
להתכוונן למיקוד אחר
|
להשאיר תגובה | שלח לחבר
| הדפס
|
שייך לקטגוריה: הפצה, כנסים, פוסטים נבחרים |
האוויר האביבי של החרות
שאלה: השבת הקרבה נקראת לפי המסורת "שבת הגדול", היא מקדימה את חג הפסח, חג החרות. מה הייחודיות של העבודה הרוחנית שנעשית בשבת הזאת?
תשובתי: השבת הזאת מכונה "גדולה", משום שנוכח בה אור נוסף. ושבת גדולה כזאת בעבודה הרוחנית אינה מגיעה לאדם בהתאם ללוח השנה שעל הקיר, היא יכולה להתרחש בכל ימות השנה. אבל בכל זאת, קיים קשר בין הענף הגשמי והשורש הרוחני, והשבת הקרובה היא מיוחדת במשהו, כי פועל כוח נוסף שמסוגל לעורר את האדם ליציאה מהגלות, שלה מוקדש חג הפסח. הזמן הזה הוא מיוחד ומכוון לעבודה הפנימית.
אפילו שההשפעה הזאת נעשית בדרגת ה"דומם", אבל אנחנו מגיבים גם על השפעה כזאת. זה מורגש בכל תחומי החיים, אפילו הטבע כולו מתעורר, האביב הגיע!
מתוך שיעור על מאמר מספר "שמעתי", 30.03.2012
ידיעות קודמות בנושא:
התעוררות מלמעלה
השבת היא גמר התיקון
שנחיה!
|
תגובה אחת | שלח לחבר
| הדפס
|
שייך לקטגוריה: התפתחות רוחנית, חגים ומועדים, שיעור הקבלה היומי |
בדמדומים הרע הופך לבלתי ניתן להבחנה
שאלה: מה הכוונה לערפול בין הטוב והרע בעבודה הפנימית?
תשובתי: הכול מוערך ביחס לאדם המשיג, המברר והבודק, המרגיש. הערפול בין הטוב והרע מסמל שהאדם אינו יכול להבדיל ולהפריד בין הדברים, הוא כאילו בדמדומים, בעת בין ערביים, כאילו הכול מתערבב, הוא אינו מבחין בין יום ולילה והאם הוא רואה או לא. במידה שאני יכול לזהות את פניו של החבר ממרחק של "ד' אמות", לפי הסימן הזה בודקים האם כבר הגיע הערב או שעדיין אור היום.
ערב, זה כאשר ממרחק של "ד' אמות" (ד' בחינות) איני מזהה פרצוף מוכר. כלומר, מהמדרגה שלי איני מסוגל להבדיל בין הטוב לרע, וזה אומר שאני נכנס למצב של "ערב".
ואם בוודאות אני עלול לטעות, זה אומר, שהגיע ה"לילה" ואני נמצא בחושך גמור.
מתוך שיעור על "תלמוד עשר הספירות", 19.03.2012
ידיעות קודמות בנושא:
על תועלת הספקות
היכן שהכול קודר ולא מובן
ספקות בין הערביים
|
להשאיר תגובה | שלח לחבר
| הדפס
|
שייך לקטגוריה: התפתחות רוחנית, שיעור הקבלה היומי |
הסתר כפול
כשהאדם מתייאש מהחיים שלו, הוא מתחיל לחפש במה להצדיק את קיומו, למען מה כדאי לחיות. למעשה, מה שמניע אותו הוא האגו, הגאווה שמסתתרת בפנים, שדורשת הסבר: איך אני חי אם לא כדאי לחיות?
אני חייב למצוא בשביל מה להתקיים. כל אדם כל הזמן מחפש לעצמו הצדקות כאלה, ולא משנה מי הוא. מפני שהגאווה מההרגשה שהוא אדם נובעת מנקודת הבריאה עצמה "יש מאין", מההופכיות של ה"יש" וה"אין" הזה.
זה מביא אותו לחיפוש המשמעות שבהתאם אליו הוא בוחר את צורת החיים, המקצוע וסגנון ההתנהגות בכל רגע. הנקודה הזאת מניעה אותו בכל רגע בחייו. וכאשר השאלה הזאת הופכת לאמיתית, אז האדם מוצא את חכמת הקבלה, נכנס תחת השפעת המאור המחזיר למוטב, ומתחיל להתפתח.
השאלה הראשונה הזאת: "בשביל מה אני חי", "האם כדאי לחיות", "איך עליי להצדיק עבור עצמי את קיומי", מתגבשת לשאלה מאוד ברורה על משמעות החיים. ואז האדם מתחיל ללמוד, נכלל בקבוצה, מקבל את הספרים והמורה.
ולאט לאט הוא מתחיל להרגיש שהוא נמצא בהסתרה. כאילו שמשהו מסתתר ממנו, על אף שהוא אינו מבין מה זה הסתרה וגילוי, אלא הוא פשוט מרגיש שינויים במצב רוחו ביחס לאחרים, במידת הסבלנות והרוגז: עד כמה הוא מבין, ולהיפך, עד נמצא בערפול ובבלבול. כך המצבים הללו משתנים בתוכו.
וכמובן, כל הזמן משתנה היחס לחיים. לפעמים הוא מרגיש שכדאי לחיות, שהחיים מאירים לו עד כדי כך שהוא מוכן לשיר מרוב שׂמחה, ולפעמים להיפך. כל זה עבודת האור שמעורר ומנענע את האדם ובאופן כזה בונה בו כלים רוחניים.
הכלי נמדד לפי גודל הפער בין המצב הגבוה ביותר והנמוך ביותר, ביחס להרגשה, ההבנה, ההכרה, הערכים, מאיך שהאדם בודק את הקרבה או הריחוק מהמטרה הרצויה.
כך הוא מתקדם בהדרגה. בתחילה הוא מעריך את מצבו רק לפי מצב רוחו, האם הוא טוב או רע. ואחר כך הוא כבר מתחיל לבדוק לפי קריטריונים אמיתיים יותר: כמה הוא הצליח להבין ולהרגיש, יותר או פחות. מצב הרוח כבר לא כל כך מדאיג אותו, אלא העיקר זה להבין, להרגיש ולהתקדם. האמת הופכת עבורו לחשובה יותר מהתענוג.
כך הוא מתקדם, עד שהוא מרגיש את עצמו בהסתר כפול.
מתוך שיעור על מאמר של הרב"ש, 07.02.2012
ידיעות קודמות בנושא:
אל תיכנע לזרם הרדום
"קראוהו בהיותו קרוב!"
המעבר אל העולם הרוחני
|
להשאיר תגובה | שלח לחבר
| הדפס
|
שייך לקטגוריה: התפתחות רוחנית, שיעור הקבלה היומי |
להתחבט או להתמסר לזרם?
כתבי בעל הסולם, מתוך מאמרו "מהות הדת ומטרתה": "כאן אני רוצה להשיב על ג' שאלות:
האחת: מהותה של הדת מהי?
השניה: אם מטרתה מקווה בעולם הזה, או לעולם הבא דוקא?
השלישית: אם מטרתה עומדת לטובת הבורא, או לטובת הבריות?"
נראה שבאמצעות שלושת השאלות הללו אנחנו מכסים את כל הנושא העצום של הדת.
מהי בכלל דת?
אצל האדם שחי בעולם שלנו מתעוררות שאלות בנוגע לחייו: "מי אני?", "מהיכן אני בא?", "מי מנהל אותי?", "איך אני קיים?" "לאן אני הולך?". בעלי חיים אינם מודאגים מכך, הם נולדים בצורה טבעית, חיים תחת שליטת הדחפים ומתים בלי לשאול שום שאלות.
השאלות הללו מתעוררות רק במין האנושי, וגם לא אצל כולם. 90% מבני האדם בכלל אינם חושבים על כך. הם מתייחסים ללידה, לחיים ולמוות כאל דבר נתון, כאילו כל מה שקורה הוא ברור ומובן.
אך מה קורה אם האדם חושב על משהו גדול יותר, על הסיבה לחייו? הרי הסיבה הזאת נובעת מהבורא. כפי שידוע לנו, כל שלב מתחלק לארבע דרגות עביות, כלומר, ארבע דרגות של עומק הרצון. אם האדם הגיע כבר לדרגה העמוקה יותר, המקולקלת יותר של הרצון, כבר אין לו יותר שאלות. הוא מרגיש פחדים שונים, הוא רוצה להרוויח, הוא מחפש את האמת וחופר עמוק יותר. כך האנשים נעשים חוקרים, פילוסופים, ובכלל, מעבדים יחס זה או אחר לחיים.
בשלב האחרון של הסולם הזה האדם מתחיל להתייחס למתרחש בצורה אובייקטיבית, בלי קשר לעצמו. זאת כבר לא סתם גישה מדעית: הוא רוצה לגלות את סוד החיים. על אף שיש לו בכך עניין אישי רב, יחד עם זאת, הוא נשאר חופשי בצורה מקסימלית בשיפוטו.
החוקר המסורתי מקבל נתונים ובעצם מתעלם מעצמו, הוא חוקר רק את הטבע החומרי בלי לגלות את יחסו האישי לנושא, אין בו תשובות על שאלות מהות החיים. לכן המדענים והפילוסופים אינם יכולים לגלות את המימד שקיים מעל החיים הללו, שמתפתח בתוך חמשת החושים הגופניים שלנו.
אך אם האדם מבין שהוא חייב לגלות את מטרת החיים מעל הטבע שלו, בניתוק אמיתי מעצמו, אז עליו להתנתק מהחיים הללו, להתעלות מעליהם ולהיות חוקר אמיתי. אסור לו להישאר בשבי הטבע העצמי שמכתיב לו בתת מודע את תפיסת העולם וההתנהגות.
כלומר, בחיפוש אחר משמעות החיים עלינו לצאת לדרגה שבה נהיה באמת בלתי תלויים בטבע שלנו, אובייקטיביים ביותר ומנותקים לגמרי מכל מה שיש בנו.
כיצד זה ייתכן? זאת בעיה גדולה ביותר. ובזה, בראש ובראשונה, עוסקת חכמת הקבלה.
הרי ההתקדמות שלנו בחיים מתחלקת לשני שלבים. בשלב הראשון עלינו לעלות לדרגה הבלתי תלותית, להצטייד בכל האמצעים וכלי הקליטה הנדרשים כדי לתפוס "שטח ניטרלי" שבו אנחנו לא חייבים שום דבר לאף אחד, לא לעולם הזה, לא לעולם הבא, לא לאגו, לא להשפעה, לא ליצר הטוב, לא ליצר הרע, לא לבורא, לא לנברא. עלינו לעמוד באמצע, במקום שנקרא "קליפת נוגה", או "שליש אמצעי דתפארת".
לא ברור לנו איך זה יכול להיות. הרי אין שום דבר מלבד הבורא והנברא, מלבד האור והכלי. אם כבר מדובר עלינו, על הנבראים, אז לפי ההגדרה אנחנו נמצאים בכלי של הרצון שנברא. אם כך, כיצד נוכל להביא אותו למצב שבו הוא לא יהיה תלוי לא בעצמו ולא באור? כיצד מוליכים אותו על החוט הדק הזה? מי בעצם מקבל החלטות במצב הזה? ובאיזה צד הוא יכול לבחור בהיותו ניטרלי?
כאן עלינו להבין שנוכל לערוך בירור הוגן על חיינו רק במידה שאנחנו מתעלים מעל עצמנו, מעל התכונות שלנו. אנחנו "תלויים באוויר" ונעשים בלתי תלויים קודם כל מעצמנו. לאחר מכן ייתכן שנגלה שאנחנו נמצאים בשליטת הבורא ונצטרך להיפטר גם ממנה. איך אפשר אחרת?
אם כן, כדי לענות על השאלה על מהות הדת, צריך להבין מהיכן נובעים החיים שלי, מי מנהל אותי, לאן אני שוחה. הרי אני נסחף עם הזרם. האם הידע על כך יעזור לי? האם אוכל לשנות את גורלי לטובה? כשאגלה את מטרת החיים, האם אוכל לשפר אותם? או שחוסר הוודאות הוא בעצם לטובתי? האם בסופו של דבר פשוט יהיה מה שיהיה?
ובכן, השאלה על מהות הדת היא מורכבת ביותר וכשניגשים אליה צריך לפתור מספר בעיות קודמות נוספות.
מתוך שיעור על פי מאמרו של בעל הסולם "מהות הדת ומטרתה", 24.11.2011
ידיעות קודמות בנושא:
האדם שאינו מוותר
סיבה, גורל, תוצאה
תפקידה של הדת בתהליך ההתפתחות
|
להשאיר תגובה | שלח לחבר
| הדפס
|
שייך לקטגוריה: הדת בראי הקבלה, התפתחות רוחנית, שיעור הקבלה היומי |
סיבה, גורל, תוצאה
שאלה: אולי אפשר לתת למושׂג "דת" הגדרה מודרנית? כי היום גם הכדורגל או האינטרנט שובים את ליבם של בני האדם...
תשובתי: לא, זה בכל זאת לא דת. "דת" זה דבר שעונה על השאלה שלי על משמעות החיים, על שכר ועונש.
נניח שאני חי את 70 השנה שנקבעו מהלידה ועד המוות ובנוסף לכך אני שואל את עצמי שאלות על הסיבה והתוצאה של החיים שלי, על הגורל שלי. במילים אחרות, אני רוצה להשיג את מה שנמצא מעליי, את מה שלא ניתן לגלות ברגשות הרגילים.
על שאלות מסוג זה הכדורגל לא יכול לספק לי תשובה. הוא רק מאפשר לי למלא במשהו 70 שנות קיומי יחד עם שאר התענוגים: אוכל, מין, משפחה, כסף, כבוד ומושׂכלות.
אבל אני רוצה להתעלות מעל לדברים האלה. אני כבר מבין שהם נועדו לבלבל ו"לכבות" אותי. אינני רוצה לשקוע בביצה הזאת יותר ממה שהצורך ההכרחי דורש. מה שלא יהיה, אוכל, מין, משפחה, כסף, כבוד, מושכלות, קנאה ויצרים - אני משתמש בהם רק כדי לגלות את המהות.
עלי להגיע ליחס כזה לחיים. דווקא הסיבה, הגורל והתוצאה צריכים להיות חשובים לי, אך לא מה שנמצא תחתיהם.
זה טבעי שהיום אנחנו ממלאים את עצמנו בתענוגים גשמיים ברווח שבין הלידה והמוות. ולכן כלי התקשורת מעצבים את דעת הקהל על אף שבעצם, מי הם? מה הם מבינים? אנחנו רואים בפועל את התוצאות של פעילותם, אבל לציבור אין כל חשיבות למי שמעצב את השקפתו, אפילו אם זה כדורגל.
בכל זאת, זה לפחות הרע במיעוטו. כלי התקשורת "מרדימים" את ההמונים ומאכילים אותם בתחליפים. למשל האינטרנט הוא אמצעי הרגעה אמיתי שמפיק לא מעט תועלת. בלעדיו האנשים היו יוצאים מדעתם כי הם לא היו מוצאים לעצמם מימוש. האדם מקיש על הקלידים, מתכתב עם חברים וירטואליים, מוצא ברשת כל מיני שטויות, הזמן עובר והמוות מתקרב יותר ויותר. תתאר לעצמך מה היינו עושים היום ללא האינטרנט.
אבל אם האדם בכל זאת עולה אל השאלות על משמעות החיים, אז הוא ניגש לברר בשביל מה לו החיים האלה, האדם רוצה לדעת בשביל מה הוא יצא לחיפוש, בשביל מה הוא חי, לשם מה אפשרו לו לעשות בירור, מי סידר לו את זה ומה תהיה התוצאה. האדם לא סתם מתעניין, הוא מחפש מטרה. כל זה נכנס למסגרת של "דת".
לא מדובר בפילוסופיה, לא בדמיונות, אלא במחקר עליון בחיים שלנו, מחקרים שמנוהלים בכלים שהם מעל לגוף שלנו. דווקא אותם אנחנו צריכים לפתח, את הכלים החדשים שבהם באמת אפשר ללמוד את הסיבה, הגורל והתוצאה.
כל זה אינו נמצא מלכתחילה בתוכי. ניתן לי רק ניצוץ קטן שאותו אני "מנפח" כדי לפתוח את עצמי לרווחה. איך? בעזרת הסביבה המאוחדת, הקבוצה, שעל ידי השפעתה תוציא אותי מהעולם הזה לעולם העליון.
בין החברים אני מגדל בהדרגה בתוכי כלים חדשים, מבודדים מכל מה שאני מרגיש בעולם שלנו. הם לא מנוגדים לו, העולם נשאר כפי שהיה, הגוף הבהמי שלי עם חמשת חושיו אינו משתנה. ואני בינתיים "מתבשל" בסביבה הרוחנית ומגלה ביחד עם החברים חמישה חושים חדשים. בשפת הקבלה הם נקראים כח"ב זו"ן.
בהם אני מגלה את ה"דת", כלומר את הכוח העליון, שהוא סיבה הראשונית, את התוכנית ואת המטרה של התוכנית הזאת.
מתוך שיעור על מאמרו של בעל הסולם "מהות הדת ומטרתה", 24.11.2011
ידיעות קודמות בנושא:
להתחבט או להתמסר לזרם?
האדם שאינו מוותר
מה היחס שלך לדת?
|
להשאיר תגובה | שלח לחבר
| הדפס
|
שייך לקטגוריה: הדת בראי הקבלה, התפתחות רוחנית, קבוצה, שיעור הקבלה היומי |
להפוך את ה"עין הרע" לברכה
ההבדל בין "עין הטוב" ל"עין הרע", בין ברכה לקללה, הוא כזה:
בשני המקרים מתגלה אותו הדבר. "עין הרע" זה כאשר מתגלה דבר בעצמו בלי מאמצים מוקדמים מצדי, אין לי את הכלי המתאים.
"עין הטוב" זה שאני מלכתחילה מכין את הכלי, את הרצון, ואז מה שמתרחש נקרא בשבילי גילוי.
אם הוא מתגלה ללא הכנת הרצון שלי, אני מרגיש חושך, הסתרה. אך אם מתגלה קודם הרצון שלי, אני ארגיש ההיפך: ארגיש אור, גילוי.
אין כל הבדל אחר בין קללה לברכה.
מתוך שיעור על ספר שמעתי, 30.08.2011
ידיעות קודמות בנושא:
ברכה על ידי השפעה
ברכה וקללה
רק תרצה
|
להשאיר תגובה | שלח לחבר
| הדפס
|
שייך לקטגוריה: התפתחות רוחנית, שיעור הקבלה היומי |
טעימות משיעור הקבלה היומי (01.09.2011)
מושג הגרון בקבלה
מלחמת גוג ומגוג
|
להשאיר תגובה | שלח לחבר
| הדפס
|
שייך לקטגוריה: שאלות ותשובות, שיעור הקבלה היומי |
דרך ארוכה מפירוד לדבקות
בעל הסולם, "תלמוד עשר הספירות", חלק א', "לוח התשובות לפרוש המלות", שאלה מ"ג: "מהו פירוד? – ב' מדרגות שאין ביניהן השתוות הצורה משום צד, נבחנות לנפרדות זו מזו לגמרי".
הרצונות שלנו הם כמו שני עיגולים שיכולים להיות תואמים לגמרי ולהתלבש זה על זה לעיגול אחד, אך יכולים גם להימצא חלקית זה בתוך זה, בנקודה אחת, שהיא הרצון המשותף.
במצב של ניתוק ופירוד מוחלטים, אין בנו אף תכונה ורצון משותפים. כלומר, האחד אינו דומה במאומה לשני ואז איננו משיגים את צורת ההשפעה זה לזה, שמאפשרת לנו להימצא זה בתוך זה.
אם אני אינני לוקח ממך אף רצון כדי להשפיע עליך, ואתה אינך לוקח ממני אף רצון כדי להשפיע עליי, אז איננו נוגעים זה בזה ואנחנו מפורדים לגמרי. רק כשמופיע לפחות רצון אחד שבו אנחנו רוצים להשפיע זה לזה, נוצר בינינו מגע. וכשקיימים מספר רצונות כאלה, אנחנו כבר נמצאים חלקית זה בתוך זה: אני בתוך הרצונות שלך, ואתה בתוך הרצונות שלי, ודרכם אנחנו משפיעים זה לזה. וכך מתקדמים.
דבקות היא מצב שבו אני ממלא את כל רצונות הזולת והזולת ממלא את כל רצונותיי.
ההגדרות האלה לקוחות מתוך "תלמוד עשר הספירות" והן מאוד חשובות. תחילה יש ללמוד אותן באופן מכאני, יש בכך תועלת. ולאחר מכן, כשקולטים אותן רגשית ושׂכלית, ניתן לבצע את החיבור ביניהן.
מתוך שיעור על ספרו של בעל הסולם "תלמוד עשר הספירות", 27.06.2011
ידיעות קודמות בנושא:
מה זה רצון "עגול"?
נקודת מגע משותפת
עיגול הוא סמל השלמות הרוחנית
|
להשאיר תגובה | שלח לחבר
| הדפס
|
שייך לקטגוריה: התפתחות רוחנית, שיעור הקבלה היומי |
תשאיר את העצמות לכלבים...
ספר הזוהר, פרשת תרומה, תפ"ז: "משל למלך שהכין סעודה לבני ביתו, כל זמן שהם עושים רצונו, אוכלים בסעודה עם המלך, ונותנים לכלבים חלק של עצמות לגרור. בשעה שבני ביתו אינם עושים רצונו של המלך, נותן כל הסעודה לכלבים, ונותן לבני ביתו העצמות".
שאלה: מה זה המזון הזה, שכולם אוכלים על שולחנו של המלך?
תשובתי: "מזון" מסמל, שאתה מקבל תענוגים מכך שאתה משפיע. וגם את התענוגים האלה אתה צריך לקבל בכוונה על מנת להשפיע.
מדובר על היחס, על ההרגשה, על הפעולות בתוך הרצונות. ה"כלבים" שבתוכי יושבים מתחת ל"שולחן" שבתוכי, שעליו אני מרגיש את "טעמי המלך".
מהם "טעמי המלך"? מהו "שולחן המלך"? – אלו התענוגים שמתגלים מההשפעה, שאותם המלך רוצה לתת. הוא נהנה מכך שהוא משפיע, והוא רוצה שגם אתה תיהנה מכך שאתה משפיע לאחרים.
ואז, אם אתה משפיע ונהנה מזה, אז כל השאלה היא מה מסב לך תענוג. האם אתה נהנה מכך שאתה דומה למלך? האם אתה נהנה מפני שהוא מקבל תענוג מהידמות שלך אליו? או שאתה נהנה מכך שקיבלת איזשהו תענוג? ואז אתה הופך מיד מאדם שיושב ליד השולחן מול המלך, לכלב, שאוכל את העצמות מתחת לשולחן.
מתוך שיעור על ספר הזוהר, 11.07.2011
ידיעות קודמות בנושא:
במה אפשר ליהנות את הבורא?
כל העבודה שלנו היא ללמוד לאהוב את ההשפעה
כיצד ליהַנות לבורא?
|
להשאיר תגובה | שלח לחבר
| הדפס
|
שייך לקטגוריה: התפתחות רוחנית, זוהר, שיעור הקבלה היומי |
אש הגיהינום
ספר הזוהר, פרשת "תרומה", אות תמ"ג: "דין עונשי הגיהינום הוא לדון שם את הרשעים. למה הם נידונים בדינו של גיהינום? אלא הגיהינום הוא אש דולק ימים ולילות, כעין הרשעים המתחממים באש יצה"ר לעבור על דברי תורה, בכל חימום שמתחממים ביצה"ר, כך שורף בהם האש של הגיהינום".
גיהינום הוא מדרגות גילוי האגואיזם כרע. כשהאדם מרגיש את עצמו כמקבל ואש הבושה שורפת אותו. האש הזאת היא שמאלצת אותנו להיתקן. יחד עם זאת, במצב הזה של גיהינום, לאדם יש הכול, חוץ מתכונת השפעה, ומזה הוא סובל. יש לי את כל הטוב, כל המילויים עבור האגואיזם שלי, אך איני רוצה בהם. אני רוצה להיות בהשפעה, מפני שבזה אני קרוב לבורא. איני רוצה להיות המקבל! וזהו הגיהינום.
מתוך שיעור על ספר הזוהר, 08.07.2011
ידיעות קודמות בנושא:
את מי אני מתבייש להונות: את עצמי או את הבורא?
מהו גיהינום?
גן עדן וגיהינום – בתוך האדם
|
להשאיר תגובה | שלח לחבר
| הדפס
|
שייך לקטגוריה: התפתחות רוחנית, זוהר, שיעור הקבלה היומי |
הבה נחיה!
ספר הזוהר, פרשת "תרומה", אות תל"ב: "...משום שכל בני העולם יודעים שימותו וישובו לעפר, וע"כ רבים הם החוזרים בתשובה לאדונם בגלל יראה הזו, ויראים לחטוא מפניו".
שאלה: מה הכוונה "למות"?
תשובתי: ב"למות" או ,לחיות", מדובר על הרצון. בהתאם לזוהר "חי" מסמל "משפיע", ו"מת" מסמל "מקבל". ברוחניות אין חיים ומוות. אלא בעולם שלנו אנחנו מדברים על חיים ומוות מפני שמרגישים רק צורת קיום אחת, ורואים שהצורה הזאת כאילו נעלמת מאיתנו. אנחנו חושבים שהחיים נקראים גוף כשהוא נושם, ומוות כשמפסיק לנשום. אך עבור אדם שמתחיל להרגיש רוחניות, השוני הזה הופך להיות מאוד משונה: כיצד ייתכן שלפי סימן כזה אנחנו קובעים הבדל בין הקיים והלא קיים, חי או מת? כי הרי הוא עובר לתפיסה של צורת קיום אחרת, והמושגים הגשמיים של חיים ומוות נעלמים מבחינתו.
אם האדם עובר לתפיסה יותר חשובה, ועבורו השפעה נחשבת לחיים וקבלה למוות, אז הוא עולה מדרגה בהמית למדרגת האדם, ואז קורא "חיים" להימצאות בדרגה אנושית, ו"מוות" להימצאות בדרגה בהמית, ולא קושר חיים ומוות עם קיום הגוף הבהמי. ואז הגוף הבהמי הזה כאילו נעלם מהרגשתו, מאבד את החשיבות שלו לקביעת מצבו, חיים ומוות. אפילו אם הגוף ימות, האדם כבר נמצא במדרגת חיים אחרת, בהרגשת חיים ומוות ביחס לרוחניות, ועימה הוא דבוק.
לכן העולם הזה כבר לא יוצר עבורו הפסקות בתהליך התפתחות הנשמה.
מתוך שיעור על ספר הזוהר, 08.07.2011
ידיעות קודמות בנושא:
בין החיים והמוות
החיים הם דבקות בבורא
ההשפעה היא החיים, הקבלה היא המוות
|
להשאיר תגובה | שלח לחבר
| הדפס
|
שייך לקטגוריה: גלגול נשמות, התפתחות רוחנית, זוהר, מציאות מדומה, שיעור הקבלה היומי |
לקריאת כל התגובות
קבלת עדכונים בדוא"ל
עדכוני rss
רדיו קבלה
הבלוגים שלי
הבלוג בסלולר