להחזיק את הקשר בין הלבבות
מתוך השיעור מניו-ג'רזי
בעל הסולם, "שמעתי", מאמר כה', דברים היוצאים מהלב: "ענין "דברים היוצאים מן הלב, נכנסים ללב."
... והענין הוא, שבזמן שהאדם שומע את הדברי תורה מרבו, תיכף מסכים לדעת רבו, ומקבל על עצמו לקיים דברי רבו בלב ונפש. אלא אח"כ, כשיוצא לאויר העולם, אז הוא רואה וחומד ומתדבק ברצונות הרבים המשוטטים בעולם... ואז הוא בוחר במחשבותיהם הזרות, ובתשוקות, ובתאוות הנמאסות, מה שהם זרים לרוח התורה. ואז אין לו שום כח, שיוכל להכריע את הכלל."
במהלך ביקורי הנוכחי ביבשת אמריקה רבים אומרים לי: "כשהיינו שומעים אותך בצורה וירטואלית היו לנו שאלות רבות, אך לאחר שהגעת אפילו אין לנו מה לשאול". מה העניין כאן?
כשאתה נמצא ליד המשפיע הוא לוקח אותך תחת חסותו, הוא מכסה אותך בהשפעה שלו. בסופו של דבר, רצונות התלמיד הופכים להיות מנוטרלים, הם מתמלאים בהארת ה"אור המקיף", והוא לא מרגיש צורך במשהו. ולכן אין לו שאלות.
אני חוויתי את אותן הבעיות ליד המורה שלי, הרב"ש. אבל אני הייתי עקשן יותר במקצת ואולי גם חוצפן, הייתי רושם את שאלותיי מראש ולאחר מכן שאלתי אותן, אף על פי שבאותו הזמן הם כבר איבדו עבורי את הרלוונטיות. הרי האדם משתנה בכל רגע ולכן אני שאלתי כאילו בשביל מישהו אחר, אך בשביל עצמי הקודם. בזכות זה אני באמת הייתי מצליח לברר נושאים שונים.
כך או אחרת כשהתלמיד נמצא ליד המורה הוא נכנס תחת השפעתו ומתבטל. ומתי הוא ילמד להתקדם בצורה עצמאית בתנאי חסות תמידית?
בשביל זה יש לאדם את אותן השעות שהוא מבלה לא ליד המורה – בעבודה, במשפחה וכו'. האם גם באותם הרגעים אני יכול להסכים עם המורה, להתחבר אליו באותו האופן כמו בנוכחותו? אם לא, צריך למדוד באיזו מידה אני מושפע מהעולם החיצוני. הרי זה הסימן לחוסר אמונה, חוסר הרצונות להשפיע.
הבעיה כאן היא בבניית עצמי. איך אחזיק את עצמי כשהמורה לא נמצא לידי? השאלה הזאת עומדת בצורה חדה בפני התלמיד במיוחד כשהמורה מסתלק: הייתי מקבל דרכו השפעה רוחנית, הייתי קרוב אליו, הוא היה הקשר שלי עם העולם העליון – ולפתע הצינור הזה נעלם. מה עושים עכשיו?
העניין כאן הוא לא בקשר הפיזי אלא דווקא בקשר הרוחני שלמענו אנחנו נמצאים יחד. ולכן צריך ללמוד לשמור על הקשר הזה אפילו כשהמורה שלי, ה"מתאם" הרוחני, לא נמצא בקרבה.
עבודה כזאת אפשרית רק בקבוצה: כשאנחנו מתאחדים זה עם זה, החברים רוצים ליצור לעצמם כלי שבו יתגלה האור העליון – לפחות הארה קטנה. אז הם יכולים להיות ניזונים מהכוח הכללי שמתגלה ביניהם ולהתמודד עם כל הבעיות, עם כל המחשבות שהעולם החיצוני משדר להם.
בעיקרון קיימים רק שני כוחות:
- כוח חיצוני, חומרי, שמשפיע וממלא את האדם.
- כוח רוחני, שהוא מקבל או מהמורה או מהקבוצה.
אחד מן השניים. ולכן כשאנחנו לא נמצאים בסביבת הקבוצה ובקרבת המורה, אנחנו כל הזמן צריכים לבדוק האם אנחנו מושפעים מהעולם החיצוני?
בשביל החדשים אין זו אפילו שאלה, כשהם יוצאים מהשיעור הם נכנסים ל"מציאות אחרת". אילו רצונות משוטטים במקומות שאליהם הם מגיעים? למה הם נמשכים: לכסף, לכבוד, לשליטה? לבתים מפוארים? לבילויים אופנתיים? הם נדבקים מהרצונות האלו והופכים להיות חסרי כל שליטה על עצמם והם חושבים שאלה המחשבות והרצונות שלהם.
צריכים להיות מודעים לכך ולהבין, שכאן טמונה הבדיקה: באיזו מידה אני בטוח בעצמי מבחינה רוחנית, באיזו מידה אני קשור עם המורה ועם הקבוצה? הקשר הזה לא נמדד במרחק ולא תלוי בכך שהמורה נמצא בעולם הזה או שהוא כבר הלך לעולם האמת. אם החוט מתוח, הוא תומך באדם בלי שום בעיה, היכן שיימצא.
ולכן אנחנו צריכים כל הזמן לבדוק את עצמנו - אילו מחשבות ורצונות ממלאים את הרגשות ואת השכל שלנו? מכאן אנחנו רואים באיזו מידה חסרה לנו האמונה, כלומר כוח ההשפעה – וזה מזריע בנו דאגה על מה שיהיה בעתיד. הרי, אם בגלל ניתוק קצר מהמורה קבוצת התלמידים מאבדת את היסוד להתקדמות הרוחנית, זה סימן שהקבוצה אינה קיימת. במקרה כזה התלמידים לא נאחזים במורה אלא הוא משפיע עליהם רק בגלל שהם נמצאים לידו, בשליטתו, אך לא בגלל שהם שומרים על הקשר איתו ולא בגלל שהם שומרים על הקשר זה עם זה.
חייבים כל הזמן לבדוק - האם אנחנו הולכים בדרך הנכונה, ללא תלות במצבים שלנו? האם אנחנו שומרים על הקשר הנכון? מה שלא נחווה – עליות וירידות – האם הם כולם מכוונים לאותו הכיוון? הרי לא אנחנו קובעים את שלבי הדרך, אבל אנחנו צריכים להחזיק ללא שינוי כלשהו באותו הכיוון, באותה המטרה, באותו האיחוד בינינו.
"דברים היוצאים מן הלב, נכנסים ללב" – בלי תלות במקום ההימצאות. כך זה צריך להיות ולזה אנחנו צריכים לשאוף.
מתוך השיעור מספר "שמעתי", 09.05.12
ידיעות קודמות בנושא:
הבורא הוא המורה
דברים היוצאים מן הלב, נכנסים אל הלב
מדוע איני שומע את מה שהמורה אומר?
להשאיר תגובה | שלח לחבר
|  הדפס
|
שייך לקטגוריה: התפתחות רוחנית, כנסים, קבוצה, שיעור הקבלה היומי |
להביט על עצמי מהצד
שאלה: נניח, שאנחנו מצלמים בוידיאו את הלימוד של החינוך האינטגרלי. האם המדריכים עצמם יכולים אחר כך להביט מהצד על איך שהם עושים את זה?
תשובתי: אני חושב שזה הדבר העיקרי ביותר, הכלי העיקרי ביותר, לכן אנחנו בכל מקום מצלמים.
כאשר אדם מסתכל על עצמו מהצד, הרבה יותר קל לו לראות חולשות, חסרונות של ההתנהגות שלו, שבדרך כלל הוא לא שם לב אליהם.
שאלה: אבל אנחנו צריכים להתייחס לזה בצורה מאוד עדינה.
תשובתי: ככלל, אנחנו לא מצביעים על אף אחד בצורה ישירה. זה חסר טעם, אנחנו בזה רק נשבור את האדם. אנחנו צריכים להביא אותו להכרה שכאן הוא צריך להתעלות מעל עצמו, בעצמו, באופן עצמאי, לעשות את זה בעזרת האחרים, לקחת מהם דוגמה, תמיד להרגיש את עצמו פחות מהם.
במקרה כזה לא קיים מורה ותלמיד. כאן התלמיד יכול להיראות בעיני המורה גבוה ממנו. המורה למעשה, תמיד ירגיש את עצמו נמוך יותר מהתלמידים. כל אחד שבאמת נמצא במדרגה אחת מעל האחרים, ירגיש את עצמו נמוך יותר מאחרים. ודווקא הודות לכך, יוכל לעלות ולהיות גבוה יותר. יוצא, שהאגו עובד כאן למענינו, הוא מתחיל לעזור לנו.
מתוך שיחה מס' 16 על חינוך אינטגרלי, 27.02.2012
ידיעות קודמות בנושא:
שיטה לגילוי ה"כתמים הלבנים"
מוזרויות התפיסה
הקריטריון להצלחה
|
להשאיר תגובה | שלח לחבר
| הדפס
|
שייך לקטגוריה: חינוך, ילדים |
מוזרויות התפיסה
שאלה: נניח, שהמורה נקלע למצב של חולשה ולא שׂם לב, שהוא נהנה מהשליטה על אנשים ומתחיל להשתמש בה לרעה. האם במקרה כזה אנחנו צריכים להמתין בסבלנות עד שהוא יעבור את המצבים האלה, או שאנחנו בכל זאת צריכים בצורה כלשהי להגביל אותו?
תשובתי: אם זה מתרחש בקבוצה פסיכולוגית רגילה, אנחנו לא צריכים להגביל אותו, אלא צריכים לעבוד איתו כמו עם כל אדם אחר.
אבל אם אנחנו נמצאים בקבוצה מתקדמת, שכבר יצאה מעבר לגבולות של יחסים והתנהגות רגילים ואגואיסטיים ביניהם, אז אנחנו צריכים להבין שהמורה יכול להיראות כאגואיסט, כאדם מוזר לגמרי, עם קפריזות, עם דרך התנהגות דיקטטורית. הוא יכול להיראות כזה בעיני התלמידים, מפני שבאמת נמצא בדרגה גבוהה ולכן מתנהג בצורה כזאת. כמו שנאמר: "אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו".
לכן אנחנו תמיד צריכים להבין - אם זה חברים, איתם אנחנו יכולים להתנהג בקלות יחסית, בכך שמבינים פחות או יותר את מצבם מתוך עצמנו. אם זה באמת המורה, אז המצבים שלו יכולים להיות לא מובנים לנו, על אף שנראים אגואיסטיים, דיקטטוריים, קפריזיים, עקשניים. יכול להיות שהם רק נראים לנו ככאלה, מפני שהדרגה שלו יותר גבוהה משלנו, וכל דרגה הבאה אינה נתפסת על ידינו כראויה לחלוטין.
מתוך שיחה מס' 16 על חינוך אינטגרלי, 27.02.2012
ידיעות קודמות בנושא:
שיטה לגילוי ה"כתמים הלבנים"
להביט על עצמי מהצד
הקריטריון להצלחה
|
להשאיר תגובה | שלח לחבר
| הדפס
|
שייך לקטגוריה: חינוך, ילדים |
"אוסף כלים" לתיקון עצמי
שאלה: איך המדריכים צריכים לכוון את עצמם לעבודה משותפת בקבוצה של הלימוד האינטגרלי, כי הם הרי צריכים לבוא לשם מוכנים? איך הם צריכים להתכונן לזה?
תשובתי: זוהי עבודה על כל הקבוצה. בכך שמתחילים לעבוד איתה, אנחנו תחילה עוברים תיאוריה, אחר כך לוקחים אדם אחד ומתחילים לברר בקבוצה באיזה אופן אנחנו "נעבד" אותו, איך הוא ישתנה לנגד עינינו מזה שאנחנו "מעלים ומורידים" אותו, בכך שמראים לו, עד כמה הוא תלוי בנו. כך אנחנו עובדים על כל אחד, ללא שום קשר אם הוא יודע על כך או לא. זה משפיע על כל אדם ללא כל קשר להכנה שלו. כאן אי אפשר להיות לא שחקן, לא אטום, לא רגשי, זה פשוט הטבע שלנו.
לימוד כזה על ידי כל מיני תחבולות, השפעה של הסביבה הכוללת, של הסביבה הסובבת על כל אחד מאיתנו, מהווה את השלב הראשון, בתהליך שאותו אנחנו לומדים, אילו כלים קיימים בקבוצה בזמן ההשפעה על הפרט, על האישיות. באיזה סדר אנחנו יכולים להביא כל אדם למצב המסוים הרצוי, עד לכך שהוא מוכן לכול, בטוב וברע, בכעס ובשמחה, באהבה ובשנאה. מה גם שהמצבים שאליהם אנחנו יכולים להביא אותו, הם מצבים לגמרי ספציפיים מנוגדים.
אילו שרשראות לוגיות של השפעה על האדם חייבים לבנות, כדי שהוא יגיע דווקא למצב כזה? כי אנחנו הרי לא יכולים להביא מייד את האדם, נניח, למצב של ייאוש. תחילה אנחנו צריכים להראות לו מהלך פעולה מסוים, שממנו הוא מרוויח. אחר כך לשחק, שהפעולה הזאת היא הכי גדולה, שהשכר הוא בלתי רגיל. להביא אותו לכזה מצב, שכולם מסביב אומרים שכל זה מגיע לו וכבר צריך להתרחש, יכול לקרות ופתאום יוצא משהו הפוך לגמרי וכדומה.
כלומר, כל זה צריך להתרחש לפי שרשרת מסוימת של השפעות עוקבות. ובסופו של דבר כל אדם בקבוצה, אפילו ביודעין על כך מראש, בכל זאת צריך יהיה להרגיש, עד כמה הקבוצה יכולה לשנות אותו. בכך שעובר את כל שינויי הצורה האלה, הוא מרגיש את זה על עצמו.
והעיקר, אם הוא ירצה להשתנות, אז באיזה אופן הוא יבנה את הקבוצה תחתיו, כדי שהיא תשפיע עליו. כי כל התפקיד שלנו הוא לתת לאדם מכשיר לתיקון עצמי, להכרה עצמית, לשינוי עצמי בהשגת המטרה הנכונה. והמטרה היא, זה האדם המתוקן. ובעיקרון, אף אחד לא יתעסק בו, אלא פשוט נותנים לו ביד "אוסף כלים" מסוים כדי שבעזרתו הוא ישנה את עצמו.
אנחנו לא יכולים "לתכנת" עכשיו את האדם בלימודים האלה לכל החיים, למרות שבעיקרון אנחנו נשאף לכך, והחברה תעשה זאת. אבל באופן כללי, בשלב ההתחלתי של הלימוד אנחנו נותנים לו את האלמנטים הדרושים, כדי שהוא יבין לֵמה כל זה מוביל, בשביל מה, איך, מפני שהשינויים צריכים להיות בהכרח חכמים, מוכרים. הוא צריך להבין מה הוא בונה או מה עושים איתו, איך מייצבים אותו בשונה מאיך שאנחנו מפתחים בעולם שלנו את הילדים, שאינם מבינים, את מה שעושים איתם.
אנחנו ממציאים עבורם כל מיני משחקים, צורות של השפעות חיצוניות, עורכים תוכנית עבור כל גיל: בגן ילדים, בבית הספר, בחוגים, בבית. ואילו כאן האדם צריך באופן הכרתי, להבין באיזה "כיתה" הוא נמצא עכשיו, באילו שינויים, ובאיזה אופן צריך להתנהג, להוסיף משהו חדש.
בסופו של דבר אני צריך להגיע לכזה מצב שמהווה יציאה מוחלטת מהתפיסה האגואיסטית העכשווית שלנו של עצמנו ושל העולם לתפיסה הפוכה לחלוטין, לאלטרואיסטית.
מתוך שיחה על חינוך אינטגרלי, 27.02.2012
ידיעות קודמות בנושא:
מצב מתוקן
אתה יכול לתקן רק את עצמך
התיקון הוא תחילת השלב הסופי
|
להשאיר תגובה | שלח לחבר
| הדפס
|
שייך לקטגוריה: חינוך, ילדים |
מדריך לעצמי
אנחנו מקווים שנגיע בהדרגה לכזאת הסכמה בתוך החברה, המדינה, והעם, עד שהאנשים יתחילו להבין שאף אחד לא יכול לשנות אותם, חוץ מהם עצמם. ואם הם לא ישנו את עצמם, אז הם לא יוכלו לשנות את העולם. העולם מהווה את התפיסה של האדם, את ההשתקפות של עצמו, ולכן צריך לשחק את העתיד, כדי שהעתיד הזה יהפוך להווה. כמו שקוּזְמָה פְרוֹטְקוֹב היה אומר: "אם אתה רוצה להיות מאושר, תהיה מאושר". וזה באמת כך.
לכן, המדריך צריך להיות סוג של פסיכותרפיסט. הוא חייב להתמצא בצורה מיוחדת באנשים, להבין, ולדעת את כל זה. המדריכים צריכים לעבור קורסים, ולהיות בעלי ניסיון רב. חייבים ללמד אותם על נוסחאות ההתנהגות המדויקות, השינויים, והתגובות של בני האדם. כלומר, בבסיס הניסיון שלהם, הם צריכים להיות מערכות קונקרטיות, עם כניסות ויציאות נכונות. הם צריכים להבין מה הם עושים עם האנשים, ולנתח אילו תגובות יכולות להיות כאן. וכמו כן, לדעת בדיוק מה הם צריכים להשיג ביציאה.
בנוסף לזה, כשאנחנו עובדים עם אוכלוסיית האנשים המבוגרת, אז תוך כדי תהליך הלימודים, אנחנו צריכים לחנך אותם להיות המדריכים, מכיוון שכל אדם הוא מדריך לעצמו. וכאשר הוא משתף פעולה עם האחרים, אז יוצא שכולם מדריכים את כולם ואת עצמם. כך שהעבודה כאן היא דו כיוונית ובשיתוף בין כולם.
אף על פי שבהתחלה עובדים עם הקבוצה מדריך, מחנך, מורה, מתודיסט, הקבוצה מקבלת מהם את כל השיטה, את כל שרשרת השינויים שאותם היא צריכה לעבור, את כל התוכנית, חוקי ההשפעה, והתקשורת ביניהם. אך, בסופו של דבר כולם בקבוצה מגיעים לכך, שהם יכולים להשתמש בשיטה הזאת על עצמם ועל האחרים, ולשתף פעולה באופן פעיל עם האחרים, בכך שמבינים בצורה ברורה, איך לשנות את עצמם תחת השפעת הקבוצה.
כלומר, אם האדם נקלע לאיזה מצב מקרי, אז הוא מרגיש באופן מדויק איך הוא צריך להתנהג, ואיך לארגן את הכול בצורה כזאת שהוא יוכל להשפיע עליו ולהפוך אותו לכזה, כדי שהוא יוכל להשפיע עליו בצורה הנכונה. באופן כזה, הוא יוכל תמיד לעבוד עם הסביבה, ולהפוך אותה לכלי לעצמו בו זמנית, לקבוצה שעליה הוא משפיע.
מתוך השיחה על החינוך האינטגרלי, 27.02.2012
ידיעות קודמות בנושא:
התבנית החדשה של האדם
הגיל לא מפריע ללימוד
לחזור לספסל הלימודים
|
להשאיר תגובה | שלח לחבר
| הדפס
|
שייך לקטגוריה: חינוך, ילדים |
התבנית החדשה של האדם
שאלה: מה תפקידו של המדריך, של המנחה של הקבוצה של החינוך וההשכלה האינטגרליים?
תשובתי: ללמד תיאוריה הרבה יותר קל, מאשר לארגן את האנשים ולערוך איתם לימודים מעשיים, בכך שמביאים אותם למסקנות שאינן מושגות בפני עצמן. להיפך, אלה שלומדים לפי השיטה הזאת מוצאים וקובעים בעצמם את המסקנות האלה, ובאופן כללי, חווים את השיטה הזאת על עצמם, ממציאים שיטה של שינוי עצמי, כשהם פתאום מתחילים בעניין רב להרגיש, שהקבוצה מהווה אומן שמפסל מהם משהו חדש לחלוטין.
עם התפעלות בלתי צפויה לעצמם, הם תופסים עד כמה הם יכולים להשתנות. מה גם, שמה שהיה נדמה להם קודם בכלל לא הגיוני, פתאום הופך לרגיל ומה שהיה בלתי נתפס, פתאום נתפס ומתקבל על ידם בקלות רבה, ואפילו עם מה שהם לא הסכימו, פתאום נראה ונתפס אחרת.
כלומר, בראש ובראשונה הם מתחילים ללמוד את התפקיד של השפעת החברה על האדם. יחד עם זה כל אחד מהם די במפתיע מגלה לעצמו, עד כמה הוא תלוי לגמרי בסביבה, עד כמה הוא יכול לתמרן את עצמו הודות לסביבה.
אנחנו יכולים לחשוב שזה דומה לקורסי הרזיה, אלכוהוליסטים אנונימיים, מעשנים וכולי. לא, כאן מדובר לא על הפסקת הרגל כלשהו, אלא לעצב מעצמך אישיות אחרת לגמרי: לא "פרמוט" של עצמך באותו מפתח אגואיסטי, אלא לשוות לעצמך מבט שונה לחלוטין, טבע אחר, חוקי התנהגות אחרים והחלפה בין בני אדם.
לפעמים זה די לא נעים לאדם, לפחות מאוד מפתיע, מפני שהוא אפילו לא חשב שיכול בקלות כזאת לשנות את עצמו, בכך שמשתמש בסביבה.
והסביבה מוכנה לעזור לו בזה. ואם היא פועלת לפי שיטה מסוימת, שמסבירה לֵמה הם צריכים להפוך, אז מתרחש כזה שיתוף פעולה הדדי מדויק בקבוצה, כאשר הם משחקים יחד, והמשחק המשותף הזה, כמו בתיאטרון, מעצב מהם אנשים אחרים לגמרי, מה גם שאותו התפקיד שהם משחקים נשאר בתוכם.
כמובן, קיים כאן גם הרבה "אבל". השאלה היא, האם אותו התפקיד שהם מתחילים לשחק נשאר בהם לנצח, האם זה נכנס לתוכם כזיכרון קבוע במחשב? או שהתפקיד בתוכם הוא זמני ויכול להשתנות על ידי כל מיני תכונות, פונקציות, תפקידים אחרים? זה כבר תלוי בהכוונה של האדם והכוונה של הקבוצה, האם הקבוצות האלה ייהפכו לתמריץ של השפעה קבועה על האנשים.
מתוך שיחה על חינוך אינטגרלי, 27.02.2012
ידיעות קודמות בנושא:
מדריך לעצמי
איך להפוך למורה אמיתי?
גישה מיוחדת לעיצוב הקבוצות
|
להשאיר תגובה | שלח לחבר
| הדפס
|
שייך לקטגוריה: חינוך, ילדים |
להעריך את דבריו של המורה
שאלה: (כתוספת לפוסט "מיהו המורה עבורי"): ראיתי מורים גדולים שלא ביקשו לקבל אותם כסמכות. יתרה מכך, הם ויתרו על קבלת מעמד, ועשו כל מה שבכוחם כדי לרכז את תשומת ליבם של הסובבים לא בעצמם אלא בנושא שלימדו.
המורים האלה הגיעו למידה רבה של הערכה בקרב פעילי חינוך ודת של אמונות ותחומים שונים, וכן בקרב אנשים פשוטים.
אם הכול מגיע מלמעלה ונוגע למהותנו הפנימית, מדוע הנך מבקש מתלמידיך להפגין כבוד חיצוני כדי לשמור על הסמכות שלך? אם התורה שאתה מלמד היא אמיתית האם היא לא תוכיח את עצמה בעצמה? האם אתה לא צריך לבטל את האגו שלך בפני העליון או שזה לא שייך למורה? אם לא, מדוע?
תשובתי: אם את משתתפת בשיעוריי, את עדה לפשטות והפתיחות שבהן אני נוהג עם תלמידיי. אך כדי לקבל ידיעה, או את החשוב ביותר, את דרך התיקון, כלומר את תנאי העבודה נגד האגו שלנו - שם הכול נבנה על ביטול עצמי, התלמיד צריך להעריך את דבריו של המורה, אחרת אם התלמיד מזלזל במורה הוא לא יוכל לעבוד נגד האגו שלו.
ולכן אני אומר להם בצורה גלויה שלא אותי אלא את דבריי הם צריכים לכבד. מקווה שיהיה לך ברור מדוע בכלל דורשים מהתלמידים את הכבוד למורה - לא למענו, אלא למען התלמידים. הנוכחות בשיעורים תסייע לך להבין זאת.
ידיעות קודמות בנושא:
מורה = מערכת רוחנית
מדוע איני שומע את מה שהמורה אומר?
אין דרך עוקפת למעלה
|
להשאיר תגובה | שלח לחבר
| הדפס
|
שייך לקטגוריה: התפתחות רוחנית, לימוד חכמת הקבלה, שאלות ותשובות |
זעזוע על ידי השכל העליון
שאלה: האם כשכבר למדת אצל המורה שלך, הרב"ש, היה לך רצון לבדוק בעוד מקום כלשהו, לעזוב, ואחר כך לחזור?
תשובתי: אצל הרב"ש, לא. אני מטבעי אדם ביקורתי שמזלזל בכולם. ולכן כל מה שהומצא על ידי בני אדם, דחיתי מראש. מה כבר יכול אדם להוציא מתוך "תיבת השכל" שלו? וזאת לא גאווה מצידי, אלא הבנת המוגבלות של השכל שלנו.
יכול להיות שזאת הסיבה שעסקתי בביו-קיברנטיקה. כשאתה רואה מאילו "שבבים" אנחנו נוצרנו, אז בעצם, מה כבר נמצא בך חוץ מכמה חומצות ואיזו מנה קטנה של זרם חשמלי? וזה כל מה שאתה!
אני הגעתי לרב"ש בחיפוש אחר מורה. השיטה עדיין לא הייתה ברורה לי, אך כבר הבנתי שזה באמת ידע עליון.
שאלה: והנה אתה עם ההשכלה הגבוהה שלך יושב מול אדם זקן, שלא סיים שום תואר ועבד איפה שהוא בבניין...
תשובתי: אבל הזקן הזה פותח ספרון, מתחיל לספר לך על מערכת העולמות העליונים, ויחד עם זה פולט כאלה ביטויים שאתה פשוט מתאבן, נעלם דום.
זה באמת כך! זאת פגישה עם האמת. עבור אדם, עבור מדען שמחפש, זאת חוויה מאוד חדה. זה זעזוע, מה גם שזה זעזוע על ידי השכל העליון.
מה שמעניין בשכל העליון הזה, שזה חיבור של הפכים, של ניגודים. זה בדיוק מה שקלטתי אז, ולפני כן לא ראיתי את זה בשום מקום.
מסתבר ששני הדברים המנוגדים, קבלה והשפעה, יכולים לעבוד באופן הדדי ולהתחבר ביניהם בתכונה שלישית, בקו שלישי, וזה מה שקנה אותי. לא ראיתי את זה קודם באף מקום.
כי ההפכים, הניגודים, אף פעם לא התחברו, תמיד היו סתירות. בתוך הסתירות הללו נמצא כל העולם: במאבק, במריבה, בחוסר היכולת לברר משהו. וכשאתה רואה שהם מתחברים ביניהם, אין כאן מה לעשות.
ואז, כשהזקן הזה בן ה- 80, שלא סיים שום בית ספר, מגלה לפניך טבלאות של "עולמות", "ספירות", "פרצופים", מתחיל להסביר את כל זה ולספר על התכונות של האור, של החומר, על חופש הבחירה, על הפסיכולוגיה של האדם, התפתחות החלל, אתה פשוט נדהם מאיפה יש לו את כל הידע הזה?!
והידע הזה שבו, הוא טבעי. זה לא אותו הידע שרצו "לדחוף" לי לומדי התלמוד, על ידי היגיון וויכוחים. כאן אין שום ויכוח, אלא להיפך, בירור האמת, אבל אמת דווקא על חיבור הניגודים.
זה, כמובן, היה צריך להרגיש.
מתוך השיעור הווירטואלי, 08.04.2012
ידיעות קודמות בנושא:
מתוך הפירוד משיגים את השלמות
ללמוד אצל מקובל אמיתי
אחרת, אי אפשר ללמוד
|
להשאיר תגובה | שלח לחבר
| הדפס
|
שייך לקטגוריה: התפתחות רוחנית |
אסטרטגיה וטקטיקה
שאלה: כשאדם שואל אתכם שאלה, אתם מקשיבים לו בתשומת לב גם אם הוא מדבר הרבה זמן ומשעמם אתכם או מדבר שטויות. מדוע שומעים אותו, לשם מה? כנראה זה חשוב לכם.
תשובתי: קורה שאני קוטע מישהו בצורה חדה. אני מרגיש מה עליו לעבור: יחס מזלזל כלשהו מצידי או להיפך, השתתפות, תמיכה או כבוד, שיעזרו לו בהמשך מהצד הטוב או מהצד הרע להתחיל לכבד את עצמו וכן הלאה. קיימות סיבות רבות ליחס שונה מצידי כלפי כל אחד.
אתם צופים בי יחד עם שלוש מאות תלמידים, שעימם במשך שנים רבות נוצרו יחסים רוחניים, לא יחסי יומיום, לא יחסים רגילים ולא ברמה של מורה-תלמיד.
המניע העיקרי שלי הוא לדחוף את האדם, לכוון,להוציא אותו מהמצב של ירידה או להיפך, לתמוך, לחזק, לא לאפשר ליפול היום ומחר יכול להיות אחרת. כל זה מאד "חי", ומוכתב על ידי מצב פנימי מסוים: באיזה מצב נמצא האדם, מה קורה לו. בלתי אפשרי להכתיב נוסחה מסוימת.
המניע מגיע מתוך הרגשות פנימיות. כמו שחקן תיאטרון שחי את הדמות, וחושב שכאן צריכים לעשות תנועה מסוימת כלשהי, ושם עוד משהו, ומאפשרים לו לעשות כך, מפני שזה נובע מתוכו. כך גם כאן.
הערה: האם בקורסים לחינוך אינטגרלי חשוב להקשיב לדעה, לשאלה שאדם שואל, לאפשר לו להתבטא? כיצד מכוונים זאת?
תשובתי: תלוי באיזה שלב נמצאת הקבוצה. אם הקבוצה בשלב ההתחלתי, אז מתבזבזות המון שעות על שטויות. מתרחשת השתלבות הדרגתית של הקבוצה, השתפשפות זה בזה. בהתחלה אנחנו לא אוסרים לחלק את הקבוצה לחלקים או לחבר אותה ביחד. אם האנשים התעייפו, אנחנו מארגנים "הפסקות", כדי שיוכלו לשתות קפה, לעשן וכולי.
בנוסף, ממש בתחילת הלימודים, הכניסה והיציאה חופשיות לכולם. אם נניח, אדם רוצה להשתחרר מעט או משהו לוחץ עליו, מחייב, מלחיץ, או אולי הוא נזכר במשהו.
הדבר היחיד הוא, שהוא לא אמור להפריע לאחרים. זה אסור. לכן מנתקים את כל הטלפונים, כדי שלא תהינה הפרעות מבחוץ. אנחנו משתדלים להחליק את הכול עד כמה שאפשר. ביתר הזמן האדם נכלל בלימוד, כל אחד בדרכו ולפי הקצב שלו.
מתוך שיחה מס' 13 על החינוך האינטגרלי, 18.12.2011
ידיעות קודמות בנושא:
אופן בניית הקבוצות
בחירת הקבוצה
שאלות אינן יכולות להיות ישנות...
|
להשאיר תגובה | שלח לחבר
| הדפס
|
שייך לקטגוריה: חינוך, ילדים |
הבורא הוא המורה
שאלה: אני מאוד רוצה שאתה תהיה קרוב אלינו כמה שיותר זמן.
תשובתי: ראשית, כשבני אדם מתייחסים באופן חיובי זה לזה, הם חושבים שטוב להיות אחד ליד השני. אני לא יודע אם זה יותר טוב.
שנית, אם מדברים עליי, מורה נמצא עם התלמידים כמה שהם זקוקים לו. ברגע שהנחיצות במורה נעלמת, קיימת עבודה נוספת ומעבירים אותו למקום אחר.
לכן, אין שום דבר נורא. אתם צריכים רק לחשוב על איך לממש את מה שכתוב בספרי המקור וזה הכול. יהיה מורה או לא יהיה, זה לא תלוי בנו. והעיקר זה מה שאנחנו עושים עכשיו. אם יהיו כאלה קבוצות, אם הנשים תעזורנה לכם בצורה פעילה, בתמיכה, בכך שהן שואפות למרכז הרצונות של הקבוצה כדי לגלות את הבורא, אז הכול יהיה בסדר.
ואין כאן צורך במורה. הבורא, האור, ילמד אתכם. למעשה, זה מה שאנחנו מנסים "לתפוס" כאן, את שיטת העבודה עם האור.
מתוך סדנה מס' 4 בכנס בליטא, 25.03.2012
ידיעות קודמות בנושא:
תשאל את עצמך!
תפקידו של המורה
הרמקול של הבורא
|
להשאיר תגובה | שלח לחבר
| הדפס
|
שייך לקטגוריה: התפתחות רוחנית, כנסים, קבוצה |
שדה לעבודה פנימית
שאלה: מה אני יכול לקבל בסדנאות מהמילים של החברים שאיני יכול לקבל בזמן השיעור מהמורה?
תשובתי: בזמן שהמורה מדבר כולם שותקים, כלומר, מסכימים עם מה שהוא אומר. יש בכך יתרונות וחסרונות.
בזמן הזה אין עבודה פנימית, מפני שאתה בעל כורחך נלחץ, מושתק על ידי הידע, ועל ידי הגובה של המורה, משום שהוא בכל זאת יודע מלכתחילה יותר ממך.
כשאתה נמצא יחד עם החברים, אתה עובד עם מי שיכול להיות גבוה, נמוך או שווה לך. וכאן יש לך עבודה ענקית כיצד להנמיך את עצמך, באיזו צורה לסלק את ה"אני" שלך ולבטל את עצמך. בנוסף, עליך להחשיב את החברים שלך כגדולי הדור. ובאופן כזה, אתה "מתאים" את עצמך לבורא, ומכין את עצמך ללכת ב"השפעה" מעל ל"קבלה", ב"אמונה למעלה מהדעת".
מתוך השיעור הווירטואלי, 22.04.2012
ידיעות קודמות בנושא:
החבר שלי הוא חכם גדול!
התעלולים של הבורא
לעטוף את כולם בחום
|
להשאיר תגובה | שלח לחבר
| הדפס
|
שייך לקטגוריה: התפתחות רוחנית, כנסים, קבוצה |
תשאל את עצמך!
במערכת שלנו אנשים שלומדים שנים שואלים אותי: "נו מתי, סוף סוף? מה יהיה?". ואיני יודע מה לענות להם.
אבל אתם כבר נמצאים בעולם העליון. תתחילו להרגיש! ואם הוא נסתר מכם, אז תעשו כך שהוא יתגלה! אני הרי לא אתן לכם את המפתח הזה!
מדוע כולם רואים בי מישהו שמבצע ולא מדריך? איני יכול לממש שום דבר!
נניח, שאני מאמן איזה ספורטאי שצריך להשתתף באולימפיאדה, אני הרי לא יכול להשתתף במקומו. המקצוע שלי, זה מאמן. אני יכול לייעץ לו, להראות, לערוך אימונים: גם פסיכולוגיים וגם פיזיים, לעשות לו עיסוי וכולי, כל מה שדרוש לספורטאי. אבל להשתתף במקומו, איני יכול. אותו הדבר גם כאן!
מורה לקבלה הוא כמו מורה בבית הספר או באוניברסיטה, הוא מלמד אותך ומוציא אותך לעולם. ואחר כך אתה צריך ללכת בעצמך אל המטרה שלך, לבצע כל מיני פעולות, להפעיל את הידע שהמורה הקנה לך, כאן זה אותו הדבר.
לכן לשאול אותי: "מתי?", זה חסר ערך. הפנייה צריכה להיות רק כלפי עצמכם.
אני בכלל יכול לעלות כאן לבמה ולשבת יומיים בלי לומר מילה, ואתם בזמן הזה הייתם עובדים על עצמכם בפנימיות. זה היה כנס נפלא! היינו משדרים אותו בכל העולם, והחברים שלנו בכל העולם היו מבצעים את אותן הפעולות. אנחנו עוד נגיע למצב כזה. אתם לא מתארים לעצמכם איזה כוח היה אז שורה בכם! זו הייתה פעולה מדהימה!
לכן, רק ריכוז פנימי!
ומבחוץ, עזרת החברים וההוראות מצידי.
מתוך שיעור מס' 5 בכנס בליטא, 25.03.2012
ידיעות קודמות בנושא:
בעקבות המקובלים אל העולם העליון
שלוש הזהויות של המחנך
מורה = מערכת רוחנית
|
להשאיר תגובה | שלח לחבר
| הדפס
|
שייך לקטגוריה: התפתחות רוחנית, כנסים, קבוצה |
לקרובים ברוחם אין מרחקים
שאלה: איך הקבוצות שנשארות בבית, צריכות לתמוך בצורה נכונה בכנסים?
תשובתי: הקבוצות שנשארות בבית צריכות להבין שהן לא נשארות בבית, הן לא נשארות מחוץ לספינה.
בעולם הרוחני לא קיימים מרחקים, אין שום גורמים גשמיים שיפרידו בינינו: לא מרחקים, לא זמן, לא חפצים שסובבים אותנו. העולם הרוחני הוא שדה שבו אלה שקרובים ברוחם נמצאים יחד, צמודים, או בקרבה מסוימת או בדבקות. ואנחנו צריכים לשאוף לכך שנהיה קרובים זה לזה במקסימום האפשרי.
לכן, אם אנחנו עוסקים במקביל באותו ענין, אם מרגישים שכולנו מחוברים יחד, אם לומדים תחת הדרכתו של מורה אחד, שנותן הוראות וכולנו מבצעים את אותו הדבר, אם משתוקקים להרגיש את החיבור הכללי המשותף שלנו בכל רחבי העולם, אז דווקא הודות להבדלים הרוחניים והגשמיים שבינינו החיבור שלנו מעליהם הוא זה שיוצר כלי רוחני בעל עוצמה רבה.
עוצמתו של הכלי הרוחני נקבעת דווקא על ידי ההבדלים של הרצונות האגואיסטיים שבתוכו, ובהתאם לכך עוצמת החיבור מעליהם.
מתוך השיעור הווירטואלי, 22.04.2012
ידיעות קודמות בנושא:
המדרגה ההכרחית
מתעלים מעל למציאות הגשמית
המקום שאינו קיים על המפה
|
להשאיר תגובה | שלח לחבר
| הדפס
|
שייך לקטגוריה: התפתחות רוחנית, כנסים, קבוצה |
מי אני, צדיק או רשע?
איזה קשר קיים בין שנאה לרע והצלה מהרע? מצד אחד, אנחנו מבחינה אנושית מבינים, שאם אני שונא משהו, אז אני מתרחק מזה. זה שומר ומגן עליי, עוזר להישמר מהרע. אך ברוחניות זה לא עובד כך. ברוחניות אני צריך להזמין את האור העליון כדי לתקן אותי.
כדי להבין את זה, ישנה הוראה נוספת, שהעולם נברא רק עבור שני מצבים של הרגשה, ההכרה של הרע המוחלט, או של הטוב המוחלט. לא ניתן לנו שום דבר אחר. כלומר, העולם נברא או עבור רשעים גמורים או עבור צדיקים גמורים, אחד מהשניים, אין שלישי. לכן, להיות צדיק לא גמור זה יותר גרוע מאשר להיות רשע גמור. איך זה יכול להיות? אבל כך נאמר.
למה מתכוונים המורים שלנו? הם כותבים שמצד הבורא אין בעולם שום דבר שתהיה לו משמעות כפולה, כלומר קצת טוב וקצת רע. מצד הבורא קיים רק מצב מוחלט, או הטוב המוחלט או הרע המוחלט, כלומר או השפעה גמורה או קבלה גמורה. ולכן, אם האדם רוצה להתקדם אל המטרה, אסור לו להסכים עם זה שיש בו קצת מזה וקצת מזה. זו התכונה הכי רעה, המצב הכי גרוע.
תכונה רעה, זה כאשר אנחנו מסכימים עם המצב. מצב גרוע, זה כאשר אנחנו נמצאים בזה ומרגיעים את עצמנו בכך שזה לא נורא, קיים בי קצת מזה וקצת מזה, אני לא גרוע ולא טוב מאחרים, קיימים גם כאלה וגם כאלה. בכך שאני מרגיע את עצמי במסקנה כזאת, אני לא אגיע למצב של רשע גמור או של צדיק גמור. אם אני לא משיג את המצבים האלה, זה סימן שאני תלוי במצב לא ברור ואין לי שום כיוון ומגמה להתקדמות קדימה.
מצד הבורא לא קיים הבדל בין טוב ורע. מנקודת מבטו אין משמעות כפולה, הכול זה טוב מוחלט. במצב שלנו, בעולם שלנו, אם האדם מתחיל לתפוס את הכול כמגיע מהבורא, אז כבר הוא מברר את היחס שלו לעולם. אם הכול נובע מהבורא, אז אני תופס את העולם, או כנובע ממקור טוב נצחי ושלם, או שאני תופס את העולם מלא בייסורים, ניגודים וחוסר משמעות. ואם כך הוא הדבר, סימן שאני לא מאמין, לא מרגיש, לא מכיר בכך שהעולם הוא בעצם נצחי, שלם, טוב, כמו מי שברא וממלא אותו.
בשביל מה זה ניתן לנו? אם אנחנו מראש מקבלים את התפיסה של העולם כשלם, טוב, נצחי, מלא באור, אז אנחנו אומרים בעצם שהבעיה היא בנו, בהבנה שלנו את העולם, בהרגשה שלנו. אם אני מרגיש את העולם כהפוך למוחלט הזה, שכרגע איני יכול לתאר אותו לעצמי, אז זה אומר שאני מעריך את עצמי, ואת התכונות שלי כהפוכות לכך, כאגואיסטיות. כלומר, כשאני לא רואה בעולם שום דבר טוב, זה אומר שאני רשע, שאני לא מצדיק את הבורא, אלא מאשים אותו בזה שהוא עשה את זה כך. ואז אני בכלל לא מכיר בכך שהוא קיים ושהוא ברא את כל זה ומחזיק את הכול, כלומר אני מכחיש את קיומו של הכוח העליון.
מתוך שיעור מס' 5 בכנס בליטא, 25.03.2012
ידיעות קודמות בנושא:
עד כמה אני לא מתוקן?
לרשעים אמת משלהם
לא רוצה להיות בובה על חוט!
|
להשאיר תגובה | שלח לחבר
| הדפס
|
שייך לקטגוריה: התפתחות רוחנית, כנסים, מציאות מדומה |
בהמתנה לפגישה הראשונה פנים מול פנים
המשימה שלנו היא להגיע לתפילה אמיתית, כלומר, להבין מה באמת חסר לנו. והיא אמיתית, מפני שמתקבלת למעלה. כלומר, החיסרון מצד התחתון והחיסרון מצד העליון צריכים להיות שווים, התחתון צריך לבקש בדיוק את מה שהעליון רוצה לתת לו.
זה אומר, שאני צריך להרגיש שחסרה לי רק השפעה והבנה שרק הבורא יכול לתת לי את המילוי הזה, את כוח ההשפעה, את היכולת להשפיע, את כל התנאים. הבורא צריך לגלות בתוכי את הרצון להשפיע ואת הדרך אליו, בכך שמראה לי למי, איך ומה אני יכול להשפיע.
כל המערכת הזאת של ההתקשרות נקראת "תורה", ובה נכללים גם האור וגם היכולת שלנו להשפיע. אבל עד אז אני חייב לעבוד וקודם כל לבדוק מה אני רוצה, אילו רצונות קיימים בתוכי, עד כמה הם כולם בעל מנת לקבל לתועלת עצמית.
ואחר כך אני נכלל בסביבה הנכונה ובעזרתה אני מתחיל בהדרגה להשתנות. אני כבר מתחיל לשמוע שהעולם הרוחני אינו מיועד להנאה עצמית, אלא לטובת הזולת. הידע הזה נקלט בקושי רב ומתקבל בהדרגה. אני שומע על כך, אולם נדרש זמן רב כדי שאני באמת אבין את זה בשׂכל וארגיש זאת בלב.
ממודעות פשוטה ועד לביצוע ממשי בפועל קיים מרחק רב. כי אנחנו צריכים לתת יגיעה בהימצאנו באגו הטבעי שלנו כדי לבצע פעולות הפוכות לחלוטין, שמכוונות לחיבור והשפעה. אפילו שזה יהיה מלאכותי ולא לפי הרצון, בכל זאת זה נקרא "למעלה מהדעת".
אבל על איזה חומר דלק יכולה לעבוד המכונה שלי, כלומר למען איזה שכר? כי אני הרי לא יכול לעבוד למען זה שלאחרים יהיה טוב יותר, אני לא רואה בכך תועלת ואיני יכול להזיז אפילו אצבע למען זה, איני יכול לבצע פעולה הכי קטנה. הטבע שלי לא עובד על אנרגיה של השפעה. אני לא מרגיש רצון של מישהו אחר כאילו הוא שלי, בכזאת צורה שאוכל למלא אותו ולהרגיש שכאילו מתמלא בעצמי.
אני לא מרגיש בינתיים מכל זה שום דבר, לכן האחרים כאילו אינם קיימים עבורי. למלא את הזולת זה מנוגד לאינטרסים שלי. לכן אני פועל באופן מכאני, כאילו שאני משפיע להם ומתחבר איתם. אך למעשה אני עושה זאת לתועלת עצמית.
אבל אני מבין שזו היא הדרך שעליה נאמר: "יגעת ומצאת!". אני נותן יגיעה, ובינתיים האור משפיע עליי ומשנה משהו בתוך הנשמה שלי. אני בהדרגה מתחיל להרגיש את גדלות הבורא וחשיבות הסביבה, אבל לייצוב יחס כזה בתוך האדם נדרשות שנים.
אני מתקדם, ובתחילה מבין שהשפעה זה דבר טוב לתועלת שלי, ובהדרגה אני מתחיל לתפוס את חשיבות תכונת ההשפעה עצמה. בדרך הזאת ישנן עליות וירידות. פעם אני מעריך יותר את ההשפעה עצמה, ופעם רוצה לנצל אותה לתועלת עצמית, ליהנות מזה שמתייחס לדרך הזאת. ולפעמים אני בכלל לא חושב עליה, אלא רק על קבלה, ואז תוהה על כך שאני מבזבז זמן ונמצא בספק בקשר לכל הדרך. כך אני מתקדם, בעוברי את כל המצבים האלה.
מטרת ההתקדמות היא להביא אותי לתפילה האמיתית. את כל המרכיבים של התפילה הזאת אני מקבל מהסביבה. באדם עצמו אין שום דבר שהיה יכול להביאו להשגה הרוחנית. הוא זקוק למורה שכל הזמן יוביל אותו, הוא זקוק לקבוצה שבה הוא מממש את כל התהליך הזה, הוא זקוק לספרים שדרכם הוא מקבל את המאור המחזיר למוטב.
שלושת המרכיבים הללו בכלל לא שייכים לרצון לקבל שלנו ולחיים הגשמיים. צריך לארגן אותם כך כדי שבעזרתם אוכל להשיג את חשיבותה של התכונה הרוחנית עצמה.
זה אפשרי רק על ידי האור. איך אני יכול באופן אחר להעריך את מה שלא מביא לי שום תועלת אישית, אלא רק דורש ממני להשקיע מאמצים ועוד לשמוח מהאפשרות הזאת. אבל האור בהדרגה מנקה אותי ונותן לי כזאת יכולת, ואז אני מתחיל להעריך את הקשר עם הרוחניות, כלומר, עם הבורא.
אז אני משיג חיסרון אמיתי, שהוא בעל כוח גדול מאוד, עד כמה שנדרש. וחוץ מזה, האמיתות שלו מוכחת בכך שהבורא מקבל אותו ומשיב לבקשתי. כך אנחנו נפגשים איתו בפעם הראשונה "פנים מול פנים", החיסרון של הבורא מתחבר עם החיסרון של הנברא.
זה אומר, שהבורא מתגלה ואז האדם עולה מעל לאגו שלו ומתחיל לעבוד בעל מנת להשפיע. וכל התהליך הזה מתחלק לשני שלבים. השלב הראשון, הוא ההכנה לתפילה אמיתית. וברגע שאנחנו משיגים אותה, אז מתחילים להתקדם איתה בכך שמגלים יותר ויותר חיסרון. אבל כבר מאותו הרגע שבו אנחנו רוכשים את החיסרון האמיתי הזה, מתחילה ההשגה שלנו של הבורא.
מתוך שיעור על מאמרו של רב"ש, 24.04.2012
ידיעות קודמות בנושא:
היחיד שיעזור לי
השער האחרון
תפילה והודיה
|
להשאיר תגובה | שלח לחבר
| הדפס
|
שייך לקטגוריה: התפתחות רוחנית, שיעור הקבלה היומי |
לקריאת כל התגובות
קבלת עדכונים בדוא"ל
עדכוני rss
רדיו קבלה
הבלוגים שלי
הבלוג בסלולר