איך לבקש אור?
שאלה: אני מנסה לבקש אור דרך החיבור בקבוצה. אבל איך בדיוק לבקש?
תשובתי: לבקש חיבור. אנחנו אף פעם לא יודעים איך לבקש אור, לא יודעים איך להתפלל. כל הפנייה לעליון היא דרישה מדויקת. כל מה שאדם צריך לברר זה, מה הוא רוצה מהעליון. אפילו אם אתה רוצה את הדברים הגרועים ביותר, תפנה אותם כלפי העליון. אם אתה מפנה אותם לעליון, אתה בהדרגה מתחיל לתקן את הבקשה שלך ליותר ויותר נכונה.
זה נקרא "בירורים", כמו כל סולם המדרגות. אנחנו מתחילים מכך שרוצים "לבלוע" את כולם. אז תיפנה עם זה, תהיה עקבי, ובזכות המאור המחזיר למוטב אתה תבין מה זה טוב, והכול ישתנה. אל תחשוב שעל ידי הבקשה שלך אתה כבר צריך להיות צדיק. אבל תיפנה!
כך אנחנו גם מתחילים את החיים שלנו בעולם הזה. תסתכל על תינוק, איזה מלוכלך הוא נולד לאוויר העולם, איך מלכלך את החיתולים. אבל נאמר: "תבוא האם ותקנח את בנה".
תעשה רק את מה שאתה מסוגל, אך בקביעות, כל הזמן! ואז אתה תתקדם! והטיפול של העליון יכול להיות רך ועדין או יותר קפדני וחריף. אבל רק כך מתרחשים השינויים בתחתון. העיקר הוא להמשיך.
מתוך שיעור על ספר הזוהר, 15.05.2012
ידיעות קודמות בנושא:
במה לשחד את הלב של העליון?
מכתב מספר מאה
התפילה שגדֵלה בסתר בתוך הלב
להשאיר תגובה | שלח לחבר
|  הדפס
|
שייך לקטגוריה: התפתחות רוחנית, קבוצה, שיעור הקבלה היומי |
"מסך", זה פשוט...
מתוך סדנה מהכנס בניו-ג'רזי
שאלה: האם אדם בודד יכול לקבל "מסך" נגד האגו, או שאפשר לרכוש אותו רק דרך הקבוצה? או שהבורא, הוא היחיד שיכול לתת לנו "מסך"?
תשובתי: האור מגיע דרך הקבוצה לפי הבקשה שלי ובונה בי "מסך", שעוזר לי להתעלות מעל לאגו שלי ולהתחבר עם הקבוצה. ה"מסך", הוא המקשר ביני לבין הקבוצה או ביני לבין הבורא, שזה אותו הדבר. הוא עוזר לי להתעלות מעל לאגו, ובזה שאני מתעלה מעל עצמי, אני מתחבר עם האור, עם הבורא, עם מהות הקבוצה, שמתגלה במרכזה.
חוץ מ"מסך" אנחנו לא צריכים כלום. ישנו הרצון שלי וישנה הקבוצה, שבתוכה נמצא האור והבורא, וה"מסך" עוזר לי להתחבר איתם. וכך אני נכנס לעולם הרוחני, למרכז הקבוצה.
מתוך סדנה מס' 4 בכנס בניו ג'רזי, 13.05.2012
ידיעות קודמות בנושא:
להפוך את הרע לטוב
קבוצת בוני הבמה
למי שייך המסך?
|
להשאיר תגובה | שלח לחבר
| הדפס
|
שייך לקטגוריה: התפתחות רוחנית, כנסים, קבוצה |
להחזיק את הקשר בין הלבבות
מתוך השיעור מניו-ג'רזי
בעל הסולם, "שמעתי", מאמר כה', דברים היוצאים מהלב: "ענין "דברים היוצאים מן הלב, נכנסים ללב."
... והענין הוא, שבזמן שהאדם שומע את הדברי תורה מרבו, תיכף מסכים לדעת רבו, ומקבל על עצמו לקיים דברי רבו בלב ונפש. אלא אח"כ, כשיוצא לאויר העולם, אז הוא רואה וחומד ומתדבק ברצונות הרבים המשוטטים בעולם... ואז הוא בוחר במחשבותיהם הזרות, ובתשוקות, ובתאוות הנמאסות, מה שהם זרים לרוח התורה. ואז אין לו שום כח, שיוכל להכריע את הכלל."
במהלך ביקורי הנוכחי ביבשת אמריקה רבים אומרים לי: "כשהיינו שומעים אותך בצורה וירטואלית היו לנו שאלות רבות, אך לאחר שהגעת אפילו אין לנו מה לשאול". מה העניין כאן?
כשאתה נמצא ליד המשפיע הוא לוקח אותך תחת חסותו, הוא מכסה אותך בהשפעה שלו. בסופו של דבר, רצונות התלמיד הופכים להיות מנוטרלים, הם מתמלאים בהארת ה"אור המקיף", והוא לא מרגיש צורך במשהו. ולכן אין לו שאלות.
אני חוויתי את אותן הבעיות ליד המורה שלי, הרב"ש. אבל אני הייתי עקשן יותר במקצת ואולי גם חוצפן, הייתי רושם את שאלותיי מראש ולאחר מכן שאלתי אותן, אף על פי שבאותו הזמן הם כבר איבדו עבורי את הרלוונטיות. הרי האדם משתנה בכל רגע ולכן אני שאלתי כאילו בשביל מישהו אחר, אך בשביל עצמי הקודם. בזכות זה אני באמת הייתי מצליח לברר נושאים שונים.
כך או אחרת כשהתלמיד נמצא ליד המורה הוא נכנס תחת השפעתו ומתבטל. ומתי הוא ילמד להתקדם בצורה עצמאית בתנאי חסות תמידית?
בשביל זה יש לאדם את אותן השעות שהוא מבלה לא ליד המורה – בעבודה, במשפחה וכו'. האם גם באותם הרגעים אני יכול להסכים עם המורה, להתחבר אליו באותו האופן כמו בנוכחותו? אם לא, צריך למדוד באיזו מידה אני מושפע מהעולם החיצוני. הרי זה הסימן לחוסר אמונה, חוסר הרצונות להשפיע.
הבעיה כאן היא בבניית עצמי. איך אחזיק את עצמי כשהמורה לא נמצא לידי? השאלה הזאת עומדת בצורה חדה בפני התלמיד במיוחד כשהמורה מסתלק: הייתי מקבל דרכו השפעה רוחנית, הייתי קרוב אליו, הוא היה הקשר שלי עם העולם העליון – ולפתע הצינור הזה נעלם. מה עושים עכשיו?
העניין כאן הוא לא בקשר הפיזי אלא דווקא בקשר הרוחני שלמענו אנחנו נמצאים יחד. ולכן צריך ללמוד לשמור על הקשר הזה אפילו כשהמורה שלי, ה"מתאם" הרוחני, לא נמצא בקרבה.
עבודה כזאת אפשרית רק בקבוצה: כשאנחנו מתאחדים זה עם זה, החברים רוצים ליצור לעצמם כלי שבו יתגלה האור העליון – לפחות הארה קטנה. אז הם יכולים להיות ניזונים מהכוח הכללי שמתגלה ביניהם ולהתמודד עם כל הבעיות, עם כל המחשבות שהעולם החיצוני משדר להם.
בעיקרון קיימים רק שני כוחות:
- כוח חיצוני, חומרי, שמשפיע וממלא את האדם.
- כוח רוחני, שהוא מקבל או מהמורה או מהקבוצה.
אחד מן השניים. ולכן כשאנחנו לא נמצאים בסביבת הקבוצה ובקרבת המורה, אנחנו כל הזמן צריכים לבדוק האם אנחנו מושפעים מהעולם החיצוני?
בשביל החדשים אין זו אפילו שאלה, כשהם יוצאים מהשיעור הם נכנסים ל"מציאות אחרת". אילו רצונות משוטטים במקומות שאליהם הם מגיעים? למה הם נמשכים: לכסף, לכבוד, לשליטה? לבתים מפוארים? לבילויים אופנתיים? הם נדבקים מהרצונות האלו והופכים להיות חסרי כל שליטה על עצמם והם חושבים שאלה המחשבות והרצונות שלהם.
צריכים להיות מודעים לכך ולהבין, שכאן טמונה הבדיקה: באיזו מידה אני בטוח בעצמי מבחינה רוחנית, באיזו מידה אני קשור עם המורה ועם הקבוצה? הקשר הזה לא נמדד במרחק ולא תלוי בכך שהמורה נמצא בעולם הזה או שהוא כבר הלך לעולם האמת. אם החוט מתוח, הוא תומך באדם בלי שום בעיה, היכן שיימצא.
ולכן אנחנו צריכים כל הזמן לבדוק את עצמנו - אילו מחשבות ורצונות ממלאים את הרגשות ואת השכל שלנו? מכאן אנחנו רואים באיזו מידה חסרה לנו האמונה, כלומר כוח ההשפעה – וזה מזריע בנו דאגה על מה שיהיה בעתיד. הרי, אם בגלל ניתוק קצר מהמורה קבוצת התלמידים מאבדת את היסוד להתקדמות הרוחנית, זה סימן שהקבוצה אינה קיימת. במקרה כזה התלמידים לא נאחזים במורה אלא הוא משפיע עליהם רק בגלל שהם נמצאים לידו, בשליטתו, אך לא בגלל שהם שומרים על הקשר איתו ולא בגלל שהם שומרים על הקשר זה עם זה.
חייבים כל הזמן לבדוק - האם אנחנו הולכים בדרך הנכונה, ללא תלות במצבים שלנו? האם אנחנו שומרים על הקשר הנכון? מה שלא נחווה – עליות וירידות – האם הם כולם מכוונים לאותו הכיוון? הרי לא אנחנו קובעים את שלבי הדרך, אבל אנחנו צריכים להחזיק ללא שינוי כלשהו באותו הכיוון, באותה המטרה, באותו האיחוד בינינו.
"דברים היוצאים מן הלב, נכנסים ללב" – בלי תלות במקום ההימצאות. כך זה צריך להיות ולזה אנחנו צריכים לשאוף.
מתוך השיעור מספר "שמעתי", 09.05.12
ידיעות קודמות בנושא:
הבורא הוא המורה
דברים היוצאים מן הלב, נכנסים אל הלב
מדוע איני שומע את מה שהמורה אומר?
|
להשאיר תגובה | שלח לחבר
| הדפס
|
שייך לקטגוריה: התפתחות רוחנית, כנסים, קבוצה, שיעור הקבלה היומי |
עבודה קשה נגד האגו
כנס ברזיל שיעור מס' 1
מלכתחילה בעולם אין סוף היינו מאוחדים כאחד, בדומה לגוף אחד שבו כל החלקים זקוקים זה לזה ותלויים זה בזה בצורה טוטאלית. ובהשתלשלות שלנו מאין סוף לעולם שלנו הגענו להיות מפורדים בצורה מוחלטת, כיוון שאת כל המרחב בינינו מילא האגו, שדוחה אותנו זה מזה.
האגו הזה כל הזמן גדל ולכן במהלך ההיסטוריה אנחנו מרגישים את עצמנו יותר ויותר לא מתוקנים. אך מגיע הרגע שבו גדילתו מסתיימת והוא מגיע לשביעה מסוימת. לכן, בימינו משתלטת על האנשים האכזבה, הייאוש, הדיכאון הופך למחלה הנפוצה ביותר בעולם.
האדם מאבד את המשמעות לחייו. קודם הוא לא היה שואל שאלות מסוג זה, הרי בתוכו כל הזמן היה גדל רצון אגואיסטי ודחף אותו קדימה. הוא כאילו הצביע: "אתה רוצה את זה, ואת זה ואת זה! אתה חייב לקבל את זה ולהיות יותר מכולם!".
אך היום מגיעים הזמנים שאנחנו כבר לא רוצים כלום. וכאן עוד מתגלה המשבר העולמי הכללי, שלא משאיר לנו ברירה מלבד לחפש על ידי מה אפשר לשנות את המצב ולהגיע לתיקון.
והתיקון הוא בכך שנעלה בחזרה לעולם אין סוף ושוב נהפוך להיות אדם אחד. אולם האיחוד הזה מושג כבר על ידי המאמצים שלנו, כלומר, בעבודה נגד האגו שלנו למען החיבור.
זוהי העבודה השנואה עלינו ביותר, שבה אנחנו לא חפצים. אני מוכן להכל, רק לא זה - רק לא להתחבר עם החברים! טוב לי לבד, זה נוח! הרי כל הטבע שלי הוא רצון ליהנות וכל מה שאני צריך זה למלא אותו. אני רוצה רק מילוי. כל אדם חושב רק כיצד לעשות יותר טוב לעצמו בכל רגע. הגוף שלנו, המוח שלנו, עובד רק להחזיק את עצמו במצב הנוח ביותר. וכך עוברים כל החיים שלנו.
כל אחד חושב רק איך לעשות לעצמו טוב יותר עכשיו ובעתיד. סביב זה מסתובבים כל החשבונות שלנו, ואנחנו לא מסוגלים לחשוב על שום דבר אחר. כל הדאגה שלי היא על הגוף שלי בלבד. יוצא, שנגזרו עליי חיי בהמה אומללה ומסכנה שבכל הכוח משתדלת להחזיק את גופה שיחיה כמה עשרות שנים ולאחר מכן ימות. ואם באמת רק בזה טמונים כל החיים, מה הטעם בהם?
לכן כל כך קשה לנו לעבוד נגד האגו שלנו. ישנה כאן בעיה פסיכולוגית גדולה המפריעה לנו שוב להתחבר עם האחרים בתנאים שבהם האגו שלנו הגיע למקסימום. ולכן באה חכמת הקבלה ומסבירה לנו כיצד לעשות זאת על ידי חיבור לקבוצה לא גדולה.
דרך הקבוצה אנחנו מתחילים למשוך לעצמנו כוח מיוחד שטמון בטבע הנקרא "המאור המחזיר למוטב". ואם אנחנו נשתדל להוציא מבפנים את הכוח הנסתר הזה, הוא יתגלה ויעשה איתנו ניסים. הוא יתקן אותנו בצורה מוחלטת, ישנה אותנו באופן כזה שנוכל להתחבר עם האחרים. ואז בין מספר חברים תתחיל להיבנות קבוצה שתהפוך למיני דגם לאנושות המתוקנת שבה יתממש החיבור שלנו.
במקום כוח האגו השלילי הקודם, המפריד בינינו במצב השבור ובעל השמות השונים: "פרעה", "המן", "בלעם", "בלק", כל ה"רשעים", כלומר, כוחות הפירוד, אנחנו נתחיל לגלות בתוך הקשר שלנו כוח חיובי עצום. זהו כוח החיבור שבא למלא את מקומם של כוחות הפירוד השליליים והוא נקרא ה"בורא".
זהו כוח ההשפעה, הכוח שהוליד אותנו והכוח שמאחד אותנו. בו אנחנו מגלים את תוכנית הבריאה ואת מטרתה.
לכן אנחנו חייבים להתאחד לקבוצה, ובזכות זה אנחנו נרגיש מצב נעלה יותר – נוכחות של כוח נסתר, עליון, הבורא שנמצא בינינו. אנחנו רק צריכים לגלות אותו! נקווה שאנחנו נרגיש את ההתעוררות הזו בתוכנו בזמן הסדנאות כתוצאה מהמאמצים שלנו להתחבר זה עם זה. זה יכול לקרות אפילו לאדם שהגיע בפעם הראשונה לכנס כזה.
מתוך שיעור מס' 1 של הכנס בברזיל, 04.05.12
ידיעות קודמות בנושא:
סיבוב גדול
לשמוח על כל הזדמנות להתחבר!
היכן היציאה מהמבוי הסתום
|
להשאיר תגובה | שלח לחבר
| הדפס
|
שייך לקטגוריה: התפתחות רוחנית, כנסים, קבוצה |
בכוחות משותפים נגד האגו האישי
מתוך השיעור מניו-ג'רזי
שאלה: כבר כמה שנים אני לומד את חכמת הקבלה, והשבוע אשתתף בפעם הראשונה בכנס. איך צריך להתכונן לאירוע הזה בלב ובשכל?
תשובתי: אין לנו מקום אחר, מקור אחר, אפשרות אחרת, לקבל כוח רוחני. קבוצה ולימוד, שיחות, הרצאות והפצה, זוהי "פרוזה" יומיומית. כמובן שגם היא מקדמת את האיחוד שלנו, אבל הכנס מהווה משהו אחר, כינוס של לבבות.
ברוחניות הכול קשור לחיבור שממנו אנחנו שואבים כוחות. כל יום אנחנו משתדלים לדבר עליו, לממש אותו, אנחנו בונים כוונות, פעם בשבוע עורכים ישיבות חברים ושיעורים מיוחדים, אבל זה לא אותם המצבים שבהם אפשר לקבל באמת כוח גדול ובעל עוצמה, שידחוף אותנו קדימה כמו הכנס.
"מלכות דאצילות" נקראת "כנסת ישראל", כי היא כונסת, מאחדת את כל הרצונות שלנו שמשתוקקים למטרה הרוחנית. בעיקרון, כנס, זה בניית אותה "מלכות דאצילות", יצירת כלי רוחני מתוקן ומאוחד. אין לזה תחליף.
לכן, בראש ובראשונה, אני ממליץ לכל אחד להשתתף בכנס ובשום פנים ואופן לא לפספס אותו. לאדם אין סיכוי אחר לקבל כוחות להתקדמות רוחנית.
חוץ מזה, מניסיון אנחנו יודעים שלאחר הכנס מגיעים זמנים לא הכי נעימים - תקופות של ירידות. והכנס דרוש כדי לאגור כוחות ולעבור את הירידות האלה ברכות, כאילו שהן אינן קיימות. אנחנו כאילו מיישרים את המתח בין שני הקטבים. את ה"פלוס" אנחנו מקבלים, בכך שמתאספים כולנו יחד ומקנים זה לזה כוח גדול, ואת ה"מינוס" כל אחד מאיתנו מקבל אישית לאחר הכנס, דווקא השליליות הזאת מפרידה, מפזרת אותנו לצדדים. אבל אני עובד מעליו בעזרת הכוח הכללי שקיבלתי מכל האחרים ובסופו של דבר מתקן אותו.
אין לי אפשרות אחרת לתקן את ה"מינוס" שלי, את האגו שלי, את ה"רעל" שלי, את "מלאך המוות" שלי, את היצר הרע שלי. אני יכול להיות חדור מהעלייה הכללית ובעזרתה לתקן את הירידה הפרטית שלי. אותו הדבר מתרחש גם בשיעורים ובישיבות החברים, אבל הכנסים, אלה הזדמנויות חסרות תקדים לשאוב כוחות מהחברים, לתקן בתוכנו את הרע הפרטי, להתאחד, ולשמור על הקשר היחידי עם כולם, בכך שאני משתדל להשפיע להם. וכך אנחנו הולכים קדימה.
היו לנו כנסים שאחריהם לא הרגשנו ירידות מיוחדות. אבל בזמן האחרון התחלנו "לרדת" באמת, ועכשיו אנחנו כבר מבינים שאין כאן שום דבר מלאכותי. זה הכרחי לקיום, אחרת אנחנו "נמות" רוחנית.
הגיע הזמן שבו כל הכנסים שלנו מיועדים לאגירת כוחות, שמאפשרים לנו אחר כך להיתקן. אני לא נוסע כדי להשתעשע ולשמוח, לשמוע שיעורים וקונצרטים יחד עם כולם. לא, אני זקוק לחיבור הזה, כדי שמייד אחר כך אוכל לתקן את היצר הרע שלי שמעורר בתוכי את כוחות הפירוד.
זאת הסיבה מדוע כל כך חשוב להגיע לכנס וכל כך חשוב אחריו לשמור על קשר מקסימלי בינינו, בכך שמשתדלים להרגיש את אותה הבקשה. אם לאחר הכנס, המלא במתח, אנו ניקרע על ידי הניגודים, אני בכל זאת יכול לעבור בצורה חלקה את השלב הזה, בכך ששומר על הכוח שהתקבל מכולם ואני מחזיק את עצמי בקבוצה. כאשר אני מרגיש ירידה אני מתעלה מעליה, אז ה"פלוס" וה"מינוס" מתמזגים לאחד שלם: מופיע בי היצר הרע, רצון אגואיסטי גדול ומעליו שורה ה"מסך", כוח האיחוד שאותו רכשתי.
נקווה שדווקא באופן כזה אנחנו משתמשים בכנסים שלנו.
מתוך שיעור על מאמר מספר "שמעתי" בארה"ב, 9.05.2012
ידיעות קודמות בנושא:
המדרגה ההכרחית
גלי הכנס שוטפים את כל הלכלוך
יחדיו נעלה גבוה יותר!
|
להשאיר תגובה | שלח לחבר
| הדפס
|
שייך לקטגוריה: התפתחות רוחנית, כנסים, קבוצה |
בוני המציאות החדשה
מתוך השיעור מניו-ג'רזי
שאלה: אם הבורא מתגלה בינינו ולא בכל אדם נפרד, אז איך זה בכל זאת יוצא, שכל אחד מרגיש את השדה הזה של הכוח האחד?
תשובתי: רוחניות, זו השפעה. השפעה, זה מה שמתגלה מחוץ לכל אדם ולא בתוכו. בתוכנו אנחנו יכולים להרגיש רק את מה שמרגישים עכשיו, תמונה שאותה אנחנו מכנים "העולם הזה".
יוצא, שאם אני רוצה לגלות משהו מעל לקיום הגשמי שלי, מחוץ לֵמה שמתרחש בתוך הגוף הבהמי שלי, אני צריך לבנות גוף אחר, חדש. הגוף הזה הוא - חיבור בין בני אדם. מאחר וגם הם נבראו מגופים בהמיים, אז אנחנו בונים בינינו גוף חדש, שנוצר בינינו, ובו מרגישים את המציאות החוץ גופית שלנו. והמציאות הזאת נקראת "העולם הרוחני", או המציאות העליונה, מפני ששם נמצאים כל הכוחות, כל התכונות, תוכנית הבריאה, המטרה שלה. הכול נמצא שם, בינינו. השדה הזה, הכוח העליון שמנהל אותנו, והוא נקרא "אור", "בורא", "אלוקים", והרבה שמות אחרים.
לכן אין לנו ברירה, אלא רק לבנות חיבור בינינו. בכך שאנחנו משתוקקים לחיבור הזה, אפילו באופן אגואיסטי, אנחנו מעוררים מתוכו על עצמנו איזו השפעה ומתחילים להרגיש אותה במדרגה שנקראת "לא לשמה". אחר כך זה יותר ויותר משפיע עלינו, ואנחנו מתחילים להרגיש אותה במדרגה הרוחנית הראשונה, ואחר כך בעוצמה יותר ויותר חזקה. עוצמת החיבור שלנו קובעת את כוחו של המאור המחזיר למוטב, ההרגשה של ההשפעה שמתגלה. אבל כל זה מתגלה בינינו.
זאת היא העבודה שלנו. אנחנו רק צריכים להשתדל כל הזמן לתאר לעצמנו את המצב הזה בצורה כמה שיותר אמיתית, ממשית, ולצרף אליו את כל מה שידוע לנו מהמדע, מהפסיכולוגיה, מהיחסים בינינו. ואתם תראו עד כמה זה נכון. פתאום הכול יתחבר.
מתוך שיעור על מאמר מספר "שמעתי" בארה"ב, 10.05.2012
ידיעות קודמות בנושא:
סדנה עם הבורא
דרישה משותפת
לשמח את הבורא
|
להשאיר תגובה | שלח לחבר
| הדפס
|
שייך לקטגוריה: התפתחות רוחנית, כנסים, קבוצה |
היום כל הדרכים מובילות לניו ג'רזי
מתוך השיעור מניו-ג'רזי
שאלה: האם יש הבדל אם אתה רואה את הכנס מהבית על מסך המחשב, או מגיע ישירות לכנס עצמו? האם אדם מקבל איזו תוספת מזה שהוא נמצא פיזית בכנס?
תשובתי: אתם וודאי יודעים, שבמאה ה- 19 בקרב אנשים עשירים היה נהוג לרכוש מקום אישי או מקום ביציע באופרה או בתיאטרון. ואם אדם היה רוצה לשמוע אָרִיַה (Aria) אהובה באופרה, הוא היה יכול להגיע ל- 15 הדקות האלה, לקבל תענוג ולחזור הביתה. בזמנו לא היו טייפים להקלטה, שום סוגי הקלטה אחרים, ואדם היה נאלץ להגיע לתיאטרון או לאופרה ולשמוע סימפוניה או לראות הצגה.
מאוחר יותר הומצאו הטייפים, הטלוויזיות, אז מדוע התיאטראות עדיין לא נסגרו? למשל, עלות הכרטיס לאופרה האיטלקית, כדי לשמוע זמר מפורסם, הוא גבוה מאוד. פעם הלכתי לאופרה בלונדון, והמקום הכי זול ביציע העליון ביותר עלה 40 לירות סטרלינג. אבל אנשים בכל זאת ממשיכים ללכת לשם, מפני שאי אפשר להעביר את זה דרך המסך.
לחוויה שלמה צריך להימצא באותו המקום. "מקום" זהו מושג רוחני, שקיים גם כן בעולם שלנו.
ולכנס קבלי זה מתייחס במידה רבה עוד יותר, כי אנחנו הרי מתאספים כדי להתחבר! ולצורך זה לא מספיק לראות אותך במסך או לשמוע דרך המיקרופון. אם אפילו האופרה לא משאירה את אותו הרושם בהקלטה כמו במופע חי, אז מה כבר אפשר לומר על רגש האיחוד והחיבור.
כל המטרה של הכנס, היא החיבור. לזה מוקדשים כל האירועים, הסדנאות, הדיונים. זהו תהליך חי אחד ויחיד, שלא ניתן להעביר בשום צורה אחרת. לשם כך אני מוכן לנסוע לכל קבוצה, לכל נקודה על פני כדור הארץ, למרות שזאת מעמסה די גדולה עבורי. אבל אין ברירה, אני לא יכול לבצע את המשימה שלי בצורה אחרת, ואתם לא יכולים להשיג את המטרה בצורה אחרת.
ורק אם מישהו גר במקום מאוד מבודד ואין לו שום אפשרות להגיע, ובאמת אינו יכול (את זה הוא יצטרך להוכיח לבורא ולא לנו), אז ככל הנראה קיים איתו חשבון אישי מיוחד. אבל אני לא הייתי מפספס בשום אופן את ההזדמנות להשתתף בכנס.
ישנה דוגמה מאוד מפורסמת, איך איזה אדם שחי לפני שלושת אלפים שנה בנגב ועסק בחקלאות, היה מגיע ברגל פעם בשנה ללמוד בבית המדרש בירושלים. הייתה לו אפשרות להישאר ללמוד יום אחד בלבד, מפני שהדרך הייתה כל כך ארוכה, שהוא מייד היה צריך לחזור כדי להתחיל בזמן את העבודות בשדה. עד היום יש יום מיוחד בשנה, שנקרא על שמו: "בַּר בֵּי רַב דְּחַד יוֹמָא" (מארמית: "תלמיד של יום אחד") שבו כולם יושבים ולומדים.
אי אפשר ללא מגע פיזי אישי שבו אנחנו נמצאים יחד, להעביר אנרגיה מאחד לשני. לכן אנחנו קיימים בעולם הזה! העולם הזה מיוחד בכך, שמאחר וכולנו אגואיסטים, רק בדרך כזאת אנחנו יכולים להתחיל את הקשר בינינו.
כי אנחנו הרי עדיין לא מחוברים בקשר רוחני. ולכן ניתנה לנו עוד מדרגה אחת יותר נמוכה, שנקראת "העולם הזה", מציאות מדומה שבו נולד החיבור שלנו. ובהמשך הוא כבר ממשיך לגדול ברוחניות.
זה כמו פרח שלא צומח עד שהגרעין לא נרקב באדמה וממנו מתחיל לצמוח נבט, שהופך לפרח. כך גם אנחנו צריכים להתחיל את הקשר שלנו. ולמרות שאנחנו נמצאים בעולם אגואיסטי, הזרע שלנו צריך להירקב בקרקע האגואיסטית הזאת וממנו יצמח נבט חדש.
אבל השלב המקדים הזה, כזה קשר פיזי בינינו, הוא הכרחי ולכן קיים כל העולם הזה.
אני חושב, שלאחר מילים כאלה, צריך להתרחש "פיצוץ" וכל מי שעדיין לא נרשם, שירוץ מייד ויירשם לכנס. אני במקום אדם שחי באמריקה, לא הייתי נשאר בבית...
אתם יכולים להתקין לעצמכם טלוויזיה עם המסך הגדול ביותר, ליצור את התנאים הנוחים והאידיאליים, לקחת חופש כדי שאף אחד לא יפריע לכם להסתכל, אך בכל זאת זה לא ייתן לכם קשר ממשי. אתם תפספסו את העיקר, את ההרגשה הפנימית, ותראו רק את התמונה החיצונית.
מתוך שיעור על מאמר מספר "שמעתי" בארה"ב, 09.05.2012
ידיעות קודמות בנושא:
קצת פחות חוסר החלטיות
המדרגה ההכרחית
בשביל מה אנחנו נוסעים לכנס?
|
להשאיר תגובה | שלח לחבר
| הדפס
|
שייך לקטגוריה: התפתחות רוחנית, כנסים, קבוצה, שיעור הקבלה היומי |
רצף נצחי
שאלה: איך אפשר לוודא שהקשר שלנו בקבוצה מספיק לעבודה שאותה אנחנו רוצים לממש?
תשובתי: אתם יכולים לגלות את זה בפועל - אם למרות החיכוכים בכל זאת משתדלים להתחבר ולעבוד יחד. אז אתם פועלים בשני מישורים: למטה המחלוקות, השנאה, הדחייה, חוסר ההבנה, במילים אחרות, האגו שמפריד בינינו. ולמעלה, אתם להיפך, מתחברים באהבה.
בזה ששומרים על שתי השכבות האלה, אתם כל הזמן עולים יותר ויותר גבוה בשתיהן: האגו גדל מעל לאהבה ואתם שונאים זה את זה, ואחר כך האהבה מתעלה מעל לאגו, וכך שוב ושוב, בדומה לכך שאנחנו הולכים על שתי הרגליים. החיובי והשלילי כל הזמן מחליפים זה את זה, כמו בליעה ופליטה, כל החיים בנויים על הרצף הזה, ואי אפשר להתקדם קדימה בצורה אחרת.
אבל אם השנאה שגדלה מדכאת את האהבה ואתם מסכימים עם זה, אז הקשר ביניכם נקרע והקבוצה נהרסת. ולכן, תמיד צריך לזכור מה שאמר הבורא: "בראתי יצר הרע". הוא כל הזמן מחדש את האגו שלכם, כדי שאתם כל הזמן תתעלו מעליו ליצר הטוב.
אך מהיכן אני יכול לקחת אותו? תבקש מהבורא.
כך אתה מתקשר אליו שוב ושוב. הוא מחזק את האהבה העצמית שלך דווקא כדי שאתה תמתח את הקשר ותבקש עזרה. התהליך הזה חייב להיות ברור כאור השמש. רק כך אנחנו מתקדמים בקבוצה, אחרת מצפה לנו קריסה.
מתוך שיעור מס' 5 מכנס ברזיל, 05.05.2012
ידיעות קודמות בנושא:
סירוב עם אמירה נסתרת
שני סוגים של אגו
היחיד שיעזור לי
|
להשאיר תגובה | שלח לחבר
| הדפס
|
שייך לקטגוריה: התפתחות רוחנית, כנסים, קבוצה |
דרכה של אימא
שאלה: האם ברוחניות קיים הבדל בין גבר ואישה?
תשובתי: לא. בכל אחד מאיתנו יש שני חלקים: נשי וזכרי, ואיתם אנחנו הולכים קדימה.
אולם מה שנוגע לאיחוד הקבוצה, הנשמות הזכריות והנשיות שונות מעט בגישתן. הנשים מתאחדות במידת כוחן, ואילו הגברים חייבים להתאחד ולהתחבר בכל ליבם, בקשרי אחים חזקים ביותר.
כאן כל העניין הוא בייחודיות הנשמה: נשמה זכרית שייכת יותר לגלגלתא ועיניים והנשית שייכת לאח"פ. אבל גם אלה וגם אלה צריכים להשיג את המדרגה העליונה ביותר, ובדרך הנשית אין שום מכשולים מיוחדים.
אני מאוד ממליץ ומבקש מהנשים - תדאגו לגברים, תדחפו אותם לאיחוד ולחיבור, תעמדו כטבעת סביבם כדי למנוע מהם נסיגה. כי הגבר הרי נשאר ילד כל חייו, אין לו את מנגנון הלידה והדאגה לאחרים. הוא אינו משתנה, רק גדל במימדים.
מצד שני, האישה, כשהיא הופכת להיות אימא, היא עוברת שינויים הורמונליים רציניים. כך או אחרת, בה טמון אותו הפוטנציאל, אותה ההשתוקקות, אותה ההבנה. ולכן היא יותר מחוברת לחיים, לטבע, היא יותר הגיונית, יותר מציאותית. העליות והירידות נוגעות בה פחות מאשר בגבר, כי הגוף שלה "בולע" באופן רגיל את המכות האלה.
זאת הסיבה מדוע נשים צריכות לעזור לגברים, ועל כך מדובר רבות בחכמת הקבלה. ללא העזרה הנשית, הגברים לא ישיגו את המטרה. לכן, תשמרו עליהם כמו שאמהות שומרות על תינוקיהן.
מתוך שיעור מס' 5 מכנס ברזיל, 05.05.2012
ידיעות קודמות בנושא:
הכוח הנשי והגברי הם תנאי להתעלות הרוחנית
הכול מתחיל מהאישה
בזכות הרצון הנשי
|
להשאיר תגובה | שלח לחבר
| הדפס
|
שייך לקטגוריה: התפתחות רוחנית, כנסים, נשים, קבוצה |
לשמוח על כל הזדמנות להתחבר!
בכך שאנחנו פועלים נגד האגו שלנו ויותר מתחברים, אנחנו עוברים 125 מדרגות של עלייה שמתחלקות ל"ספירות", "פרצופים", "עולמות". ככל שאנחנו מתחברים חזק יותר, כך יותר חזק מרגישים את הכוח הפנימי שמחבר אותנו יחד, והוא נקרא ה"בורא". וכך אנחנו עולים לעולם אין סוף, בעוברנו דרך חמישה עולמות: עשיה, יצירה, בריאה, אצילות ואדם קדמון. אנחנו לומדים על כל המצבים האלה בחכמת הקבלה ומגלמים אותם באופן מעשי בתוכנו.
כדי להפוך את המימוש הזה ליותר יעיל אנחנו עורכים כנסים. וזה ממש טוב מאוד שבאולם נוכחים אנשים שהגיעו ממדינות שונות, שלא מכירים זה את זה, גברים, נשים, תלמידים ותיקים שכבר לומדים כמה שנים, וגם כאלה שלראשונה שמעו על חכמת הקבלה וכאילו "במקרה" הגיעו למפגש הזה. החיבור אפשרי בין כולם ולא דורש הכנה מוקדמת!
אם אנחנו מנסים להתחבר באופן מעשי, אז מתחילים להרגיש איך שמשהו מתרחש בפנים, בינינו מתחיל להתגלות כוח מיוחד שכאילו לא היה קיים קודם לכן, שאותו אנחנו לא הרגשנו. הכוח הזה לא מתגלה בעולם שלנו, אלא רק כאשר אנחנו מתחילים לעבוד, בכך שמבצעים במדויק את עצות המקובלים ואז מגלים מבפנים את כוח החיבור.
לכן המקובלים תמיד שמחו על כל הזדמנות להתחבר, כי הבינו שדווקא בזכות פעולה כזאת אפשר להשיג תיקון ולראות את המציאות הרוחנית שנמצאת מעלינו, לגלות את הכוח שמנהל אותנו ומוביל לאיזו שהיא מטרה.
רק כך אנחנו יכולים להסתכל על עצמנו מלמעלה, כעל כאלה שקיימים בגופים גשמיים, ולגלות עולמות עליונים, כלומר את אותם המצבים שקיימים מעל העולם הזה. לראות, שהעולם הזה הוא מדומה, לקבל תכונות חדשות, חושים חדשים, שמאפשרים לראות את המימד הרוחני העליון שמתעלה מעל העולם הגשמי, ולהתקיים בו זמנית בשני העולמות. עד לכזו מידה שהאדם מתחיל להרגיש נצחיות ושלמות וכלל לא מפחד מהמוות.
הוא בכלל לא ירגיש שהגוף שלו מת, כפי שלא מרגיש כאב בזמן שמסתפר או גוזר ציפורניים. כי הגוף הגשמי שייך לדרגת ה"חי" ואילו השערות והציפורניים שייכות לדרגת ה"צומח", כלומר בדרגה אחת נמוכה יותר. לכן אם אנחנו עולים למדרגה יותר עליונה, שנקראת דרגת ה"אדם" ומסמלת חיבור בינינו, אז אנחנו מפסיקים לדאוג לאובדן של הגוף הבהמי. הגוף יכול לחיות או למות, ואנחנו באותו הזמן קיימים במדרגת קיום עליונה יותר, שאותה השגנו.
ולזה אנחנו צריכים להגיע, זאת המטרת של חכמת הקבלה: להעלות את האדם למדרגה הבאה, לקיום נצחי, כדי שלא יחיה חיים של הגוף הבהמי אלא חיים של הנשמה. והנשמה, זו אותה ההרגשה שנוצרת בתוך החיבור שלנו. כלומר מטרת כל ההסברים האלה היא השגת הפעולה היחידה - החיבור.
ואת פעולת החיבור הזאת אנחנו יוצרים בכנסים, כדי שדרך החיבור הזה, כחלק קטן של התיקון הכללי, נרגיש את החיים הרוחניים. באופן כזה, אנחנו יוצרים מערכת יחידה של אדם הראשון, בזה שמתחברים כחלקים שלו, ומגלים את החיים הרוחניים שבהם חיה המערכת העליונה, הנשמה הכללית.
מתוך שיעור מס' 1 בכנס ברזיל, 04.05.2012
ידיעות קודמות בנושא:
לקפוץ מתוך העור
"התרופה נגד המוות"
חיים נצחיים – בינינו
|
להשאיר תגובה | שלח לחבר
| הדפס
|
שייך לקטגוריה: התפתחות רוחנית, כנסים, קבוצה |
החיבור הוא תמיד לטובה
חוות דעתו של הפרופסור לביולוגיה, מארק פיידג'ל: המין האנושי מתמודד עם בעיות הישרדות לאורך מאות שנים, אולם בני האדם הצליחו להתגבר על האתגרים הללו על ידי חיבור בקבוצות גדולות שפיתחו את הכישורים השכליים שלהם עד לרמה הנוכחית. האנשים לומדים בצורה הטובה ביותר דרך חיקוי. החיבור לקבוצות גדולות גרם לצמיחה אמיתית בלימוד החברתי והביא לעיצוב של החברה, הטכנולוגיה ותרבות.
עם זאת, הרוח השיתופית לא עשתה את בני האדם יותר אלטרואיסטים. כבני אדם אנחנו רוצים להתחבר רק עם מי שאנחנו בוטחים בהם, ושמעשיהם, לפי הערכתנו, יהיו דומים לשלנו. יתכן שאלפי שפות שונות קיימות בעולם, מפני שאנחנו נוטים לחזק את הביטחון בחוגים החברתיים שלנו, אבל שואפים לבלבל את האחרים. עד כמה שהשפה אפשרה לנו לשמור ולהעביר תרבויות מסוימות, באותה המידה היא גם הפרידה בינינו ואפילו שמרה עלינו מפני זרים.
הערתי: לכן, דווקא היום מתעורר הצורך בשפה, בתרבות משותפת, בגלל האינטגרליות של הקהילה העולמית. אך בכל מקרה, החיבור הוביל להתפתחות אבולוציונית, כמותית או איכותית.
ידיעות קודמות בנושא:
להתחבר כדי לשרוד
האיחוד הוא ההצלה של האנושות
הצורך הבלתי נמנע באהבה
|
להשאיר תגובה | שלח לחבר
| הדפס
|
שייך לקטגוריה: משבר עולמי |
סירוב עם אמירה נסתרת
הקבוצה קיימת כדי לגלות את הבורא, את הכוח שמשפיע ופועל עלינו. על ידי זה שנצמדים אליו, נתעלה מעל לקיום הגופני, נרגיש את החיים הנצחיים ונזרום בזרם האין סופי והבלתי נדלה שלהם. הגופים מתחלפים מדור לדור, ואילו אנחנו מסדירים את הקשר עם הנשמה ושורים בתוכה מאוחדים לנצח.
אפשר להשיג את זה רק בדרך של חיבור ואיחוד. ואפילו שאין בכוחנו להתלכד בעצמנו, האור העליון, הבורא, הוא שמאחד אותנו, אבל בעזרת הקבוצה אנחנו יכולים לגלות את הצורך, את הנחיצות בזה. דרוש לנו רצון גדול, נחיצות גדולה באור שיאחד אותנו. אז באילו נסיבות אנחנו נרצה את זה? דווקא במצב המפורד.
זאת הסיבה מדוע בקבוצה מתגלה השליליות: התנגשויות, פירוד, ניכור בין החברים. ואנחנו צריכים להיות מוכנים, צריכים לדעת שכל הדברים האלה מתגלים כדי שמעליהם אנחנו נסדיר את הקשר ונתאחד זה עם זה.
בסופו של דבר מצטיירת כזאת תמונה: למטה האגו מפריד בין החברים, ולמעלה אנחנו מתחברים על ידי אהבה הדדית. יחד עם זה, אחד לא מפריע לשני. אפילו שאני לא מסתדר עם החברים, אפילו שיש בינינו קונפליקטים מסיבות שונות, כל זה מתרחש ברמת האגו האנושי שמפריד בינינו. ומעליו אנחנו מותחים קשרים של אהבה.
האגו כל הזמן גדל ואנחנו צריכים להשקיע יותר ויותר מאמצים כדי להחזיק בקשר מעליו, מעל לקנאה, שנאה, תאווה, גאווה ושליטה. אני מחבק באופן פנימי את החבר למרות כל מה שיש לי נגדו.
כאן העיקר זה, שהאהבה לא תבטל את האגו, כדי ששניהם ישיגו עוצמה גדולה בהתנגדות שלהם. האגו זו ה"מלכות", והאהבה זה "כתר". אנחנו לא יודעים מראש איזה מתח, פער, צריך להיות ביניהם, אבל בסופו של דבר זה צריך להרכיב עשר ספירות ראשונות מלאות. אז אני אקבל כלי שבו אני ארגיש את העולם הרוחני, את הבורא, את האור.
זה יתרחש רק בתנאי שבתוכי כבר גדל ה"כתר", כלומר, הרצון לאהוב את החבר, מעל לשנאה הגדולה, במידה מספקת ליצירת עשר ספירות ראשונות.
ולכן את כל הבעיות ביחסים ההדדיים בינינו צריך לבחון כדחפים שדוחפים אותנו קדימה. כל "תקלה" מעידה על כך שאנחנו ראויים עכשיו להגביר את האהבה ואת הקשר בינינו. אם לאדם אין את האפשרות הזאת, את הידע הזה, את המכשיר שמאפשר למתוח קשר מעל לדחייה, אז לא מגדילים לו את האגו והוא חי חיים רגילים. רק מאיתנו האגו הגדל דורש כל הזמן להיות בקשר הדדי.
בכנס אנחנו עשינו עבודת חיבור גדולה, אנחנו הרגשנו איך זה להיות יחד, בחום ובהשתתפות הדדית. ואחר כך אנחנו נרגיש איך הרצון נחלש, איך המתח פוחת ושורה האדישות. כך גדל האגו, בכך ששואל שאלה "הגיונית": "בשביל מה לך כל זה? חגגנו מספיק...".
עבור האדם זאת הרגשה טבעית לגמרי, והוא לא מבין שכך משחקים איתו מלמעלה, בכוונה מגדילים את האגו בזה שמזמינים דחייה, אדישות ועייפות. הכול נעשה בכוונה, כדי שהאדם יתגבר על המכשולים. תשתדלו לא לשכוח את זה, תעשו לעצמכם סימן, תנסו להבחין איך הכוח היחידי שקיים מלמעלה משקר לכם ומבלבל לכם את המוח, כדי שאתם תתחילו להבין מעל למצב הרוח שלכם "מאיפה נושבת הרוח", ותגיעו אליו.
בזה שהוא דוחה אותנו, הכוח הזה רוצה שאנחנו נרצה אותו. כך גם אישה מחזרת אחרי הגבר, כאילו שלא נותנת להתקרב, דוחה אותו, כדי להצית בו את הרצון. כך גם בחכמת הקבלה המצב הזה נקרא "ריקוד": אנחנו שוב ושוב מתרחקים ומתקרבים, עד שהרצון יתחזק לעשר ספירות מלאות, ואז הבורא יתגלה לנו ואנחנו ניצמד אליו בחיבור אמיתי.
מתוך שיעור מס' 5 בכנס ברזיל, 06.05.2012
ידיעות קודמות בנושא:
שני סוגים של אגו
כיצד עובדים עם ההפרעות?
שני עולמות
|
להשאיר תגובה | שלח לחבר
| הדפס
|
שייך לקטגוריה: התפתחות רוחנית, כנסים, קבוצה |
התמזגות הקבוצות
שאלה: נניח, שבאזור אחד ישנן עשרות קבוצות שעוסקות בלימוד אינטגרלי. איך הן תתמזגנה אחר כך לאחד שלם?
תשובתי: היום, כשקיימים אמצעי תקשורת כאלה עוצמתיים, אנחנו פשוט צריכים להמציא הרבה משחקים, התחברויות הדדיות, בדומה לכל מיני הופעות טלוויזיוניות, כל מיני תוכניות "מושכות". ליצור מצב שכל מיני קבוצות שונות נפגשות ומשתפות פעולה ביניהן, האנשים בהן מתחילים להראות לנו את האפשרות לשנות זה את זה, מי מהם ובאיזו צורה ממקם את עצמו כדי לכוון בצורה מסוימת כלפי האחרים.
בעיקרון, אחר כך הקבוצות מתמוססות באופן טבעי ביניהן. הן לא נשארות לתמיד סטאטיות כמו ארגון מאובן, חברה, עיר, בית, או איחוד מימי הביניים. לא. בסופו של דבר זו תהיה חברה, שבה המון בני אדם או כולם ממש (אני מדבר על העתיד), יבינו באיזה אופן הם יכולים לבנות כל פעם מצב תחתיהם ולמען אחרים.
וכאשר הם יבינו זאת, יהיה להם ברור איך לשתף פעולה ולתקשר זה עם זה. כלומר, כל שיתוף פעולה ביניהם יהיה כזה כדי לעזור לעצמם ולאחרים להיות נכונים, מקושרים הדדית באופן מקסימלי ואינטגרלי. בכל רגע להביא את עצמם לאינטגראציה, לחיבור, עם האחרים ובאופן כזה כל הזמן להרגיש את עצמם באיחוד, שכבר יורגש ויובן על ידם כמצב אחר לחלוטין של העולם ושל עצמם.
באיחוד הזה הם ירגישו את עצמם מעל לעולם שלנו, כאילו ששוחים בתרכיז אנושי אחר, שבו קיימים חוקי התנהגות אחרים, מה שנקרא "חוקי מעבר", חוקי איחוד, שילוב.
בכך שהם תומכים זה בזה וכל הזמן נמצאים מעל לאגו שלהם, הם מתחילים להרגיש סוג אחר של מציאות.
כאשר את האדם כל הזמן מקיפים אנשים שמסכימים לכזה סוג של משחק, אז בהדרגה מתוך המשחק הזה נוצר סוג חדש לחלוטין של תקשורת ואחר כך הרגשת מרחב אחר, שבו אנחנו לא מקבלים מאחרים אלא נותנים לאחרים, עובדים בכיוון ההפוך מזה של היום.
הכיוון החדש הזה מאפשר לנו להשתחרר מהמוגבלות שלנו, אני מסתכל על כל מצב לא כמו על מצב שמאלץ אותי, שמציע לי לקחת לעצמי מבחוץ, אלא להיפך, כעל מצב שמציע לי לצאת מתוך עצמי, להפוך להיות יותר חופשי, לא לכוד בתוך עצמי, לא מוגבל. מה גם שכל השאר תומכים בי בזה. בסופו של דבר אני מגיע למצב נוח ובלתי מוגבל. הוא לא מחייב אותי לשום דבר, אלא להיפך, נותן לי אפשרות להרגיש את עצמי חופשי.
אני מדבר על כאלה יחסים בין בני אדם, שהיום אנחנו בינתיים עוד לא רואים בשום מקום, אך אם אנחנו נלמד את האנשים כאלה יחסים הדדיים, בסופו של דבר הם יימשכו למצב כזה. וכשיהיו הרבה אנשים כאלה, אז הם יתגברו על ההתנגדויות האגואיסטיות שלהם, ויצליחו לתקשר ביניהם מעל לאגו שלהם במשטר החדש וירגישו בו את המציאות העליונה. לכך צריך להביא את האנשים.
מתוך שיחה על חינוך אינטגרלי, 27.02.2012
ידיעות קודמות בנושא:
אופן בניית הקבוצות
בחירת הקבוצה
חזרה ארוכה הביתה
|
להשאיר תגובה | שלח לחבר
| הדפס
|
שייך לקטגוריה: חינוך, ילדים |
משפחה גדולה סביב שולחן עגול
אנחנו לא נוכל בשיטות הישירות לעצור את המגמה של פירוק המשפחה. אילו אמצעים שהמדינות המפותחות ישקיעו כדי לעורר את גידול הילודה, שום דבר לא יעזור.
ככל הנראה זהו חוק טבעי של ההתפתחות שלנו, וקודם כל צריך להבין, מה הטבע רוצה מאיתנו? בשביל מה הוא פיתח אותנו דור אחר דור, בכך שהעלה אותנו יותר ויותר גבוה מעל לדרגה הבהמית? אם חוסר הרצון להקים משפחה וילדים, זו הכוונה הפנימית של האדם, אז אי אפשר להיאבק בזה.
צריך רק לברר, לֵמה הטבע בכך דוחף אותנו? הטבע דורש שאנחנו נהיה מאוזנים, מקושרים, אינטגרלים, מחוברים זה עם זה, בכך שמגלה לנו את התלות הכוללת שלנו. היום כל מדינה תלויה במדינות אחרות באספקת המזון, הבגדים, החשמל, כל הדרוש לחיים.
הטבע לוחץ עלינו, בכך שמכריח להרגיש כזאת תלות מוחלטת שלנו זה בזה, כאילו שכולנו משפחה אחת.
ולמרות הרצון שלנו לברוח מהמשפחה ולהשתחרר מכל ההתחייבויות, הלחץ הכללי פועל בכיוון ההפוך. מצד אחד, הטבע כאילו נותן לנו לברוח מהמשפחה הקטנה והרגילה. ומצד שני, הוא לוחץ עלינו מכל הכיוונים, את כולנו יחד בתוך מלחציים, ומחייב להרגיש שאנחנו תלויים זה בזה.
הוא כאילו אומר, שאנחנו כבר לא משפחה קטנה, שחיה בבית אחד, אלא משפחה אחת גדולה מסביב לכל כדור הארץ. המגמה הזאת נראית לנו מוזרה מאוד, ואנחנו בינתיים לא מבינים מה היא מסמלת ואיך לחיות איתה.
אני מטייל הרבה בכל רחבי העולם ורואה שבכל המדינות מתפתחת תרבות אחת, השפה האנגלית, שהפכה לשפה בינלאומית, האנשים, המזון, הבגדים הופכים להיות זהים, העולם נעשה "עגול". מופיעה כזאת תלות, כמו במשפחה. כלומר אנחנו משנים בהדרגה את התא המשפחתי הקטן לגדול.
עוד מעט כל האנושות תתחיל להרגיש את עצמה בצורה כזאת. לזה מאוד מסייעים כלי התקשורת, האינטרנט, הרשתות החברתיות. לכן אנחנו לא יכולים להיאבק בתופעה הזאת, אפילו שהיא מתרחשת נגד הרצון שלנו. להיפך, אם אני אתנגד לתהליך הזה, אז רק אזמין על עצמי אי נעימויות, כי הטבע בכל מקרה ינצח. אנחנו נמצאים תחת מכבש ההתפתחות שמחייב אותנו להתקדם.
וככל שאני אבין טוב יותר את התוכנית של הטבע ואעזור לה בעצמי, כך אני אתקדם מהר יותר ובצורה נעימה, כמו ילד טוב ששומע להוריו.
לכן, במקום להתנגד למשבר במשפחה באופן ישיר, צריך להבין את המגמה הזאת ולראות איך אנחנו יכולים לפעול בצורה הטובה ביותר בתנאים האלה. אחרת, אנחנו בכל מקרה לא נוכל לעשות שום דבר. אם לאדם אין רצון להתחתן, אנחנו לא נוכל להכריח אותו בכוח.
נוצרת תלות אחרת לחלוטין, ואנחנו צריכים ללמוד מהטבע, לֵמה הוא מוביל אותנו. ככל הנראה הוא מוביל אותנו לחיים חדשים, למדרגת התפתחות חדשה, שאותה אנחנו עדיין לא מכירים. אם כל העולם מקושר בתלות אינטגרלית, אנחנו קודם כל חייבים לשנות את הטבע שלנו: להפסיק להיות אגואיסטים, ולקבל את כולם כמשפחה אחת גדולה, לשבת מסביב לשולחן עגול אחד.
יוצא, שעכשיו יש לי משפחה ענקית, שתלויה בי ואני תלוי בהם. וזה, ככל הנראה, כדי שאדם יוכל להתעלות במקצת ולא להסתכל פנימה לתוך המשפחה העצמית שלו, היחידה שנמצאת במיקוד שלו, אז הטבע מונע ממנו את הרצון הטבעי למשפחה. זה מה שמתרחש בימינו. יכול להיות שזה יעזור לאדם להתעלות במקצת ולהסתכל על כל העולם, בכך שיתחיל לאט לאט להבין שכל העולם הוא משפחה אחת.
מתוך שיחה מס' 19 על החיים החדשים, 02.02.2012
ידיעות קודמות בנושא:
פתיתי השלג הראשונים של החורף הדמוגרפי
חזרה ארוכה הביתה
משפחה על בסיס רוחני משותף
|
להשאיר תגובה | שלח לחבר
| הדפס
|
שייך לקטגוריה: חינוך, ילדים, טבע, על זוגיות |
קצת פחות חוסר החלטיות
שאלה: מה אנחנו יכולים להגיד לאנשים שעדיין נמצאים בספק האם להירשם לכנסים הקרובים או לא?
תשובתי: חשוב מאוד להתאחד ברמה החומרית, כדי לאחר מכן לעבור לאיחוד הנשמות. כלומר לתיקון הנשמה הכללית, שנשברה והתרסקה למיליארדי חלקים. הכנס עבור האדם הוא דבר הכרחי. אם הוא נערך באזור שלכם פעם בשנה למשל, חובתכם להשתדל להשתתף בו.
קשה להאמין שהבורא יעמיד בפני מישהו הפרעה שלא ניתן להתגבר עליה, הפרעה כזאת שהאדם לא יוכל להתמודד איתה כדי להגיע לכנס. הרי "אין עוד מלבדו". הכול מגיע מהבורא. האם האדם באמת כל כך לא רצוי עבור התיקון, שהבורא יעמיד בפניו קיר שלא מותיר תקווה ולא ישאיר לו אף דרך? אני לא יכול לתאר לעצמי דבר כזה.
פשוט בירור הסיטואציה ניתן בידי האדם עצמו. נדמה לו שבדרכו עומדים "שומרים ושוטרים" שדוחים אותו, אולם זה רק כדי שהוא יביע הכרה בנחיצות הכנס ובחשיבות המטרה. כך שכמה שפחות חוסר החלטיות. מי יודע מתי תהיה הפעם הבאה והאם היא בכלל תהיה. אני מוכן לתת לכם הכול, פשוט תבואו ואנחנו נתאחד. בכך טמון התיקון של כל הדברים השליליים שמתגלים בנו מתוך ההופכיות שלנו מהמקור.
שאלה: האם החברים שהיום נמצאים חסרי התפעלות וכוחות, יכולים להשתמש בכנס לעלייה?
תשובתי: כנס הוא מקום הריפוי. כולנו מתאחדים באופן פיזי ווירטואלי במישור העולם הזה, כדי להתגבר על עצמנו ולהגיע לאיחוד האמיתי. נכון שאנחנו עדיין לא מבינים מה זה, אבל אנחנו בכל זאת משחקים בו כילדים קטנים. כנס כזה הוא מרפא, הוא מעלה מהדרגה החומרית לדרגה הרוחנית.
כנס מייצר כוח שיכול לרפא כל דבר. צריך לראות בו מקור אנרגיה, מידע, ובמילים פשוטות יותר, גילוי האור בעולמנו. אין ציור טוב יותר של איחוד ברישום המאורעות של תיקון העולם, מאשר הכנס. ולכן אני ממליץ לכולם להשתתף בו בצורה כמה שיותר מלוכדת ומחוברת.
כבר עכשיו צריך להשקיע בהכנה וליצור מגע קרוב בצורה המקסימלית עם מקום העברתו, עם הנושא, ועם כל אותו התהליך שדרכו יעביר אותנו הכנס. קחו יחד אתכם את מי שראוי לכך ואנחנו נצליח לעלות למדרגה רוחנית. זה כמו נס יציאת מצרים, אז שיתרחש גם כאן.
מתוך שיעור על שמעתי, מאמר ח', 03.05.2012
ידיעות קודמות בנושא:
המדרגה ההכרחית
נהיה בקשר
בשביל מה אנחנו נוסעים לכנס?
|
להשאיר תגובה | שלח לחבר
| הדפס
|
שייך לקטגוריה: התפתחות רוחנית, כנסים, שיעור הקבלה היומי |
לקריאת כל התגובות
קבלת עדכונים בדוא"ל
עדכוני rss
רדיו קבלה
הבלוגים שלי
הבלוג בסלולר