מבט על הקבוצה באור האהבה
מתוך שיעור בכנס ניו-ג'רזי
שאלה: אילו מאמצים צריכה להשקיע הקבוצה כדי להשיג תיקון באותה תופת החיים, שבה חבריה מגלים את חכמת הקבלה?
תשובה: המאמצים צריכים להיות, לא לשפוט את החבר בקבוצה לפי המצבים שבהם הוא נמצא. כולנו "סמרטוטים", כמו שרב"ש היה אומר, כולנו לא מתוקנים. בכל אחד מאיתנו יש את כל החטאים והמידות הרעות.
אדם שמשיג מדרגות רוחניות גבוהות, מגלה בדרך בתוכו כאלה רצונות מגעילים ודוחים, שהוא מזדעזע איך הם בכלל יכולים להיות בתוכו. אפילו אי אפשר לתאר את זה! כי כתוצאה מהשבירה כל אחד כולל בתוכו את כל הרצונות. ולכן אסור לנו לראות את האחר כמקולקל. "כל הפוסל במומו פוסל". אם אני רואה פגם באחר, זה רק מפני שאני בעצמי מקולקל. כי אם הייתי מתוקן, אז הייתי רואה את האחר בהתאם למידת התיקון שלי, במצב מתוקן לחלוטין, מפני שכל המדרגות האלה כבר קיימות. ומה שאני רואה עכשיו זו השתקפות של האגו שלי. דווקא הוא זה שמצייר לי את התמונה הזאת.
לכן העבודה העיקרית בקבוצה היא לקבל כל חבר כמו את התינוק האהוב שלך. לא משנה מה הוא עושה - לא נותן לך מנוחה, מלכלך מסביב, שובר הכול, אבל אתה יודע שזה התינוק שלך. וכך צריך להתייחס גם לחבר. זה סימן של אהבה.
אני מדבר על חבר ומתכוון לכך, שהאדם הזה מסוגל גם להתייחס כך לאחרים ולא סתם בא ונרשם בקבוצה. עזרה הדדית היא התחשבות במצבו האישי של כל אחד.
מתוך שיעור מס' 2 בכנס בניו ג'רזי, 12.05.2012
ידיעות קודמות בנושא:
גשר של אהבה מעל התהום של האגואיזם
אל תפחד, אנחנו איתך!
את מי לשפוט ומדוע
להשאיר תגובה | שלח לחבר
|  הדפס
|
שייך לקטגוריה: התפתחות רוחנית, כנסים, קבוצה |
על כל פשעים תכסה אהבה
כיצד נוכל לתקן את עצמנו, כדי שנוכל להתקיים בצורה טובה, רגועה ובטוחה? אחרת אנחנו נישאר מחוסרי עבודה, עם משבר במשפחה ובחינוך, ועם בעיות בחיי היום-יום. הגענו למצב שבו היעדר ההבנה ההדדית וההרגשה ההדדית הפך לגורם שמסוגל לקבוע את גורלנו. כל האנושות דומה למשפחה אחת, אבל המשפחה הזאת נמצאת במצב לא טוב.
לכן אנחנו מדברים על פיוס שצריך להתבצע בעזרת הכוח השלישי. כאשר בין בני זוג מתעוררות בעיות, הם פונים לפסיכולוג מומחה. היום זה אופנתי שיהיה לבני זוג פסיכולוג פרטי שמלווה אותם באופן קבוע. הוא נפגש עם כל אחד לחוד ועם שניהם יחד, שואל שאלות, מסביר את המצב, מחייב אותם לפנות זה לזה ולפתוח את עצמם. הוא עוזר להם להבין קודם כל את עצמם, ולאחר מכן את בן הזוג.
וכך מתחיל להיות ברור לכל אחד, שאפילו אם הוא מנוגד לאחר, כדאי לו לבצע ויתורים הדדיים. ואז האחד לא מתחיל "לשפוך" את כל הטענות שלו, והשני סולח ומוותר על דברים שאינם יקרים לו במיוחד, כמו שנאמר "על כל פשעים תכסה אהבה".
אנחנו מבינים את ה"פשעים" ההדדיים שלנו. הרי כולנו אגואיסטים מטבענו ואיננו מתחשבים עם אף אחד. אבל אם ברור לנו שאין ברירה – גם במשפחה, גם בתעשייה, וגם באקולוגיה – הרי שמתוך המבוי הסתום הזה נסכים לקבל את השיטה שתעזור לנו להתחבר זה עם זה.
השיטה הזאת היא פסיכולוגית נטו: לדבר זה עם זה, כדי להכיר ולהבין יותר את אופיו של האדם או את ייחודיותו של עם שלם. לא להתבייש, לדבר בצורה פתוחה, כמו אנשים בוגרים ונבונים.
כן, אנחנו שונים, אבל מעל הפערים בינינו אנחנו צריכים להתחבר, לא ללחוץ על אף אחד ולא להאשים אף אחד בנטיותיו ותכונותיו הלא נעימות. יש אותן לכל אחד, אבל אנחנו מתעלים מעליהן ואומרים: "על כל פשעים תכסה אהבה". הפשעים קיימים, אבל בהדרגה, מתוך האהבה, אנחנו מפסיקים לשים לב אליהם!
כמו שאימא מחשיבה את הילד שלה כילד הטוב ביותר, היפה ביותר. היא אינה מסוגלת לראות בו שום דבר רע או לא ראוי, מפני שהאהבה מעוורת אותה, והיא רואה בו רק טוב. ועל אף שיש בו גם רע, היא אינה שמה לב לכך. ואילו בילד של השכן, להיפך, היא רואה את החצי השלילי ולא את החצי החיובי, מפני שכלפיו היא אינה חשה אהבה. אך אם לפתע תתעורר בה אהבה כלפיו, אז גם בו היא לא תראה את הרע, אלא רק את הטוב.
אנחנו רואים את זה מהחיים. תספר לאימא על החסרונות באופי או בהתנהגות של הילד שלה – והיא לא תסכים עם זה. או שהיא תצדיק אותו לחלוטין, או שהיא פשוט תכחיש את הכול, מפני שלמעשה היא לא רואה בבנה שום דבר רע. זה נקרא ש"על כל פשעים תכסה אהבה".
ואל הערבות ההדדית, שאותה אנחנו צריכים להשיג, מגיעים בהדרגה. אין ברירה, ואנחנו מתחילים להתבונן מרחוק וללמוד זה את זה. אבל הלימוד הזה מלכתחילה צריך להיות מכוון לבניית קשר של אהבה על פני הפערים.
כלומר, מלכתחילה אנחנו הולכים לקראת ויתורים, ואז תופיע אצלנו היכולת להתחבר גם ברמה הרגשית. וכאשר נתקרב זה לזה, העולם יהפוך למקום רגוע ובטוח. לא נפחד לתת לילדים לטייל לבד, הרי כל אדם ישגיח עליהם לא פחות טוב מאיתנו, בעוד אנחנו נדאג לאחרים. אם נחלום ונתאר לעצמנו חברה טובה, אין ספק שזאת צריכה להיות חברה שבה נשמר חוק הערבות ההדדית.
מתוך שיחה מס' 5 על החיים החדשים, 27.12.2011
ידיעות קודמות בנושא:
מדינת הערבות ההדדית
אלטרואיזם הוא חשבון מדויק
חוקי החיבור בין הנשמות
|
להשאיר תגובה | שלח לחבר
| הדפס
|
שייך לקטגוריה: חינוך, ילדים, משבר עולמי, פוסטים נבחרים, תנועת "הערבות" |
לחיות בדאגות של האחרים
שאלה: לֵמה אתה מתכוון במילה "אהבה"?
תשובתי: אני מתכוון לכך שכל אחד מאיתנו חי באופן קבוע בדאגות של האחרים.
בדיוק כמו בקבוצה, שבה אנחנו מתחילים לעבוד בתוכנית הכשרה כזאת, כאשר כל אחד מאיתנו רוצה ליצור מצב של נוחות מקסימלית עבור האחרים. כלומר, אני צריך להבין את האנשים האחרים, להרגיש אותם. אני כל פעם צריך לשלוח להם סימנים מתאימים: מילוליים, פיזיים, מחשבתיים וכולי.
אני צריך להיות איתם בערבות הדדית, כאשר כל אחד מאיתנו מספק לכל השאר כזה יחס, כזאת הרגשה בינינו, שאני אהיה בטוח שבזה שאני משפיע עליהם, אני מקבל בחזרה השפעה זהה מהם עליי. ולכן אנחנו כל הזמן מתעלים מעל לאגו שלנו אל התכונה ההפוכה לו.
העבודה ההדדית הזאת, זו העבודה החשובה ביותר בקבוצה.
לאחר התפיסה וההבנה של השיטה הזאת, אנחנו תמיד נרגיש נפילות רבות לתוך האגו, משיכה, הופעה של כל מיני הפרעות, עד לגמר התיקון, עד לעלייה שלמה מעל לאגו.
אבל בכל המצבים בתוך הקבוצה, ואפילו מחוצה לה, גם בבית, וגם עם אחרים, אני כבר מייד אנעֵל על אותו הרעיון, על אותה הפרקטיקה. ובסופו של דבר אני אוכל באופן כזה לפעול הדדית בצורה נכונה עם כל העולם.
מתוך שיחה על החינוך האינטגרלי, 27.02.2012
ידיעות קודמות בנושא:
מצב מתוקן
לעבר מציאות אחת
"אוסף כלים" לתיקון עצמי
|
להשאיר תגובה | שלח לחבר
| הדפס
|
שייך לקטגוריה: חינוך, ילדים |
לעבר מציאות אחת
תוך כדי התהליך של החינוך וההשכלה האינטגרליים, הקבוצות שלומדות לפי השיטה הזאת, כל הזמן יתמזגו, יתחברו, ישתלבו עד לכזו מידה, שהשיטה הזאת תהפוך להיות טבעית עבור העולם כולו.
והאנשים הפנויים האלה שלא מוגבלים ושאין להם עבודה מיותרת פשוט יעסקו בשינוי הרגשת החיות שלהם. תפיסת המציאות תשתנה עבורם תוך כדי המעבר מבפנים החוצה ולהיפך. הם ירגישו שהם נמצאים בין שני כוחות: כוח ההשפעה וכוח הקבלה.
בהתאם לזה, באיזה כוח שבו הם נמצאים, או בכוח הקבלה ("קו שמאל") או בכוח ההשפעה ("קו ימין"), במעבר מקו אחד לשני, תתרחש בהם כאילו "מזיגה" מתפיסת מציאות אחת לתפיסת מציאות שנייה - מתוך עצמו, אל מחוצה לעצמו.
המעבר הזה מצורת מציאות אחת לצורת מציאות אחרת, שבו בעיקרון קיימים שני העולמות (הפנימי, "למען עצמי" והחיצוני, הבלתי מוגבל, "מחוצה לעצמי"), שני המצבים האלה כל הזמן מלווים כל אחד ואת כל האנושות עד להתאמה והסתגלות מלאה לשלם אחד ויחיד, כאשר שתי התפיסות "בתוכי ו"מחוצה לי" מתחילות בצורה מוצלחת לתמוך זו בזו בצירוף מיוחד, אני מתחיל לקבל לתוכי "למען האחרים", לעבוד כבר בכזאת צורה שהאחרים כאילו מחייבים אותי: "תקבל למענינו!".
באופן כזה, אני מתחיל להרגיש את הרצונות שלהם ולמלא אותם כמו את שלי. כאשר הרגשת ההבדל ביני לבין האחרים נעלמת לגמרי, אז אני מוכן למלא את האחרים, ובסופו של דבר ממלא את עצמי. יוצא, שבאופן עקרוני, כל העולם זה הרצון הענק שלי. האם הוא אגואיסטי? זה לא קיים, אין רצון אגואיסטי או אלטרואיסטי. קיים רצון אחד עם סוג אחד של מילוי, רצון שכל הזמן מלא. וזהו הסיום של כל התנועה שלנו להשגת מציאות אמיתית אחת.
מתוך שיחה על החינוך האינטגרלי, 27.02.2012
ידיעות קודמות בנושא:
התמזגות הקבוצות
לחיות בדאגות של האחרים
חיים נצחיים – בינינו
|
להשאיר תגובה | שלח לחבר
| הדפס
|
שייך לקטגוריה: חינוך, ילדים |
שבעה מיליארד כוסות תה
לא במקרה היום אנחנו עומדים אחד מול שני עם פצצות אטום. כל אחד מסתיר מאחורי גבו כמה אלפים, וזאת בנוסף לסוגי הנשק שממלאים את הלוויינים שמסתובבים בחלל ושמוכנים לפעול בפקודה הראשונה. לא סתם אנחנו מרגישים רוגז ועצבות. כל זה כדי שנבין שאין לנו ברירה ושאם אנחנו רוצים להגיע לחיים טובים אז אנחנו חייבים להפוך את היחסים שלנו מקצה לקצה.
וכאן, באמצע, באהבה השנאה שבתוכנו נמצא משבר!
המשבר הזה אומר לנו: אתם לא תוכלו להתקיים על פני האדמה אם לא תמירו את השנאה שלכם באהבה. אם לא תתחילו לסמוך אחד על השני גם בנוגע לפצצות אטום ובנקים, ולא תראו את המערכת העגולה, האינטגרלית, הרי זאת מהותה, בין אם אתם רוצים או לא.
תבינו, אין לכם ברירה, בצורה שבה עובדת המערכת האינטגרלית האנאלוגית, שכולה מקושרת בתוך עצמה, מלאה בנשק קטלני ושנאה, אתם צריכים להתהפך. אחרת אתם תישארו ללא פת לחם.
זאת כבר לא בעיה פרטית שאפשר להתעלם ממנה, אתם כבר לא מסוגלים לספק לעצמכם את המינימום כדי להתקיים. המשבר הפיננסי מוביל לכך שמיליוני מפגינים עכשיו יוצאים לרחובות. והמדינה עצמה יכולה להיות עשירה כמו גרמניה או ארה"ב, אך בגלל האדישות המוחלטת אחד כלפי השני לא יתאפשר לספק למובטלים חיים נורמליים. והם יצאו לרחובות ויהרסו את המדינה הזאת.
לא משנה כמה כסף ומזון מחביאה המדינה במאגריה. בחוסר ההשתתפות ההדדית שקיים בינינו, יש לנו עולם שבו חצי פשוט מת מרעב, והחצי השני זורק יותר מוצרים ממה שדרוש כדי להאכיל את החצי הראשון. והם לא מסוגלים להגיע למשא ומתן ביניהם, מפני שלא חושבים אחד על השני.
לכן רואים שלא נסתדר ללא השגת אהבה כוללת. למרות שהמילה הזאת כבר קיבלה גוון עכור, מזויף, או תמים. לכן אפשר לדבר על השתתפות הדדית מלאה, התכללות ברמת הרצונות, הבנה של מה שהוא זקוק לו, מילוי של הצרכים של האדם, דאגה לו. אנחנו חייבים להגיע לזה, אחרת החיים על פני כדור הארץ ייגמרו.
אם זהו חוק כללי של קיום האנושות אז איך אנחנו אמורים להתחיל לחיות לפיו?
את כל אלפי הרצונות שיש לי אני צריך לארגן כך שלא להשתמש לעצמי אלא לקחת בחשבון את כל תחומי העניין של האחרים, בתוך כל רצון.
אני חייב להיות קשור עם כל העולם. לא דורשים ממני להכיר כל אחד ואחד בפנים אך בתוכי צריכה להיות ההרגשה שאנחנו ביחד ואני דואג לכל אחד כמו שאני דואג לעצמי! עכשיו אני מוזג לעצמי כוס תה ואני דואג שלכל אחד תהיה כוס תה. עד כדי כך שאם אין להם במידה שהם רוצים אז גם לעצמי לא אקח.
כמו אמא שלא תדאג לעצמה עד שלא תהיה בטוחה שהילד שלה אכל ושבע, שהוא בריא ומרוצה. היא פשוט לא מסוגלת לחשוב על עצמה אם הוא זקוק למשהו. אנחנו צריכים ללמוד איך אפשר מהמצב של אגו שלם לעבור למצב ההפוך.
משיחה מס' 6 על החיים החדשים, 03.01.2012
ידיעות קודמות בנושא:
ביחד אפשר לעשות כל כך הרבה דברים טובים
האנשים ננעלים על עצמם
העולם על קצה הסכין
|
להשאיר תגובה | שלח לחבר
| הדפס
|
שייך לקטגוריה: חינוך, ילדים, טבע, משבר עולמי |
תשאילו לי את תכונת האהבה
שאלה: המודל היפה של האיחוד האינטגרלי פחות או יותר מובן. אך לא ברור מה האדם צריך לעשות כדי שזה יקרה בפועל.
תשובתי: בואו נתנתק לרגע מהמציאות שלנו, ונתאר לעצמנו חברה אידיאלית, אפילו אוטופית, לא חשוב איך נכנה אותה. מה היא יכולה להיות, אם ניקח בחשבון את השאיפות רחבות הלב ביותר שלנו? ולאחר שנתאר את זה לעצמנו, בואו נחשוב: האם בכלל ניתן להגיע אליה אם ניקח בחשבון את הטבע שלנו? מדוע הטבע ברא אותנו במיוחד בצורה כל כך הפוכה מהמצב השלם והגדול הזה? אנחנו נראה שמה שמביא אותנו לנוחות האבסולוטית הוא לא הלחץ ההדדי ולא התחרות במובן הטוב של המילה, אלא העזרה ההדדית, מתוך רצון ומודעות. אין ספק שאם האנושות היתה בנויה בצורה כזאת, החברה היתה שונה לחלוטין.
מדוע הטבע ברא אותנו בצורה כל כך מנוגדת לכך? והוא עוד טבע שמהווה מערכת שלמה, שבה הכול קשור בקשר הדדי ונמצא בתמיכה הדדית ובהומיאוסטזיס. בשביל מה אנחנו בכל זאת זקוקים לאגו ההרסני? כולם מכירים בכך שהאגו הוא רע, שהוא מציאות שאין מה לעשות איתה. הסוציולוגים, מדעני המדינה, הפסיכולוגים - כל האנשים שעובדים עם האדם ועם החברה מוכרחים קודם כל לקחת לתשומת ליבם את הטבע שלנו, ומתוך כך לפצות בצורה כלשהי על השפעתו ההרסנית של האגו. אולם, כאן אנחנו לא צריכים לנסות לפצות עליו כפי שזה נהוג בדרגתנו הארצית, אלא אנחנו צריכים להפוך את האגו לעוזר שלנו, כלומר, להכיר בטבע שלו.
אנחנו רוצים להתמלא על ידי האחרים כמו אם שמתמלאת על ידי הילד שלה. הילד עבורה הוא אובייקט התענוג. היא אגואיסטית, היא לא יכולה להיפרד ממנו לרגע, ובכך מתבטאת לא כל כך הדאגה כלפיו, אלא יותר הדאגה על עצמה, היא לא יכולה להסיט ממנו את מבטה. אם לנתק ממנה את מרכז התענוג, אין ספק שבאותו רגע היא תעבור לאובייקט אחר של תענוג, כיוון שהילד שלה הקרוב לה כל כך, שהיה הכול עבורה לאחר הלידה, לפתע יצא משדה הראייה שלה והיחס שלה אליו יהיה אי אכפתי לחלוטין, כמו כלפי כל ילד זר אחר. מתוך הדוגמה הפשוטה הזאת, רואים שהאגו של האדם, ובמקרה הנוכחי של האם, מקבל תענוג עצום מכך שמטפל בזולת, נותן לזולת, דואג לזולת, ויחד עם זה ודווקא משום כך - מקבל מילוי עצום...
אז מדוע איננו יכולים להתייחס באותו האופן לכל השאר ולהרגיש את עצמנו במילוי אינסופי? הרי אם אני נכלל ברצונות, במחשבות, ברגשות הזרים, מצרף אותם לעצמי ומתייחס אליהם באהבה, בהשתתפות, אני מתחיל להרגיש הזדמנות ענקית, אינסופית של תענוג, שלא מוגבלת על ידי אף אחד ועל ידי שום דבר. אני נותן, דואג, משתתף ובהתאם לכך אני מתמלא.
הדבר החשוב ביותר עבורנו הוא מילוי. למען זה אנחנו קיימים. הרגשת החיים היא הרגשת המילוי. בכל פעם על ידי אובייקטים אחרים, אולם בעיקרון זה מילוי. הוא מהווה בתוכנו איזה שהוא תוכן פיזי, מוסרי, רוחני. ניתן לתאר את זה כגירוי של איזה זרמי מידע פנימיים, זרמים חשמליים, תגובות כימיות, לא חשוב, העיקר שאנחנו מרגישים את זה כמילוי שלנו. במקרה הזה חסר לנו רק היחס הנכון זה לזה, אותה האהבה כמו אהבת האם לבנה.
היכן נמצא את התכונה הזאת? אם אני הייתי יכול לבוא לאיזו תחנת דלק ולומר: "אני רוצה להחליף את האגו שלי. תנו לי במקומו 10% אהבה". ממלאים אותי שם בתכונת האהבה הזאת, במקום תכונת הקנאה, השנאה, ולכן אני כבר יכול להתייחס בצורה אחרת להכול. לפחות אני אהיה מלא ומאושר ב-10% האלו.
ולא חשובים לי האחרים, חשוב לי שאני מגיע לנוחיות ומפסיק לראות באחרים את היריבים שלי, לחוש שנאה, פחדים, דאגות. ההיפך, הכול מתחיל להתחלף בהדרגה במשהו טוב לב, נעים, רגוע.
אנחנו לא מתארים לעצמנו את המצב הזה, אולי רק עבור ילדינו. אבל גם זה, בעולמנו האגואיסטי אנחנו כל הזמן צריכים להיות ליד הילד, כשאנחנו נלחמים עם כל העולם כדי להגן עליו מבעיות ומאיומים שונים. לכן בעיית שינוי היחס שלנו לסובבים היא בעיה פסיכולוגית בלבד, שניתן לפתור בעזרת אימונים פסיכולוגיים.
הרי אנחנו יודעים, שהאדם הוא תוצר הסביבה. אם באמת היו מחנכים אותו בסביבה מלאכותית כזו, כיוון שהסביבה הטבעית שלנו היא אגואיסטית והיינו מציבים בפניו כל הזמן מטרות נכונות (והאגו היה יחד עם זה כל הזמן גדל, כיוון שזה מוכתב על ידי הטבע ואין לאן לברוח מזה), היינו חייבים כל הזמן לפתח את שדה האהבה וההדדיות שלנו. אז היינו מתחילים להבין ש"ואהבת לרעך כמוך" – היא היא מטרת האנושות.
מתוך שיחה מס' 6 על החינוך האינטגרלי, 14.12.2011
ידיעות קודמות בנושא:
לידת מצב ה"אדם"
קשר ברמה הרגשית
תורת הקשר הפנימי בין בני האדם
|
להשאיר תגובה | שלח לחבר
| הדפס
|
שייך לקטגוריה: חינוך, ילדים, טבע, פוסטים נבחרים |
להביא יותר אור ל"דרך ארץ"
שאלה: מה זה נקרא עבודה פרקטית להשגת אהבת חברים?
תשובתי: לכל דבר יש שתי גישות, מצד ה"מלכות" ומצד ה"כתר", או מתוך חיסרון או מתוך שלמות.
אני יכול לגשת לאהבת חברים מתוך מכות וחסרונות, מכך שהתייאשתי להשיג תוצאה כלשהי לבד, ומתוך כך שהבנתי שאני זקוק לשותפים. שאיני מסוגל להבין שום דבר בעצמי וזקוק לחברים שיעזרו לי להבין, יתנו לי כוחות, התעוררות. ככל שאני מכיר את עצמי, אני רואה יותר ויותר בבירור שאיני מסוגל לכלום, שאין בכוחי להחזיק את עצמי, לא במחשבות ולא ברגשות הנכונים שנדרשים להשגת הרוחניות. באדם אין שום דבר מהרוחניות, חוץ מנקודה אחת, והנקודה הזאת אינה מסוגלת לספק שום מילוי. ולכן, אני מתחיל להבין שכל היכולות שלי, כל הכלי שלי, כל הקיבולת, הכוח שלי, מתגלים רק כתוצאה מהחיבור עם האחרים.
כי מה כבר יכול לעשות לבד איזה תא קטן או איזה איבר בגוף האדם? האדם מגלה ששום כוח רוחני, לא כוח השׂכל ולא כוח הרצון אינם מסוגלים להישאר ולאחוז בתוכו, מפני שהכוח יכול להיות קיים ולהיאחז רק בקשר בין הרצונות הזרים זה לזה. הגילוי הזה לא משאיר לו ברירה אחרת, אלא רק לחפש קשר עם האחרים.
זוהי דרך ארוכה מאוד, כי זאת התקדמות בדרך של ייסורים. אולם ישנה גם דרך אחרת, "דרך תורה". בדרך תורה האדם יודע מראש שהוא חייב להתחבר עם האחרים. מסבירים לו שחיבור כזה הוא לטובתו, מראים לו כל מיני דוגמאות, כאילו שמחנכים ילד. תתארו לעצמכם שלילד קטן היו מאפשרים לעשות כל מה שהוא רק רוצה, כמה הילד המסכן הזה היה נאלץ לסבול ולקבל מכות כדי למצוא את הדרך הנכונה בחיים. זה היה פשוט נורא. אך העולם שלנו בנוי כך, שליד הילד נמצאים אנשים שאוהבים אותו, מגנים עליו, תומכים ודואגים לו, מטפלים בו, מסבירים לו, לא נותנים לו לבצע מעשים רעים, דוחפים אותו לטוב. וכך הילד מתקדם. זוהי דרך מהירה ובטוחה לגדול ולהיות אדם, שאותה אנחנו מייחלים לילדינו.
אותו הדבר שייך גם להתפתחות הרוחנית, אנחנו יכולים ללמוד הכול מהטבע. לכן ישנה דרך אחרת להתקדמות הרוחנית, חוץ מלימוד מניסיון לא נעים ומטעויות מרות. במקום זה, אנחנו יכולים ללמוד ממורה ומספרים, מעצות של מקובלים. אם אנחנו באמת מקבלים את העצות האלה כחוק, כהוראה לביצוע ("תורה" מלשון הוראה), אז אנחנו יכולים להתקדם יחסית בקלות. אף על פי שבסופו של דבר, האדם בכל זאת מתקדם איפה שהוא באמצע, בדרך שנקראת "דרך ארץ". לא בדרך אידיאלית רק על ידי עצות המקובלים, ולא בדרך של ייסורים בלבד, אלא בין שתי הדרכים הללו.
הקבוצה יכולה לשמש לאדם דוגמה של מה צריך לעשות, איך להתקדם. היא מחזקת אותו, תומכת בו, מושכת אותו קדימה. רבים אינם מבינים זאת או שכן מבינים בשׂכל, אך לא מסוגלים לבצע, לשמוע, לקבל. עד כדי כך חזקה הדחייה מהאחרים, שהיא מסתירה מהם את השׂכל ומחייבת לחפשׂ כל מיני הצדקות ולערוך תיאוריות לחוסר הרצון שלהם ללכת לקראת החיבור. אך כל העבודה נעשית רק בקבוצה.
מתוך שיעור על אגרת של בעל הסולם, 26.04.2012
ידיעות קודמות בנושא:
כשמתחילים לחפש את הקבוצה
אהבת חברים - אישור כניסה לעולם אין סוף
אהבת חברים – העושר המשותף שלנו
|
להשאיר תגובה | שלח לחבר
| הדפס
|
שייך לקטגוריה: התפתחות רוחנית, כנסים, קבוצה |
מאחורי המגן הבטוח של אמא
שאלה: מה זה התפשטות של תכונות ה"בינה" למטה, שעוזרת לתחתונים?
תשובתי: "בינה" מתפשטת למטה ומשנה את התכונות שלנו, בכך שנותנת לנו אפשרות להרגיש את "אור החסדים", את ההשפעה.
השפעתה של "בינה" מספקת לאדם הגנה, כיסוי, מגן, כמו אמא שמגנה על הילד. כשהתינוק נמצא על הידיים של אמא, אף אחד לא יכול להזיק לו, הודות ל"אור החסדים" שלה, שמבריח את כוחות הטומאה, את הקליפות.
הכוחות האגואיסטיים נסוגים בפני "אור החסדים", הם מפחדים מאמא. כי היא מאירה אור של השפעה, שמנוגד להם לגמרי והם אינם מסוגלים להבין אותו ולהיות על ידו.
תנסו לעצור אדם ברחוב ולהגיד לו שהוא חייב לאהוב את הזולת. אתם מתארים לעצמכם איזו תגובה שלילית תהיה, כי זה הרי הדבר השנוא והדוחה ביותר עבור האדם. בדרך כזאת "בינה" מספקת לנו הגנה.
האם אינכם רואים, איך העולם הרוחני שומר על עצמו מאיתנו האגואיסטים? אם אתה באמת רוצה רוחניות אז בבקשה, תבוא להשפיע! אבל אתה רוצה לקבל את הרוחניות, ואלה מושגים לא תואמים. רוחניות זאת השפעה.
לכן, עד שלא נהיה מוכנים, היא מגנה על עצמה מאיתנו על ידי מגן. אפילו איננו יכולים להתקרב לעולם הרוחני כי הוא דוחה אותנו, כמו מגנט. בשביל מה לי להתקרב לדבר כזה, אם אין לי מכך שום תועלת, אלא רק הפסדים. איך אני יכול להתקרב למשהו שמסמל מוות עבור האגו שלי?
לכן אמא, בכך שמתפשטת ב"פרצוף" התחתון, נותנת לו כיסוי על כל הכלים שלו, ובכך מבטיחה שהם יישארו בקדושה. הכוונות על מנת לקבל אינן יכולות להתעורר בכזה מקום, בכזה מגן שמגינה האמא עלינו.
ואחר כך מתגלה היופי של אמא, ה"חכמה", והיא הופכת למושכת, כמו אישה, כלה, אחות. אולם זה כבר בתנאי שבתוך ה"בינה" מתגלה ה"חכמה". "בינה" עצמה אינה מושכת, אלא רק מספקת הגנה.
מתוך שיעור על תלמוד עשר הספירות, 23.04.2012
ידיעות קודמות בנושא:
אין מקום מוגן ובטוח יותר מהידיים של אמא
הייסורים של אימא בינה
המגן שמגן על האדם
|
להשאיר תגובה | שלח לחבר
| הדפס
|
שייך לקטגוריה: התפתחות רוחנית, שיעור הקבלה היומי |
ההקדמה לאדם
שאלה: הסביבה צריכה להרגיל ולהכשיר אותנו לכך, שיחס טוב לזולת הוא מועיל. במה זה שונה מאילוף של כלב? נראה כאילו זאת אותה השיטה של מקל וגזר...
תשובתי: שאלה מוצדקת, אך האם ההנחה שמבוססת עליה היא מוצדקת. איך במקרה הזה מאלפים כלב? הוא בעצמו.
הרי האדם בונה לעצמו סביבה שמשנה את הטבע שלו משנאה לאהבה. הוא מגלה ומודד את עצמו, לומד את חוקי הטבע, חוקר את עצמו ואת החברה, מחפש צורות חדשות לעצמו וליחסים בין כל בני האדם. הוא מעצב את החברה, את הסביבה, וכאשר מגיע להתאמה אליה, הוא כאילו "מאלף" את עצמו. הוא היה בדרגת "כלב", ואחר כך אילף את עצמו ועלה לדרגת הבעלים של הכלב – ה"אדם".
זהו כל "הטריק". הרי האדם שבנו, זה לא ההמשך של ההתפתחות האגואיסטית. אנחנו מעצבים אותו מעצמנו. אנחנו בעצמנו מולידים אותו, מגדלים אותו בתוכנו. לשם כך אנחנו מקבלים את כל הכוחות והאמצעים הדרושים, אבל כך או אחרת, לא מאלף כלשהו מעודד אותנו, אלא אנחנו חייבים בעצמנו לעצב מערכת שתחנך אותנו.
בצורה כזאת אני מעלה את עצמי במדרגות האהבה. אני בעצמי משנה את הסביבה שלי, והיא בתגובה משנה אותי. כך אנחנו עובדים ביחד איתה. כל פעם אני בודק כיצד עלי להיות "אני טוב יותר", "אני מתוקן" בשלב הבא. ובהתאם אני בונה את הסביבה, כדי שעל ידי השפעתה היא תפתח אותי. הרי אני לא מסוגל להתקדם בעצמי.
כתוב: "אין אסיר מציל את עצמו מבית האסורים". אין לי כוח למשוך את עצמי בשיער מהביצה שבה אני שקוע. זה אפשרי רק בתנאי שאני מארגן כוח חיצוני שלא יאפשר לי לסתות מדרכי ויציל אותי מלית ברירה. הוא צריך להשפיע עלי ולחייב אותי ברע ובטוב.
הרי הטבע שם אותי במצב בלתי נסבל: אני רואה שאין לי לאן לברוח. המשבר הוא התנאי הכללי של הטבע: "אתם מתקדמים אל המוות, להשמדה, ואין לכם לאן לפנות". את זה הוא מציג לנו. ובמצב הזה של העולם עלינו בעצמנו לבנות בדרך שלבים טובים, בעזרת כוח הסביבה שפועלת על האדם.
אני בעצמי מעצב אותו, בודק כל פעם: "מי אני ומה אני? מהו הטבע שלי? מהו האופי שלי? מהן הנטיות שלי?" ובהתאם לכך אני בונה סביבה כנגד, כדי שהיא תפעל עליי ותחייב אותי להתחבר.
אני רוצה שהיא תחייב אותי, אני מתחנן: "תשפיעו עלי! תעשו אותי טוב יותר! תחנכו אותי!" וכל פעם הסביבה צריכה להציג לי מקל או גזר, לא להשאיר לי שום ברירה. ואני מסכים לזה מפני שלא מאלצים אותי סתם לעשות משהו כמו חיה, אלא כאן מסתתר משהו גדול יותר.
לכן אנחנו מצביעים על כך, שקודם כל צריכים לארגן חינוך של האדם. עליו להבין בעצמו שאין לו ברירה אחרת. בדיוק כך אנחנו מסבירים לילד: "אתה חייב ללמוד, כי בלי זה אתה לא תבין את החיים".
היום, אם אנחנו רוצים או לא, אנחנו נולדים בעולם חדש. ובעולם הזה עלינו להיות שונים – כל אחד מאיתנו והאנושות בכלל. עלינו להתייחס בצורה שונה אחד לשני, לסביבה, ועלינו לשכנע את עצמנו בכך, לעלות את המודעות של המתרחש. הרי האדם נעלה מהבהמה דווקא משום שהוא יכול להבין את העולם שהוא חי בו, את היקום, את הטבע, את עצמו ואת סביבתו. להכרה כזאת עלינו להגיע בעצמנו. זה אומר - לעצב את האדם.
אז זה נכון, אנחנו כמו כלבים. יש לנו הזדמנות לאלף את עצמנו, ואז אנחנו מתעלים לדרגת בעל הכלב - האדם. ה"כלב", זהו האגו שלי שמקבל עכשיו לבוש הפוך, טוב.
פעם הכלבים היו זאבים, אך האדם אילף אותם במשך הדורות, ומאז הם נאמנים לו. כך יצור עוין נעשה חבר שלנו. הנה גם עכשיו אני מתייחס לעצמי כמו ל"כלב" שיש לשנות. לשם כך אני מחלק את עצמי לשניים: יש לי מודעות חדשה – אדם, וגם האגו – כלב. כך אני בונה את עצמי החדש.
במסגרת החינוך האינטגרלי על האדם להבין שכאן מסתתר תהליך מיוחד של יצירת מציאות ייחודית. כאן אנחנו באמת מעצבים את האדם.
נסכם: הכלל של אהבת הזולת זהו חוק טבע אוניברסלי שאליו עלינו להגיע. והיום אנחנו באמת מתקרבים אליו, מפני שבאמת מוכנים לתיקון. האגו שלנו כבר הגיע לסוף התפתחותו, ועכשיו בעזרת כוח אחד חיצוני, שאנחנו בעצמנו יוצרים בתוך החברה, עלינו להשפיע על האגו שלנו, כדי שהוא יקבל צורת אדם.
על ידי כך אנחנו נממש את הכוח הכללי של הטבע ונגלה את כל עומקו, את חיוניותו, נצחיותו, את גדלותו ואת ההרמוניה שלו שבה הוא חדור. בהדרגה אנחנו נפרדים "מחיי כלב" ונתחיל לחיות בדרגת "אדם". דווקא עם הדרגה הזאת אנחנו נזדהה, עד כדי כך שהגוף, כל החיים האלו וכל מה שעברנו במשך ההיסטוריה, יהיה ההקדמה, ההכנה למה שאנחנו משיגים עכשיו.
ולכן, אנחנו מסתכלים על מצבנו הנוכחי כמו על לידה, צירי לידה, שאחריהם תהיה יציאה לעולם חדש, נאור.
מתוך שיחה מס' 13 על "החיים החדשים", 11.01.2012
ידיעות קודמות בנושא:
להכיר בחוסר התכלית כדי להגיע לתכלית
בונים סביבה עבור כולם
הגֵן הנסתר של ההתפתחות
|
להשאיר תגובה | שלח לחבר
| הדפס
|
שייך לקטגוריה: חינוך, ילדים, טבע, פוסטים נבחרים |
להכיר בחוסר התכלית כדי להגיע לתכלית
אנחנו נצטרך לעבוד קשה ולהזיע הרבה כדי להבין מה צריכה להיות החברה החדשה. האם היא צריכה לעודד אותנו ביחס חיובי וטוב? האם היא צריכה להעניש אותנו על חוסר ההשתתפות בפעולת החיבור ההדדי?
האם היא צריכה להגדיל את הערכים - חמלה, התחשבות, שותפות, ערבות, עד שתשלוט בינינו האהבה? כיצד אפשר לעשות מחקר מתמיד של הטבע האנושי וכל הזמן לשפר את השפעת הסביבה על כל אחד, כדי שהאדם יאלץ להשתנות, שידע לשם מה זה נחוץ, שימצא כוחות ותגמול שיצדיקו את המאמץ שהשקיע?
הרי, אפילו כדי להעביר את היד ממקום למקום אני זקוק לאנרגיה. וגם כאן עלי להרגיש את תמיכת הטבע עצמו, כדי שהשנאה, היריבות, ההתרחקות, הדחייה, שאני מגלה כלפי הזולת, יעוררו בי התנגדות גדולה ויהיו קשים ליישום. ולהיפך - טוב לב, השתתפות, ערבות ואהבה, צריכים מיד להיות מזוהים עם קבלת הכוח והמילוי.
עלינו לבנות את החברה כך, שהיא תספק לנו את שני העקרונות הבאים: כוח שלילי בתגובה לאגו, וכוח חיובי בתגובה לאהבת הזולת. כשבונים חברה כזאת, עלינו לקחת בחשבון נתונים איכותיים וכמותיים, כדי שהיא תוכל לשכנע ולחייב, ללטף וללחוץ על כל אחד בנפרד ועל כולם ביחד. כשמשתתפים ביחד בבניה הזאת, אנחנו בעצם בונים טבע חדש, שישפיע עלינו. אנחנו כביכול, משלימים את הכוח האגואיסטי ששולט בטבע האנושי באמצעות הכוח האלטרואיסטי הטוב, שלא נמצא בנו.
לכך דוחף אותנו הטבע, ולכן הכול תלוי בהתארגנות שלנו, באיזו מידה נחייב את עצמנו, נעבוד על עצמנו, נחייב אחד את השני בעזרת כלי התקשורת והמערכות האחרות העומדות לרשותנו.
כאן נשמעת מילת "הקסם" – ערבות. אנחנו צריכים לסבול בגלל הקשר הכפייתי, והקשר שהוא בינתיים אגואיסטי. כבר עכשיו, אפילו בצורה שלילית, אנחנו ערבים זה לזה. כל מי שקודח חור בדופן הסירה הכללית, מטביע את כולם בתוך אוקיינוס של אגו, כולל את עצמו. בסופו של דבר כולנו נאבדים, שוקעים.
ולכן, הערבות שלנו מתחילה מההבנה, שאנחנו זקוקים לחברה שתלמד אותנו את המינימום הנחוץ על מנת לספק את הקשר האגואיסטי ואת הצורך לנתב את כל סוגי הקשר האינטגרלי בינינו לנתיב אלטרואיסטי. במילה "ערבות" עלינו להרגיש משפחה. שכל אחד ערב לכולם. אם הוא מרגיש הרגשה טובה או רעה, מרוויח מעט או הרבה, אם מתייחס לאחרים טוב או רע - כל זה משפיע על כולם.
ודווקא בזכות החקר של היחסים הרעים בינינו, חדורי הקשר הצמוד, עלינו בהדרגה להגיע להכרה חדשה, לצורך לבנות קשר טוב. על ידי זה אנחנו נבין, שלא במקרה הטבע שהוביל אותנו אלפי שנים לפי דרך ההתפתחות הזאת, הביא את העולם למצב של משבר. מטרתו היא לידה חדשה של האנושות, שבזכותה נגיע לאותו הכוח שמסתתר בטבע – כוח האהבה.
אנחנו נגיע לאיזון עם הטבע, נרכוש את הכוח ששולט בו. דווקא על ידי כוח האהבה הטבע מסוגל לברוא את הדומם, הצומח, החי ואת האדם. בעזרת כוח האהבה הוא מעניק חיים. ואם אנחנו נרכוש את כוח האהבה הזה, נאהב את הזולת כמו את עצמנו, על ידי זה אנחנו נרכוש את חוק הטבע האוניברסלי ונממש אותו.
המימוש של החוק הזה דורש שקודם נהיה הפוכים לו ושנרגיש עד כמה זה רע. זה יאפשר לנו להבין כעת, בדרך אליו, עד כמה הוא גבוה, נצחי ושלם. מתוך שני ההפכים, נעלה מתוך האגו הגדול לאהבה גדולה, אנחנו נרגיש את כל הקרע ביניהם, ואז נכיר את השלמות, הנצחיות, גדלות הדרך שעברנו.
הרי כל דבר בחיים אנחנו משיגים מתוך ניגוד: אין טוב בלי רע, אין מתוק בלי מר וכולי. כך גם כאן, בכל הנאותינו אנחנו משווים את עצמנו לאחרים. העיקר שיהיה לי מעט טוב יותר מאשר לזולת.
אני אף פעם לא מרגיש סתם הרגשה טובה, בלי קשר לאחרים. גם אם אני חי במערה, היא צריכה להיות טובה יותר מזו של השכן. גם אם אני מרוויח מספר גרושים ביום, אבל לפחות בגרוש אחד יותר מהשכן. זה נותן לאדם מילוי פסיכולוגי, הרגשת הצלחה. ובשבילנו זה העיקר.
בהתאם לאותו העיקרון, כשמגיעים לאהבה, אנחנו מעריכים אותה ביחס לשנאה הקודמת, ואז מרגישים כמה הרווחנו, עד כמה גדלנו, עד כמה גדול עכשיו המילוי שלנו יחסית למצבים שעברו במשך ההיסטוריה, ונשארו בזיכרון הקולקטיבי של האנושות. אז אנחנו באמת מגיעים להנאה המוחלטת.
התנאי של אהבת הזולת אמור להביא את האדם לשלמות, להנאה מוחלטת ולמילוי. והאנרגיה הדרושה כדי לממש את השינויים היא "להעביר את היד ממקום למקום", כלומר, להעביר את עצמי מתוך האגו לאהבה. היא מגיעה אלינו משני הכיוונים, מצד אחד הטבע מאלץ אותנו לכך על ידי האסונות שמאיימים על קיומנו, ומצד שני, הכוח החיובי של הסביבה שאנחנו מעצבים בצורה מלאכותית, מושך כל אחד קדימה, כדי שאנחנו נשתלב בתוך הסביבה הזאת על פי העקרונות של ערבות הדדית והרגשת האהבה.
עברנו את כל ההיסטוריה שלנו כדי להכיר את חוק האהבה, שבסופו של דבר שולט בטבע, כדי להכיר אותו כפי שהוא. ואת כל השלבים הקודמים בדרך למימוש של החוק הזה בתוכנו אנחנו צריכים רק כדי להכיר את השליליות שבהם, את חוסר המטרה, את השבירה הגדולה שבה אנחנו נמצאים. מתוך זה, אנחנו בונים בעצמנו את "המבנה" הנפלא שנקרא "אדם".
מתוך שיחה מס' 13 על "החיים החדשים", 11.01.2012
ידיעות קודמות בנושא:
בונים סביבה עבור כולם
גישה הוליסטית
איזון בדרך של אהבה
|
להשאיר תגובה | שלח לחבר
| הדפס
|
שייך לקטגוריה: חינוך, ילדים, טבע |
אהבת חברים - אישור כניסה לעולם אין סוף
הרב"ש, מאמר "הצורך לאהבת חברים": "הצורך לאהבת חברים בזה יש הרבה סגולות. א. סגולה לצאת מאהבה עצמית, ולאהוב את הזולת...היות שע"י זה יכול להגיע לאהבת ה'.
אולם יש לדעת, כי ענין לאהוב הזולת ולעבוד לטובת הזולת, זה אינו מטרת הבריאה, כפי שהחילוניים מבינים אותה...וזה מה שאנו אומרים, שצריכים לעבוד לטובת הזולת, זהו רק תיקון הבריאה, ולא מטרת הבריאה."
אדם שמתחיל ללמוד את חכמת הקבלה, רוצה ללמוד חכמה, לדעת מה מתרחש בעולם העליון. הוא חולם לראות, לגלות, להרגיש את הכוח העליון וההנהגה העליונה, להשיג את העבר, ההווה והעתיד שלו, את המערכת שמנהלת את כל העולם שלנו, כולל אותנו עצמנו.
הוא תופס הכול דרך האגו שלו, הרצון לקבל, ולכן הוא שומע רק בצורה בררנית: רק את מה שיכול להביא לו תועלת או נזק באופן אישי. ואילו מושגים כגון: "אהבת חברים" ו"הצורך באהבת הזולת" עוברים לו ליד האוזן.
עובר הרבה זמן עד שהאדם על ידי הלימוד, עבודת ההפצה, בכך שנכלל בקבוצה, מתחיל סוף סוף להבין, שאהבת חברים זה לא אומר להפוך להיות ילדים טובים כמו בגן ילדים, אלא זהו עיקרון רוחני, ברמה שונה לגמרי.
העיקרון הזה נובע מ"שבירת הכלים", כלומר מנשמה אחת שנשברה לחלקים, ובזה הניחה יסוד לכל העולם שלנו. ולכן אנחנו חייבים לאחֵד את כל הרסיסים האלה של הנשמה. במידת החיבור שלהם, אנחנו מתחילים להרגיש את העולם העליון.
רק לאחר שנים רבות האדם מוכן לשמוע על "אהבת חברים". לכן מאמרי הרב"ש על הקבוצה לא יהיו מובנים למתחילים. אבל התלמידים המתקדמים יתפסו אותו כאמצעי אמיתי, הכרחי ורצוי, כי הם כבר מבינים את חשיבותו ותועלתו להשגת החיבור, שעל ידו אנחנו משיגים את כל עולם אין סוף.
מתוך שיעור על מאמרו של רב"ש, 20.04.2012
ידיעות קודמות בנושא:
אהבת חברים – העושר המשותף שלנו
על חשיבות אהבת החברים
האהבה שהאגואיסטים לא מכירים
|
להשאיר תגובה | שלח לחבר
| הדפס
|
שייך לקטגוריה: התפתחות רוחנית, קבוצה, שיעור הקבלה היומי |
מסר עם אמירה נסתרת
הרב"ש, שלבי הסולם, שנת 1986 (תשנ"ו), מאמר י"ג "בא אל פרעה- ב'": "וכמו כן ניתן לנו מצות "ואהבת לרעך כמוך". רבי עקיבא אומר "זה כלל גדול בתורה". כלומר, שע"י זה שהאדם עובד באהבת חברים, הוא מרגיל את עצמו לצאת מאהבה עצמית ולהגיע לאהבת הזולת".
בהתחלה קשה לאדם בכלל להסכים עם הצורך של העבודה בקבוצה, קשה לו לקשור אותה להתקדמות הרוחנית והבנת הבורא, שהוא הכוח הכללי של המציאות שפועל בכל היקום, בכוכבים ובגלאקסיות, ובתופעות שנחקרות על ידי מדענים בתחומים שונים כגון: פיזיקה, כימיה, גיאולוגיה, אסטרונומיה וכדומה. במציאות שלנו פועלים כוחות אדירים. מה הקשר של זה, ליחסים ההדדיים הטובים עם בני האדם האחרים? למה אני צריך לחיות איתם בהסכמה ובאהבה?
נדרש זמן רב כדי להשלים עם זה. אנחנו מסכימים ומקבלים את הנטל הזה ממש ב"חסד עליון". ועד אז, בכך שקוראים על אהבה, אנחנו מחכים מתי כבר ידברו איתנו בצורה מעשית ויסבירו לנו איך להגיע לכוחות הנסתרים, שנבין את המתרחש ונוכל להשיג את הגדלות...
מכיוון שהאדם נמשך לשליטה, ואילו כאן אומרים לו להיפך: "צריך להיות טוב, לאהוב את האחרים, לשרת אותם, הם גדולים ואתה קטן...". זה בכלל לא מתאים לדימוי שלו. האדם רוצה גדלות, שליטה, השגה, תאווה, כבוד, מרגיש קנאה, מטפח את העצמיות ואת העצמאות שלו. אך, "האגו הטוב" דוחף אותו קדימה, כדי לסדר את החיים שלו בצורה הטובה ביותר. "תתנו לי להבין כיצד זה נעשה. תראו לי משהו..." ובתשובה הוא שומע: "תבטל את השכל העצמי שלך, תעזוב את כל הציפיות והכמיהות, ותתחיל לעבוד בקבוצה".
לזה אין לנו שום בסיס של הכנה, שום קצה חוט ושום צורך. היום, שאנחנו מדברים על אהבת הזולת כלפי החברים, אנחנו כנראה כבר לא תופסים את זה או שמשלימים עם זה מתוך ההרגל עם המילים של המקובלים, אבל למעשה מדובר על תהליך מאוד גדול שכל אדם בעולם צריך לעבור אותו בצורה זו או אחרת, לפני שהוא ישמע על המסר של האהבה, האיחוד וההשפעה. רבים נמשכים בקלות רבה יותר לכך, בהיותם הרבה יותר אגואיסטיים מאשר אנחנו. ואילו אנחנו, ככל הנראה, לא שמים מספיק דגש על מה ששייך לתפיסה, להרגל, ולהתאמה. האנשים בהדרגה מתרגלים למחשבה על ההשפעה, האהבה והחיבור, בכך שהם כבר לא רואים בזה תועלת אגואיסטית, אלא אמצעי שמוביל למשהו נעלה יותר. בעבר האדם שמע הסברים על אהבה, ויחד עם זה המשיך לעסוק בעיסוקים שלו, אחד לא הפריע לשני. אבל עכשיו מדובר לא רק על השיפור המוסרי של האדם, אלא על תיקון העולם.
עדיין איננו מבינים שה"סיסמאות" שלנו די "קלות" לעיכול, אך הן בעצם מכוונות נגד הכלכלנים, אנשי העסקים, הפוליטיקאים וכולי. מפני שבסופו של דבר אנחנו אומרים: "אתם נוהגים רע, אתם מקלקלים את העולם, בעוד שהתיקון שלו צריך להיות בעל אופי שונה. אינכם מבינים מה צריך לעשות. בינתיים צריך לסובב היום הכול ב- 180 מעלות, ולהסתכל על העולם דרך חיבור ואהבה. ואז אתם תראו מערכת נכונה ותבינו איך לנהל את העולם בטוב, ובשליטה של האהבה".
זהו רגע עדין ורגיש שבעתיד צופה התנגשות. בעיקרון, כאן מתנהלת מלחמת גוג ומגוג. מכיוון שאנחנו הרי מדברים על הגישה לניהול כל החיים מבלי להסתפק במודרניזציה של מערכת החינוך, שעם זה גם ככה כולם מסכימים. אך כאשר מדובר על משהו גדול יותר, כמו האנשים שיושבים במשרדים חשובים וממוקמים ליד קופות חשובות, בעלי שלטון, הם מרגישים שאנחנו מביאים להם שיטה שונה לחלוטין.
אלה הן כבר לא תוספות שמרגיעות את העם לפי האינטרסים שלהם, אלא זה גינוי של שיטות העבודה שלהם.
לכן צריך לפעול בעדינות, לרכך את הניסוח ולגלות זהירות רבה, כדי שהמסר שלנו לא ייראה מאיים. אנחנו מדברים על אהבה וזה מספק את כולם, אבל הם עדיין אינם מודעים לכך שהם צריכים לשנות את עצמם ואת הגישה שלהם לניהול...
מתוך שיעור על מאמרו של רב"ש, 17.04.2012
ידיעות קודמות בנושא:
המרפאים של העולם
לפי חוקי הבועה
מסר עם מילוי
|
להשאיר תגובה | שלח לחבר
| הדפס
|
שייך לקטגוריה: הפצה, התפתחות רוחנית, קבוצה, שיעור הקבלה היומי |
קריקטורה יומית (20.03.2012)
איור: בת שבע ברוש
|
להשאיר תגובה | שלח לחבר
| הדפס
|
שייך לקטגוריה: ערבות, תנועת "הערבות" |
ה"פיזיקאים" וה"משוררים" של הרוחניות
שאלה: מכיוון שהרב"ש רצה שנחשוב על אהבת חברים, הוא כתב מאמרים על הקבוצה. אני מבין שרבי אבא כתב את הזוהר בצורה כל כך נסתרת מסיבות היסטוריות. אבל מדוע אנחנו, שרוצים לחשוב על אהבת חברים בזמן קריאת ספר הזוהר, משאירים אותו באותו המצב, ולא מפשיטים אותו לפחות עד לרמת מאמרי הרב"ש?
תשובתי: נניח שאני בא למומחה ומבקש ממנו לכוון את הצבעים במסך המחשב שלי. הוא רואה את התצוגה על המסך ואומר: "בסדר, אני אכוון. שב ותמתין". אני מסתכל: הוא נכנס ל"פנימיות" של המחשב ומתחיל לשחק שָם עם פיקסלים וקודים, שבהם אינני מבין שום דבר. פתאום אני רואה על המסך צורות למיניהן, שורות של קודים ומספרים..."מה אתה עושה?! אני ביקשתי ממך לעשות את הצבע הצהוב קצת יותר צהוב, ואת הלבן יותר לבן. אז למה אתה מתעסק עם מספרים? לא סיכמתי איתך על זה!".
אך מאחר והוא מבין מה בדיוק צריך לשנות, הוא יוצא לרמה של הכוחות ומגדיר כל כוח, כל וקטור, איך הוא צריך להיות ביחס לאחרים, ובכך הוא משנה את התמונה.
אתה כביכול שואל: מדוע מקובל אחד כתב על צבעים והאחר על מספרים? כל אחד מביע את אותה המציאות היחידה בצורה שונה. למען האמת, שפת המספרים, ה"רשימות", כלומר, שפת הקבלה, כמו שכתב בעל הסולם, מכסה את הכול. כי ברוחניות ישנם רק הכוחות: כוח הקבלה, כוח ההשפעה וה"רשימו". חוץ מזה לא צריך שום דבר.
לאחר מכן אתה כבר מתפעל בתוך הרצונות שלך בצורה זו או אחרת, ומישהו אחר מתפעל אחרת. אך העיקר זה לרשום את ההתפעלויות. וכל אחד רושם בהתאם לאופי שלו. ישנם "משוררים" וישנם "פיזיקאים", כמו בעולם שלנו.
מתוך שיעור על ספר הזוהר, 12.02.2012
ידיעות קודמות בנושא:
מומחה לרצונות
מגוון של מקצועות רוחניים
בעקבות המקובלים הגדולים
|
להשאיר תגובה | שלח לחבר
| הדפס
|
שייך לקטגוריה: התפתחות רוחנית, זוהר, שיעור הקבלה היומי |
שלושה מרכיבים של מנגנון מתואם היטב
שאלה: מהו המדד האמיתי לאהבת חברים? מהי ההגדרה הנכונה של חבר?
תשובתי: המדד האמיתי לאהבת חברים של אדם פרטי הוא שהוא מבין שלא יוכל להשיג את המטרה החשובה ביותר בחייו, מבלי שאנחנו נתאחד לאחד שלם, ובתוך האחד השלם הזה נגלה את הבורא.
משמע שאני, החברים והבורא מקבלים עבורי חשיבות זהה: הם כמו 1 ביחס לכל שאר הדברים, שאותם אני מחשיב ל-0. ככל שאני מתקדם לקראת הצורה הזאת – כך אני מסוגל למדוד יותר את מידת האהבה שלי.
החבר הוא אותו חלק הנשמה הקרוב אליי ביותר, שיחד איתו אני בונה את המערכת שבה יתגלה האיחוד. זהו גלגל שיניים שנמצא לידי, שבו אני צריך לאחוז כדי שנסתובב יחד בהתאם לרצונו של העליון.
וכך אנחנו כבר יוצרים מערכת. מספיק לי להסתובב יחד עם עוד חבר אחד, תוך ביטול האגו שלנו, ואנחנו נגיע לאחיזה "בשיניים", אבל האחיזה הזאת ממומשת בהתאם לרצונו של הכוח העליון.
אנחנו מבטלים את עצמנו, ולכן אנחנו נכנסים לקשר, אבל דווקא בכדי לבטל את עצמנו בפני הפקודה הראשונה שמגיעה מלמעלה, ולאפשר לעליון לסובב אותנו. אנחנו חותמים בינינו חוזה, לפיו אנחנו מתקשרים בינינו כדי לקבל את הפקודה של הבורא שמתחיל לסובב אותנו. חייבים להיות כאן כל שלושת המרכיבים.
מתוך שיעור על מאמר של הרב"ש, 14.02.2012
ידיעות קודמות בנושא:
מה נכנס לחשבון הרוחני שלנו
גלגלי שיניים
קבוצת בוני הבמה
|
להשאיר תגובה | שלח לחבר
| הדפס
|
שייך לקטגוריה: התפתחות רוחנית, קבוצה, שיעור הקבלה היומי |
לקריאת כל התגובות
קבלת עדכונים בדוא"ל
עדכוני rss
רדיו קבלה
הבלוגים שלי
הבלוג בסלולר