העיקר שתהיו חיים ובריאים
שאלה: מדוע תפילה על תיקון עצמי אינה עוזרת?
תשובתי: "תפילת רבים", רק היא שפועלת. תפילה עבור עצמו דרושה רק כדי שהוא סוף סוף יבין, שהיא אינה עוזרת ואינה מועילה. העולם הזה מבלבל אותנו, מפני שאנשים שחושבים על עצמם, הם מצליחים. אדם פותח עסק, עוסק בספורט, וככל שהוא משקיע יותר כוחות, כך ההצלחה שלו היא גדולה יותר. זו עובדה ממשית.
אבל הרוחניות היא הפוכה מהגשמיות. ככל שאני אחשוב יותר על עצמי ואעשה תרגילים על עצמי, זה רק יוכיח לי שאי אפשר בדרך כזאת להצליח. ברוחניות פועלים חוקים ההפוכים לכל החוקים של העולם הזה: לא החכם בחכמתו הוא זה שמנצח, וגם לא הגיבור שבגבורתו. בעוד שבעולם שלנו זה באמת עוזר, ככל שיש לי יותר כוח בידיים, יותר שׂכל בראש וכסף בכיס, כך אני יכול להיות בטוח יותר בהצלחתי.
כך בנוי העולם הזה, בהתאם לגבורה האגואיסטית. אבל בעולם הרוחני להיפך, הכול תלוי במידה שאצא מעצמי החוצה, אני בעצמי נשאר ללא כוח, ללא שׂכל, לא שום יכולת להצליח בעצמי לבד, אלא רק בלהשקיע את עצמי באחרים, להכניע את עצמי כלפיהם, להיות מושפע מהם. כך אני מלמד את עצמי, שדווקא בזה היא שיטת ההתקדמות.
זו שאלה מאוד עדינה. אנחנו עובדים במערכת אינטגרלית ורק דרך הקשרים שלי, דרך כל השאר, באותה המידה שאני יכול לשייך את עצמי אליהם, במידה הזאת אני אצליח. אני אף פעם לא אוכל לצאת מחוץ ל"עיגול" שלי, להתבדל מאחרים, ואני גם לא רוצה את זה! התקדמות מסמלת, חדירה יותר ויותר גדולה לתוך הקבוצה, כדי להיות בשווה יחד עם כולם.
זה ממש ההיפך מחוקי העולם הזה. ולכן, כל הכללים שעליהם אנחנו קוראים במאמרים הקבליים, אלה לא סתם עצות והמלצות טובות של סבתא שדואגת לילד ומנסה לשכנע אותו שלא יקפוץ, שלא יריב ושישב בשקט ויהיה רגוע, אלא הם חוקי ברזל של המערכת העליונה. אנחנו צריכים לשכוח על המערכות האגואיסטיות שלנו שהתרגלנו אליהן, ולהשתדל להתרגל ולקבל את החוקים של המערכת העליונה, היכן שהכול עובר דרך הקבוצה, דרך ה"עשירייה", רק דרך הסביבה בלבד.
אתה תשיג הכול, אבל רק האמצעים, כללי ההצלחה הם שונים ממה שנהוג בעולם הזה. ההצלחה שלך תלויה רק בך: עד כמה שאתה תכניע את עצמך כלפי הסביבה, תרצה להשפיע הכול לחברים, לדאוג להם, לאהוב אותם כמו את האנשים האהובים והיקרים לך ביותר. אפילו אם אתה לא מרגיש כך, אבל תחייב את עצמך בכוח לנהוג כך, כאילו שכל אחד מהם הוא אדם גדול, גדול הדור, האדם הכי קרוב אליי ויקר לי, אפילו יותר מעצמי.
ועוד מעט אתה תרגיש בפועל שזה כך, כל אחד יהפוך למאוד חשוב ויקר לך – במצבו, בבריאותו, בהצלחתו. אתה תבין ותרגיש שאתה תלוי בזה ולא יישארו לך דאגות אחרות, העיקר שהם יהיו חיים ובריאים.
מתוך שיעור על מאמרו של רב"ש, "בענין אהבת חברים", 20.05.2013
ידיעות קודמות בנושא:
טור הנדסי רוחני
להתפלל עבור כל אחד או עבור כולם?
תפיסת המציאות: תיקון טעות
להשאיר תגובה | שלח לחבר
|  הדפס
|
שייך לקטגוריה: התפתחות רוחנית, שיעור הקבלה היומי |
בורא אישי שלי ושלנו המשותף
שאלה: איך האדם יכול להתגבר על העצלנות ולהתקדם באופן עצמאי, כדי לא לחכות ל"קוצים" שדוחפים אותו להתקדמות?
תשובתי: הכול תלוי רק בסביבה. אדם צריך להבין, שכוח ההתקדמות למטרה האמיתית נמצא רק בתוך הקבוצה ולא באדם עצמו, לא בלימוד, לא במורה ולא בבורא. ההתקדמות יכולה להיות רק מתוך זה שהאדם יוצר מתח בקשר בין כל החברים. והמתח הזה מעיד על המוכנות של הנשמה לקבל תיקון.
אנחנו מגלים בינינו, עד כמה שהיינו רוצים להתחבר, אבל מפני שכולנו אגואיסטים, אז כל הרצונות שלנו לחיבור הם אגואיסטיים, למען תועלת אישית. כך מתגלה האגו שלנו. ואז אנחנו מבקשים שהחיבור שלנו לא יהיה למען האגו, לא כדי שיהיה לנו טוב, אלא כדי שבאמת ייווצר מזה כלי של השפעה הדדית, שבו כל אחד ייצא מעצמו, ולא יספור כמה תועלת אישית הוא קיבל או שעתיד לקבל מהחיבור הזה.
הבקשה הזאת, לצאת מתוך עצמי, יכולה להיווצר בי רק במקרה שאני מקנא באחרים, בכך שרואה עד כמה הם מצליחים בזה, ואני לא. כי הבקשה הזאת היא אינה טבעית לאדם.
בדרך כזאת ממומשת ההתקדמות: תחילה, הודות לקנאה, אני צריך לקבל מהסביבה רצון להתחבר, מה שלא יהיה. ואחר כך אני צריך לקבל מהסביבה שהחיבור הזה חייב להיות ב"על מנת להשפיע", כלומר מחוצה לי. זה לגמרי לא אופייני לו ולא מתאים לאגו שלי, אבל אני רוצה את זה, משום שאני לא רוצה לפגר אחרי האחרים ולהיות פחות מהם.
ואז הם מודיעים לי שחייבים לפנות לבורא. הבורא, שאליו אני פונה מעצמי שונה לגמרי מאותו הבורא שאליו הקבוצה מחייבת אותי לפנות. זה בורא שונה לגמרי, צורה אחרת לגמרי שאותה אני מתאר לעצמי.
כאשר אני בעצמי מתאר את הבורא, אז יוצא משהו ששייך לי ושחייב לדאוג לי אישית. אבל כאשר אני פונה לבורא שאליו פונה כל הקבוצה, זה כבר בורא של כולם, של כל החברה. זוהי דמות אחרת לגמרי, צורה אחרת. לכן הפנייה שלי תהיה על זה שאני רוצה להיות דומה להם ולהשפיע כמוהם. וזה מכוון לבורא, שמשפיע לכל קבוצה ולכל העולם.
יוצא, שהנברא, כלומר האני, שפונה לבורא, זה כבר לא אותו האגואיסט שביקש עבור עצמו, אלא משהו אחר. וה"אני" שלי הופך להיות אחר לגמרי, וגם הדמות של הבורא היא אחרת, ואני מבקש על משהו שונה לגמרי, הכול חדש. כך האדם מתחיל להתקרב למושגים ולהבנות רוחניות.
מתוך שיעור על מאמרו של הרב"ש, "מהי שושנה בין החוחים, בעבודה", 03.05.2013
ידיעות קודמות בנושא:
"כשושנה בין החוחים"
ההתקדמות עם החוחים מהירה יותר!
שהזוהר יעבוד עליי
|
להשאיר תגובה | שלח לחבר
| הדפס
|
שייך לקטגוריה: התפתחות רוחנית, קבוצה, שיעור הקבלה היומי |
תפילה, שמכוונת לעתיד
שאלה: לאן צריכה להיות מכוונת התפילה (המ"ן) שלי ב"עשירייה"?
תשובתי: התפילה (מ"ן) תלויה במצב שבו אתם נמצאים. יכול להיות, שאתה מבקש מהם, והם מבקשים ממך, ואתם פועלים בצורה הדדית זה כלפי זה. או שכבר התחברתם, ויחד מבקשים מהעליון, שנמצא בתוך העשירייה.
אתם אומרים: "בקשר בינינו נמצא הבורא. הקשר הזה בינינו, הוא הרחם של אימא, זה "ז"ת דבינה", העליון שלנו. אין עליון אחר, רק הקבוצה המחוברת שלנו. אבל עכשיו אנחנו עדיין לא מחוברים ולכן אנחנו פונים לאותה הצורה העתידית המחוברת והמתוקנת שלנו, שמהווה את המדרגה העליונה הבאה שלנו. אנחנו פונים דווקא אליה ואל הבורא שניסתר שם.
כלומר, התפילה (מ"ן) יכולה להיות מכוונת ממך אל האחרים, או מכולכם יחד אל הצורה העתידית העליונה שלכם.
מתוך שיעור על "תלמוד עשר הספירות" 06.05.2013
ידיעות קודמות בנושא:
שוויון זה מתנה מלמעלה
עשירייה שלמה
תפילת רבים להבראת הנשמה החולה
|
להשאיר תגובה | שלח לחבר
| הדפס
|
שייך לקטגוריה: התפתחות רוחנית, שיעור הקבלה היומי |
לא למצוא את עצמי בשבי של התרדמה
לאחר כנס הגברים החזק מאוד שעברנו, מורגשת כבדות. אבל אני חושב שצריך להיות להיפך, כי אנחנו עלינו למדרגה חדשה, קיבלנו "כלים" חדשים, ועכשיו צריכים לצאת למלחמה נגד העולם צר האופק, שאליו חזרנו. צריכים להיאבק על כך, שכל הבלבולים והכבָדות הלב שיפלו עלינו, לא יוכלו לקרר את ההתפעלות והתרוממות הרוח שלנו. אם אנחנו לא ניתן לצנן אותנו, אז כל המנעולים ייהפכו לפתחים, והשערים ייפתחו.
אם אתה מרגיש כבדות ואדישות, זה סימן שאתה עובד עכשיו עם הרצון לקבל הטבעי והגולמי שלך. זאת היא פעולתו בצורתו הנקייה, הרגשה של רצון חשוך וכבוי, שאין לו שום עניין כלפי שום דבר. הוסיפו לך עכשיו עוד עשרה קילו או עשרה גרם של רצון, לא משנה כמה, ואתה נופל תחת העול הזה.
אסור לך לסרב לקבל רצון חדש, אחרת זה נחשב כזלזול באפשרות להתקדם, במתנה שנותנים לך מלמעלה. אבל צריך לבקש שני דברים: תמיכה, חיזוק, ערבות ואחריות, אחד כלפי השני, מהקבוצה, ותיקון, התעוררות, התרוממות ואורות – מהבורא.
צריך לבקש. יותר מבקשה אתה לא יכול לעשות! אם אתה מפסיק לבקש, אז אתה מייד נופל למצב של חוסר הכרה. לכן צריך עכשיו כל הזמן להיות בבקשה, בתפילה פנימית שמכוונת כלפי הקבוצה וכלפי הבורא, ולא לעזוב אותה. אחרת אתה נופל לתרדמה (לדורמיתא).
מתוך שיעור על "תלמוד עשר הספירות", 28.04.2013
ידיעות קודמות בנושא:
לאחר הכנס: ב"אבני הרחיים" של הבורא
לאחר הכנס מתחיל יום חדש
עם היד על הדופק הכללי
|
להשאיר תגובה | שלח לחבר
| הדפס
|
שייך לקטגוריה: התפתחות רוחנית, כנסים, קבוצה, שיעור הקבלה היומי |
המתאם ביני לבין הבורא
שאלה: מה עוזר לאדם, מלבד תפילה, "לחתוך לגזרים" פעם אחר פעם את האגו שלו?
תשובה: השאלה עצמה היא לא נכונה. אין שום אמצעים חוץ מתפילה. תפילה, היא הסיום של כל השלבים הנכונים של הבדיקה, כשמתברר שאין לי יותר על מה לסמוך מכיוון שאני זה נברא, אני הוא תוצאה של הכוחות העליונים. והדבר היחידי שנשאר לי זה לפנות למקור, מהיכן שהכול משתלשל לתוכי. למקור ששולט בי במאה אחוז.
חוקי המערכת הם בלתי ניתנים לשינוי. ואם אני זה הנגזרת, אז מה אני יכול לעשות? המוח שלי רק עוזר לי להבין שאני מופעל. ומכאן הוא יכול לתת לי עצה פרקטית: "תפנה לבורא".
זהו. אילו עוד אפשרויות יכולות להיות? מהומות וחיכוכים בינינו לא יעזרו, אלא להיפך, ישברו את המערכת הכללית, וגם זה רק בעינינו. משום שלמעשה, איננו מורידים דבר וגם לא מוסיפים, אנחנו פשוט לא מבצעים את הפעולה היחידה שניתנה לנו בכל העולם הגשמי הזה.
אז בואו נפסיק להתנהג כמו שוורים שנתפסו בקרניהם ונחשוב מה אנחנו באמת יכולים לעשות. מכל השאר הדברים, כך או אחרת, לא ייצא כלום. נשארת רק התפילה.
אבל מה צריכה להיות צורת התפילה? איך להעלות את הבקשה הזאת על תיקון ה"מלכות", שרוצה לרכוש את תכונת ה"בינה"? על זה אנחנו צריכים לעבוד. אם כבר יש כוח שפועל במערכת ההפעלה, צריך להפעיל אותו. ולי, למטה, יש אפשרות כזאת – לעורר, לקרוא לכוח הזה במידת הרצון של דרגת ה"אדם" שבי.
ולהיפך, אם אני לא מעורר אותו, אני לא קשור איתו ואני נשאר בדרגת "בהמה". במקרה כזה הוא פועל עליי ישירות, מלמעלה למטה, בלי ההשתתפות מצידי.
כדי שאני אוכל להגיע לשאלה הנכונה ולהעלות את הבקשה שלי, ניתנה לי ה"נקודה שבלב". אבל קודם כל אני צריך לעשות בדיקה ולהכין את כל הנדרש, לברר מה תלוי בי ומה לא, איפה אני נמצא, איך לארגן את הבקשה שלי כדי שהיא תגיע ליעד ותשפיע.
הרי מי שמוביל אותי, זו מערכת חוקים שאינם ניתנים לשינוי, נטולים שכל ורגש. אפילו אם תעמוד על הראש לפניה, זה לא יעזור. וזה אומר, שאני צריך לבנות בצורה נכונה את המבנה שלי, שנקרא "הוויה" מלמטה למעלה, בתוך עשר ספירות של "אור חוזר". ואפילו שאני צועק עוד לפי שהבנתי את כל המנגנונים של מה שמתרחש, בכל זאת, בצעקה שלי הכול חייב להיות מסודר בצורה נכונה.
ולשם כך, האור העליון נותן לי את הסביבה, שמסוגלת בצורה נכונה לבנות את הצעקה שלי. אם אני מתייחס לקבוצה כמו לכלי מוכן שמעביר דרכו את הצעקה הלא ברורה שלי, שבנויה מרצון, אך עדיין ללא צורה, כמו של "תינוק", אז הצעקה הזאת מקבלת צורה נכונה שמאפשרת לה להגיע עד השורש, הכוח שפועל בבריאה.
ובתגובה לכך, הכוח הזה יורד אליי, שוב, דרך הסביבה. כי אחרת אני לא אהיה מוכן לקבל את האור הזה, והוא פשוט "ישרוף" אותי. האור העליון משפיע דווקא על הקשר שלי עם החברים, באותה מידה שאני נאמן להם. הוא משפיע במקום החיבור שלנו, בהתאם אליו, מכיוון שרק שם אני מותאם אליו.
אז מצידי צריכה להיות בקשה שעוברת דרך הסביבה, שמאפשרת לכך שישמעו אותה, ומצד הבורא האור גם מגיע דרך הסביבה, מתאים את עצמו אליי, כדי שאני אוכל לקבל אותו, להרגיש ולהבין.
יוצא, שהסביבה היא מתאם דו-צדדי והדדי, מתאם ביני לבין הבורא. הכול מתרחש בתוך המערכת הזאת שנקראת "קבוצה", "עם", או יותר נכון, נשמה אחת.
מתוך שיעור לפי מאמר "ערבות", 22.04.2013
ידיעות קודמות בנושא:
תפילה שמגיעה עד השמיים
צוברים פרוטה אחר פרוטה בקופת התפילה
מסנן בדרך לבורא
|
להשאיר תגובה | שלח לחבר
| הדפס
|
שייך לקטגוריה: התפתחות רוחנית, קבוצה, שיעור הקבלה היומי |
עירבון בתנאים רוחניים
בעל הסולם, "השלום": "וזה לשונה: "הוא (רבי עקיבא) היה אומר, הכל נתון בערבון ומצודה פרוסה על כל החיים. החנות פתוחה והחנוני מקיף, והפנקס פתוח והיד כותבת, וכל הרוצה ללוות יבא וילוה, והגבאים מחזירין תדיר בכל יום ונפרעין מן האדם מדעתו ושלא מדעתו, ויש להם על מה שיסמוכו, והדין דין אמת והכל מתוקן לסעודה".
שלום, זה לא חנות מוזנחת בלי בעל הבית. יש לו בעל הבית, שדורש מכל אחד לשלם לו מחיר המתאים לפי המוצר שהוא לוקח מהחנות. זה אומר שאדם מתחייב לעבוד ולהשיג את המטרה של הבורא במשך אותו זמן שהוא משתמש ב"חנות", ומבטיח לשלם את החוב באמצעות יגיעה להשגת המטרה."
מטרתו, להשיג השפעה. אבל האדם זקוק לכוחות כדי לממש זאת, ואין לו את הכוחות האלה. אותם הוא לוקח בעירבון, אף על פי שכולו מכוון להשפעה. יותר מזה, גם אם הוא רוצה להחזיר, זאת אומרת, לא לשמש לעצמו בשום דבר. הוא משתמש בכל העולם בשביל ההשפעה.
על פי אמות המידה של עולמנו, אי אפשר להגיד שאדם כזה לוקח משהו בעירבון. הרי אנחנו לוקחים בעירבון למען תועלת עצמית, וכאן הכול אחרת. דרך אגב, מכאן נובע האיסור של התורה לתת הלוואה בריבית. בעולם הרוחני אין הלוואות שדורשות להחזיר יותר ממה שקיבלת.
אז, אני לוקח בהלוואה כוחות שאין לי אותם מלכתחילה, אבל לוקח לא עבור עצמי. הם לא שלי, אני רק מוסיף אליהם את הרצון למען ההשפעה. במקום הבורא, אני משפיע לכולם וכל המטרה שלי היא רק להעביר את השפע הזה בנאמנות כאילו "מתוך הידיים שלו". אין לי שום דבר מעצמי, חוץ מה"אני" האלטרואיסטי שלי, שצמצם בתוכו את הרצון האגואיסטי שפועל מעליו. לכן, בעצם, אין לי מה להחזיר.
שאלה: ובכל זאת, לא ברור, איך ברוחניות אדם יכול לבקש עירבון עבור עצמו?
תשובה: לכן אמרתי שזו הלוואה מסוג טבע אחר. הרי אין לי כוחות משלי להשפיע, ויחד עם זאת אני (ודווקא אני) רוצה לתת בדיוק כמו הבורא. מה שהוא רוצה עבור העולם, אני חייב להעביר ולתת.
המצב הזה מתואר בצורה אלגורית במשל, שמדבר על כך שהבורא רצה לתת לאומות העולם את שיטת התיקון, אבל הם לא יכלו לקבל אותה, ולכן הוא משתמש בחוליית המעבר שנקראת "ישראל", מה שאומר "ישר אל הבורא". עם ישראל כמו "מתאם", מחבר את האור העליון עם האח"פ. בזכות זה ה"מלכות" יכולה לעלות ל"בינה" ולקבל שם המתקה, כדי להעביר מלמעלה למטה.
אז, זה נקרא "עירבון" רק בגלל שלאדם אין כוח השפעה, הוא מקבל אותו מהבורא. אולם הוא משתמש בו לא לעצמו, כמו שמקובל בעולם האגואיסטי שלנו. כאן האדם קודם כל מחפש תועלת לעצמו, ואחרי זה חושב על התועלת של האחרים, אם זה חשבונות כספיים, רווחה או תענוג נטו. ברוחניות אני מבקש לא עבור עצמי, אני רוצה להשתתף בתוך חיי הבריאה, וההשתתפות הזאת מכוונת כולה להשפעה. למענה אני מפעיל את כל הרצון שלי באותה הדרגה שבה זה אפשרי, וכל השאר בינתיים אני "נועל במנעול", משאיר תחת ה"צמצום".
שאלה: אז איך צריך לבקש הלוואה כזאת למטרת ההשפעה?
תשובה: זה נקרא עלייה, בקשה לתיקון (מ"ן). אני מבקש מהבורא כוחות לבדיקה, תיקון של המעשה עצמו. אני רוצה שהוא יעשה את זה: "תתלבש בי ותעשה את מעשה ההשפעה". כמו שתינוק מבקש עזרה מאימא או פשוט בוכה, ואימא באה ועוזרת. כל הבעיה היא בפנים להפוך להיות "תינוק בוכה" כזה. את זה צריך ללמוד...
מתוך שיעור לפי מאמר "השלום", 19.04.2013
ידיעות קודמות בנושא:
הבורא מעניק הלוואה רק למי שיש ערֵבים
יסודה של התפילה
במידה שאדם מודד, מודדים לו
|
להשאיר תגובה | שלח לחבר
| הדפס
|
שייך לקטגוריה: התפתחות רוחנית, שיעור הקבלה היומי |
הבורא מעניק הלוואה רק למי שיש ערֵבים
בעל הסולם, מאמר "השלום": "מי שמאמין שאין העולם הזה בבחי' חנות פתוחה על הפקר בלי בעל בית, אלא שיש כאן בעה"ב חנוני עומד בחנותו ותובע מכל לוקח שיתן לו את המחיר הרצוי בשביל הסחורה שלוקח מהחנות. והנה אדם כזה נבחן, אשר הוא "רוצה ללות" כלומר עוד בטרם שהוא פושט את ידו לקחת משהו מעוה"ז שהוא החנות הרי הוא נוטל זה מבחינת הלואה על מנת לשלם מחירו הקצוב."
שאלה: מה זה הלוואה?
תשובתי: הלוואה זה מכלול של כוחות, מחשבות ופעולות, שמסודרים בצורה נכונה כדי להשפיע. זאת "הזמנה אישית", זה בדיוק מה שאתה מסוגל לעשות במצבך. מספקים לך את כל מה שדרוש, "עסקת חבילה שלמה".
אבל הצרה היא, שאתה כבר יצאת מהמצב הזה, אתה כבר רוצה "לנצל", לגנוב חלק מהסכום הזה. כך זה קורה בדרך כלל. ארגון כלשהו דורש תקציב למטרות נעלות, ואחר כך במקום זה "עושים עסקים בצד".
אני לא מאשים אף אחד, עלינו רק להסיק מכך מסקנה. כך האדם בנוי, זהו הטבע שלנו, וזה קורה בכל מקום בעולם, בכל מדינה. קורה אפילו שנואם להוט בטוח באמת ובתמים שהוא טיפל נכון באמצעים העומדים לרשותו, אבל אחר כך מגיע רצון שונה, ויחד איתו גם שימוש שונה. זה טבעי שאדם מקבל מיליונים ואז רצונותיו מתלהטים.
באופן כללי, גניבה ושחיתות הם דברים לגיטימיים, הם היו תמיד. אבל לפני כן, המנהיגים לא היו צריכים לתת דין וחשבון לאף אחד ועשו מה שעולה ברצונם, והיום הכול מתחיל לצוף על פני השטח. אף על פי שאנחנו עדיין לא מבינים היכן נמצא התיקון.
הבעיה היא רק מחסור בסביבה שתתמוך ותחזיק אותך במצב הנכון. אם הסביבה הייתה מספיק חזקה, אתה היית מנצל נכון את ההלוואה בתגובה לבקשה שאושרה. אתה לא אשם, אתה פשוט מנותק מהסביבה הנכונה, והיא היחידה שיכולה לשמור בך את הגישה הנכונה.
לכן, קודם כל, צריך לבנות סביבה נכונה. בלעדיה אין שום סיכוי. גם אם האדם הגיש בקשה אמיתית מנומקת וקיבל אמצעים בצדק. חולפות מספר שנים ומגלים שיש לו חשבונות בחו"ל או השקעת נדל"ן סודית ועוד משהו... ואנחנו בעצמנו אשמים. כי אנחנו לא בדקנו את כל התנאים בזמן קבלת ההלוואה ולא בזמן ההגשה לקבלתה.
מצד שני, ברוחניות אין טעויות כאלה. שם, אם אתה לא הכנת את הסביבה, אז בקשתך פשוט אינה מתקבלת. תדפוק בדלת כרצונך, אבל אף אחד לא יפתח לך.
שאלה: כלומר, בלי חברים שערֵבים לי, אני לא יכול לקבל שום הלוואה?
תשובתי: נכון, כי אתה מתכוון לממש אותה בתנאים פסולים מראש.
שאלה: כלומר, הבקשה שלי לקבלת ההלוואה צריכה לעבור דרך הקבוצה?
תשובתי: כן. אני כל כך רוצה לעזור לחברים, לאחד אותם, לראות אותם כגוף אחד, שאני חייב לעשות משהו. ואת הכאב הזה אני מעלה למעלה דרך הקבוצה. לא מדובר סתם על "מעבר", אלא על חוסר אונים מוחלט שקורע אותי לגזרים. אני כמו אימא שסובלת בגלל שאינה יכולה להאכיל את ילדיה. עם זה אני פונה לעזרה, ואז מקבל את ההלוואה.
אבל זאת לא הלוואה במונחים שלנו. מפני שהבורא בעצמו רוצה לעזור לחברים, לכן מדובר כאן על התורה, כי אני מקבל את המאור המחזיר למוטב ואת האור שממלא את ה"כלים". אני מקבל את זה בתנאי שבאמת יש לי רצון, דחף להשפיע, אבל אין לי אפשרות. אני רותח, אך איני יודע מה לעשות. ואז מסדרים לך את הכול, ייתנו לך את ההבנה, ה"כלים", האמצעים ואת כל מה שדרוש.
שאלה: אז כיצד אני פונה בפועל? למי אני פונה?
תשובתי: זאת הפנייה הפנימית שלי. לא כולם מסוגלים להביע אהבה שבוערת בפנים. לפעמים להיפך, מבחוץ נראה שזה זלזול.
האהבה אינה מתפרצת כמו לבָּה מהר געש. להיפך, בהתאם לשורש הרוחני היא באה תמיד בהגבלה, בהסתרה, בכיסויים ובצניעות. אל תצפה מהחברים לחיבוקים ולנשיקות. האהבה בוערת בפנים, ואצלנו מבחוץ יש "מסך ואור חוזר", כלומר משהו הפוך. מפני ש"המסך ואור חוזר" נבנים מעל הרצון האגואיסטי, החשוך והנורא עד מוות. לכן, האהבה תמיד מכוסה בצניעות. ה"מסך" הוא כבר ההסתרה.
ובחזרה להלוואה מהבורא. אני מקבל ממנו כוח להשפיע לקבוצה. אני עוזר לחברים, מחבר אותם כדי שיתחברו מכל הלב, ומרגיש שבחיבור ביניהם הבורא מתגלה עם פנים צוחקות ומאושרות.
זה כל המימוש של הפעולה. כוחותיו פועלים עליי מבפנים ומבחוץ, בונים בי "כלי". אני מזהה את הכוחות האלה כאשר הוא מתגלה. אז מה אני עשיתי בעצמי? אני בסך הכול הכנתי מקום לגילוי הזה.
מתוך שיעור על פי המאמר "השלום", 19.04.2013
ידיעות קודמות בנושא:
יסודה של התפילה
במידה שאדם מודד, מודדים לו
התשלום ישנו כשהוא איננו
|
תגובה אחת | שלח לחבר
| הדפס
|
שייך לקטגוריה: אהבה, התפתחות רוחנית, שיעור הקבלה היומי |
באיחוד עם הבורא
מתוך הכנס באירופה, שיעור מס' 3
במאמר "אחור וקדם צרתני", אנחנו לומדים איך הרוכב והסוס נעים יחד בתיאום זה עם זה. אנחנו, כמו כל הבריאה, מגלמים את הסוס, והרוכב זהו הבורא, שמנהל אותו באופן טבעי ומלא. אין אף תנועה שהסוס עושה ללא השפעת הרוכב. אבל הסוס עצמו רוצה ללכת יחד עם הרוכב, בתיאום עם הרצון שלו, להבין ולחזות את רצונו של בעל הבית שלו, עד כדי כך, שהרוכב יפעל אפילו לפני שהוא יתחיל להשפיע עליו.
כלומר, אנחנו צריכים לצאת לכזאת דרגת קשר עם הבורא, שאנחנו מבצעים פעולות במקומו, חושבים ומרגישים במקומו, עד כדי כך אנחנו מקושרים ודבוקים עימו.
וכאן אנחנו משיגים את הדרגה הבאה, את הבעיה הבאה: בשביל מה אנחנו עושים את זה? כדי לעשות נחת רוח לבורא, ולא כדי שיהיה לנו טוב מזה.
אם אני פועל למען עצמי, אז אני מתנתק ממנו בגלל שינוי התכונות. לכן אנחנו צריכים לחשוב על זה, שאנחנו לא רוצים להיות סתם בגילוי הבורא, אלא כדי לעשות לו נחת רוח.
ואז אנחנו מתחילים להרגיש איך הוא רוצה להתגלות לנו, כדי ליהנות אותנו, כדי לספר לנו על הכול, למשוך אותנו לעולם שלו של נצחיות ושלמות. והעולם שלנו, שמסתיר אותו, שניצב בינינו לבינו, הגופים שלנו וכל מה שמקיף אותנו, ייעלם בהדרגה. ואז אנחנו נראה רק כוח אחד שמנהל את העולם, ואנחנו בתוכו.
בעיקרון, היום גם המדע מתחיל לדבר על זה.
באופן כזה, אנחנו צריכים להתחיל להרגיש כאב ושמחה מהכוונה שלנו. בשביל מה אנחנו רוצים לגלות אותו, למען עצמנו או למענו? וכאן האגו שלנו מקבל את העבודה האחרונה שלו. אנחנו שוב דורשים מהבורא, שהוא יתחיל לתת לנו דווקא כאלה כוונות, הכול ממנו, הכול רק אליו. כל השאלות, כל הדרישות, כל הבקשות, התפילות, כל הטענות, הכול אליו.
אף פעם אל תנסו למצוא בתוככם שום תנועה קטנה. אם ישנה בעיה, תפנו ישר אליו, במה שלא יהיה, ותפעלו יחד איתו. אם אתם תכוונו את עצמכם בצורה נכונה לעבר הכוח הזה, אז אתם תראו איך הכול יסתדר. כלומר, אני רוצה לגלות את הכוח הזה, מפני שבעולם קיים רק הוא לבדו ורק כדי לחבר את כולנו יחד, כדי שאנחנו נהפוך להיות ל"אחד תחתיו", נתאחד ל"סוס" אחד ויחיד.
אנחנו צריכים להרגיש שמחה מזה שיש לנו מגע איתו, וזה לא חשוב אם המגע הוא טוב או רע. אם בהרגשה הרעה ביותר אני מרגיש את הקשר עימו, סימן שהמצב הזה הוא טוב. אם בהרגשה הכי טובה אני לא נזכר בו, סימן שהמצב הזה הוא רע.
אנחנו צריכים להעריך את המצבים, לפי הכוח של המגע שלנו עם הבורא. ואז אנחנו נעבור בהדרגה מהרגשות בתוך רצונות הקבלה שלנו, להרגשות ברצונות ההשפעה. כלומר, כל השמחה שלנו, כל ההשתוקקות כבר מכוונת אליו, כדי לעשות לו נחת רוח, ואז בכוונה הזאת ליהנות לו, אנחנו מתחילים לקבל את האור העליון שממלא אותנו, הבורא במלואו נכנס לתוכנו ואנחנו מתחילים להרגיש את עצמנו ואותו כאחד שלם, כשני אוהבים שמתחברים יחד.
מתוך שיעור מס' 3 בכנס אירופה, 22.03.2013
ידיעות קודמות בנושא:
לדעת מה לבקש וממי לבקש
שני עולמות
יחד לבקש את הבורא
|
להשאיר תגובה | שלח לחבר
| הדפס
|
שייך לקטגוריה: התפתחות רוחנית |
שני המרכיבים ההכרחיים של התפילה
מ"ן, פירושו "מי נוקבין", כלומר בתפילה חייבות להיות נוכחות שתי נקודות: "מלכות" ו"בינה". מים, זו "בינה", והתכונה הנקבית, זו ה"מלכות". רק אז זה נקרא העלאת תפילה, מ"ן.
אם אני סתם מצטער מזה שרע לי, אז זו רק "מלכות". נשאלת השאלה: ממה אני מצטער, למי אני פונה, מה אני רוצה לקבל? חייב להיות איזה ציור ברור של הבקשה הזאת, שקושרת את ה"מלכות" עם ה"בינה": הרצון עצמו והכיוון שלו. אני צריך להבין למי מכוון הצער שלי, הסבל שלי. כי יכול להיות שאני פשוט מצטער בגלל מצב הרוח הרע שלי, אבל זה לא נחשב לתפילה, להעלאת מ"ן.
אם רע לי עכשיו מזה שהבורא ניסתר, ואני לא מרגיש שום חשיבות בהתקדמות הרוחנית, לא רוצה לבוא ללמוד, אלא הייתי רוצה רק לישון, אז זה לא נקרא העלאת מ"ן, תפילה. זו פשוט הרגשה של ריקנות ב"כלים" האגואיסטיים שלי.
הכול תלוי במה שאני רוצה, על מה אני מצטער, על מי? כלומר, הסיבה לצער שלי צריכה להיות מחוצה לי. אז, משני ה"אי סיפוקים" האלה, משתי ה"מלכויות": "מלכות דבינה" ו"מלכות דמלכות" אני בונה את המ"ן שלי. התפילה צריכה להיות בעלת כיוון מדויק.
מתוך שיעור על מאמרו של רב"ש, 17.04.2013
ידיעות קודמות בנושא:
ייאוש וביטחון הם מרכיבי התפילה
בקשה על עליית "מלכות" ל"בינה"
תפילה זו עבודה שבלב
|
להשאיר תגובה | שלח לחבר
| הדפס
|
שייך לקטגוריה: התפתחות רוחנית, שיעור הקבלה היומי |
שתי פנים לאור
בעל הסולם, מתוך "כתבי הדור האחרון": "עובדא היא שישראל שנואים מכל האומות אם מטעם דת אם מטעם גזע אם מטעם קאפעט' אם מטעם ק' אם מטעם קאסמאפאליטים וכו'.
כי השנאה קודמת לכל הטעמים, אלא שכל אחד פותר שנאתו לפי הפסיכולוגיע שלו."
פעם, עם ישראל היה "כאיש אחד בלב אחד", לכן, על אף שנכון להיום, הוא מפוזר בכל העולם, אומות העולם מתייחסים אליו כמו לאחד שלם. היחס הזה מושרש בפנימיות העולם, בין הרצון לקבל לכוונה "על מנת להשפיע", ועלינו לתקן אותו רק ברמה הרוחנית.
בעולם שלנו לא יכול להיות שום תיקון. אף על פי שמשתדלים "לתווך" בין ישראל לשכנינו הפלסטינאים, תורכיה, ועוד מישהו, אין בעולם שלנו שום אפשרות לפתור את הבעיות האלה. כי המצב כאן הוא רק תוצאה של פעולה שמקורה למעלה.
זהו אחד מחוקי היסוד. בעולם הזה קיים רק רצון לקבל ללא תנועה. הדבר היחיד שמסוגל להניע אותו הוא האור, כוח החיים.
כאשר האור מגיע לפי הזמן, הוא גורם לצרות, לרע (1). מדוע? מפני שאז הוא מתגלה דרך האחוריים.
אבל אם האור הזה מגיע כתוצאה מבקשתנו לתיקון (מ"ן), אז הוא מתגלה כ"אור מקיף" (או"מ) הטוב והמיטיב (2).
כל ההבדל הוא בכך, שאנחנו יכולים להתקדם למטרה לפני שהכוחות מגיעים מלמעלה. הבחירה החופשית שלנו היא בין שתי האפשרויות הללו.
ולכן, במישור של העולם הזה, פשוט אין אמצעים יעילים. הדיבורים בכל הרמות, הפוליטיקה, האו"ם, הכול ללא הועיל. ולמעשה, זה בסך הכול תוצאה של פעולת האור העליון שמשפיע על הגורמים בעולם שלנו בהתאם לאפשרות הראשונה.
לא משנה כמה החלטות מתקבלות במפגשי הפסגה ובוועידות. למעשה, הכול האור קובע. בעצם, הפוליטיקאים הם כמו מריונטות, והדבר היחיד שבאמת פועל הוא הבקשה שלנו לתיקון שאנחנו מעלים לפני שמגיע הכוח השלילי. רק אז הכוח השלילי יתחלף בכוח החיובי, כי אנחנו רוצים להיתקן בלי לחכות לצרות.
אז כיצד מגיעים לבקשה כזאת? בעזרת הקבוצה והלימוד (תפילה). הקבוצה מחברת אותנו לגוף אחד, לכלי אחד, ובעזרת התפילה בזמן הלימוד אנחנו מתקשרים עם מקור האור האחד, עם הבורא.
מתוך שיעור על נושא "האומה הישראלית", 15.04.2013
ידיעות קודמות בנושא:
כיצד אנחנו מקבלים את האור?
הגיע הזמן להאיץ
עידן הבחירה החופשית
|
להשאיר תגובה | שלח לחבר
| הדפס
|
שייך לקטגוריה: התפתחות רוחנית, קבוצה, שיעור הקבלה היומי |
לדעת מה לבקש וממי לבקש
ההתקדמות הרוחנית מתבצעת לפי הנוסחה: "ישראל, אורייתא וקב"ה, חד הוא". "ישראל", זה מי שמתייגע, כדי לבנות בתוכו חיסרון ולקיים את רצון הבורא ולתת לו להתגלות. ולשם כך צריכה להיות שלמות הכלי מצד הנברא. מי שמשתוקק לגלות את הכלי בשלמות, נקרא "ישראל". כי הבורא, האור העליון, נמצא במנוחה מוחלטת וזקוק רק לכלים.
אורייתא, זה דווקא על מה שאנחנו צריכים להתייגע, כלומר לגלות האהבה לבריות, ומאהבת הבריות מגיעים לאהבת הבורא. אנחנו נותנים יגיעה, בכך שמשתוקקים לאהוב את הבריות, להתעלות מעל עצמנו, להתכלל בסביבה, בכך שמארגנים אותה לפי כל התנאים, כדי שהיא תשפיע עלינו ותיתן לנו התעוררות נכונה. ללא סביבה אי אפשר להגיע להתעוררות נכונה, אלא רק על ידי השפעה חיצונית.
וכאשר נותנים מידת יגיעה מספקת, אנחנו מגלים, שאיננו יכולים לעשות שום דבר. פעם אחר פעם מתגלה לנו עוד קצת, שאנחנו לא מסוגלים להגיע לאהבת הבריות, ובסופו של דבר מבינים, שזקוקים לעזרת הבורא. ואז מתוכנו מתפרצת התפילה מאליה שמביאה אותנו לאהבה לה'.
יוצא, שהחיבור של התנאים: ישראל, ואחר כך אורייתא, ואחר כך קב"ה, מביא אותנו למטרה, כמו שנאמר: "יגעתי ומצאתי תאמין". אי אפשר מייד לקפוץ קדימה מבלי לתת יגיעה, כלומר להשיג את הבורא ללא התורה, ללא תפילה, ללא בקשה. זו תהיה בקשה אגואיסטית, שעליה לא תקבל תשובה. לא יהיו בך אותיות התפילה, כי הן נבנות דווקא על ידי היגיעה של האדם. וכאשר תתמלא הסאה שלהן, רק אז אתה תדע, איך לפנות לבורא עם הבקשה.
לפני זה, אין לך אפילו חיסרון כלפי מה שהבורא רוצה לתת לך. לכן, אתה לא פונה לאותו הבורא ולא עם אותה הבקשה, ולכן וודאי שאתה לא מקבל שום דבר!
אם אתה רוצה לחסוך זמן וכוח ולהגיע מהר למטרה, אז צריך לפעול בכיוון של: "ישראל, אורייתא וקב"ה, חד הוא", כדי שבסופו של דבר הם יתאחדו לאחד שלם. יוצא, שהכיוון הנכון, זו יגיעה בקבוצה על החיבור, כדי לגלות את הבורא ולעשות לו נחת רוח. כמו שנאמר: "מאהבת הבריות, לאהבת ה'". כל האמרות של החכמים מכוונות רק לשלושת השלבים האלה: ישראל, אורייתא, קב"ה.
ידיעות קודמות בנושא:
שני עולמות
מכתב ללא כתובת
יחד לבקש את הבורא
|
להשאיר תגובה | שלח לחבר
| הדפס
|
שייך לקטגוריה: התפתחות רוחנית, קבוצה, שיעור הקבלה היומי |
תפיסת המציאות: התקרבות אל האור
מתוך הכנס באירופה, שיעור מס' 5
שאלה: הנושא של הכנס שלנו הוא, "ביחד לנצח". מה זה אומר "ביחד"? הרי אנחנו רואים שמישהו מאיתנו נמצא בעלייה והאחר בירידה. איך להגיע לצעקה המשותפת לבורא, ל"ביחד" הזה?
תשובה: תתארו לכם (ועל כך מדברים הפיזיקאים) שלמעשה אנחנו נמצאים במציאות שונה לגמרי, שבה הכול מתקיים לפי חוקים אחרים לחלוטין, חוקים של עולם אחר, שנמצא במהירות האור. המרחב נתפס בו בצורה אחרת לגמרי.
אם אנחנו נמצאים בתנועה עם מהירות נורמלית, אז אנחנו רואים לפנינו תמונה, נניח, מהצד. ואם אנחנו נתחיל להתקרב במהירות האור, אז המרחב מתחיל להיות עקום, ואנחנו רואים את אותה התמונה מכל הצדדים.
הזמן נעלם, המקום נעלם, התנועה נעלמת, הכול הופך להיות אחד, בו זמני, עגול, לא קיימים המושגים של "קדימה", "אחורה", "מהצד", "מימין", "משמאל", הכול הופך להיות לגמרי אחד יחיד.
בזה אנחנו נתקלים בפיזיקה של המהירויות הגבוהות, זה הגיע דרך איינשטיין וכבר נבדק בהרבה מחקרים.
למעשה, אנחנו נמצאים בכזה מרחב, אבל האגו "מותח", מאט אותו. ההאטה של המרחב מורגשת בנו כ"עולם שלנו", ובמקום רצונות אנחנו רואים את הגופים, מעין "מתיחה" של ההתרחשויות והתנועה שלהם.
כשמתקרבים לתכונה של האור הרוחני, מתגלה לנו מרחב שונה לחלוטין – אחד יחיד ושלם, שבו אין מקרים, הכול נמצא בתוך האחד, ולכן מורגשת שלמות ונצחיות. אנחנו נמצאים בתוכו כרצון אחד. ובעצם, רק הוא זה שקיים.
והמציאות שלנו של היום, שניתנה לנו בהרגשה, פשוט נעלמת. היא לא קיימת! היא לא צריכה למות ואז להיוולד שוב, היא פשוט מתאדה. הרי חושי ההרגשה שלנו מתחילים לצייר לנו את המרחב הנכון, המציאות הנכונה. אנחנו צריכים לתאר אותה דווקא בצורה כזאת, כך צריך לתאר את העולם האמיתי.
כדי לדחוף אותנו לזה, ניתנו לנו הקבוצה, המורה, האנושות, וכל החוקים שלפיהם אנחנו נוכל להתקרב לגילוי הנכון של המרחב והגילוי שלנו את עצמנו בתוכו. זה כמו תרגילים שבהם אנחנו מעבדים טכניקה חדשה של גילוי, טכניקה של השגה. ואז אנחנו נרגיש ממש את כל מה שכותבים עליו הפיזיקאים.
נחשב, שאדם לא יכול לצאת או אפילו להתקרב למהירות האור כי המסה הופכת להיות אין סופית, זמן - אפס. אולם למעשה, זה מאוד פשוט מפני שהמסה באמת נעלמת, היא הופכת להיות רצון אחד גדול שממלא את הכול.
עד לזה איינשטיין לא הגיע. הוא כל כך רצה להקים תיאוריה יחידה, אך לא הצליח. ולנו זה כמעט מצליח. ומסתבר, שאם אנחנו מודדים את הכול ביחס לצופה (כמו שטען איינשטיין נכון), אז ברגע שהצופה משנה את התכונות שלו לתכונת ההשפעה, הוא חוצה את מחסום האור ופשוט מתקיים מתוך תכונה אחרת, שבה ניתן להתקיים מעל מהירות האור.
לכן קיים קיום מעל ומתחת למהירות האור, תלוי רק בתכונות שלנו לקבל או לתת. המעבר מתפיסה אחת, הקבלה למען עצמי שלנו היום, לקבלה למען הנתינה, לתכונת ההשפעה, בעצם אפשר בקלות לממש אותה על עצמי. הדבר היחיד שאנו צריכים, זה לבקש את זה מהאור העליון.
כמו שאומר בעל הסולם, זו רק בעיה פסיכולוגית. מאוד קשה לנו לבקש את תכונת ההשפעה. איננו יכולים לעשות זאת מפני שתכונת ההשפעה מנוגדת לנו, ואנחנו לא יודעים מה זה. איך אפשר לבקש משהו שאתה לא יודע ולא רוצה?
בשביל זה ניתנה לנו הקבוצה. אני בא לקבוצה ושומע מהחברים: "השפעה, השפעה... צריך רק להתאחד ביחד. רק כך אנחנו נצא לרוחניות ונשיג את המטרה". אם החברים שלי מסבירים לי ומנסים "להחדיר" את זה לתוכי, עד כמה הם משתוקקים לזה, אז מכיוון שאני אגואיסט, אני גם ארצה את זה.
כך אנחנו מושפעים מפרסומות: "אני גם רוצה את זה!", ואפילו שאולי אני לא רוצה את זה, אבל אם מסביבי אנשים מדברים על כך, אולי אפילו משקרים לי, אני בכל זאת מתחיל לרצות את זה. כולנו מכירים את זה על עצמנו. הפסיכולוגיה שלנו כך עובדת במיוחד, כדי שאנחנו נוכל לרצות את מה שאנחנו לא רוצים.
ואז אני מתחיל לבקש: "אני גם רוצה השפעה, רוצה להיות מעל מהירות האור, רוצה להיות מעל עצמי!", וברגע שאני מתחיל לבקש את זה, אז המצב הזה נקרא "לא לשמה". כשאני מבקש בעצם משהו שאני לא יודע מה, וממה ולמה, אבל בכל זאת מבקש, כבר משפיע עליי האור העליון. רק שהוא משפיע לא בצורה ישירה וגלויה, אלא כ"אור מקיף", כי הבקשה הזאת עדיין לא מגיעה מתוכי אישית, אלא רכשתי אותה מהחברים.
זאת אומרת, אם הרצון הוא לא שלי אישי (לא רציתי את זה, הייתי רק צרכן), אלא קיבלתי אותו מהסביבה, אז הרצון הזה, הפלוס הזה, הוא לא שלי. ולכן משפיע עליי לא "אור ישר", אלא "אור מקיף".
הוא מלטף אותי בעדינות, משנה אותי בהדרגה. אני מרגיש את ההתקרבות שלו אליי, טוב לי, וכשהוא מתרחק ממני, רע לי. כך מורגשות בנו העליות והירידות שלנו.
האור במיוחד מתרחק ממני, ואז רע לי. במקרה כזה אני צריך לרוץ לקבוצה ולבקש ממנה תמיכה. ברגע שהקבוצה בתגובה מוסיפה לי יותר רצון, אז האור מתחיל יותר להאיר לי.
בצורה כזאת אנחנו צריכים לעבוד כל הזמן, כדי שהאור ישפיע עליי ויאיר במשך הרבה זמן. זה יכול לקחת כמה שנים.
אנחנו כבר מזמן נמצאים בתהליך הזה, ומי שהצטרף אלינו לא מזמן בכל זאת יכול לעבור את כל השינויים יחד איתנו. ואז, או יסיים את ההשפעה שלו עלינו, יתעורר בי רצון אמיתי להשפעה.
ברגע שאני אתחיל לרצות להשפיע, היא ייכנס לתוכי, ואני אקבל גילוי האור בתוכי שיורגש כאור עליון. מדוע? מפני שבתוכי קיימים 613 רצונות וכל אחד מהם מקבל איזשהו חלק מהאור.
תתארו איך מתוך הנקודות, מהפיקסלים על המסך של המחשב או הטלוויזיה, נוצרת תמונה. פעם בטלוויזיה התמונה הייתה מורכבת מ- 680 שורות. ואצלנו התמונה הזאת מורכבת מ- 613 רצונות ומתחברת כמו פסיפס: יותר, פחות, גוונים שונים, חצאי גוונים, לא רק של צבעים, אלא גם של אור, טעמים, בכל חמשת החושים שלנו.
חמשת החושים האלה נקראים: "כתר", "חכמה", "בינה", "זעיר אנפין" ו"מלכות".
כל תמונה של העולם הרוחני מורכבת מעשר ספירות. והנה קיבלנו את התמונה של העולם העליון לפי חוקי הטבע. בלי שום מיסטיקה. מעורר על עצמי אינדוקציה, בהשפעת האור העליון אנחנו כאילו מביאים על עצמנו אינדוקציה חשמלית ("אור מקיף"), הוא פועל בנו ולאט לאט משנה את הרצון.
וכך בכל שלב. אם הקבוצה עולה, למשל, מהשלב הראשון של ההשגה לשלב השני, אז גם אני עולה למדרגה השנייה. אי אפשר לברוח מהקבוצה.
אפילו התלמידים של רבי שמעון שהיו במדרגות התחתונות היו צריכים לקנא זה בזה, לשנוא זה את זה, לאהוב איש את רעהו, ובהתאם לכך לעורר על עצמם את האור העליון.
לכן אני חייב לעבוד עם הסביבה ובהתאם לאותו הרצון שאני מקבל מהקבוצה, אני יכול לפנות לאור העליון, רק עם הרצון הזה. כתוצאה מכך, האור משפיע עליי ומעלה אותי למדרגה הבאה.
יחד עם זאת, כל הזמן חוזר אותו העיקרון: אני - קבוצה. אני מקבל מהקבוצה את הרצון, פונה לאור, הוא מתקן בי את הרצונות האלה. וכך כל הזמן.
השיטה היא מאוד פשוטה, זו פיזיקה טהורה, אין בה שום דבר אחר. כל הזמן עשר ספירות, כל הזמן חמישה אורות, וכך אנחנו פועלים. אבל כל פעם הרגשת העולם החדש משתנה בצורה מדהימה. כל מדרגה זה עולם חדש: מצוירת בנו תמונה חדשה, והחוקים משתנים. כל זה עוד מחכה לנו בעתיד.
ובשביל שנוכל לשאוף לכך, צריך את הקבוצה שכל הזמן תעורר אותי, תגרה אותי, תעורר בי קנאה. אני רואה איך שהם רוצים לגלות את העולם הרוחני, מה קורה איתם ואיתי לא. זאת אומרת, אני צריך כל הזמן לקבל מהם מנות חדשות של התעוררות: "למה להם יש ולי אין?".
לכן נאמר במאמרי הרב"ש, שאדם חייב להכניע את עצמו לפני הקבוצה, להעריך אותה יותר מעצמו, ואז הוא יקבל ממנה יותר השפעה, יהיה לו יותר כוח לפנות לאור. האור העליון ישפיע עליו בצורה יותר חזקה, ישנה בצורה יותר מהירה את כל התכונות השליליות שבו לתכונות חיוביות, הוא ירגיש את האור הזה בתוכו. כל פעם זה חוזר על עצמו, אבל התמונה משתנה לחלוטין.
מתוך שיעור מס' 5 כנס אירופה, 22.03.2013
ידיעות קודמות בנושא:
העולם העליון מתגלה בתוך הקבוצה
אופקים של תפיסה
כמה פרטים מתמונת העולם הרוחנית
|
להשאיר תגובה | שלח לחבר
| הדפס
|
שייך לקטגוריה: התפתחות רוחנית, כנסים, מציאות מדומה, קבוצה |
יגיעה מעל לכוח האנושי
שאלה: מה הכוונה, יגיעה מעל לכוח האנושי?
תשובתי: יגיעה מעל לכוח האנושי, זה מה שלא מכוון לכיוון האנושי הטבעי, לתועלת האדם עצמו. זה מתגלה בתוך החברה, במסירות לסביבה, וזה מעל לכוחות האישיים, האנושיים.
וחוץ מזה, כאשר האדם מגלה את זה, אז הוא רואה שהוא לא מסוגל לעשות דבר כזה. לכן הוא פונה לבורא שיעזור לו לתת כזאת יגיעה.
על זה נאמר: "למען אחיי ורעיי אדברה נא שלום בך". אי אפשר לפנות לבורא עם בקשה שלא מכוונת לטובת הבורא עצמו, אלא למטה ממנו. אבל האדם יכול לפנות לבורא לצורך בניית הכלי שלו. זו התפילה היחידה שהיא מוצדקת.
מתוך שיעור על איגרת של בעל הסולם, 09.04.2013
ידיעות קודמות בנושא:
הגדרה נכונה של הכוח האלוקי
לעמוד במבחן המאמץ
אנחנו אבנים שנשברו מאותו הסלע
|
להשאיר תגובה | שלח לחבר
| הדפס
|
שייך לקטגוריה: התפתחות רוחנית, שיעור הקבלה היומי |
באפיסת כוחות
רב"ש, שלבי הסולם, מאמר י"ט: "בא אל פרעה – א'":
"ועל זה נאמר "בא אל פרעה", היינו, שנלך יחד, שגם אני הולך אתך, בכדי שאני אשנה הטבע, ואני רוצה, שרק אתה תבקש אותי, שאני אעזור לך לשנות את הטבע, ולהפוך אותה מרצון לקבל לרצון להשפיע."
זהו רגע חשוב מאוד: אנחנו לא יכולים לעשות שום דבר בעצמנו. בהתחלה אנחנו מבקשים משהו גלובלי, ובכל השאר סומכים על עצמנו, בכך שמקווים להסתדר בכוחות עצמנו, ולהשאיר לבורא רק את "החלק שלו". אבל ככל שאנחנו מתקדמים בסולם המדרגות או לקראת יציאת מצרים, לפני העלייה למדרגה הראשונה, אז אנו רואים יותר בבירור, שאנחנו חלשים ולא מסוגלים אף במשהו לעשות דבר נכון, לא פעולה, לא מחשבה ולא כוונה. להיפך, אני יותר ויותר נחלש בדרך. על זה נאמר: "ויאנחנו בני ישראל מן העבודה".
אבל אז "ותעל שוועתם אל ה'". דווקא אז מופיעה ההזדמנות לתפילה, לבקשה, לדרישה. ולזה מובילים אותנו.
בהתאם לכך, במידת ההתקדמות אני הולך ונחלש יותר ויותר, והתפילה שלי, הבקשה לעזרה הולכת וגדֵלה, עד שמגיע מצב שבו אני לא מסוגל לכלום. החושך ואפיסת הכוחות אוחזים בי, ויחד עם זה, אני מגיע לבקשה השלמה. ועד אז, העסק לא יזוז.
מכאן מובן, שאני לא אוכל להסתדר ללא תמיכה מצד הקבוצה, ללא ערבות של החברים. כי אני מרגיש, שאני נופל יותר ויותר למטה: הכוחות מסתיימים, המטרה יותר ויותר מחווירה וכבר לא מושכת קדימה, המוטיבציה נעלמת, היצר הרע הולך וגדל מול העיניים ואילו ה"נקודה שבלב" יורדת יותר ויותר מטה, ולא נשאר שום דבר. ה"פרעה" הטוב הופך בהדרגה לרע ואכזרי, עד לכזאת מידה שנדמה שאין שום סיכוי לצאת מתחת לשליטתו. אז מאיפה אני יכול לקחת דחף, משיכה, להמשיך בדרך, אם לא מהקבוצה?
באופן כללי, אני מגיע למצב חסר תקווה לפירוד מרבי (∆) בין הרצוי והמצוי. ובכל זאת אני לא מסכים לסגת, אני חייב לצאת אל האור...
מתוך שיעור על מאמרו של רב"ש, 31.03.2013
ידיעות קודמות בנושא:
ויאנחו בני ישראל מן העבודה
בואו נשנה את חיינו!
הקפיצה אל החרות
|
להשאיר תגובה | שלח לחבר
| הדפס
|
שייך לקטגוריה: התפתחות רוחנית, ערבות, קבוצה, שיעור הקבלה היומי |
רוצה לעלות אליך...
מתוך הכנס באירופה, שיעור מס' 3
שאלה: אם לקבוצה ישנן איזה שהן התמכרויות ושקיעות והיא נפלטה מהתהליך הכללי, אילו מאמצים היא צריכה להשקיע כדי להיות בשותפות עם הבורא ולנצח את האויב שלנו, את האגו?
תשובתי: הבורא לא מגיב לבקשות אישיות של האדם, כלומר הוא מגיב, אבל לא כל כך טוב עבור האדם, מפני שהאדם לא נותן לו הזדמנות להתגלות. נניח, שאני אשב עכשיו ואצעק שאני מצפה שהבורא יתגלה לי. יש לי ספרים, כל מה שרק אפשר! אני נסגר בחדר ומתחיל לחשוב, לצעוק, לסבול.
האם הבורא יתגלה אליי? לא. למה? איפה אותה ההתנגדות שאנחנו בונים בינינו? איפה השונא הזה, האויב? הוא איננו. איפה אותו המקום שבו הוא צריך להתגלות?
הבורא צריך להתגלות בהתנגדות, באגו, בזה שאני לא יכול להתחבר עם החברים ומבקש על זה. רק אז הוא מתגלה!
אבל אם אני חושב על עצמי, ורק ממלמל: "נו, תתגלה לי", אז שום דבר לא ייצא מזה. בשביל מה ועל מה לו להתגלות?
"אני רוצה לעלות אליך...". מה הכוונה, לעלות אליו? זה אומר, להפוך להיות שווה לו, להיות קרוב אליו לפי התכונות. ומה זה אומר, להיות קרוב אליו לפי התכונות? אחד, יחיד ומיוחד. כלומר, ככל שאנחנו מתחברים בינינו, כך אנחנו יותר קרובים אליו והוא מתגלה בנו.
בעולם יש שבעה מיליארד בני אדם. כאשר אנחנו נתחיל לעלות, אז בדרגה הבאה נרגיש את עצמנו, נניח כמו מיליארד אחד, אחר כך כמיליון אחד, אחר כך כמאה בני אדם ולבסוף כאחד. זהו הסולם של העלייה שלנו לבורא.
אבל אם אני צועק: "תעלה אותי, תתגלה לי!", אז במה הוא יתגלה? אין בך שום דבר, אתה רק נקודה. בנקודה יכול להיות מורגש רק העולם שלנו.
היום הוא יוצר כזה תנאי: ההצלחה אפשרית רק אם אתם תתחילו להתחבר ויחד עם זה לחשוב שצריכים עוד לדאוג גם על העולם כולו. תראו לאיזה משבר הוא מכניס את העולם. דווקא על זה כותב בעל הסולם. רק על ידי זה שחושבים על כל העולם, אנחנו מתחילים לעלות בהדרגה.
ובכל שלב האנושות תרגיש את עצמה יותר ויותר קטנה, קומפקטית, קרובה זה לזה כקבוצה, עד שכולנו נהפוך להיות כאחד. רק ברגע שנהפוך להיות כאיש אחד, אנחנו נהיה שווים לבורא.
לכן אין לנו שום ברירה אחרת חוץ מאשר להתחיל להתחבר בינינו, כדי לגלות אותו ולראות שאנחנו בעצמנו לא מסוגלים לעשות את זה.
כמה פעמים קראנו קטע מספר הזוהר על תלמידי רבי שמעון, שהיו חכמים גדולים והיו נמצאים בדרגת "אריך אנפין דאצילות", בדרגת ההשגה הגדולה ביותר, כי זה הרי גילוי של הבורא, הרגשת העולם העליון. תראו איך הם הרגישו את עצמם כל פעם, כאשר החלו בכתיבת ספר הזוהר, עד כמה הם שנאו זה את זה שהיו מוכנים להרוג זה את זה.
עד למצבים כאלה אנחנו צריכים להגיע, בכך שבו זמנית דורשים מהבורא שהוא יהיה נוכח בזה, כדי שיחבר אותנו. ואילו בינינו מורגשת קרירות: לא ממש יש לי חשק, נפל לי מצב הרוח... אנחנו אפילו לא הגענו עדיין לשנאה.
מתוך שיעור מס' 3 בכנס אירופה, 22.03.2013
ידיעות קודמות בנושא:
איך להודות לבורא?
תפילת רבים עבור האנושות כולה
להרגיש את הבורא בתוכי
|
להשאיר תגובה | שלח לחבר
| הדפס
|
שייך לקטגוריה: התפתחות רוחנית, כנסים, קבוצה |
לקריאת כל התגובות
קבלת עדכונים בדוא"ל
עדכוני rss
רדיו קבלה
הבלוגים שלי
הבלוג בסלולר