מקובלים, על עם ישראל ואומות העולם, חלק ה'
שכל ישראל ערבים זה לזה
בעל הסולם, מאמר "ששים רבוא נשמות". (ההערות בסוגריים הן שלי, מיכאל לייטמן).
"בשעה שמרגיש שנשמתו נמצאת בכל כלל ישראל (בכל אלה שמשתוקקים לאיחוד ביניהם ולבורא, לתכונת ההשפעה והאהבה, כאשר הוא נמצא), בכל אחד ואחד מהם... ואז הוא תמים בלי מום (אגואיסטי), ושופע עליו באמת הנשמה (היחידה כללית) בכל כחה, כמו שהופיעה באדה"ר."
ידיעות קודמות בנושא:
מקובלים, על עם ישראל ואומות העולם, חלק ד'
מקובלים, על עם ישראל ואומות העולם, חלק ב'
מקובלים על עם ישראל ועל אומות העולם, חלק א'
להשאיר תגובה | שלח לחבר
|  הדפס
|
שייך לקטגוריה: התפתחות רוחנית, מקורות ותקצירים, ערבות |
מקובלים, על עם ישראל ואומות העולם, חלק ד'
בעל הסולם, מתוך מאמר "הערבות". שכל ישראל ערבים זה בזה. (ההערות בסוגריים הן שלי, מיכאל לייטמן).
וזהו דבר הערבות (שמושג), אשר (מושג כזה יחס הדדי בין חברי הקבוצה, כמו שנאמר) כל ישראל נעשו ערבים זה לזה.
כי לא נתנה להם התורה (לקבוצה, שאותה ייסד אברהם, ושאותה הביא משה להחלטת הערבות), בטרם שנשאל כל אחד ואחד מישראל (כתוצאה מעבודתם בחיבור ואיחוד), אם מסכים לקבל עליו (נשאל לא על האפשרות, אלא על הרצון) את המצוה של אהבת זולתו, בשיעור הכתוב "ואהבת לרעך כמוך" בכל שיעורו.
(ומשמעות המצווה היא בזה) דהיינו, שכל אחד מישראל, יקבל על עצמו, לדאוג ולעבוד בעד כל אחד מחברי האומה (מחברי הקבוצה), למלאות כל צרכיו (של החבר), לא פחות ממה שהוטבע באדם, לדאוג בעד צרכיו עצמו.
ואחר שכל האומה הסכימו (להיות בכזה מצב של דבקות הרצונות בצורה מלאה) פה אחד, ואמרו: "נעשה ונשמע", הרי שכל אחד מישראל, נעשה ערב, שלא יחסר דבר מה לשום חבר מחברי האומה (בהתפתחות הרוחנית שלהם), אשר אז נעשו ראויים לקבלת התורה (אור התיקון, כדי להשיג באופן ריאלי והדרגתי את המצב של הערבות) ולא זולת (מפני שלא הייתה מוכנות לממש את הערבות, הרצון להתאחד, כמו לפני שבירת הנשמה האחת והיחידה שלהם).
ידיעות קודמות בנושא:
מקובלים, על עם ישראל ואומות העולם, חלק ב'
מקובלים על עם ישראל ועל אומות העולם, חלק א'
מקובלים על קבלה עכשיו – חלק י'
|
להשאיר תגובה | שלח לחבר
| הדפס
|
שייך לקטגוריה: התפתחות רוחנית, מקורות ותקצירים, ערבות, קבוצה, תפקיד ישראל |
הכוח האינטגרלי וביטויו
שאלה: בפיזיקה ידועים ארבעה כוחות (תגובות) יסוד: חזק, חלש, אלקטרומגנטי וכוח הכבידה. האם אפשר לומר שארבעת הכוחות הללו הם תופעות פרטיות של כוח (תגובה) אינטגרלי?
תשובתי: כן, ברמת החומר הדומם. הם הביטויים של הכוח האינטגרלי שמחבר אותם ברמת הדומם. "כתר" ("מלכות") כלפי יתר הספירות.
שאלה: אתה מדבר על ארבע דרגות: חומר, כוח, מידע, שיתוף (בצורה הרוחנית, כלומר בצורת השפעה ואהבה הדדית). באיזו רמה פועל הכוח האינטגרלי?
תשובתי: הכוח האינטגרלי, הבורא, מתלבש בתוך הרצון האינטגרלי המאוחד שלכם שאתם אספתם מתוך הרצונות האגואיסטיים הפרטיים שלכם על ידי ביטול הרצונות האגואיסטיים הפרטיים שלכם, ועל ידי ההשתוקקות להגיע לערבות הדדית, ובתוכה לגלות את הבורא.
דיעות קודמות בנושא:
ה"מקלט" של הכוח האינטגרלי
כיצד לתפוס את הכוח האינטגרלי של הטבע?
הכול נוצר על ידי הכוח היחיד של הטבע
|
להשאיר תגובה | שלח לחבר
| הדפס
|
שייך לקטגוריה: התפתחות רוחנית, ערבות |
תפקידים שמזדמנים לנו
שאלה: המקובלים כותבים על קטגוריית "ישראל", שבה כולם מקושרים בקשרים שלא ניתן לנתקם וכולם תלויים לחלוטין זה בזה. מה זאת הקטגוריה הזאת? מי שייך אליה?
תשובתי: אני אגלה לך סוד: אתמול באמצע היום אני לא הייתי "ישראל", לקראת הערב המצב שלי קצת השתנה, הצלחתי להגיע ל"ירושלים", אחר כך ירדתי ל"עמק", אחר כך בכלל נפגשתי עם "אריות", אחר כך עליתי לשמיים, טסתי...
היום בבוקר כשהתעוררתי, אני לא רק שלא הייתי שייך ל"ישראל", אלא אפילו לא ל"אומות העולם", אני פשוט הייתי "בהמה"...
בכלל, "ישראל" נקרא רצון לקבל שמכוון את עצמו ל"ישר-אל".
אבל אם אתה שואל על איזה שהוא חומר חלבוני, אז אני לא יודע לאיזו קטגוריה זה שייך. תחילה, צריך לבדוק את הרצון ואת הכוונה שלו, אז יהיה ברור האם הוא מהווה את "ישראל", ואם כן, באיזו דרגה. נניח, שלפניך יושב יווני מלידה ויהודי מלידה, אבל אם אתה מביט פנימה, אז היווני יכול להתברר כ"ישראל" ואילו היהודי כ"רשע" מדרגה "בהמית".
הכול נקבע לפי הרצון ועוצמת הכוונה. וודאי, ש"ישראל" מתקן את עצמו ראשון. אם יש בי חלק שנקרא "ישראל" וחלק שנקרא "אומות העולם", אז וודאי, שתחילה אני מתקן את ה"כלים" היותר זכים.
הסדר הזה מוקרן גם על העולם שלנו: כאן, בין אם אני רוצה ובין אם לא, אנחנו שייכים ל"ישראל" וחייבים כבר עכשיו לתקן את עצמנו.
אבל במובן הרוחני היהודים גם כן מתחלקים לשני החלקים האלה: "ישראל" ו"אומות העולם". כמה נציגים מ"ישראל" יימצאו בקרב העם היהודי? יכול להיות, אלף מתוך 12-14 מיליון...
שאלה: אז מי צריך לקחת על עצמו את האחריות להפוך להיות "חבר האומה", "כאיש אחד בלב אחד"?
תשובתי: מי שמרגיש את עצמו כחבר האומה. אלה הן כבר אבחנות פנימיות שבאדם, לא ניתן להעריך אותן במילים ולא לקבוע לפי הדרכון.
שאלה: ואתה אתמול לא היית עם האומה הזאת?
תשובתי: לא. אתמול בערב אני הייתי בין "אומות העולם", והיום בבוקר התעוררתי בתור "בהמה". אני מקווה שבמשך היום אני אהיה "ילד טוב" ואגדל עד לדרגת "הכוהן הגדול".
אמנם לפי מהלך העניינים, אני וודאי אצטרך ליפול, להתדרדר, כמעט עד למצב של "המן" ושאר הרשעים. הם "יתלבשו" בי, ואני ארגיש את עצמי כמוהם, באמת אכנס לדמויות האלה שמתוארות בתורה.
מפני שהתורה מציירת דמויות פנימיות, מתארת תפקידים פנימיים, שאותם אנחנו צריכים לשחק בדרך להידמות לבורא. אני לא יכול להידמות לו במאה אחוז, מבלי שאהיה בנשמה בתור "המן", "היטלר", "פרעה", וכולי. אני חייב להתכלל מהם, וגם כן מאותן הדמויות הטהורות של השפעה, שעומדות כנגדן. ואז אני אהיה מתוקן באמת.
לכן העניין הוא לא סתם להתעורר כ"בהמה". אם הכול מסתכם רק בזה, אז אני "מחוץ למשחק". בכלל, אסור לקשור את הדרך הרוחנית עם הגוף שאותו אתה רואה עכשיו במבט הגשמי שלך. זוהי טעות חמורה. אף פעם אל תשפוט לפי "תמונות" חיצוניות והרגשות הגוף, תשפוט רק לפי הרצונות והכוונות.
בכל המציאות ישנם רצונות לקבל, רצונות להשפיע וכוונה, שמתקנת את הרצונות לקבל בכזאת צורה, שהוא הופך להיות כמשפיע.
זה הכול. חוץ מזה אין כלום, רק שלושה פרמטרים: "אור", "כלי" ו"מסך" שביניהם.
שאלה: ומה בקשר לשש מאות אלף הערֵבים, שעליהם כותב בעל הסולם במאמר "הערבות"? האם הם בכל זאת צריכים להתעורר ולהתאחד בדרך לתיקון?
תשובתי: אני שוב אגלה לך סוד: ברגע שאתה תגיע למצבים האלה, שבהם יידרשו לך שש מאות אלף ערֵבים, אז אתה תמצא אותם. הם פתאום יתגלו לפניך, כאילו שום דבר לא קרה...
מתוך שיעור על מאמר "הערבות" של בעל הסולם, 07.05.2013
ידיעות קודמות בנושא:
ניצוץ ההתפתחות
לכוונה הנכונה דרוש ה"ראש" הנכון
ישראל שבנשמה
|
להשאיר תגובה | שלח לחבר
| הדפס
|
שייך לקטגוריה: התפתחות רוחנית, ערבות, שיעור הקבלה היומי |
כל העולם, בסירה אחת
בעל הסולם, מאמר "הערבות":
"ולכן הסביר התנא דבר הערבות, בדמיון לשנים, שהיו באים בספינה. והתחיל אחד קודר תחתיו, ולעשות נקב בהספינה. אמר לו חבירו: "למה אתה קודר?" אמר לו: "מאי איכפת לך. הלא תחתי אני קודר ולא תחתיך"? אמר לו: "שוטה, הרי שנינו נאבדים יחד בספינה!"."
כולנו מקושרים הדדית ברשת כללית גלובלית, טוטאלית, אינטגרלית. אבל, בהתאם לתוכנית הבריאה, הרשת הזאת מתגלה בהדרגה, לאט לאט.
קודם היא התגלתה בדרגת הדומם, תוך כדי תהליך של היווצרות והתפתחות היקום, עד שנוצר כדור הארץ. אחר כך הרשת הזאת התגלתה בצורה יותר חזקה, כבר בדרגת הצומח, ואז, כמו שנאמר בספר הזוהר, "הניצנים נראו בארץ". עם הזמן הצמחייה כיסתה את כדור הארץ, והרשת התגלתה עוד יותר ועברה לדרגה חדשה, דרגת החי.
התהליך הזה נובע מד' הבחינות הבסיסיות שמתגלות אחת אחרי השנייה. הרשת מתגלה יותר ויותר, זנים מסוימים נכחדים, זנים אחרים נולדים, בימינו אנחנו כל הזמן רואים היעלמות של זנים מסוימים והתגלות של זנים אחרים. כל זה התגלות של הרשת הכללית, אשר בבחינה האחרונה שלה הכריחה את הקופים לרדת מהעצים והפכה אותם לבני אדם.
בהדרגה התגלה הקשר של כל חלקי המציאות, והוא מכוון את אלה, שלא מזמן היו קופים, ליחסים חדשים של חילופים הדדיים, בכך שמעוררים אותם להרוג זה את זה, מה שלא תמצא במינים של החיות. החיות רק בודקות מי יותר חזק, כדי לגלות מיהו המנהיג או בעל השטח, אבל בבני אדם בוערים דחפים חזקים יותר... בסופו של דבר, כל האבולוציה שלנו זה התגלות הרשת שמקשרת בין כל חלקי המציאות.
והיום, בדרגה הסופית של העולם הזה, בכך שעברנו את ג' הבחינות של דרגת ה"מדבר", הדומם, הצומח והחי, אנחנו הגענו לדרגת ה"מדבר שבמדבר" וצריכים להשיג אותה.
וברשת הכללית יש בחינת "ישראל", שהיא בחינת מפתח שקובעת את כל התהליך. לבחינה הזאת שייכים אלה שיש להם כבר קשר עם הכוח שמנהל את המציאות, עם ההנהגה וההשגחה העליונה. וביניהם כבר ישנם גם "צדיקים" ו"רשעים", שמשפיעים זה על זה.
כל זה בלתי נמנע, מפני שהרשת מתגלה יותר ויותר, ובכך מגלה את מהותה האינטגרלית המקיפה והכללית, שבזה לכל אחד יש חשיבות גדולה עבור המערכת. ולכן כדאי לנו לפרסם את הידיעה הזאת על ערבות בין כולם. כי כל אחד בהכרח משפיע על כל האחרים, ובסופו של דבר, ההשפעה שלו חוזרת אליו ומוכפלת בנזק שהוא גרם לכל החברה בכללות.
בינתיים קשה להבחין בזה. האמת מתגלה רק במקרים חריגים, בלחצים של אסונות גדולים. אבל אנחנו יכולים בכל זאת לצייר בפני האדם תמונה של המערכת הכללית, שממנה נובע שהוא שייך לכולם וכולם שייכים לו. היום העולם כבר די רגיש כדי להקשיב למסר הזה ולהרגיש את המצב הזה.
מתוך שיעור על מאמר "הערבות" של בעל הסולם, 06.05.2013
ידיעות קודמות בנושא:
ערבות ברשת
ההיסטוריה של כל העולם, זאת הדרך לערבות
בובת בבושקה מורכבת מבפנים
|
להשאיר תגובה | שלח לחבר
| הדפס
|
שייך לקטגוריה: התפתחות רוחנית, טבע, ערבות, שיעור הקבלה היומי |
לבנות בתוכך סירה עבור החברים
בעל הסולם, מתוך מאמר "הערבות": "אם יבגדו מעטים מישראל, ויחזרו לזוהמת האהבה העצמית מבלי להתחשב עם זולתם, הרי אותו שיעור הצטרכות המסור בידי המעטים מטרידים לכל יחיד מישראל לדאוג עליו בעצמו, כי אותם המעטים לא יחמלו עליו כלל, וממילא נמנע קיום המצוה של אהבת זולתו לכל ישראל כולם."
מדובר כאן על ערבות הדדית מוחלטת, על אחריות הדדית קבוצתית שקושרת את כולם לאחד באופן כה הדוק וחזק, שבכך תלויים החיים והמוות של כל אחד. מספיק שאחד יפר את הערבות, וכולם נידונים למוות. זה כבר מעמד גדול יותר מאשר תלות הדדית רגילה.
ולכן כל אחד בקבוצה צריך להבין – זהו התנאי שאין לשנותו. העניין כאן הוא לא בפרצופים של החברים, לא באופי שלהם ולא בהרגלים שלהם – לא אכפת לי מכל זה. העיקר, האם אני יוצר איתם מערכת כזאת של ערבות הדדית, או לא?
יחד עם זה, אף אחד מאיתנו אינו יודע מה קורה עם האחרים.
כל אחד כאילו אחראי על ה"פקק" שלו שסותם את החור בתחתית הסירה המשותפת, אבל אף אחד לא רואה את זה, אף אחד לא מרגיש אפילו את מה שהוא בעצמו עושה.
כשאני מוציא את ה"פקק" שלי, אני לא שם לב שהסירה שלנו טובעת.
אנחנו עובדים בתנאים של הסתרה מאוד "סמיכה", ואנחנו צריכים להפגין אחריות, להשתוקק לדבקות ולאיחוד, צריכים לזכור שאנחנו תלויים בעליון – רק הוא יאחד וישמור עלינו.
המאמצים בדרך יעזרו להבין מה עוד חסר לנו.
"אותם פורקי העול גורמים לשומרי התורה שישארו בזוהמתם באהבה העצמית, שהרי לא יוכלו לעסוק במצות ואהבת לרעך כמוך, ולהשתלם באהבת זולתם בלי עזרתם, כאמור."
אני צריך להגיע למצב כזה שאני נזקק לתורה, לשיטה, כדי להתאחד עם החברים. זוהי המטרה שלי ורק למענה אני דואג. האיחוד עם החברים הוא הערך העליון בעיניי, וכדי לא להזיק להם, לא לבגוד בהם, אני זקוק לעזרת הבורא, התורה.
אני מסור לחלוטין לקבוצה ומפחד רק מדבר אחד, שלא להזיק לחברים. ואז אני מבקש מהבורא: "תעזור לי להישמר מלהזיק. רק לזה אני זקוק ממך ולא יותר".
אני בינתיים לא חושב כיצד לעשות לו נחת רוח. הדרגה הזו עדיין רחוקה ממני ולדאוג עליה עכשיו זה כמו לא לדאוג לכלום. עכשיו מחכה לי, לא אהבת הבורא, אלא אהבת הבריות, אהבת החברים.
אבל אני בעצמי איני מסוגל לאהבה כזו, אני רק שונא אותם, מקנא בהם, דוחה אותם, או שלפחות לא אכפת לי מהם, שוכח עליהם בכל רגע.
ולכן אני מבקש מלמעלה כוח כדי להיות מסור לחברים שלי, להיות אחראי כלפיהם ולעשות את כל מה שתלוי בי, רק שאני אתכלל בקבוצה מכל הלב.
שלא יישאר ממני כלום, מלבד הדאגה העצומה הזו שממלאה את כל המחשבות והרגשות.
רק את זה אני מבקש מלמעלה, כשאני יודע שאני לבדי לא אחזיק במסירות נפש כזאת. רק לזה אני מצפה כשאני סומך על העזרה שתבוא ולא תעזוב אותי, שאני אוכל לשמור על החברים.
זו היא הדרגה הראשונה שאנחנו צריכים להשיג.
ואם אני באמת רוצה את זה, אני זוכה לקבלת התורה. הרי במקרה כזה אני באמת זקוק למאור המחזיר למוטב שיאחד את ה"כלים", הרצונות השבורים שלי, יתקן את הנשמה שלי, שהיא תהפוך לסירה עבור כולם. שבה אני אחזיק ואשמור על חבריי, בהיותי בטוח שלא יקרה להם שום דבר רע.
מתוך השיעור לפי מאמר "הערבות", 05.05.2013
ידיעות קודמות בנושא:
עוזרים למי שמוכן להיות ערב
או ערבות או אהבה עצמית, אין אפשרות שלישית
תשמור על הסירה המשותפת שלנו
|
להשאיר תגובה | שלח לחבר
| הדפס
|
שייך לקטגוריה: התפתחות רוחנית, ערבות, שיעור הקבלה היומי |
להציב את הבורא לשירות המטרה
בעל הסולם, מתוך מאמר "הערבות":
"כי מצד הקיום, דהיינו אם מקיימים הערבות, עד שכל אחד דואג וממלא לכל מחסוריו של חבירו, הנה נמצאים משום זה, שיכולים לקיים התורה והמצות בשלמות, דהיינו לעשות נחת רוח ליוצרו."
היחסים עם הבורא נוצרים בכלי המשותף, תחת השפעת האור המשותף. צורת ההשפעה המשותפת שמתגלה לנו, זה הבורא. לכן נאמר: "ישראל, אורייתא וקב"ה, חד הוא".
ובינתיים, אנחנו צריכים להתייחס לבורא כאל אמצעי, ולא כמטרה. עכשיו המטרה עבורי היא חיבור בתוך הקבוצה, שאני חייב להגיע לערבות. אם אני מגדיר את הערבות כמטרה בלתי ניתנת לשינוי, שאין יותר נעלה ממנה, אז אני צריך לאסוף את כל הכוחות, והבורא משרת אותי בזה.
כי על ידי זה שאנחנו דורשים את המאור המחזיר למוטב, אנחנו דווקא רוצים את זה שהבורא "ישרת" אותנו, יתקן אותנו. בשביל זה אנחנו מושכים אותו, ואין כאן ממה להתבייש. בסופו של דבר, דווקא על המצב הזה נאמר: "נצחוני בניי". כאן חייבת להיות גישה מעשית ועניינית.
לכן, אנחנו מייצבים כלי משותף ואז מייצרים יחס לבורא, מתחילים להבין מי הוא ומה הוא, מה מסתתר מאחורי המושג הזה.
הכול מושג מתוך ה"כלים", הרצונות האלה, ולא בדרך של מחשבות מופשטות, שבהן אין שום רמז להבנת הבורא. עוד לא התקרבנו אליו, אבל כבר מנסים לדמיין אותו לעצמנו, ובזה רק עושים לעצמנו פסל ודמות...
מתוך שיעור על מאמר "הערבות", 05.05.2013
ידיעות קודמות בנושא:
המפתח לכל המנעולים הוא הרצון
לבנות בתוכך סירה עבור החברים
דרושה התחלה חדשה
|
להשאיר תגובה | שלח לחבר
| הדפס
|
שייך לקטגוריה: התפתחות רוחנית, ערבות, שיעור הקבלה היומי |
חברים, שאף פעם לא יאכזבו אותך
בעל הסולם, מאמר "הערבות": "כל אחד מישראל נעשה ערב שלא יחסר דבר מה לשום חבר מחברי האומה, אשר רק אז נעשו ראויים לקבלת התורה ולא זולת, משום שבערבות הכללית הזאת נפטר כל יחיד מהאומה מכל דאגותיו לצרכי גופו עצמו, ויכול לקיים מצות ואהבת לרעך כמוך בכל שיעורו וליתן כל מה שיש לו לכל נצרך, היות שאינו דואג עוד בעד קיום גופו עצמו כי יודע ובטוח הוא ששש מאות אלף אוהבים נאמנים נמצאים בסביבתו עומדים הכן לדאוג בשבילו, (כמבואר באות ט"ז עש"ה)."
אם נוכל להתחבר ולבוא על ידי כך לערבות הדדית, אף אחד לא יוכל לזעזע אותה. הרי, כוחה של הערבות משפיע על כולם, ואם כל אחד מרגיש שהאגו שלו מנוטרל, הוא יפסיק לדאוג לעצמו ופשוט לא יהיה מסוגל להיות אגואיסט. כוחה של הערבות בהכרח מנטרל את האהבה העצמית בכל אחד, ובסביבה כזו אף אחד לא יכול להישאר לא מתוקן, זאת אומרת, ללא ביטול עצמי כלפי האחרים. הרי, הסביבה מבטלת את הצרכים האגואיסטיים של האדם, ומספקת אותו בכל דבר שהוא צריך.
מספיקה תמיכה במחשבה מצד הסביבה, והדאגות שלי לעצמי נעלמות. כך פועלת הרשת שמחברת אותנו, ואי אפשר להיפטר ממנה. אני קשור עם כולם על ידי אלפי אזיקים ואין ספור חוטים. הסביבה מפעילה אותי, לא משנה האם אני רוצה או לא. המנגנונים הרשתיים זה דבר נתון, ולכן, בכך שהקבוצה מספקת את הצרכים שלי, היא מבטלת את הרצון האגואיסטי שלי. ואז אני חופשי.
לכן, אם האדם מתקשר עם הקבוצה, הוא בהכרח מקבל ממנה את כל הכוח שהוא צריך כדי "להרגיע" את עצמו. כבר אין לו דאגות על עצמו, הוא פשוט אינו מסוגל "לייצר" אותן, משום שהקבוצה באופן מיידי "מכבה" אותן.
גם היום אני נמצא ברשת הכללית, אבל אני מרגיש שאני לא מקבל ממנה דברים כאלה או אחרים שאני צריך, ומכאן נובעות כל החרדות שלי. אנחנו קשורים בצורה טוטאלית, ואם בתוך רשת החוטים המקשרים אותנו אני מרגיש שחסר לי דבר מה, אז מגיעה חרדה, פחד על עצמי, "מה יהיה איתי?".
אבל בקבוצה הנכונה, אחרי שאני מסדר את הקשר בינינו, אני מוצא שאני מאובטח לחלוטין. הדבר הזה מנטרל את כל הפחדים שלי, ואני נהיה חופשי – כבר מעבר לגבולות של העולם שלנו.
הרי, "העולם שלנו", זו היא המציאות שבה אנחנו מרגישים פחות או יותר מקושרים, תלויים זה בזה ומשפיעים בצורה שלילית זה על זה. כל אחד כאן, כביכול, אינו נמצא במקום שלו. הקשר ההדדי השלילי ב"קורי העכביש" המשותפים, זה העולם האגואיסטי שלנו.
ולהיפך, כאשר אני נכנס לקבוצת מקובלים, אני בונה את הקשר הנכון עם החלקים הקרובים ביותר של המערכת. לא במקרה מביאים אותי לקבוצה, אלא מפני שאני באמת קשור לחברים. אני לא סתם מעביר את הזמן בחברה של אנשים שדומים לי. עכשיו, כאשר אני נמשך לשורש, מכוונים אותי לקשר עם מי שקרוב אליי ברשת הרוחנית. ואפילו אם ברשת הפיזית הם נמצאים במרחק של אלפי קילומטרים, אני בכל זאת מוצא אותם.
ואז, לפי מידת ההתקרבות, מתפתחת בינינו מערכת יחסים, עד שהיא תספק לי מצב שבו אני מרגיש נטול דאגות לעצמי. זהו כבר השלב הראשון של ביטול עצמי. ובשלב השני, החברים מעלים בעיניי את העליון – הקבוצה, הבורא, המשפיע.
לכן, השפעת הקבוצה מתחלקת לשני חלקים:
• ראשית, היא מנטרלת בי את הרצון האגואיסטי. החברים נותנים לי הרגשה שהם ידאגו לי בכל מקרה, מה שלא יהיה. בעבר, הדאגות שלי לעצמי ציירו לי עתיד מחריד, ועכשיו החברים נותנים לי ביטחון בעתיד. רק הקבוצה מסוגלת לעשות זאת: היא מספקת לי את "האורות המקיפים" התואמים לרצון שלי שמכוון לעתיד. רק החברים יכולים "לכבות" אותו, ואז התחושה של מחר נעלמת, עד כדי כך שאני מרגיש למעלה מהזמן. זה התנאי הראשון: הקבוצה מנטרלת בי את הדאגה האגואיסטית על ההווה ועל העתיד.
• שנית, אני גם זקוק לכוח המושך כלפי העליון. לשם כך החברים בכל כוחם מעלים בעיניי את חשיבות המטרה, הבורא, המורה, הקבוצה – במילים אחרות, החשיבות של כל האמצעים שבהם אני צריך להחזיק.
בצורה כזאת, ברשת הכללית שאנחנו מפתחים בקבוצה אני מגיע לביטול עצמי.
מתוך השיעור על המאמר "הערבות", 30.04.2013
ידיעות קודמות בנושא:
מחליפים את הייאוש בציפייה
הטוב ביותר לחברים
אספקה מלאה עבור שלושה מיליון במדבר
|
להשאיר תגובה | שלח לחבר
| הדפס
|
שייך לקטגוריה: התפתחות רוחנית, ערבות, קבוצה, שיעור הקבלה היומי |
אברהם, אבי הקבוצה הקבלית
שאלה: מדוע בעל הסולם כמעט ולא מזכיר במאמריו את הקבוצה?
תשובתי: על הקבוצה כמעט ואין מה לדבר, מפני שזהו תנאי ברור. אם אתה לא עובד על הקשר עם הקבוצה, אז לא יהיה לך כלי רוחני.
לכן יש כמה מאמרים אצל בעל הסולם שמדברים על הקבוצה. קבוצה קבלית, זהו מושג שידוע עוד מימי אברהם, שהיה המקובל הראשון שנצרך לעבודה קבוצתית. לפניו לא היה שום צורך בזה, עוד לא התגלה המושג של חיבור הנשמות. הנשמות היו עד כדי כך זכות, שלא היה להן צורך בקשר זו עם זו, כדי להתקשר לרוחניות.
אף על פי שידועה לנו ההיסטוריה של קין והבל, אבל הקשר הזה מתרחש בינתיים ברמת השורשים של היצר הרע. ולכן, רק אברהם היה הראשון שהצטרך לקבוצה, על אף שהוא הגיע להשגה רוחנית בעצמו.
הוא היה החוליה האחרונה בשרשרת של עשרים דורות מאדם הראשון ועד נוח, ומנוח עד אברהם (10 ספירות "דאור ישר" ועשר ספירות "דאור חוזר"). והוא היה הראשון שהתחיל לארגן קבוצה, ולכן הוא נחשב לאבי האומה הישראלית. האומה הזאת, זוהי קבוצה קבלית.
מאז נוצר המושג של הקבוצה, שבלעדיה הגילוי הרוחני הוא בלתי אפשרי. וככל שאנחנו מתקדמים הלאה, כך הקבוצות הופכות לגדולות יותר. בהתחלה הקבוצות היו מורכבות ממורה ותלמיד, כמו שנאמר: "מיעוט הרבים שניים".
בהיסטוריה היו תקופות שונות, אבל בסופו של דבר כולם נועדו להיות כאגודה אחת. בזמן האירועים ליד הר סיני, באותו הזמן, כאשר התגלה הרצון לקבל של מצרים, הייתה הכרחיות באיחוד של כל הקבוצה, של כל עם ישראל כקבוצה אחת. התנאים של מעמד הר סיני, אלה התנאים של הקבוצה הקבלית: להיות "כאיש אחד בלב אחד", "איש את רעהו יעזורו", "אל תעשה לחבריך מה ששנוא עליך", "ואהבת לרעך כמוך", "כל ישראל חברים", מקושרים בערבות הדדית.
כל אלה הם התנאים לקיום הקבוצה, כי עָם ישראל, זו קבוצה קבלית.
מתוך שיעור על מאמר מספר "שמעתי", 28.04.2013
ידיעות קודמות בנושא:
בית אברהם
היכן נמצאת "קבוצת אברהם" בימינו
כיצד להפסיק לחשוב על עצמי?
|
להשאיר תגובה | שלח לחבר
| הדפס
|
שייך לקטגוריה: התפתחות רוחנית, ערבות, קבוצה, שיעור הקבלה היומי |
אל האהבה על פני האגו
בעל הסולם, מאמר "הערבות":
"דהיינו שכל אחד מישראל יקבל על עצמו, לדאוג ולעבוד בעד כל אחד מחברי האומה למלאות כל צרכיו לא פחות ממה שהוטבע באדם לדאוג בעד צרכי עצמו, ואחר שכל האומה הסכימו פה אחד ואמרו נעשה ונשמע, הרי שכל אחד מישראל נעשה ערב שלא יחסר דבר מה לשום חבר מחברי האומה, אשר רק אז נעשו ראויים לקבלת התורה ולא זולת, משום שבערבות הכללית הזאת נפטר כל יחיד מהאומה מכל דאגותיו לצרכי גופו עצמו, ויכול לקיים מצות ואהבת לרעך כמוך בכל שיעורו וליתן כל מה שיש לו לכל נצרך, היות שאינו דואג עוד בעד קיום גופו עצמו כי יודע ובטוח הוא ששש מאות אלף אוהבים נאמנים נמצאים בסביבתו עומדים הכן לדאוג בשבילו."
אם אנחנו מבינים, שכדי לצאת אל הרוחניות ולקבל את כל הטוב, אפשר רק בתנאי שנתחבר, אז מתחיל להשפיע עלינו המאור המחזיר למוטב. והוא פועל בצורה כזאת שאני מפסיק לדאוג לעצמי, משום שכולם דואגים לי. כאן העיקר הוא, לכוון את עצמך בצורה נכונה כדי לעורר את המאור, שאנחנו יכולים לכוון לכל אחד ואחד, כאילו עם פנס.
המניעים האגואיסטיים שלי דורשים יצירת קשר עם האחרים. בחיבור איתם, אני כאילו מוותר על עצמי ודואג להם, אחרת אני לא יכול להשיג את מה שאני רוצה. בדיוק כך פועל כל אחד, ואז, בשאיפה לגלות את הבורא שנמצא בתוך הקבוצה, בחיבור בינינו, על ידי זה אנחנו מושכים את המאור המחזיר למוטב.
כאן עולה השאלה: למה הוא מגיע אם אנחנו עדיין אגואיסטיים? לפי אילו חוקי הטבע העליון הוא מתגלה? אנחנו כולנו רוצים לקבל לעצמנו: "תביא לי את העולם הזה. תביא לי את העולם הבא". בתגובה, היה נדמה שצריך להגיע אלינו או האור עצמו, כלומר תענוג, או חושך, אם ברוחניות קיים סוג של "שסתום", שמיישם את התנאי ההכרחי של השפעה.
אבל העניין הוא, שאנחנו מוותרים על עצמנו אחד כלפי השני. אנחנו לומדים ביחד, ביחד מבצעים משימות משותפות, ולמרות האגו שלנו, האור עושה את העבודה שלו. אבל הוא מגיע תחילה לא בתור תענוג, אלא בתור תיקון. כך אנחנו משתנים, הודות לעובדה שבתוך הקבוצה אנחנו מרכינים את ראשינו אחד בפני השני מתוך סיבות אגואיסטיות.
בגישה כזאת, אין חוסר הסכמה, היא פתוחה ומאוד כנה. אפשר לדבר הרבה על "ואהבת לרעך כמוך", אבל יש צורך לשפוט לפי העובדות, אנחנו נשלטים על ידי האגו, אבל אנחנו מקבלים את התנאי שמחייב אותנו לשאוף לאהבה. מדוע? מפני שאנחנו מצפים לשכר.
בעתיד, כל העולם יתקן את היחסים בין האנשים בהנחה שיקבלו מזה רווח. כולם יהיו בתקווה שהם ירוויחו מיחסים שמבוססים על אהבה, ובאותו הזמן, דרכינו יעבור אליהם המאור המחזיר למוטב, ולא החושך, שהיה מגיע אם לא השימוש בחכמת הקבלה.
בהתאם לכך, אדם שכבר מבין את זה, אך לא לומד מספיק, לא מספיק נכלל בתוך הקבוצה, בסופו של דבר, יקבל חושך במקום התיקון, ויברח. וההיפך, אם מישהו היה נותן מעצמו במאה אחוז, אז אף פעם לא היה מרגיש חושך וירידות. כמה שלא היו מוסיפים לו קשיים להתקדמות בדרך, הוא היה מעבד הכול בצורה הנכונה והיה מיתקן באמצעות האור.
למעשה, כמו שכותב בעל הסולם, בדרך האמצעית, דרך "הקו האמצעי", חווים נפילות, סוטים ימינה ושמאלה, עליות וירידות. זה נקרא התקדמות "נורמלית", לא אידיאלית, אך לא החלשה ביותר.
מתוך שיעור עפ"י מאמר "הערבות", 25.04.2013
ידיעות קודמות בנושא:
שאלה שמביאה אל הבורא
דרושה התחלה חדשה
הבורא מסתתר בינינו
|
להשאיר תגובה | שלח לחבר
| הדפס
|
שייך לקטגוריה: התפתחות רוחנית, קבוצה, שיעור הקבלה היומי |
שאלה שמביאה אל הבורא
בעל הסולם, מאמר "הערבות": "שכל ישראל ערבים זה בזה." במילים אחרות, המילוי של כל אחד הוא באחרים. "כי לא נתנה להם התורה, בטרם נשאל כל אחד ואחד מישראל, אם מסכים לקבל עליו את המצוה של אהבת זולתו, בשיעור הכתוב "ואהבת לרעך כמוך"."
כאן מתואר מצב, שבו כל אחד מרגיש שעולה בו השאלה העיקרית, כל אחד שואל את עצמו: "האם אני באמת מסכים לאהוב את הזולת?".
השאלה הזאת עומדת לפניי באופן ברור ומפורש, וקובעת את כל החיים שלי. הרי אני לא רוצה להמשיך לחיות, כמה שעוד נותר לי, בתוך "מועדון האינטרסים" הזה, אני נמצא כאן בשביל להשיג משהו. אני מבלה כאן את רוב זמני, משקיע הרבה כוחות וכסף, אף על פי שהייתי יכול להצליח בכל מיני תחומים אחרים. באמת, יש לנו כאן המון אנשים מוכשרים, שמסוגלים לקחת מהעולם את כל מה שהוא מוכן להציע. אבל הם ויתרו על כל הרווחים של העולם הזה, ויושבים בשיעורים כאילו הם חסרי תנועה. האם זה נכון? האם כך צריך לסדר את החיים שלנו?
אז אנחנו חייבים לדרוש את השאלה הזאת על האהבה: "מתי סוף סוף היא תתעורר?", "מתי כבר הצורך הזה של אהבת הזולת כמו את עצמי, יתפוס אותי בגרון?", בשביל זה אני צריך לנתח את מצבי הנוכחי, עד כמה אני עכשיו אוהב את עצמי, וכיצד אני מתייחס לזולת?
הרי אני משייך את עצמי לעם ישראל, כלומר, לאלה שרוצים להגיע "ישר-אל", להשתוות אליו בפעולות ההשפעה. רק כך ניתן להשיג את הדבקות עימו, שהיא מטרת הבריאה. מה אני יכול לתת לו? הסיכוי היחיד שלי זה ללמוד ממנו את תכונת ההשפעה ולהפוך להיות כמוהו, דרך היחס שלי אל הזולת. אני צריך לגלות שהוא אוהב את כולם ומשפיע להם. אז, כשאני פועל באופן דומה כלפי הזולת, אני הופך להיות דומה לו, נמצא עימו בחיבור, מגלה אותו בתוך הפעולה שלי, שמממשת את האהבה לזולת.
"שכל אחד מישראל, יקבל על עצמו, לדאוג ולעבוד בעד כל אחד מחברי האומה, למלאות כל צרכיו, לא פחות מה שהוטבע באדם, לדאוג בעד צרכיו עצמו."
זאת כבר אמת מידה של היחס שלי לחבר, לדאוג לו לא פחות מאשר לעצמי. כמו אֵם שכל הזמן דואגת לתינוק שלה. כל עוד לא הגעתי לזה, אני לא מממש את הייעוד של ישראל, ואין לי אפילו השתוות הצורה המינימלית אל הבורא, וכך אני נשאר עדיין בדרגה ה"בהמית". אבל אם אני דואג לזולת יותר מאשר לעצמי, אז אני כבר נקרא "אדם".
שאלה: מה זה "עם ישראל"?
תשובה: אלה אותם האנשים שעליהם מוטלת המשימה להשיג דבקות בבורא. באופן מעשי, אני מזהה אותם לפי היכולת לפעול בהדדיות, לעשות מאמצים הדדיים. עם מי אני יכול לעמוד ב"הר סיני"? עם כל הכבוד, אבל לא עם חברי הממשלה, ולא עם השכנים, אלא עם אותם האנשים שמבינים אותי ומוכנים ביחד לצעוד קדימה בדרך של ויתורים הדדיים, וחיבור הדדי, כדי לגלות בו את הכוח העליון ולעשות לו "נחת רוח". הם בשבילי בינתיים, "העם".
ואחר כך המושג הזה יתרחב ויתפשט על כל העולם.
מתוך שיעור על מאמר "הערבות", 22.04.2013
ידיעות קודמות בנושא:
משימה בלתי אפשרית?
דרושה התחלה חדשה
מהניצוצות תתלקח להבה
|
להשאיר תגובה | שלח לחבר
| הדפס
|
שייך לקטגוריה: התפתחות רוחנית, ערבות, שיעור הקבלה היומי, תפקיד ישראל |
משימה בלתי אפשרית?
בעל הסולם, מאמר "הערבות":
"דהיינו, שכל אחד מישראל, יקבל על עצמו, לדאוג ולעבוד בעד כל אחד מחברי האומה, למלאות כל צרכיו, לא פחות ממה שהוטבע באדם, לדאוג בעד צרכיו עצמו."
גישה כזאת נשמעת כמשהו בלתי מציאותי. אז איך בכל זאת אפשר לממשה? אם התנאי הזה כבר נמצא בבריאה, אז זה אומר, שבין אם אנחנו נרצה בכך ובין אם לא, אנחנו נצטרך לקיים אותו.
בכלל, דברים רבים אנחנו עושים בעל כורחנו, גם אם לפעמים מניחים בצורה נאיבית שרוצים את זה. אבל כל אדם בר דעת מסוגל להבחין שזה נובע מתוך הטבע שמעורר בנו כל מיני דחפים, מחשבות, רצונות, מבלי לשאול לדעתנו. אנחנו לא מחליטים עליהם מראש, אלא רק מגלים אותם בתוכנו לאחר המעשה, בדיעבד.
היום אנחנו כבר רואים שהמערכת, בסופו של דבר, תחייב אותנו להידמות לה. אז מה אפשר לעשות? להסתכל בפחד על מה שעומד לקרות איתנו? לרעוד מפחד כמו לפני התפרצות של הר געש, שלא ניתן למנוע אותו ולברוח ממנו? או שאנחנו בכל זאת יכולים לעשות משהו?
איך שלא יהיה, המקובלים טוענים שאנחנו חייבים לקיים את הערבות. ואם מסתכלים על כל העולם, אנחנו רואים, שככל הנראה, לא תהיה לנו כל ברירה. אם אנחנו נתחיל להתנגד לזה, אנחנו רק נעורר את כל האגו שלנו, ובסופו של דבר, נגמור עם כל כדור הארץ. כי למעשה אף אחד לא חושב שהוא מסוגל להתחבר בצורה אמיתית. בעינינו זה נראה כבלתי ישׂים, יותר קל פשוט למות. אבל גם מזה לא יתנו לנו "להיפטר" בקלות...
לכן, אם התנאי הזה עומד לפנינו, זה סימן שאנחנו חייבים ללמוד איך לממשו בדרך "אחישנה". וכאן כבר מובן, שדרך "אחישנה" תהיה ההצלה מייסורים שהם יותר גרועים ממוות, מאחר והם נובעים מהדבר השנוא עליי ביותר, משהו שאנחנו לא מסוגלים להסכים עימו.
ולכן צריך לחקור את כל אותם העקרונות שנראים לנו כבלתי מציאותיים: "ואהבת לרעך כמוך", "ערֵבים זה לזה", "אהבת אחים", להיות "כאיש אחד בלב אחד". כי כאן מסתתר פתרון מסוים, ולא רק להיפטר מהצרות, לברוח מדרך "בעיתו", אלא גם אפשרות מפתיעה: אנחנו אפילו לא חשבנו, אבל בינתיים, על ידי אהבת הזולת יתגלה לנו העולם הנצחי...
מתוך שיעור על מאמר "הערבות", 22.04.2013
ידיעות קודמות בנושא:
אל תסגור בפניך את הדלת לעולם הטוב
המנווט שעומד בדרך אל האור
הפתרון שהוכח לאורך ההיסטוריה
|
להשאיר תגובה | שלח לחבר
| הדפס
|
שייך לקטגוריה: התפתחות רוחנית, ערבות, שיעור הקבלה היומי |
השחקנים והצופים
שאלה: מצד אחד, אני צריך לתקן את היחס שלי לחברים, לא משנה מה אני מרגיש מצידם ביחס אליי, גם אם נראה לי שהם שונאים אותי. אולם מצד שני, אני לא יכול לשאוף לתיקון, עד שאני לא אקבל תמיכה וערבות מהחברים. איך הדברים האלה מסתדרים?
תשובה: צריך לראות את המציאות בצורה כזאת: יש "מלכות דאין סוף", והיא כולה, זה אני.
ה"מלכות" מתחלקת לשני חלקים: חלק אחד מורגש בי כאני, ואת החלק השני אני מרגיש מחוצה לי. אך למעשה, אלה הם ה"כלים", הרצונות החיצוניים שלי, הקרובים והרחוקים, שמרכיבים מערכת יחסים שלמה בינם לבין עצמם, וגם ביני לביניהם. כל המערכת, שנראית לי כ"אני" ו"הם", היא למעשה אני. כל זה ביחד, הוא שלי. אבל בשלב הזה אני צריך לראות את התמונה ככפולה: את החלק שלי, ואת החלק ההפוך, המנוגד לי.
וחוץ מזה, יש בורא שבנה את המצב הזה. לשם מה? כדי לפתח לי רגש ושכל. הרי, הם נפתחים רק באמצעות העבודה בינינו, כלומר, ביני לבין הזולת.
אם תמונת המצב כולה הייתה מצטיירת בי, אני הייתי נמצא מתחת לדרגת הדומם. הרי, אפילו הדומם מרגיש את הסביבה, ואני הייתי רק נקודה של "חומר" קדמוני. הייתי עוד יותר רחוק מדרגת הצומח שמרגיש את הסביבה עוד יותר חזק, בולע, סופג ופולט חומרים, מתרבה, בקיצור, חי, אף שמשלם על זה על ידי מותו. והדבר הזה רלוונטי עוד יותר לגבי דרגות החי וה"מדבר". אנשים כבר לא סתם משתפים פעולה, הם מתגברים על מרחקים אדירים, ממציאים אמצעי תקשורת חדשים, עושים מאמצים עליונים כדי להתעלות מעל הזמן והמקום.
לכן, הכול נמדד על ידי כוחו של הקשר בין יצור זה או אחר וסביבתו. העוצמה של ההתפתחות שלנו תלויה בכמות ובקיבולת של הקשרים בינינו, במילים אחרות, בתלות ההדדית, הערבות ההדדית, והאינטגרליות שמתגלה בכל העולם.
לא ניתן להגיע לבורא אם אני לא רואה שכולם הפוכים ממני ומנוגדים לי, שנואים עליי ושונאים אותי. ובכל פרט קטן אני צריך להתעלות מעל הגישה השטחית שאני רגיל אליה, לרמה גבוהה יותר. אני צריך לבקש עזרה מהבורא, ולבנות תמיכה בקבוצה על ידי כך שאני מתאר אותה לעצמי כחלק ממני.
למעשה, כל העולם, כל האנשים, בעלי החיים והצמחים, כל הטבע הדומם, כל היקום כולו – זו הנשמה שלי. אבל אני נפרד ממנה על ידי אותו הכוח של הדמיון שהבורא הכניס בי, ולכן אני לא יכול לראות את הקִרבה בינינו. זה יותר מדי בשבילי.
אבל המקובלים מציעים לי להשתמש בקבוצה, בחלק קטן מהעולם שאני יכול לדמיין כנשמתי. זה אומר שאני צריך להידבק לחבריי בליבי, להתאחד עימם ולהחזיר את אותם ה"כלים", הרצונות לתוכי, בניגוד לכוח הדמיון שמצייר אותם מחוצה לי.
כמובן, איני יכול לעשות זאת לבד – כאן נדרש האור העליון. הוא ניתק אותי מה"כלים" האלה, אז שיתקן את ה"ראיה" שלי עכשיו, ויהפוך אותה בחזרה פנימה. ואז אני ארגיש שאני מחזיר לעצמי את נשמתי. אני שוקע בתוך החברים, נמס בהם, או חובק אותם ומכניס אותם פנימה, לא משנה איך להגיד. הדבר העיקרי הוא לגרום לזה לקרות – לאיחוד, האחדות, הערבות. כשאני מתאמץ בבניית הקשר בינינו, אני באותה המידה ארגיש מה שמרגישים בנשמה, גילוי הבורא ...
באשר לתקופה הנוכחית: בזמנינו, קבוצה קטנה אינה מספיקה. אנחנו צריכים להתחבר עם הקבוצות שמפוזרות ברחבי העולם, ולאחר מכן, עם העולם כולו. זאת המשימה שקיבלנו.
למעשה, הדור הנוכחי כבר מוכן, והוא נועד לתקן את כל הנשמה המשותפת כולה. זה ברור בעקבות המשבר העולמי, מתוך ההתעוררות של האנשים והמשיכה לתיקון בכל מיני מקומות.
אבל הדבר החשוב ביותר שצריך להבין הוא, שהקבוצה היא הנשמה. על אף שלמעשה, הנשמה כוללת את כל הרמות, כל ה"עולמות", ה"מלכות" של "עולם אין סוף", אבל עכשיו בואו נתמקד לפחות בעצמינו, בחברי הקבוצה.
חבר הוא זה שעובד יחד איתי, ורוצה כמוני להגיע לאחדות, כך שלא יישאר בינינו אף חריץ אחד, שום פירוד, כלום. דווקא בצורה כזאת אנחנו חייבים להגדיר ולסמן את הגבולות של הקבוצה.
במקרה זה, אם יש בעולם מאות אלפים של תומכים שלנו, הקבוצה העולמית יכולה למנות רק כמה מאות אנשים, אלה שמבינים את הרעיון, עובדים עליו ללא ערעור, ומשתמשים בהתנגדות הטבעית שלהם כדי ליצור קשר חזק עוד יותר. הרי, בכל דבר מסתתר ההיפוך שלו, שמאפשר לו לבסס את עצמו. לכן, אנחנו צריכים לשמוח בפגמים שמתגלים, הרי, מעליהם תתגלה האהבה.
מי שמסוגל ומוכן לעבוד בצורה כזאת, הוא נקרא "חבר". והשאר, הם בינתיים "צופים"... כמובן, אני לא מזלזל באף אחד, שכל אחד יבדוק היכן הוא נמצא.
מתוך שיעור על מאמר של הרב"ש, 07.04.2013
ידיעות קודמות בנושא:
הקבוצה היא תוספת של צבע ונפח
להתגבר על השקר העצמי
איסוף החלקים של תפיסת המציאות
|
להשאיר תגובה | שלח לחבר
| הדפס
|
שייך לקטגוריה: התפתחות רוחנית, משבר עולמי, קבוצה, שיעור הקבלה היומי |
באפיסת כוחות
רב"ש, שלבי הסולם, מאמר י"ט: "בא אל פרעה – א'":
"ועל זה נאמר "בא אל פרעה", היינו, שנלך יחד, שגם אני הולך אתך, בכדי שאני אשנה הטבע, ואני רוצה, שרק אתה תבקש אותי, שאני אעזור לך לשנות את הטבע, ולהפוך אותה מרצון לקבל לרצון להשפיע."
זהו רגע חשוב מאוד: אנחנו לא יכולים לעשות שום דבר בעצמנו. בהתחלה אנחנו מבקשים משהו גלובלי, ובכל השאר סומכים על עצמנו, בכך שמקווים להסתדר בכוחות עצמנו, ולהשאיר לבורא רק את "החלק שלו". אבל ככל שאנחנו מתקדמים בסולם המדרגות או לקראת יציאת מצרים, לפני העלייה למדרגה הראשונה, אז אנו רואים יותר בבירור, שאנחנו חלשים ולא מסוגלים אף במשהו לעשות דבר נכון, לא פעולה, לא מחשבה ולא כוונה. להיפך, אני יותר ויותר נחלש בדרך. על זה נאמר: "ויאנחנו בני ישראל מן העבודה".
אבל אז "ותעל שוועתם אל ה'". דווקא אז מופיעה ההזדמנות לתפילה, לבקשה, לדרישה. ולזה מובילים אותנו.
בהתאם לכך, במידת ההתקדמות אני הולך ונחלש יותר ויותר, והתפילה שלי, הבקשה לעזרה הולכת וגדֵלה, עד שמגיע מצב שבו אני לא מסוגל לכלום. החושך ואפיסת הכוחות אוחזים בי, ויחד עם זה, אני מגיע לבקשה השלמה. ועד אז, העסק לא יזוז.
מכאן מובן, שאני לא אוכל להסתדר ללא תמיכה מצד הקבוצה, ללא ערבות של החברים. כי אני מרגיש, שאני נופל יותר ויותר למטה: הכוחות מסתיימים, המטרה יותר ויותר מחווירה וכבר לא מושכת קדימה, המוטיבציה נעלמת, היצר הרע הולך וגדל מול העיניים ואילו ה"נקודה שבלב" יורדת יותר ויותר מטה, ולא נשאר שום דבר. ה"פרעה" הטוב הופך בהדרגה לרע ואכזרי, עד לכזאת מידה שנדמה שאין שום סיכוי לצאת מתחת לשליטתו. אז מאיפה אני יכול לקחת דחף, משיכה, להמשיך בדרך, אם לא מהקבוצה?
באופן כללי, אני מגיע למצב חסר תקווה לפירוד מרבי (∆) בין הרצוי והמצוי. ובכל זאת אני לא מסכים לסגת, אני חייב לצאת אל האור...
מתוך שיעור על מאמרו של רב"ש, 31.03.2013
ידיעות קודמות בנושא:
ויאנחו בני ישראל מן העבודה
בואו נשנה את חיינו!
הקפיצה אל החרות
|
להשאיר תגובה | שלח לחבר
| הדפס
|
שייך לקטגוריה: התפתחות רוחנית, ערבות, קבוצה, שיעור הקבלה היומי |
עיתון "הערבות", גיליון מס' 5
|
|
|
להשאיר תגובה | שלח לחבר
| הדפס
|
שייך לקטגוריה: פרסומים חדשים, תנועת "הערבות" |
לקריאת כל התגובות
קבלת עדכונים בדוא"ל
עדכוני rss
רדיו קבלה
הבלוגים שלי
הבלוג בסלולר