תחת ההשגחה של הבורא ושל המקובלים
שאלה: מדוע חיבור אגואיסטי של חברים מעורר את השפעת האור העליון, ויגיעות אגואיסטיות אחרות שלנו אינן מסוגלות לעורר אותו? מה ה"טריק" כאן?
תשובה: הבורא מביא את האדם לקבוצה, נאמר, ש"הבורא שם ידו של אדם על גורל הטוב ואומר לו: בחר לך". ומה אתה בוחר? את הסביבה. אתה מקווה שהיא תשפיע עליך, ולו במעט, באותה המידה שאתה מוכן לכופף את עצמך בפניה.
כאן נשאלת השאלה: מדוע ובשביל מה אתה מכופף את עצמך? אם נהיה כֵּנים, בשביל להרוויח טוב. אמרו לך, שאם תוריד את הראש שלך בפני החברים, אפשר להרוויח פרס גדול. בעצם, זה אגו בצורתו הנקייה.
הקבוצה שלפניה אתה מתכופף, לא יותר טובה ממך במאומה. כל החברים הם אותם האגואיסטיים. אבל זה לא משנה, מפני שאתם רוצים להוריד את הראש אחד בפני השני, כדי דרך "אהבת אחים", עם פרסום מאסיבי, לקבל איזה תענוג.
ואז מגיע אליך אור, כי כמו שנאמר, בשביל קיום מצוות צריכים כוונה. במילים אחרות, אפילו שהכוונה שלך היא אגואיסטית, אתה בכל מקרה מקבל את האור המחזיר למוטב.
איך זה קורה? – אתה שואל. אני הייתי בונה את השאלה בצורה אחרת: אם לא היה המנגנון הזה, איך בכלל היית יכול להשתנות?
ישנו משל על שני מלאכים ששאלו את הבורא: "למה נתת את שיטת התיקון לבני האדם ולא לנו?". ועל זה ענה הבורא: "האם יש בכם יצר הרע? לבני האדם יש". זאת אומרת, אתה חייב להיות בתוך היצר הרע ובצורה מודעת לשאוף לתועלת עצמית: "אפילו שהעולם יישרף, העיקר שיהיה לי טוב, אפילו אם אתה לבד".
אבל פעם יתעורר בך ניצוץ של רצון חדש, שמכוון ישר אל הבורא. ואפילו שאתה מתאר לעצמך אותו כמקור של תענוגים אגואיסטיים, חיים נצחיים ומושלמים למען עצמך, זה מספיק אם אתה נכנס לקבוצה של אנשים כמוך. כי דווקא הבורא אסף אתכם, דווקא הוא נתן לכם את האמצעים כדי ללמוד ולהתחבר.
יותר מזה, מעלינו עומדים המקובלים ומארגנים בשביל הקבוצה את כל ההכרחי, כמו מחנכת מושלמת. הם דואגים לנו, ודווקא דרכם מגיע אלינו האור. אתה עוד תראה את זה.
כך פועלת שיטת הקבלה: מצוות נכונות אינן צריכות כוונות נכונות, ובזכותן, כשעדיין אין לך כלום, אתה יכול להשיג את המדרגה הראשונה.
גישה כזאת מכוונת את האדם בצורה נכונה, מגינה עליו מפני השקר העצמי ומאפשרת לצפות בקשר האמיתי ההדדי. אין כאן שקר, הכול מבוסס על חוקים, ולא על "מושגים", אמונות או מנהגים. אנחנו נמצאים במערכת ריאלית, ועם הזמן נוכל לתאר אותה בשפה מדויקת ונאותה.
מתוך שיעור לפי מאמר "הערבות", 25.04.2013
ידיעות קודמות בנושא:
אל האהבה על פני האגו
בדלק אגואיסטי למטרה אלטרואיסטית
עבודה רוחנית של 100% בשרשראות האגו
להשאיר תגובה | שלח לחבר
|  הדפס
|
שייך לקטגוריה: התפתחות רוחנית, קבוצה, שיעור הקבלה היומי |
במצרים, ומעליה
כתבי רב"ש, מאמר "מהו, רועה העם הוא כל העם, בעבודה":
"ואז הוא יכול להבין מה זה "שכינתא בעפרא", היות שהוא רואה אז, איך במקום שצריך לעשות משהו לשם שמים ולא לתועלת עצמו, תיכף בא הגוף ושואל טענת "מה העבודה הזאת לכם", ולא רוצה לתת לו כח לעבודה, שזה נקרא "שכינתא בעפרא", היינו לטובת השכינה מה שהוא רוצה לעשות, הוא טועם בזה טעם עפר, ואין לו כח להתגבר על המחשבות והרצונות שלו."
ככלל, את יציאת מצרים מתארים בצורה פשוטה: "היה לנו שם רע מאוד, ואנחנו ברחנו מהרע הזה לחיים טובים". כזאת גישה שטחית, אגואיסטית ילדותית: "היינו עבדים, ועכשיו בני חורין". ובאמת זה נכון, עבור הרצון לקבל, מקובל רק הפירוש הפשוט הזה.
אבל אנחנו צריכים להבין, שאנחנו מתקדמים בשני מישורים: "בתוך הדעת" ו"למעלה מהדעת". ומה שמתגלה "בתוך הדעת", בכלל לא מצביע על יציאת מצרים, אלא להיפך, מצרים רק מתחזקת ונהייה לנו יותר ויותר קשה. ולכן אנחנו יכולים כל הזמן להתעלות מעל מצרים, ללכת ב"למעלה מהדעת".
זה נקרא יציאה רוחנית מגלות מצרים, ולכן בכל מצווה, כלומר בכל תיקון, אנחנו אומרים, "זכר ליציאת מצרים". לא במקרה נאמר שהאדם חייב להרגיש את עצמו כך, כאילו שהיום, שעכשיו הוא יוצא ממצרים. בדרך הרוחנית אנחנו תמיד נרגיש לא סתם הבדל, אלא הופכיות של שני המישורים האלה: דעת, והעלייה מעליה. ועל ידי המרחק ביניהם אנחנו קובעים את המציאות שלנו, את המציאות של האדם.
מתוך שיעור על מאמרו של רב"ש, "מהו, רועה העם הוא כל העם, בעבודה", 03.04.2013
ידיעות קודמות בנושא:
יחי החופש!
שכר טוב עבור העבודה במצרים
בדרך אל האמונה
|
להשאיר תגובה | שלח לחבר
| הדפס
|
שייך לקטגוריה: התפתחות רוחנית, שיעור הקבלה היומי |
התקפה על הלב המשוריין שלי
שאלה: איך כל אדם יכול להרגיש את עצמו, לא רק כחלק מהקבוצה המקומית שלו, אלא כחלק של כל הקבוצה העולמית? איזה ריכוז של תשומת לב, מאמצים ומחשבות נדרשים לזה?
תשובתי: הטבע האגואיסטי שלנו לא נותן לנו לחשוב על הערכים האמיתיים ולהרגיש את המציאות האמיתית. הוא לא מאפשר לנו לדאוג ולחשוב על מי שאנחנו לא מרגישים בדרך טבעית. איזו קבוצה רחוקה, שלא ברור איפה היא נמצאת, היא לא יכולה להיות מורגשת קרובה אליי ולהפוך למקור של הדאגות שלי. אין בי את אותם החסרונות והצרכים שיש להם, אז מה אני יכול לעשות?
אנחנו חייבים לעבוד על זה בצורה מלאכותית, בהתאם לעצות של המקובלים על העבודה עם הסביבה. גם כלפי הסביבה אין לנו שום משיכה, רק אחר כך אנחנו מתחילים להרגיש שאנחנו תלויים בהם. אם אתה לא תטבע בהם, לא תמסור את עצמך לידיים שלהם, אז אתה לא תוכל להתקדם. כל ההתפתחות הרוחנית שלך תלויה בהם, רק מהם אתה יכול לקבל השפעה רוחנית. הבנה כזאת מגיעה כתוצאה מעבודה קפדנית רבת שנים עם הסביבה.
אסור לחכות שתגיע אלינו בעצמה ההרגשה של כל הקבוצות, אלא אנחנו חייבים לעבוד על זה בצורה מלאכותית. לכן זה ניתן לנו בתור מצווה, ציווי. תלכו ותתחילו לעבוד, "לכו ותתפרנסו זה מזה", תתחילו להתקשר ביניכם!
נאמר: "ואהבת לרעך כמוך", שזה ציווי. האם אפשר לחייב לאהוב? להיפך, אם אתה אוהב, אז אי אפשר לנתק אותך מזה. ואילו כאן דוחפים אותך ואומרים: "תאהב!", איך דבר כזה אפשרי?
כלומר קיימות פעולות מסוימות, שאותן אנחנו חייבים לבצע כדי להשיג אהבה לזולת. הציווי אינו שייך לרגש שלך, לא מחייבים אותך לאהוב, אלא לבצע פעולה שעל ידה אתה תשיג את האהבה הזאת. ואת הפעולה הזאת צריך לבצע נגד הרצון שלך. אם הם היו תואמים לרצון שלך, אז לא היה צריך לצוות לאהוב.
נניח, שאני מכבד אותך בדג ממולא (גפילטע פיש), שזהו המאכל המסורתי של יהודי אשכנז, ואני אומר לך: "תאהב את זה!". ואילו אתה התרגלת למטבח ספרדי וזה מגעיל אותך לקחת את הדג הקר והטפל הזה לפה. אבל אם קיים ציווי, אז אתה חייב עכשיו נגד הרצון שלך להתחיל להרגיל את עצמך אליו, כדי שההרגל יהפוך לטבע שני.
לכן אתה מאלץ את עצמך לאכול את הדג הזה, אף על פי שבא לך להקיא ממנו. אבל אתה מנסה שוב ושוב יחד עם תפילה. אתה מקלל את הדג, אבל אוכל. אתה מתחיל מפעולות מכאניות לחלוטין. ברגשות שלך אתה מקלל אותי שנתתי לך את הדג הזה, אתה לא יכול לעשות שום דבר. אתה יכול לחייך אליי בצורה מלאכותית, אבל אני יודע שבליבך אתה מקלל אותי. זה ברור שאתה לא בעל הבית על הלב שלך, אבל אתה מקלל אותי ואוכל את הדג הממולא הזה שוב ושוב, מפני שאתה חייב לאהוב אותו.
המצווה "ואהבת לרעך", גרועה יותר מכל דג מגעיל. המצווה הזאת כוללת בתוכה את כל המאכלים הזרים והשנואים עליך. אבל לאחר שאתה נותן מספיק יגיעה, אז בהתאם לכך משפיע עליך המאור המחזיר למוטב וקורה דבר שלא ייאמן! אתה פתאום מתחיל להתרגל לדג הזה. נדמה לך, שהפעם יש לו טעם קצת שונה, לא כזה מגעיל כמו מקודם. הוא כבר לא כל כך מגעיל אותך כמו מקודם, אתה התחלת לקבל אותו.
כל זה הודות לביצוע של פעולות פיזיות רגילות ב"למעלה מהדעת", נגד הרצון שלך, בכך שאתה עוקב אחרי העצות של המקובלים. ודווקא בזה שביצעת את הפקודות שלהם, ובעיקרון את הפקודות של הבורא שהועברו על ידי המקובלים, אתה מקבל דרכן את המאור המחזיר למוטב. ובאופן כזה, אתה מקבל תכונות חדשות ומתחיל לאהוב את הדג הממולא, את החברים, את הזולת, את הבורא.
הציווי הזה, "לאהוב", אינו שייך לרגש, אלא לפעולות. ועכשיו יש לנו הזדמנות לבצע כאלה פעולות בצורה של התקפה! תמיד קיימת האפשרות לפעולות כאלה, אבל במיוחד עכשיו, שמתקרב הכנס באירופה וחג הפסח, שזהו זמן מיוחד שאנחנו יכולים לתקוף. בשבועיים האלה הקרובים, החל מהיום, כולם יוצאים להתקפה הזאת.
מתוך שיעור על מאמר מספר "שמעתי", 15.03.2013
ידיעות קודמות בנושא:
דרושה התחלה חדשה
אומנות גילוי הבורא
מצוות האהבה
|
להשאיר תגובה | שלח לחבר
| הדפס
|
שייך לקטגוריה: התפתחות רוחנית, כנסים, קבוצה, שיעור הקבלה היומי |
התוכנית הכללית וכל צעד שלה
שאלה: מדוע נאמר, שמצווה, בעת שעוסק בה, מגינה ומצילה, ותורה, בין בעת שעוסק בה ובין בעת שלא עוסק בה, מגינה ומצילה? (אמרו חז"ל: "מצוה בעידנא דעסיק בה, מגנא ומצלא, תורה בין בעידנא דעסיק בה, ובין בעידנא דלא עסיק בה, מגנא ומצלא.) מדוע בכלל יש הפרדה כזו בתיקון?
תשובתי: תורה, נקראת "אור" שמקיף את האדם בדרך הרוחנית. אפילו כשנעלם ה"אור הפנימי" שהיה ממלא את הכלי שלו במדרגה הנוכחית, נשארת "הארת המקיפים" ומחזיקה את האדם. הרי, אם לא מאיר לאדם שום אור, הוא בכלל מפסיק להתקיים. כל החיים מוחזקים רק על ידי האור.
בזמן שהאדם לא מקיים "מצווה", כלומר לא מגלה אור מסוים – "אור חסדים" או "אור חכמה", בזכות המצב שהשיג, בכל זאת ישנה הארה כללית הנקראת "תורה". זו התוכנית הכללית של הבריאה שנמצאת לפני האדם ומאירה לו.
הוא מבין אותה, אך ברגע הנוכחי לא עוסק באיזה סעיף מסוים שבה, בתיקון קונקרטי.
ו"מצוות", אלה הן פעולות של האדם בהתאם ל"רשימות" קונקרטיות המתגלות לו, בהן משתתף "אור פנימי", "אור מקיף" ו"פרצוף רוחני". זו עבודה על תיקון עצמי מסוים. לכן קיימות 613 מצוות הכוללות בתוכן יחד את כל התורה. "אור אין סוף" נקרא "תורה", אור שיתגלה בגמר התיקון.
תורה זו מערכת רצונות ("כלים"), "אורות", "רשימות" (גנים אינפורמטיביים), יחסים שונים בין ה"נקודה שבלב" והבורא. כל המערכת הזאת, שתפקידה להביא את ה"נקודה שבלב" לדבקות בבורא, נקראת "תורה".
ומצווה, זהו צעד קונקרטי שאנחנו צריכים לעשות בדרכנו כדי להגיע למטרה.
מתוך שיעור לפי ספר שמעתי, 10.03.2013
ידיעות קודמות בנושא:
בין שתי הבריות
אל תחכה לגלגול הבא
הגנה כפולה
|
להשאיר תגובה | שלח לחבר
| הדפס
|
שייך לקטגוריה: התפתחות רוחנית, שיעור הקבלה היומי |
קסם האור של אהבה לא אנוכית
תהליך התיקון מתחלק לכמה שלבים שקובעים את סדר ההתקדמות שלנו. כי אם יתנו לנו להרגיש היום בכלים דקבלה שלנו את התענוג שבא מהבורא, שהוא טוב ומטיב, אנחנו כבר אף פעם לא נוכל לתקן אותם לעל מנת להשפיע. הם יבינו איזה תענוג נמצא באור העליון, ולא ניתן יהיה לצמצם ולתקן אותם.
לכן, בשלב הראשון האדם חייב להשיג אמונה, כלומר לרכוש את כוח ההשפעה, שמתחיל להיוולד בו על ידי השפעת האור העליון, וזה בתנאי שהוא משקיע כוחות בעבודה בקבוצה ומשתוקק להשיג את ההשפעה, במידת הבנתו של התכונה הזאת. ואז בהדרגה מיוצב בו הכוח, שמחייב אותו פתאום להרגיש, שלהיות משפיע זה טוב.
נראה שהוא מעדיף השפעה גם כן מסיבות אגואיסטיות, אבל לא, הוא נהנה מזה שאין לו שום אנוכיות עצמית. האור, הודות להשפעתו, נותן לו כזאת נטייה, כאלה ערכים, בכך שמחייב אותו להעריך את ההשפעה. ואז האדם מוכן לבצע פעולות השפעה למען הפעולות עצמן. הוא רק מבקש לתת לו יכולת לבצע כאלה פעולות כלפי הסביבה שלו.
ובמידת רכישת כוח ההשפעה, הוא מתחיל להבין איך לעבוד עם הכלים שלו, מה שנקרא, קיום תרי"ג מצוות, כלומר תיקונים של תרי"ג הרצונות, שהרצון הכללי של האדם נחלק אליהם. אז הוא, ודאי, משתמש בכל רצון רק בעל מנת להשפיע.
באותה המידה שהוא יכול להשתמש ברצונות שלו בעל מנת להשפיע, הוא מתחיל להרגיש כבר לא את כוח ההשפעה, אלא את כוח האהבה. כך, כתוצאה מקיום תרי"ב המצוות, הוא מגיע למצווה האחרונה, למצווה ה- 613, אהבת ה'.
אז, מכל המצוות האלה מתגלה לו התענוג הקבוע והנצחי, שזו הייתה כוונת הבריאה, ושבה הבורא מלכתחילה התכוון למלא את האדם.
יוצא, שאף צעד בדרך הזאת הוא אינו אפשרי ללא הקדם החיסרון מצד האדם. ובזה הוא לגמרי תלוי בסביבה, מכך, עד כמה שהיא תכוון את האדם ותגדיל את החיסרון שלו להשפעה, ומזה הוא בעצמו יעלה את הסביבה שלו כדי שהחסרונות האלה יהיו המטרה המשותפת שלהם.
ידיעות קודמות בנושא:
עד שיהיה בן אדם
ממעשיך הכרנוך
הלבושים הזכים של הנשמה
|
תגובה אחת | שלח לחבר
| הדפס
|
שייך לקטגוריה: התפתחות רוחנית, קבוצה, שיעור הקבלה היומי |
לעבור דרך השאלה, שאין עליה תשובה
שאלה: למה ניתנו לנו דווקא ה"מצוות", כלומר ציוויים, אם הכול צריך להתממש לפי הרצון והבחירה החופשית?
תשובתי: מכיוון שהאדם מקבל את המצווה כציווי. גם הרצון "מצווֵה" עלינו לנהוג בצורה מסוימת ואנחנו מבצעים את המצוות בתוך הרצונות.
אם אני פונה למישהו לעשות דבר מסוים, הוא יכול לבצע את זה מתוך פחד, למען שכר בעולם הזה, למען שכר בעולם הבא, או מפני שכך מצווה עליו. לכן "מצווה", זהו ציווי שנעשה לא מתוך פחד ולא למען השכר.
אם אני מפחד ממשהו או שמקווה לקבל שכר, אז אני מקיים סוג של חוזה מסוים ולא מצווה. יש לי הזדמנות להפסיד או להרוויח, לפי רצונו של בעל הבית שמונע ממני בחירה ומציב לי תנאים נוקשים: "תעשה כך, אז תרוויח, תעשה אחרת, אז תפסיד". ואני רואה שאין דרך שלישית ואי אפשר לברוח. יכול להיות שכך חינכו אותי ויכול להיות שאלו הן הנסיבות.
מצד שני, "מצווה", מסמלת את העובדה שאני חופשי לגמרי. הבורא ניסתר ממני לגמרי, אני יכול לעשות מה שאני רוצה, אבל אני בכל זאת מחפש איך לבצע ולממש את הרצון שלו. למה? על השאלה הזאת אין תשובה.
אז לך תחפש לך תשובה. יראה, זו כבר כפייה. שכר, זה כבר שוחד, אתה מכור וזה אומר שאין כאן שום רוחניות. אז בשביל מה לי לקיים את המצווה ? אין בשביל מה. רק משוגע או ילד קטן יכול לפעול ללא שום תועלת מבלי שירצה להימנע מרע או להשיג טוב. אז מה לעשות? לחפש כוח כדי לבצע, מכיוון שאני מכונה שצריך לתדלק אותה. ואני מחפש את הדלק הזה מבלי שתהיה לי התשובה לשאלה: "בשביל מה ?".
כאשר האדם באמת מגיע ל"אמונה מעל הדעת", אז אין לו בשביל מה לבצע מצווה. על זה נאמר: "תלוי ארץ על בלימה". והאדם מחפש רק חומר דלק, רק את זה מבקש ודורש.
ואחר כך הוא עוד מסתיר את עצמו, כדי שלא יגלו לו יראה או שכר. כלומר, האדם עושה על עצמו "צמצום", לא רוצה לראות את הבורא והוא בורח מכל מה שיכול להפריע לו בבחירה החופשית של ה"אמונה למעלה מהדעת".
כאן אנחנו מגיעים לנקודה שבשבילה אין בעולם שלנו שום חשבון ושום אפשרות של מדידה. מפני שברצונות שלנו אנחנו בוחרים את מה שמבטיח לנו יותר רווח.
מהנקודה המרכזית הזאת והלאה, מתחילה הבחירה החופשית. מהרגע הזה ניצבת לפניי השאלה: "לשם מה אני פועל?". ואלה שמנסים לדחוף את עצמם דרך השאלה הזאת, הם מגיעים לתנאים הרוחניים שהם למעלה מהשאלה הזאת.
ובעולם שלנו אין בשביל מה לקיים מצוות, אין לזה שום כדאיות מנקודת המבט של הערכים שלנו.
מתוך שיעור על המאמר "מתן תורה", 04.11.2012
ידיעות קודמות בנושא:
חופש בין הבורא לפרעה
התשלום יהיה על פי הדין
מה זה "ציווי" ברוחניות?
|
להשאיר תגובה | שלח לחבר
| הדפס
|
שייך לקטגוריה: התפתחות רוחנית, שיעור הקבלה היומי |
חופש בין הבורא לפרעה
בעל הסולם, מאמר "מתן תורה", סעיף י"ג:
"ואם אמנם נמצאים ב' חלקים בהתורה:
א. מצות הנוהגים בין אדם למקום ית',
ב. מצות הנוהגים בין אדם לחבירו.
הנה שניהם לדבר אחד מתכונים, דהיינו כדי להביא הנברא לידי המטרה הסופית של הדביקות בו ית', כמבואר."
מצוות שקובעות את היחסים בין אדם לחברו, זהו העיקרון של "ואהבת לרעך כמוך". ומצוות שקובעות את היחסים בין אדם למקום, זהו העיקרון "ואהבת את ה' אלוקיך". באופן כזה, יש לנו שתי דרגות בדרך לקיום של המצווה "ואהבת": בתחילה, האדם מממש אותה כלפי כל האנושות, ואם הוא מצליח בזה, אז הוא משיג אהבה שלמה לבורא.
למה הדרך מתחלקת לשני חלקים? העניין הוא, שאם לא הייתה "שבירת הכלים", שכתוצאה ממנה העולם שלי כאילו מאוכלס בהמון בני אדם, אז לא היה לי בסיס, יסוד, לבצע את פעולות התיקון. כי פעולות התיקון חייבות להיות בהסתרה.
מצד שני, אם הבורא מגולה לעיניי, אז אני משוחד, שפוט, משועבד, בטל, מכור, ללא בחירה. בקיצור, במקרה כזה, אני אהיה חייב לקיים את ההשפעה מאין ברירה. כאשר אני מסתכל עליו, אז אין לי ברירה אחרת. הוא כובש אותי, שולט עליי ואני הופך ל"מלאך", שלא משפיע מתוך בחירה חופשית.
כדי שתהיה לי בחירה חופשית, אני חייב להיות מנותק מהבורא וללמוד להשפיע דרך אלה שלא מחייבים אותי לזה בכוח. אמנם, מעוררים אותי על ידי ייסורים. למשל שולחים סופה "סנדי" או על ידי צונאמי. אבל האסונות האלה לא דוחפים אותי קדימה לתיקונים. כי אני לא מרגיש שהם באים ישירות מהבורא, ולכן אני שומר על הבחירה החופשית. ככלל, אנחנו כל הזמן נמצאים בערפול.
לכן, העולם הזה ניתן לנו כדי שאנחנו נהיה חופשיים מהבורא. ולכן קיימים שני סוגים של מצוות. אותן המצוות שחלות על היחסים בין אדם לחברו, אנחנו מקיימים ללא שום התחייבות. אלא להיפך, אנחנו בעצמנו מגדלים בתוכנו את ההכרה בנחיצותן, ועם הזמן, כשצוברים ניסיון, מתחילים להבין שבאמת אנחנו חופשיים בזה.
עכשיו אני לא חושב כך. מאחור דוחפים אותי עם מקל, ומקדימה ה"נקודה שבלב" מושכת אותי. אני כבר לא מביט לצדדים, רק הולך קדימה ומתגלגל חזרה אחורה. האם זו בחירה חופשית?
אבל בדרך, כשאנחנו מתחילים לבנות את הקשר בינינו, אנחנו מרגישים שנמצאים חופשיים בהתנגדות בין הבורא לפרעה. בנקודה האמצעית הזאת, בערבוב בין הטוב לרע (ב"קליפת נוגה") שם מסתתר החופש האמיתי. שם נולדת הכוונה, כלומר האדם. כי הכוונה, זה האדם.
באופן כזה, המצוות מתחלקות לשני חלקים, מפני שאנחנו חייבים להיות בהסתרה כדי להיות בחופש בחירה. ולכן, תחילה אנחנו מבצעים את המצוות שבין אדם לחברו, כדי לקיים בסופו של דבר את המצוות שבין אדם למקום.
וכמות המצוות נקבעת על ידי תרי"ג (613) הרצונות שלנו, שמתחלקות לרמ"ח "איברים" ושס"ה "גידים" בנשמה של האדם. את כל הרצונות האלה אנחנו צריכים לתקן בכוונה על מנת להשפיע.
מתוך שיעור על המאמר "מתן תורה", 04.11.2012
ידיעות קודמות בנושא:
הכי קשה לבקש עזרה
כשהבורא קרוב
בין הבורא לפרעה
|
להשאיר תגובה | שלח לחבר
| הדפס
|
שייך לקטגוריה: התפתחות רוחנית, שיעור הקבלה היומי |
"קדוש" נקרא משפיע
ספר הזוהר, פרשת "קדושים", סעיף 1: "וידבר ה' אל משה לאמור, דבר אל כל עדת בני ישראל ואמרת אליהם, קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלקיכם".
הבורא נקרא "קדוש", מפני שנמצא בתכונת ההשפעה. והציווי "קדושים תהיו" מורה על כך, שגם אנחנו צריכים להשיג את זה בעזרת המאור המחזיר למוטב, אותו הכוח שמשפיע עלינו.
אף על פי שאנחנו שקועים בתכונת הקבלה, הכוח הזה מבצע בנו שינוי, ואנחנו אפילו יכולים להשתמש בתכונת הקבלה שלנו בעל מנת להשפיע. זה משהו מאוד מיוחד, להפוך קבלה להשפעה. כי אין ביניהם משהו אמצעי. אם היה משהו ניטראלי, סתם חומר גלם חסר צורה בדומה לתאי גזע, אז ממנו היית יכול לעשות מה שאתה רוצה, השפעה, קבלה, גבורות, חסדים, דינים וכולי. אבל הרצון לקבל הוא לא ניטראלי, הוא עובד בעל מנת לקבל, אף על פי שזה על מנת לקבל של דברים אפסיים, קטנים ומזויפים, שביניהם אנחנו קיימים.
אבל כאשר מגיע האור, הוא משנה אותנו. הרצון לקבל נשאר, אבל אז אנחנו יכולים להבחין בין הרצון לקבל והכוונה ליהנות. ולפני כן לא היינו מסוגלים לכך, מפני שאצלנו הרצון והכוונה היו דבוקים יחד, ובכל רצון, בכל גרגיר שלו מסתתרת הכוונה ליהנות בתוך הרצון הזה. על אף שהרצון עצמו יכול להיות לגמרי ללא כוונה. אפשר "לקלף", להוציא מתוכו את הכוונה הזאת, אפילו שזו בעיה גדולה. הכול תלוי בהתפתחות הרצון.
בחכמת הקבלה אנחנו לומדים שהנברא היחידי שנברא, הרצון לקבל, מתפתח לפי ד' בחינות דאור ישר. ורק בבחינה ד' הוא מתחיל להרגיש בצורה מיוחדת את הבורא, לא כמו, למשל, שכלב מרגיש את בעל הבית שלו. כי הכלב קשור לבעל הבית שלו, מפני שהוא רוצה ליהנות ממנו. הוא מוכן אפילו להקדיש את חייו למענו, וכל זה מתוך אהבה עצמית. מכאן אנחנו רואים, שאהבה כזאת בתוך הרצון לקבל, היא אפשרית.
אבל בבחינה ד' הנברא מתחיל להרגיש את הבורא שמשפיע לו, בהיותו מנותק מההשפעה הזאת, מבלי שמקבל החזר לעצמו. הוא נהנה מזה שמשפיע לנברא, ההשפעה הזאת נובעת ממנו ולא חוזרת אליו. כאשר הנברא מתחיל להרגיש את הפעולה הזאת של הבורא, הוא מרגיש בושה. מכאן, מהשורש של הבושה, מההשפעה שאותה מגלה הנברא, מגיעה אלינו כתוצאה מזה ה"נקודה שבלב", שורש הנשמה שלנו. מהנקודה הזאת אנחנו מתפתחים. מי שמתגלה בו ה"נקודה שבלב", ללא ספק, יכול לממש אותה.
לכן, "קדושים", זה נקרא שאנחנו מנותקים מעצמנו ודבוקים במקום של ההשפעה שלהם.
מתוך שיעור על ספר הזוהר, 24.10.2012
ידיעות קודמות בנושא:
הגדרה חדשה של קדושה וטומאה
קדיש
אתה תעשה את הטוב!
|
להשאיר תגובה | שלח לחבר
| הדפס
|
שייך לקטגוריה: התפתחות רוחנית, שיעור הקבלה היומי |
הכי קשה לבקש עזרה
בעל הסולם, מאמר "מתן תורה":
"נמצא, כשהוא אומר על המצוה של "ואהבת לרעך כמוך", שהוא "כלל גדול בתורה", הנה עלינו להבין, ששאר תרי"ב המצוות שבתורה, עם כל המקראות שבתוכה, אינם לא פחות ולא יותר, רק סכום הפרטים, המוכנסים ומותנים בהמצוה האחת הזאת של "ואהבת לרעך כמוך"."
בסך הכול יש תרי"ג (613) "מצוות", שהן תרי"ג פעולות התיקון. אנחנו מתקנים את הכוונה שאופיינית לרצון לקבל, מכוונה על מנת לקבל (אגואיסטית) לכוונה על מנת להשפיע (אלטרואיסטית). "עשיית מצווה" נקרא, לבצע את זה.
כמות המצוות נקבעת לפי כמות הרצונות לקבל הפרטיים בכלי של הנשמה. הוא נחלק לשני חלקים:
למעלה, גלגלתא ועיניים (גו"ע) – רמ"ח (248) רצונות.
למטה, אח"פ – שס"ה (365) רצונות.
כוונה על מנת לקבל נקראת "יצר הרע" (יצה"ר), וכוונה על מנת להשפיע נקראת "יצר הטוב"ה (יצה"ט). היצר נשאר, ואילו רע או טוב, זה נקבע על ידי הכוונה. באופן כזה, תיקון זה המהות של השתנות הכוונה. אם זה מכוון לעצמי, זה נקרא יצר הרע, ואם מכוון לזולת, זה נקרא יצר הטוב.
לכן, אנחנו צריכים לתקן רמ"ח ושס"ה רצונות, שסך הכול זה תרי"ג. אבל בפועל מדובר על תיקון תרי"ב הרצונות, בעוד שהמצווה האחרונה של האהבה נשארת "בעייתית". כמו שהמקובלים אומרים, שעל ידי תיקון תרי"ב הרצונות אנחנו נגיע לאהבה. במילים אחרות, מהיחסים ההדדיים בין אדם לחברו אנחנו נעבור ליחסים הדדיים עם הבורא.
במערכת הכללית קיים חלק מיוחד של רצונות, ודאי שהוא כלול עם כל שאר הרצונות, והחלק הזה זו הקבוצה, שחייבת לתקן את עצמה. בהתחלה אני לא נמצא כאן. אבל ברגע שאני אתחיל לעבוד עם הקבוצה, עם החברים, בכך שרוצה להתחבר אליהם ולמממש את זה בפועל, אז אני אגלה שבטבע שלי ממש הכול מתנגד לזה: "אני לא מסוגל, אני לא יכול, אני לא רוצה, אני לא אתחבר". ואז זה נקרא היצר הרע, כאשר אני רוצה להתחבר והוא מפריע לי.
אז אני קורא לו "שונא" שלי, ודורש תיקון, מהחברים, מהקרובים והרחוקים, ממי שרק אפשר. אני מברר היכן נמצא התיקון, כיצד לממש אותו, כיצד להתגבר על היצר שלי. וכך, עד שאני מרגיש נחיצות לפנות לבורא.
זה לא יתרחש מיד. לצעוק אני יכול כבר עכשיו, אבל אחר כך הרצון לקבל גדל, והמחשבה עצמה על הבורא הופכת לבלתי נסבלת. אני שונא אותו, אני מוכן לשרוף אותו, רק כדי לא לפנות אליו בבקשה לעזרה. נדמה לי, שדורשים ממני את הבלתי אפשרי, כאילו שבמקום להרוס ולהשמיד את השונא, את האויב, אני צריך לאהוב אותו ולעזור לו. זה מאוד קשה. ואז, מתוך הרגשה של אין ברירה, אך למרות הכול אני רוצה להשיג השפעה, אני פונה לבורא.
מתוך שיעור על המאמר "מתן תורה", 21.10.2012
ידיעות קודמות בנושא:
תיקון הרע: להגיע עד הסוף
ממעשיך הכרנוך
612 המרכיבים של האהבה העליונה
|
להשאיר תגובה | שלח לחבר
| הדפס
|
שייך לקטגוריה: התפתחות רוחנית, שיעור הקבלה היומי |
גדילה במדרגות הסולם הרוחני
כדי לקבל את התמונה המלאה והאמיתית של המציאות, אנחנו צריכים להתנתק במקצת מאותה המציאות שאליה התרגלנו, ועד כמה שזה אפשר, להשתדל לתאר לעצמנו מצב קבוע, רצון לקבל שנברא על ידי הבורא. וכל התנועות מתרחשות רק בתוך הרצון הזה, בתוך ההכרה שלו.
אם הרצון הזה משתדל להבין ולהרגיש את מצבו האמיתי, אז זה נקרא תנועה.
דווקא אנחנו נמצאים במצב כזה, רק שבהבנה ובהרגשה שלנו תופסים איזו מציאות מדומה אחרת. התמונה המעוותת הזאת, היא תוצאה מכך, שיש לנו תכונות הפוכות מהתכונות האמיתיות. זהו סוג של תרגיל, משחק, שבו אנחנו נמצאים, כדי לתת יגיעה, בדומה לילדים שמנסים להצליח במשחק ובזכות זה מקבלים ידע, הרגשה, הבנה, שׂכל, וכך מתפתחים.
כי אם לא המשחקים האלה, אז הילד היה גדל כמו בהמה: מבהמה קטנה לגדולה. אבל דווקא על ידי המשחקים שעל ידם הוא כל פעם לומד, הוא משתנה והופך לאדם.
הנה גם אנחנו נמצאים בדיוק במצב כזה. בכוונה ניתנה לנו הרגשה רחוקה מהאמת, כדי שאנחנו נשתדל להידמות לאמת, כמו ילדים קטנים שמחקים את המבוגרים. ובמידת הניסיונות שלנו, אנחנו מתחילים לתפוס את המצב האמיתי הזה, להיכנס לתוכו, להרגיש שנמצאים בו.
יוצא, שכל חכמת הקבלה מורכבת מעצות על איך להשיג את המצב האמיתי הזה, אילו חוקים פועלים בו, אילו פעולות מתרחשות, מה אנחנו יכולים לעשות כדי לעבור בהדרגה ממצבנו הנוכחי למצב יותר מתקדם, על ידי אילו מעשים, מחשבות, רצונות.
כל זה נקרא "עבודת ה'", מפני שבאמצעותה אנחנו רוצים להידמות לבורא. בורא, זה הכוח הכללי, הרצון הכללי, תכונה. וכדי להידמות לתכונה הזאת, שנקראת "בורא", אנחנו צריכים ליצור בתוכנו תנאים לגילוי שלו. דווקא זה מה שאנחנו עושים צעד אחר צעד בעזרת העצות של המקובלים.
התיקונים ההדרגתיים שלנו מהופכיות וניגודיות גמורה להשפעה, עד להידמות המלאה אליה, נקראים "סולם רוחני", שבו אנחנו עולים באופן כזה, מתכונות של קבלה לתכונות של השפעה. במדרגות העלייה האלה אנחנו לומדים על הפעולות הרוחניות, ההבנה של תכונות ההשפעה בכל הצורות.
התיקונים האלה של התכונות האגואיסטיות לתכונות של השפעה נקראים "קיום מצוות".
מתוך שיעור על מאמרו נשל רב"ש, 31.08.2012
ידיעות קודמות בנושא:
תשתוקקו להרגיש את הבורא
כוכב של ישֵנִים
תפיסת המציאות: תיקון טעות
|
להשאיר תגובה | שלח לחבר
| הדפס
|
שייך לקטגוריה: התפתחות רוחנית, מציאות מדומה, שיעור הקבלה היומי |
בעיני מי אני רוצה למצוא חן?
האידיאל לפי חכמת הקבלה הוא "למצוא חן בעיני הבורא". זה אומר, שאנחנו צריכים לעשות "צמצום" ו"אור חוזר", כלומר להיות מוכנים לקבל את הצורה שלו כדי לעשות לו נחת רוח. זאת המטרה שלנו. ולכן, כל הבירור שלנו וכל המעשים נועדו כדי "למצוא חן בעיניו". כך גם בעולם שלנו, בכך שאני רוצה לגרום למישהו תענוג, אני מקבל את הרצונות שלו כשלי.
אבל בכללות, האידיאל של העולם שלנו זה "להתפאר בעיני הבריות" ובהתאם לערכים שלהם, אם זה כסף, כבוד, שליטה או ידע. בכך שהם משיגים את זה, במה הם רוצים להשיג הצלחה וגדלות? – בכך אני מרגיש את עצמי חשוב. במיוחד רואים את זה על הדור שצומח עם הדחפים הטבעיים שלו לחיפוש אחר ערכים. בכך שמגלים את כל מה שחשוב לסובבים, הצעירים לוקחים את סולם הערכים הזה ומשתוקקים להצלחה דווקא במה שמכתיבה הסביבה.
לכן בעיני מי אנחנו רוצים להתפאר: בעיני הסביבה או בעיני הבורא? – בזה טמון ההבדל בין העולם לבין מי שמתקן את עצמו בעזרת חכמת הקבלה.
אנחנו רוצים להתקדם קדימה ולבוא להתאמה לבורא, להשתוות עימו, ובזה עושים לו נחת רוח, וההידמות אפשרית רק באמצעות הכוח שלו. ולכן אנחנו צריכים ליצור פעולות מתאימות כדי שהכוח שלו ישפיע עלינו ויהפוך אותנו לדומים לו.
העבודה הזאת מוגדרת כ"תורה ומצוות". "תורה", זה המאור המחזיר למוטב, כלומר הכוח שמתקן אותנו. במילים אחרות, אנחנו רוצים לתקן את עצמנו ולא את העולם. בזה גם כל ההבדל בין אלה שעוסקים בחכמת הקבלה לאלה שעוסקים בכל שיטה אחרת.
חכמת הקבלה זו שיטה לתיקון האדם. האדם מתקדם באותה המידה שבה הוא מתקן את עצמו, בכך שמשתווה לבורא. ולכן הוא זקוק לחכמת הקבלה, "חכמת האור". אם הוא לא מציב לעצמו את המטרה של תיקון עצמי, אז הוא לא עוסק בחכמת הקבלה, אלא במשהו אחר.
מכאן ההבדל הכל-כך גדול בין כל העיסוקים שבעולם והעבודה של האנשים עם ה"נקודה שבלב" שלומדים ומממשים את חכמת הקבלה. עבורם הדבר החשוב זה השינויים הפנימיים התמידיים. והאחרים מנסים להטיב את חייהם על ידי ניצול של הסובבים. ההבדל כאן הוא גדול מאוד: אם העולם מציג תפיסה של "מוסר", אז אנחנו מתקדמים קדימה לפי שיטת התורה, כלומר לפי המאור המחזיר למוטב, במילים אחרות, לפי שיטת הקבלה.
מתוך שיעור על המאמר "הגלות והגאולה", 29.08.2012
ידיעות קודמות בנושא:
מקובל והעולם
כשהבורא קרוב
מעומק הלב...
|
להשאיר תגובה | שלח לחבר
| הדפס
|
שייך לקטגוריה: התפתחות רוחנית, שיעור הקבלה היומי |
בין שתי הבריות
שאלה: מה זה "מצוות מעשיות"?
תשובתי: זה אותם התיקונים שהיום אני מסוגל לעשות. "תורה ומצוות" בכללות, הן פעולות התיקון על ידי האור. נאמר: "בראתי יצר הרע, בראתי לו תורה תבלין". יצר הרע, זה ה"חומר", הרצון האגואיסטי. "תורה", זה כוח התיקון. ובאמצע ביניהם צריך להימצא האדם, כלומר אני.
דווקא אני מסדר את הקשר בין התורה והיצר הרע. ועל זה נאמר: "כי המאור שבה מחזירו למוטב". אני קובע שהאגו זה היצר הרע, שהתורה זה ה"תבלין". והתפקיד העיקרי שלי זה להזמין את השפעת ה"תבלין" על היצר הרע, שאותו אני רוצה להפוך לטוב.
כשאני נמצא בין שתי הבריות, אני בונה את כל המערכת, ובזה מגיע מיצר הרע ליצר הטוב, שזה נקרא שאני מבצע מצוות.
בין המצוות האלה יש מצוות מעשיות, כלומר, שנמצאות בהישג יד ואני עושה עכשיו, ויש כאלה, שעכשיו עדיין לא עושה. בכללות, מדובר על השיטה לביצוע המצוות (פעולות תיקון) באמצעות התורה (האור). "מצווה", זו מהות המעבר מהרע לטוב, מקבלה להשפעה, מהכוונה למען עצמי לכוונה לטובת הזולת, שזה נעשה על ידי האור.
בהתאם לכך, קודם כל אני צריך להגיע להכרת הרע, שזה נעשה גם כן בעזרת אור התורה. אז אני יכול לבקש, והבקשה הזאת מוציאה אותי ליצר הטוב.
את השלבים של הדרך הזאת אני עובר בעזרת האור. "ואהבת לרעך כמוך", זה הכלל הגדול בתורה, הצורה המתוקנת. והצורה המקולקלת זה היצר הרע, שנאת הזולת.
לכן "תורה", זה לא ה"קלף" שנמצא בארון, אלא המאור המחזיר למוטב.
מתוך שיעור על "הקדמה לספר הזוהר", 12.07.2012
ידיעות קודמות בנושא:
מצוות "ואהבת לרעך"
הגנה כפולה
תוסיף תבלין לרצון שלך
|
להשאיר תגובה | שלח לחבר
| הדפס
|
שייך לקטגוריה: התפתחות רוחנית, שיעור הקבלה היומי |
התשלום יהיה על פי הדין
ידוע, ש"הכול מלמעלה" וש"אין עוד מלבדו". אבל זה נותן לאדם הזדמנות לעבוד, ועל אף שהיה יכול להשיג ולקבל הכול ללא כל יגיעה, בכל זאת הוא ייתן יגיעה. ועל אף שהבורא לא צריך ממנו שום דבר - לא טובות, לא השפעה, לא יגיעה ולא ייסורים, האדם, בכל זאת, מוכן לעבור דרך כל זה כי רק אז הוא יוכל להרגיש שזאת האמת. והוא רוצה מצידו בכל לב ונפש להיות דבוק לבורא, גם בהשגחה הכללית וגם בהשגחה הפרטית.
כאשר מגלים לאדם את המציאות במדרגות הרוחניות, אז הוא רואה ש"אין עוד מלבדו", והנבראים לא משיגים שום דבר בכוחות עצמם בתוך השלמות הזאת, שממלאת ושולטת בהכול. אולם אפילו כשהוא רואה שהבורא לא זקוק לשום פעולות שלו, יחד עם זה הוא מרגיש בבירור שחייב לפעול רק בגלל שרוצה בכל כוחותיו להידבק בבורא. ואז האמת והאמונה מתחברים בתוכו לאחד שלם.
בהתאם לזה, הוא מתחיל לראות את תמונת המציאות הנכונה, מפני שכאשר הוא מתקרב לדבקות ולקשר עם האנושות, עם בני האדם, אז דרכם הוא מגיע לאהבה לבורא, כמ"ש "מאהבת הבריות לאהבת ה'". כל המתרחש בזמנים שונים ועם אנשים שונים מתחבר עבורו לאחד, כי כל המציאות עולה מעל לזמן, תנועה ומקום, ומתקבצת במקום אחד, בחיסרון אחד, שבו כל החלקים שלו דומים זה לזה.
לכן, על אף שנדמה לנו שבעולם הזה ישנם אנשים שנותנים טרחה רבה ואחרים כאילו קוצרים את השכר של יגיעתם של האחרים, בסופו של דבר, אנחנו רואים שכל זה מתרחש בכלי אחד, ברצון אחד. אין כאן שום אי סדר או חוסר צדק, מפני שכל הגילויים האלה מתחברים יחד, במקום אחד, ויכולים להיות שייכים ל"אור ישר" או ל"אור חוזר", להשגחה כללית או להשגחה פרטית באותו התהליך.
בעולם הגשמי אנשים חושבים שהשכר עבור המצוות מחכה להם בעולם הבא, כמו שכתוב: "היום לעשותם ומחר לקבל שכרם". אבל עולם הבא זו המדרגה הבאה שאותה האדם מגלה כאן ועכשיו. הראייה הנכונה, השכר של האדם הוא בכך שהוא מתחבר עם האחרים ואז אין בשבילו הבדל באיזה מקום לתת יגיעה, ולקבל את השכר אפשר גם במקום אחר לחלוטין. כי עבורו כל זה מתחבר למקום אחד, הופך לרצון אחד. ועל ידי התיקונים הכול בא לידי השתוות.
אבל בזמן ההכנה פועלת ההסתרה, כל עוד האדם לא השיג כלי אחד. ההסתרה הכרחית כדי לתת לו הזדמנות לתת יגיעה. כי בינתיים הוא לא עובד בעל מנת להשפיע, שבה אפילו אם הבורא היה מגלה לו שהכול כבר מתוקן ואין יותר מה לעשות, הוא בכל זאת היה רוצה לתת יגיעה. כל עוד הוא לא השיג את זה, אז מגלים לו קלקולים כדי לעורר אותו לתת יגיעה ב"לא לשמה". אבל כשהוא יגיע ל"לשמה", הוא יתחיל להעריך את היגיעה עצמה כשכר, ואפילו שרואה שלמות, ימצא לעצמו מקום לתת יגיעה.
מתוך שיעור על מאמר מספר "שמעתי", 14.06.2012
ידיעות קודמות בנושא:
הפרס הצודק ביותר
השכר – האהבה
הבורא בתור שׂכר
|
להשאיר תגובה | שלח לחבר
| הדפס
|
שייך לקטגוריה: התפתחות רוחנית, שיעור הקבלה היומי |
שאלתם? – אני עונה...- 105
שאלה מהבלוג באנגלית: בהתאם לכמה מקורות זה נחשב למצווה גדולה אם מישהו ייקח גוזל מהקן, אם אימו לא נמצאת שם. כשהאם חוזרת אל הקן היא כביכול פונה בצעקה לבורא, והוא מביא לעולם רחמים. מה זה אומר על פי הקבלה?
על הקיר של הבית שלי ציפור בנתה קן והולידה גוזלים. אני רואה איך היא דואגת להם, מביאה להם מזון ואיני מעז לגעת בגוזלים.
תשובתי: לא צריך!!! כל זה נפתר בעולם הרוחני, ולא בעולם הגשמי. בעולם הגשמי קיים בלבול גדול בביצוע המצוות, ראה הרמב"ם.
שאלה מהבלוג באנגלית: אם הדת מיועדת לכולם, אז למה היא לא מקבלת אנשים עם נטייה לא סטנדרטית?
תשובתי: הדתות נוצרו על ידי בני אדם ומופעלות על ידם, ואיך שנוח להם, כך זה מסתובב ומתומרן.
שאלה מהבלוג באנגלית: אני נולדתי במשפחה נוצרית, אבל מגיל שלוש ועד היום אני לומד קבלה. לא מזמן החבר שלי, יהודי במוצאו, אמר, שללמוד קבלה יכולים רק יהודים, ואילו עבור שאר אומות העולם זהו חטא גדול. אבל אני מרגיש את עצמי כל כך נוח בזמן לימוד הקבלה, היא באמת עוזרת לי ליצור קשר עם הבורא.
מצד שני, אני נוהג לפי הדת של ההורים שלי ולא רוצה להחליפה.
שאלה: האם אפשר להתוודות או להתייחס בכבוד לאיזו דת מסוימת ובאותו הזמן ללמוד קבלה?
תשובתי: אתה יכול להמשיך ללמוד, ולחברך היהודי תגיד שהוא לא מבין כלום ביהדות!
ידיעות קודמות בנושא:
מה היחס שלך לדת?
על הבדלי התרבות
סם החיים או סם המוות
|
להשאיר תגובה | שלח לחבר
| הדפס
|
שייך לקטגוריה: הדת בראי הקבלה, שאלות ותשובות |
שיטות ההרגעה וחכמת הקבלה
שאלה: חבר אחד התקשר אליי ואמר: "אני יושב ולומד תורה, וטוב לי ככה". פעם הוא למד איתנו בקבוצה ואחר כך עזב...
תשובתי: לימוד תורה נותן לאדם סיפוק. הוא רואה שכל העולם עוסק בזה ולכן מרגיש את עצמו בטוח יותר, כמו תינוק בידיים של אמא.
אבל אם לאדם קיים צורך פנימי חד, שלמרות ההמונים מעניינת אותו ההכרה, ההבנה, ולא ההרגעה הפנימית שהוא מוכרח לפרוץ אל הידע העליון, להרגשה, לגילוי העולם, לסיבה שלו, לתוכנית, למטרה, אז האדם הזה הוא שלנו, אז הוא הולך בראש כמו כל הקבוצה העולמית.טבעי הדבר, שבדרך מתחרש המיון, הניפוי, שרבים עוזבים, ואחר כך יבואו אלינו חדשים וכך תעבור תקופה נוספת.
אבל עבור כל אדם ההתקדמות האישית שלו מלווה בשאלה הקבועה: "האם אני הולך קדימה להשגה, להיכרות עם ההנהגה העליונה? או שאני שוכב על הספה ומרגיע את עצמי באותם הדברים כמו האחרים והכול בסדר? אני אחכה, ומה שיהיה יהיה, ובינתיים טוב לי". כאילו שאני סגרתי את התריסים ומסתכל דרכם רק קדימה, כמו שסוגרים לבהמות את העיניים כדי שהם יסתכלו רק קדימה. על כך מבוססות כל השיטות חוץ מחכמת הקבלה.
הם "רותמים" את האדם, נותנים לו ביטחון: "הכול יהיה אצלך בסדר, אם אתה תמשיך כך ללכת". אומרים: "תדע פחות, תישן טוב יותר".
ועוד כל יום אני מבצע איזה שהן מצוות: שם הדלקתי נר, פה התפללתי או שעשיתי עוד משהו, אז בהתאם לזה אני כבר כאילו מחובר, כלומר, הכול בסדר גם בעולם הזה וגם בעולם הבא, כמובן שהכול מסודר בצורה טובה.
שאלה: איך אתה מתייחס לאותן השיטות שמדברות באותן המילים, שבהן מדברת חכמת הקבלה, כי הן הרי כולן דומות?
תשובתי: כן, הכול דומה. אם כולם מדברים על אהבה ועל ידידות, אז כולם דומים, החל מהסוציאליזם, הקומוניזם ועד לנאציזם וכולי.
אני נפגשתי עם הרבה מנהיגים של תנועות שונות: סופים, גורו למיניהם, אולם אפילו איני רוצה להזכיר אותם, שלא יחשבו שאני מזלזל באנשים האלה. פשוט חכמת הקבלה זה משהו אחר לחלוטין.
חכמת הקבלה מיועדת לאדם שמחפש תשובה ולא הרגעה באיזה שהוא שלב, סיפוק, הסתפקות בתשובה מרדימה. הוא לא נרגע, לא צריך להוכיח לו בכוח השכנוע: "תראה, ישנם מיליונים שמאמינים בזה", הוא לא שם לב לטיעונים כאלה.
מקובל זה אדם שהולך עד הסוף. אל תאמין, אל תסמוך על שום דבר, עד שלא תגלה בתכונות החדשות עולם חדש. נאמר, "אלף נכנסים לחדר", כלומר, לתוך הכלי הזה, ורק אחד בסופו של דבר "יוצא להוראה", אל האור.
"אלף ואחד", בעיקרון הכוונה היא כמובן לא לכמות. איננו צריכים לחשוב כך ולהתאכזב. "אלף ואחד", הכוונה שאנחנו צריכים להשיג הגדלה פי אלף, עד "אריך אנפין".
מתוך השיעור הווירטואלי, 08.04.2012
ידיעות קודמות בנושא:
ושוב על הדת...
חכמת הקבלה: לא להרוס, אלא לבנות
לקחת את האגואיזם בתור שותף
|
להשאיר תגובה | שלח לחבר
| הדפס
|
שייך לקטגוריה: הדת בראי הקבלה, התפתחות רוחנית |
לקריאת כל התגובות
קבלת עדכונים בדוא"ל
עדכוני rss
רדיו קבלה
הבלוגים שלי
הבלוג בסלולר