כנס שמוציא לנצחיות
מתוך שיעור מקדים מהכנס בניו-ג'רזי
רב"ש, שלבי הסולם, 1984, מאמר א', מטרת החברה, חלק א':
"אנחנו מתאספים כאן, ליסד חברה, שכל אחד מאתנו נלך ברוח הזה "להשפיע לה'" (של השפעה הדדית). ובכדי להגיע להשפיע לה', מוכרחים מקודם להתחיל להשפיע להאדם, שזה נקרא "אהבת הזולת". (השפעה הדדית).
בזכות זה אנחנו נוכל להשפיע לבורא, כלומר לכוח ההשפעה הכללי. כך אנחנו מכנים את התכונה שבעזרתה אנחנו מתעלים מעל האגו.
השפעה הדדית היא אהבת הזולת. הרי אם אני אוהב מישהו אני רוצה להעניק לו טוב, אני דואג לכך שיהיה לו טוב. אני כאילו כל הזמן נמצא בו, ואת עצמי אני רואה רק כאמצעי להשפיע לו, וזה עוזר לי להתעלות מעל עצמי.
זאת הסיבה שבגללה נוצר עולם כה גדול עם הרבה אנשים. זה מאפשר לנו להתאסף לקבוצה, ששם, על ידי הקשר ההדדי בינינו, כל אחד יכול להתעלות מעל האגו שלו ולראות שיש לו אמצעי, יש אפשרות לרכוש את הטבע השני – השפעה. למעשה, כך אנחנו מכנים את היציאה מהאגו, מהמערכת המוגבלת שלו.
"אנו צריכים להתגאות, בזה שהבורא נתן לנו את ההזדמנות, שנוכל לכנס לתוך חברה, שלכל אחד מאתנו יש לו רק מטרה אחת "שהשכינה תשרה בינינו"."
המטרה היא, שגילוי העולם העליון ימלא אותנו. זה מה שנקרא "גילוי השכינה", דווקא בינינו. הרי כל אחד מאיתנו אגואיסט, אך כשאנחנו יוצאים מהטבע שלנו אנחנו מתעלים מעל עצמנו, ואז נוצר בינינו כוח משותף החדור בהשפעה הדדית. אנחנו דואגים לכוח המשותף הזה, כשאנחנו יוצרים השפעה הדדית זה לזה והדאגה שלנו נקראת "ערבות".
אז, בכוח הכללי הזה, כולנו מרגישים את העולם העליון. שם לפנינו מתגלים כוחות של כל האנשים שהיו חיים לפנינו ושחיים בעולם יחד איתנו, של אותם האנשים שמתעלים מעל עצמם וחיים במצב נצחי.
הכוח הכללי הזה זו הנשמה הכללית האחת. אין נשמות אינדיבידואליות נפרדות, רק נשמה אחת לכולם. אך בה כל אחד מרגיש את העולם הנצחי בעומק וברוחב שונים, במידה שבה הוא התעלה מעל האגו שלו.
בדרך הזו אנחנו עוברים "עליות וירידות" שמביאות לנו מצבים משתנים שונים שבהם העולם הנצחי נראה כמשתנה. האמת היא, שהוא אינו משתנה. כמו שנאמר: "האור העליון נמצא במנוחה מוחלטת".
אך אנחנו מרגישים אותו כאילו הוא משתנה, כיוון שאנחנו בעצמנו נתונים לשינויים. האגו שלנו כל הזמן משתכלל ואנחנו מתגברים עליו בדרכים שונות, ובהתאם לכך, תמונת העולם שלנו, הרגש שלנו חווה דינמיות בלתי פוסקת.
ובאופן כזה אנחנו מתקדמים עד שיתגלה הכול בצורה מוחלטת וזה יהיה גמר התיקון. אליו חייבים להגיע כל האנשים בעולם. וכשהגופים יתחלפו, החלקים הרוחניים שלנו נשארים אותם החלקים. הגופים מוציאים מתוך ההרגשה הכללית את כל אחד בנפרד, אך אם עוזבים את הגוף אנחנו מייד מרגישים עולם אחד ואת עצמנו אחד. ולקראת זה בדיוק אנחנו הולכים.
בנו תלויה מידת המאמצים שאנחנו נשקיע בכנס שלנו. יכול להיות, שבמשך כמה רגעים או יותר אנחנו נוכל לחוות את המצב הנצחי הזה. ואולי הוא יהיה זמני, אולי ייעלם, אך התופעה עצמה כבר תישאר ותמשוך אותנו קדימה בצורה עוצמתית כשהיא עוזרת להתגבר על השלבים הבאים.
ואם אנחנו באמת נשקיע מאמצים גדולים, אז מלבד העולם הזה אנחנו נרגיש את העולם הרוחני ונחיה בשני העולמות. הכול תלוי בנו. אם אנחנו מלכתחילה חושבים על זה ומתכוננים לזה, אז מי שמגיע יצטרף אלינו וכולנו יחד נלך קדימה.
אז נקווה לגילוי העולם העליון. אותו אנחנו תמיד צריכים לראות כמטרה המושגת באיחוד בינינו.
"ואף על פי שעוד לא הגענו לידי המטרה", לא הרגשנו את העולם העליון, בהיותנו יוצאים מהאגו, "אבל יש בנו הרצון להגיע להמטרה. גם זה צריך להיות חשוב אצלנו."
נכון שאנחנו נמצאים בתחילת הדרך, אך אנחנו מקווים מאוד שנשיג את המטרה, זה צריך להיות חשוב עבורנו. זה באמת תלוי בנו, במאמצים שלנו. נאמר, "יש קונה עולמו בשעה אחת". אם האנשים, שהם חלק מהקבוצה, מאוד ירצו להתעלות מעל עצמם, הם באמת ירגישו את העלייה הזאת.
מתוך שיעור מקדים בכנס בניו ג'רזי, בנושא "חשיבות ההתאספות", 10.05.2013
דיעות קודמות בנושא:
הכנס בניו ג'רזי: מאוחדים בפני האחד
כנסים: לבקוע את המעטפת של העולם הישן
להתחבר בלב אחד
להשאיר תגובה | שלח לחבר
|  הדפס
|
שייך לקטגוריה: התפתחות רוחנית, כנסים, קבוצה, שיעור הקבלה היומי |
השנאה לרע מקרבת אל הטוב
בעל הסולם, "שמעתי", מאמר נ"ב, "אין עבירה מכבה מצווה": "אין עבירה מכבה מצוה, ואין מצוה מכבה עבירה". הנה דרך העבודה הוא, שצריכים ללכת בדרך הטוב. אבל הרע שבאדם אינו נותן לו ללכת בדרך הטוב. אבל צריכים לדעת, שאין האדם צריך לעקור את הרע, כי דבר זה הוא בלתי אפשרי. אלא שצריכים רק לשנוא את הרע, כמ"ש "אוהבי ה' שנאו רע".
מדובר בבחירה שלנו. יש תוכנית המובילה למטרת הבריאה שצריכה להתממש. אנחנו לא יכולים לשנות את התוכנית הזאת, מפני שהניגוד בין ה"אור" ל"כלי" קיים כבר מתחילת הבריאה וחייב להסתיים, כך שבסוף ההתפתחות הם לא יעמדו זה כנגד זה, אלא יתמזגו לאחד שלם.
ולכן, ברור שההתפתחות הזו צריכה לכלול בתוכה את כל שלושת המצבים הללו: המצב ההתחלתי של הבריאה, תהליך התיקון והמצב הסופי, המצב של גמר התיקון. והדבר היחיד שאנו יכולים לעשות, זה להחיש את הזמן, לתפוס בצורה נכונה את כל המצבים, כלומר להצליח להצדיק ולרצות מראש. בזכות זה, אנחנו רוכשים הבנה והרגשה מי הוא הבורא וכיצד אנחנו יכולים להתחבר איתו ולהפוך להיות דומים לו.
אנחנו לומדים את הבחירה מתוך דוגמאות שונות. אך היסוד עצמו של הבחירה טמון בכך, אם אני מראש רוצה לקרב את עצמי למצבים העתידיים הצפויים לי בדרך, להחיש את ההתפתחות שלי, אני צריך להתרחק מהעבר ולהתקרב לעתיד בהתאם לציר הזמן של תוכנית ההתפתחות. זה אומר, שאני מתרחק יותר ויותר מהרצון האגואיסטי שלי ומתקרב יותר לרצון להשפיע.
ההתקדמות הזו תלויה בשנאה שלי לקבלה ובמשיכה להשפעה. מצד הטבע, הבורא דוחף אותי לכך בעזרת כוח האור, כשהוא כל פעם מגלה לי עוד ועוד מכות מהאגו שלי. לכן אני מרגיש ייסורים, רע, ולכן אני שונא את האגו שלי. וכהפכיות לרע הזה אני מתחיל לאהוב את מעשי ההשפעה, את החיבור שבו כנראה יהיה לי טוב יותר. כך הטבע, הבורא, כוח האור, מקדם אותי.
וכאן בדיוק טמון חופש הבחירה שלי: עד כמה אני אוכל להגביר את "הכרת הרע" שלי המתבטא בשנאה לרע. את זה אני יכול לעשות בעזרת הסביבה. אם הסביבה תתחיל לספר לי על הרע יותר ממה שהשגתי על ידי המכות האישיות, אני אתרחק מהר יותר מהרצון האגואיסטי שלי ואשתוקק להשפעה. לכן אני צריך לקבל מכל מקום, מכל הכיוונים, אלפי דוגמאות המוכיחות עד כמה האגו הוא רע וההשפעה היא טובה.
הסובבים שלי צריכים לתת לי לראות את זה ולהרגיש, "לשטוף לי את המוח". בסופו של דבר, תבער בי שנאה לרע ואני אתקדם מהר יותר ממנו להפוך ממנו, לטוב. לכן כתוב: "אוהבי ה' שנאו רע". מזה אני כבר אדע מה עליי לעשות, כיצד להפוך את הרצונות שלי שאינם נעלמים, שיהיו הפוכים על ידי השימוש החדש.
אני רוצה שיהיה לי טוב! ואם לשם כך אני צריך להשפיע, אני מוכן להשפיע. אם צריך להתייחס טוב יותר לאחרים, אז אין ברירה, אני מסכים להתייחס אליהם טוב יותר כדי שלכולנו יהיה טוב.
בדומה לזמנים של מלחמה או מצבים קשים אחרים, שבהם האנשים הופכים להיות קרובים יותר זה לזה, כיוון שמרגישים שכך יהיה טוב יותר לכולם. האדם מרגיש שבסופו של דבר לו עצמו יהיה טוב יותר.
כך, מ"לא לשמה" מגיעים "לשמה", בהתחלה האדם בצורה אגואיסטית מכיר ביתרון של יחס טוב, כשהוא מבין שאין לנו ברירה ואנחנו צריכים להתחבר זה עם זה, יותר להתאים למנגנון הטבע, להפסיק להזיק זה לזה. ובסופו של דבר, דרך זה הוא מתחיל להרגיש שבחיבור טמון כוח מיוחד, מצב חדש מיוחד, שהוא לא חווה קודם מעולם.
כמו בעת חיבור של שני אנשים, שבהתחלה רק משתדלים לא להזיק זה לזה ולגרום תענוג זה לזה, ואחר כך לפתע מתחילים להרגיש שיש ביניהם משהו גדול יותר – רגש שהם לא חוו מקודם. כך מ"לא לשמה" באים "לשמה". וכל זה בזכות הגדלת השנאה לרצון להנות האגואיסטי, לפירוד.
ידיעות קודמות בנושא:
משחק עם הבורא
המגמה הרוחנית
להפוך את כל הרע לטוב
|
להשאיר תגובה | שלח לחבר
| הדפס
|
שייך לקטגוריה: התפתחות רוחנית, שיעור הקבלה היומי |
בשביל מה ירדנו מהעצים?
שאלה: ישנה דעה, שאסור לצרוך מזון שיש לו ריח מעופש.
תשובתי: אצל האדם המודרני הרגש לכך אבד. אני מכיר אנשים, שמחזיקים בבית חיות מחמד ואם הן אוכלות את המזון, אז גם לבעל הבית מותר לאכול אותו. כך זה היה בזמן מלחמות או מגיפות: אם הכלב שותה מים, זה סימן שגם אני יכול לשתות. כי הכלב, הוא בהמה וגם אני בהמה. אבל חסר לי את אותו החוש שקיים אצל הכלב, הוא נעלם אצלי מזמן, או שנשאר בצורתו הבסיסית.
זה אפילו לא חוש הריח. כלב רואה כלב אחר מלקק את השתן שלו וכבר יודע עליו הכול: האם כדאי לבוא איתו במגע, מתי בדיוק. בעוד שאנחנו זקוקים למעבדה שלמה, ל- 500 בדיקות, ובכל זאת אנחנו לא יודעים כלום אחד על השני. ואילו הכלב יודע הכול: האם בן הזוג המסוים הזה מתאים לו או לא, מה האופי שלו, האם הוא ידיד או אויב. הבהמה קובעת לפי הריח את מצבו ואת מצב רוחו של בעל הבית, מרגישה את השדות שנפלטים ממנו. אנחנו כבר מזמן איבדנו את כל זה.
תוך כדי תהליך ההתפתחות שלנו אנחנו התרחקנו מהטבע. פעם היינו חיים על העצים, וכמו קופים הרגשנו וידענו את כל מה שנחוץ לנו. ואחר כך ירדנו מהעצים לאדמה, מפני שכבר היה דרוש לנו מזון חלבוני ולא צמחי כדי לפתח את המוח. בסופו של דבר, אנחנו נפרדנו מהרבה תפקודים, הדרושים לקיום טבעי.
אצל הבהמות, במיוחד אצל אלה שחיות לידינו, הפונקציות האלה גם כן נאבדו. היום, כתוצאה מזיהום הסביבה בכל העולם, הבהמות המסכנות גם כן ניזונות בעיקרון ממה שאנחנו זורקים, לכן הן גם כן מאבדות בהדרגה את התכונות שלהן.
מאחר והתוכנית הכללית של הבריאה היא, להביא את האדם למצב מסוים, כאשר הוא עולה לדרגות מנטאליות, רוחניות, עד לדרגת הבורא, אז וודאי, שהכול מכוון לזה. לכן בהחלט היינו צריכים להקריב משהו, כלומר להתרחק מהמצב הבהמי, להישאר בו רק בגוף הפיזי הנומינאלי, ואת כל השאר להמשיך לפתח לקראת המצב הבא, לדרגת ה"אדם".
מתוך שיחה מס' 3 בנושא "רפואת העתיד", 07.04.2013
ידיעות קודמות בנושא:
לקבל את הזמנתו של הטבע
תעזבו אותי במנוחה!
על אוכל טעים ובריא...
|
להשאיר תגובה | שלח לחבר
| הדפס
|
שייך לקטגוריה: חינוך, ילדים, טבע |
תכנית הבריאה ומימושה
מתוך הכנס באירופה, שיעור מס' 4
תכנית הבריאה כוללת שלושה מצבים:
• מצב א', שבו אנחנו נמצאים בעולם אין סוף,
• מצב ב', שבו אנחנו נמצאים מחולקים בעולמנו
• מצב ג' שבו אנחנו שוב חוזרים לעולם אין סוף אבל בצורה מתוקנת, שנקראת "גמר התיקון".
המצב השלישי הוא מטרת הבריאה, וכבר מראש נובע מתוך המצב הראשון. לכן, המצב השני הוא בסך הכול מצב ביניים ולמעשה אינו נחשב. העיקר שאותו אנחנו משיגים בעזרת הפעולות שלנו, הוא המצב השלישי.
בצורה כזאת, תכנית הבריאה כוללת מעבר ממצב א' למצב ג', ומצב ב' נחוץ רק כדי לממש את התכנית הזאת. לכן, כל הפעולות שלנו צריכות להיות מכוונות רק למימושה.
מימוש התכנית כוללת חיבור מוחלט בין כל האנושות למערכת אחת שנקראת "נשמה". המערכת שבה הרצונות של כל האנשים על פני כדור הארץ, כולל הטבע הדומם, הצומח והחי, מתחברים ביניהם בצורה נכונה בתמיכה הדדית, בערבות, היא ה"נשמה" או "ה"כלי" שמלא באור.
עלינו לשאוף למצב כזה. ואם הפעולות שלנו במצב ב' אינן מיועדות כדי להגיע למצב ג', הן נחשבות למזיקות ותוצאתן שלילית. לכן, עלינו להיות כל הזמן מכוונים דרך כל האנושות לבורא, כפי שנאמר: "ישראל, אורייתא וקב"ה חד הוא". זהו התנאי ההכרחי, המחייב, שהמטרה הסופית של כל פעולה שלנו היא מימוש המצב השלישי.
לכן, קודם כל אנחנו אחראיים על תיקון הקבוצות שלנו, אחר כך של אירופה ולבסוף של כל העולם. האחריות על כך מוטלת על כל הקבוצות ועלינו לזכור זאת.
ואם אנחנו לא מתכוונים להגיע למצב הסופי, אז העולם סביבנו משפיע עלינו רק בצורה שלילית. במקרה כזה, כל הפעולות שלנו תהיינה נגדנו כדי שנבין כיצד פועלים נכון וכדי שנעשה תיקונים. לכן, למרבה הצער, עולמנו סובל כל כך, כל הזמן טועה, מתקן את עצמו ושוב טועה. אבל עכשיו אנחנו קיבלנו את שיטת התיקון, לכן הכול תלוי בנו.
ראשית, כל אחד מאיתנו צריך להרגיש צורך, אחריות על תיקון העולם. על כך נאמר: "בי תלוי כל העולם". "אני אחראי על העולם כולו", כך צריך להרגיש אדם בתנאי שהוא רוצה להיות החלק הפעיל בבריאה ובהתאם לכך להרגיש את הבורא.
על האדם לאמץ מהבורא את השיטה, את המנגנון ואת התוכנה, את הכול, ולהשתתף בזה בפועל. אז הוא הופך להיות חלק מהמערכת הנצחית האינסופית ועולה מעל דרגת החיים שלנו. לכן, אנחנו חייבים לחשוב על זה היטב.
אם אנחנו משאירים את פעולותינו באמצע, בלי לחשוב כיצד אנחנו נשפיע על הקבוצות, ואחר כך על אירופה ואחרי זה על העולם, אז לפעולות שלנו לא תהיה תוצאה חיובית.
אנשים רבים שואלים: "מדוע אנחנו לא מצליחים? אנחנו משתדלים כל כך הרבה זמן". מסתבר שלא משתדלים לגמרי, לא נכון, עושים טעויות. מתקנים אותנו, וזה נראה לנו שהכול ללא הצלחה. אבל זה לא אומר שאנחנו לא מצליחים, אלא כך אנשים לומדים.
נכון להיום, כבר הגענו למצב שאני מסביר לכם את כל השיטה במלואה.
אנחנו מדברים על האדם, על התכללותו בתוך הקבוצה, על כך שהוא לא צריך לקבל הפרעות כהפרעות, אלא להיפך, כהזמנה מהבורא להתחבר אליו. על האדם לא סתם להתייחס לעצמו או לחברים, אלא עליו לשים את הבורא בינו ובין החברים ולבקש שהוא יבנה את מערכת הקשר בין כולם.
אם ישנן בעיות בקבוצה, אז תפנו לבורא. אם יש בעיות בכם, תפנו לבורא. עליכם כל הזמן לפנות אליו, לדרוש שהוא יתקן את הכול בעזרת האור העליון שלו. בשום פנים ואופן לא לפעול נגד האגו, כי זהו כל הטבע שלנו. כך מנסים לעשות בכל הדתות, אבל זה לא נכון. לא צריך לחסל את האגו, אלא להתעלות מעליו!
הבורא ברא את האגו. בדיוק כך נאמר: "בראתי יצר הרע ובראתי לו תורה תבלין, כי המאור שבה מחזירו למוטב". לכן אנחנו זקוקים לאור. אחרי שמתגלה בנו היצר הרע, הדבר היחיד שחסר לנו הוא האור.
אין צורך לנסות לפתור בינינו בעיות שונות. הבורא נמצא בינינו ויוצר לנו בעיות שונות, ואנחנו במקום למשוך אותו, מתחילים לברר את היחסים בינינו, כמו ילדים.
עלינו להבין את האחריות של הקבוצה העולמית של "בני ברוך" כלפי כל האנושות, כלפי האח"פ. על כל אדם להרגיש שהוא כמו ארכימדס נמצא ב"נקודת משען" ומסוגל "להניף את העולם", כלומר, לשנות את עצמו ואת כל העולם מנקודה שלילית לחיובית. זה תלוי עד כמה כל אחד מאיתנו לא חושב על עצמו, אלא על התכללותו בתוך המערכת הכללית בתוך כל היתר.
חוץ מזה, כדי לממש את המצב השלישי, עלינו להפיץ את השיטה האינטגרלית לתיקון. בוודאי שזאת לא אותה השיטה שאנחנו לומדים לתיקון הפנימי שלנו, כי לרוב האנושות הכול מוגש בהתאם לרצונות והאפשרויות שלה, כפי שנאמר: "אל תעמיד מכשול לפני עיוור".
לכן, צריך להפיץ את שיטת התיקון בצורה שהאנשים רוצים לשמוע. ומפני שהיום כולם נמצאים במשבר, אז עלינו להפיצה כאמצעי לצאת מהמשבר.
ויחד עם זאת, אנחנו לא משקרים לאף אחד, אלא פשוט מספרים לאנשים על המצב האמיתי, אבל לא את הכול, אלא רק את מה שהם מוכנים לשמוע. ברור שאנחנו נצא מהמשבר, אין כאן שום בעיה. הבורא בכוונה מציג לנו אותו, כדי שנרגיש שאנחנו בעצמנו לא מסוגלים לעשות דבר. ואנחנו באמת רואים, שכל המנהיגים הגדולים נשארים חסרי אונים מול המשבר, כמו ילדים קטנים.
בעצם, זה טבעי, כי לאדם אין שום פתרון לבעיה הזאת, כי עכשיו מתגלה בעולם מצבו השלישי. אנחנו מתקרבים אליו, והוא מתקרב אלינו (ראה שרטוט למעלה).
אנחנו מרגישים את ההתקרבות כמשבר במשפחה, בחינוך הילדים, במדע ובתרבות, בכלכלה וכספים, משבר בכל התחומים שהאדם עוסק, מפני שמערכת הקשר האינטגרלית מתקרבת אלינו, וכאילו יורדת עלינו, ואנחנו לא מתאימים לה, כי אנחנו אינדיבידואליסטים. ומסתבר, ששתי המערכות מונחות אחת על פני השנייה ואינן נכללות אחת בתוך השנייה, אינן מתחברות, וזה גורם להרגשת המשבר.
מה זה משבר? נניח, שאני לא מוצא שפה משותפת עם מישהו, כל אחד מאיתנו עומד על דעתו, אנחנו נמצאים במשבר ולא בהתאמה, לא בקשר. בדיוק זה קורה בעולם שלנו. לכן, עלינו להסביר לאנשים שבעולם מתגלה הטבע האינטגרלי שדורש מאיתנו להיות אינטגרליים, להיות בקשר הנכון בינינו. אם אנחנו נבין מה זה, אז יהיה לנו טוב, אז אנחנו לא נרגיש את המשבר.
אנחנו לא מסוגלים לשנות את הטבע, ולא נוכל להסתתר מפניו. אנחנו לא יכולים לחכות עד שהמשבר יעבור, כי הוא לא יעבור. אלא הוא רק יתחזק ויקבל צורות חדשות שונות. מיליארדי אנשים יישארו ללא עבודה, בעולם תיווצרנה המון בעיות חדשות, כולל מגיפות ואסונות טבע. זה יהיה אם אנחנו לא נתאים לטבע האינטגרלי האחד שמתקרב אלינו ללא רחמים.
כאשר המערכת האינטגרלית כאילו יורדת עלינו, אז למטה מכל הכיוונים מתגלה הקשר האינטגרלי שלה, הרמוניה, ואנחנו לא הרמוניים, אלא אינדיבידואליסטים, פרוטקציוניסטים, ולכן אנחנו נרגיש יותר ויותר גרוע.
חייבים להסביר זאת לאנשים, חייבים לכתוב מאמרים, כתבות, לייצר קליפים, ולעשות זאת בצורה מאורגנת. זאת המטרה שלנו.
מתוך הכנס באירופה, שיעור מס' 4, 22.03.2013
ידיעות קודמות בנושא:
אחריות על המתרחש
נשמה אחת לכולם
הדרך הביתה
|
להשאיר תגובה | שלח לחבר
| הדפס
|
שייך לקטגוריה: הפצה, התפתחות רוחנית, כנסים |
אתה מתרגז, סימן שאתה לא צודק
שאלה: כיצד אפשר לזהות את המקום שבו אני פועל בעצמי ומכחיש את הנהגת הבורא?
תשובתי: אפשר לזהות את המקום הזה באופן פשוט מאוד – כאשר אתה מתרגז ולא מסכים עם ההשגחה העליונה, מתנתק מהקבוצה ומהבורא, מבצע בעצמך את התכניות שלך. כל דבר שאתה לא נמצא בדבקות עם הבורא.
אם אתה מזהה שברצונות ובמצבים מסוימים לא מורגשת שליטת הבורא, על אף שאתה רוצה להידבק להשגחה העליונה ולהתקדם יחד איתה, זאת אומרת שהרצון הזה מקולקל וזקוק לתיקון. הרגשתך לא תשתנה עד שתתקן אותה. אתה לא יכול לומר מראש שהכול בסדר, כי המטרה היא להגיע לאיחוד עם הבורא, לדבקות עימו.
לכן, אין ברירה, אתה חייב לעבוד בכל המצבים, הרצונות והכוונות האלה, כדי להגיע דרכם לדבקות, שבה מתחברים לאחד, העבר, ההווה והעתיד, אתה והבורא תתחברו לאחד בכל הזמנים, כל הפעולות, המחשבות והכוונות.
כאשר מתגלה בעיה כלשהי, חייבים לפתור אותה כאילו הבורא לא קיים. אף על פי שאתה יודע ש"אין עוד מלבדו", אבל נמצא במצב ההפוך. אתה מתרגז, והרוגז הוא סימן לאגו.
לכאורה, על מה יש להתרגז אם הכול קרה לפי רצון ההשגחה העליונה? אבל לאדם בכל זאת יש בחירה חופשית. כואב לראות שאפשר היה לעשות תיקונים ולהימנע מייסורים, מהמצבים הלא נעימים, לעשות נחת רוח לבורא, והאדם לא עושה זאת.
יש כאן התנגשות בין העיקרון "אין עוד מלבדו", "אחור וקדם צרתני", שליטת הכוח האחד, "הבחירה החופשית" של האדם, ו"רשות הרבים".
לא מבינים זאת עד שמגיעים לגילוי הראשון – "הקו האמצעי", שבו נפגשים שני הניגודים. אז אנחנו מבינים מהי "אמונה מעל הדעת", שבה נפגשים הפלוס והמינוס, שני המצבים ההפוכים: "אין עוד מלבדו" ו"אם אין אני לי מי לי", כלפי העבר, ההווה והעתיד, משלימים זה את זה בתוך האדם.
בלי כלי של השפעה כזה, אנחנו לא נוכל לקשור את שני ההפכים ולהבין את אחדות החיבור בינינו. לכן המקובלים פשוט מציעים לנו כיצד יש לפעול בלי להיכנס עמוק מדי להסברים פרטניים. כי כדי להבין במידת מה את ההסברים, צריכים "כלים" מתוקנים.
הכול נקבע לפי כלי התפיסה שלנו. אם האדם פועל נכון, אז הם בהדרגה מתגלים בתוכו, כלומר מתגלים בו בהדרגה, והוא מסוגל להרגיש ולהסכים בחלק המסוים הזה.
מתוך שיעור על פי אגרת של בעל הסולם, 14.04.2013
ידיעות קודמות בנושא:
מה לעשות שהבורא בכל מקום?
מי יעזור לי?...
אני מבקש – הבורא מבצע
|
להשאיר תגובה | שלח לחבר
| הדפס
|
שייך לקטגוריה: התפתחות רוחנית, שיעור הקבלה היומי |
עוד ועוד נקודה אחת של דבקות
המציאות היא קבועה, הבורא הוא טוב ומטיב, עולם אין סוף הוא קבוע. אני הוי"ה לא שניתי, האור העליון נמצא במנוחה מוחלטת והכול תלוי רק בכלים, ברצונות שלנו. לכן לא צריך לחכות שמשהו ישתנה בחיים. גישה כזאת קיימת רק כלפי הכלל, שנמצאים תחת שליטת הזמן. אבל בעיני הפרט, שצריכים בכוחות עצמם לגלות את הטוב והמיטיב של הכוח העליון, שהוא טוב ומיטיב לטובים ולרעים, קבוע ונצחי, לאלו אנשים ניתנה הזדמנות לגלות את זה לא "בעיתו", במידת מהלך ההתפתחות הטבעית של כל האנושות, אלא מעליו, על ידי "זירוז הזמנים".
נאמר, ש"ישראל נמצאים למעלה מכוכבים ומזלות, בזה שמקדשים (מזרזים) את הזמנים". ישראל, כלומר, אדם שמשתוקק "ישר-אל", לגילוי שלו, כבר עכשיו מוזמן לגלות את גמר התיקון, הקבוע והנצחי ושכבר קיים.
לשם כך הוא צריך לעלות מעל לכל ההפרעות שקושרות אותו לזמן, מעל לכל המצבים שמתגלים בשרשרת של ה"רשימות", כדי להעלות את כולם, "לקדש" ולהעביר לשלמות. כל מצב מקולקל שמתגלה לו, הוא צריך לקבל כהזדמנות לעבודה, כדי להפוך אותו למצב מושלם, שבו אין עוד מלבדו, טוב ומיטיב, וכולם קיימים כאגודה אחת בחיבור, בערבות הדדית ובאיחוד.
לתאר לעצמנו מציאות כזאת ולחיות בהתאם לגישה כזאת, זה נקרא ללכת ב"אמונה למעלה מהדעת". וזו כל העבודה הרוחנית שלנו. בשביל זה ניתנו לנו הלימוד, הקבוצה, הספרים, כדי לתקן על ידם את הראייה שלנו ולראות את העולם האמיתי, במקום אותו עולם שקרי, שבכוונה נראה לעינינו כאמיתי, כדי שתהיה לנו הזדמנות לעשות מאמץ ולבנות את האמת מתוך השקר הזה.
אם אנחנו לוקחים את המשימה הזאת ומכל מצב בונים מציאות אמיתית ושלמה, זה נקרא שאנחנו הולכים בקו ישר אל המטרה, שנקרא "דבקות". על ידי כל בעיה חדשה אנחנו משתוקקים להידבק לבורא, בעוד נקודה אחת ועוד אחת. ואז כל הנקודות האלה מתחברות זו עם זו ויוצרות קו ישר שמוביל לגמר התיקון שלנו.
לכן לא צריך לסמוך על הזמן ולחכות לאיזה שהם שינויים, אלא כל רגע נותן לנו הזדמנות להעביר אותו לתמונה מושלמת ובצורה כזאת להתקדם.
ידיעות קודמות בנושא:
ברית נצחית עם התחדשות תמידית
עד שינוסו הצללים
העיקר לא למשוך את הזמן
|
להשאיר תגובה | שלח לחבר
| הדפס
|
שייך לקטגוריה: התפתחות רוחנית, שיעור הקבלה היומי |
כלכלת האושר שלי
אושר, זה הרגשת תהליך המילוי של הרצון. הדבר אפשרי אך ורק כאשר יש רצון, תיאבון, תשוקה, והם מתמלאים, מתממשים. אך ברגע שהרצון מתמלא ומתממש, הרגשת האושר נעלמת בהדרגה. ובכן, בשביל להתמלא באושר צריכים את הגורמים הקבועים הבאים:
א' – רצון, ב' – מילוי.
על מנת שהמילוי לא יבטל את הרצון, הם צריכים להיות מופרדים בשני אובייקטים. כמו למשל, אימא ותינוק. אימא יכולה לקבל תענוג מהתינוק בלי סוף, מפני שהיא ממלאה את האובייקט שנמצא מחוצה לה.
אם אנחנו, מעל הדחייה ההדדית בינינו ניצור קשר, חיבור, אז נוכל למלא אחד את השני ולקבל תענוג אין סופי מהמעשים שלנו. כאן קיימת רק בעיה פסיכולוגית והיא בהבנה שמטרת הבריאה היא הנאה, והאמצעי להגיע לתענוג הנצחי והאין סופי הוא "ואהבת לרעך כמוך". המצב הזה נקרא "העולם העליון". כאשר מרגישים זאת, אז נעלמת הרגשת העולם הזמני הפגום שלנו, מה שאנו מרגישים בתוכנו בלבד.
ידיעות קודמות בנושא:
הבעיה העיקרית של האנושות: לכולם חסר אושר
פסיכולוגים: מדוע האנשים אומללים
נוסחת האושר: 1=1+1
|
להשאיר תגובה | שלח לחבר
| הדפס
|
שייך לקטגוריה: התפתחות רוחנית, פוסטים נבחרים |
טוב ליבו הנוקשה של העליון
שאלה: מדוע הבורא כל כך נוקשה עם הנברא, שהוא קובע עבורו חוקים נוקשים ובלתי משתנים? למה הוא לא יכול להיות יותר רחמן, כמו אב לבְנו?
תשובתי: אף ילד לא יכול להצדיק את הנוקשות של אביו. הוא לא מסוגל להבין את אביו עם השכל הילדותי שלו ולראות את התוצאות העתידיות, את התועלת, שמביא לו החינוך. הילד רוצה לשחק מהבוקר עד הערב ולאכול רק סוכריות, לראות טלוויזיה. הוא לא יכול להצדיק את התובענות של ההורים, ולכן שומע להם רק מחוסר ברירה, בכך שמרגיש את התלות שלו בהם, ולא מפני שמכיר בצדקתם.
ברוחניות הכול הרבה יותר מורכב, מפני שאנחנו לא מרגישים עד כמה ההשגחה העליונה נוהגת בנו ברָכּות. בעולמו, הילד לא מהווה הופכיות ישירה למה שהוא עתיד להפוך. אם הילד ממושמע ועושה שיעורי בית, מנקה אחריו, אז ההורים לא יכולים לבוא אליו בטענות, אין יותר מה לדרוש ממנו.
אבל בעולם הרוחני זה לא כך, שם אתה תמיד "עבריין", כי מלכתחילה אתה מגיע לשם עם "כלים שבורים". ואילו אליך מתייחסים בטוב לב, מעבירים לך את שיטת התיקון, מארגנים סביבך קבוצה, כמו גן ילדים עם מטפלת, נותנים כל מיני צעצועים. זוהי עזרה עצומה מלמעלה ורחמנות, שמוותרים לך על כל החטאים ותומכים בך בכול, רק שתוכל להגיע קצת לתיקון ולהבנה.
בעולם שלנו מובן, מה שנקרא, "חינוך קופים", כפייה מכוונת על הילד. אבל בעולם הרוחני הכפייה היא בלתי אפשרית. אני יכול לראות שהתלמיד לא משתנה במשך שנים וחוזר על אותן הטעויות, נופל לאותם הבורות, ולא יכול לומר לו שום דבר. אני בעצמי הייתי כזה וכך זה נמשך לאורך כל הדרך.
כזאת היא הדרך, ואין מה לעשות. עד שהאדם לא יקבע בעצמו לעצמו את מוסר ההשכל, השיטה, את התורה שלו, הוא לא יוכל להתקדם. לא יכולה להיות כאן כפייה, רק הכרה.
לכן אנחנו לא יכולים להתלונן שאנחנו נמצאים תחת שליטה של אבא אכזר, אפילו למרות כל האירועים הנוראיים שקרו בהיסטוריה. אנחנו לא מסוגלים להצדיק אותם מצידנו, אבל אחר כך נראה, שכל הפעולות של ההשגחה העליונה נבעו מתוך אהבה. על אף שבינתיים, מתוך מצבנו הנוכחי לא ניתן להצדיק את זה, אנחנו יותר מדי רחוקים מזה. אבל כאשר האמת תתגלה לנו, אנחנו נראה, לאיזה תיקון עצום זה גרם.
"חוק נתן ולא יעבור", זה אומר, שהחוק הוא אחד. קיימים "אור" ו"כלי", שהם הפוכים זה לזה, וזה כל החוק. ואחר כך, כאשר הם יתכללו זה בזה, אז מתוך ההתכללות הזאת מופיע חוק ההתפתחות, שנקרא חוק של השתוות הצורה. הכול נובע מתוך מחשבה אחת כמו חוק אחד.
בסופו של דבר, אני צריך להגיע למצב, שבו אני ארצה לקיים את החוק הזה מרצוני, בעצמי, כאילו שלא היה יותר אף אחד, שום בורא. כאשר אני בעצמי הוא אותו היוצר שמביט על הבריאה שלו וקובע את החוק שלפיו הוא צריך להתקיים. זה יסמל, שהשגתי השתוות עם הבורא.
מתוך שיעור על אגרת כ"ה של בעל הסולם, 06.03.2013
ידיעות קודמות בנושא:
אני רוצה שהבן יבין אותי
האור מכאיב לעיניים שהתרגלו לחושך
הטוב הוא קבוע שאינו ניתן לשינוי
|
להשאיר תגובה | שלח לחבר
| הדפס
|
שייך לקטגוריה: התפתחות רוחנית, שיעור הקבלה היומי |
תיהנו כל החיים!
שאלה: אם האגו זה החידוש היחיד שאותו ברא הבורא, אז בשביל מה אנחנו צריכים לשנותו למשהו אחר, כולל גם לטבע של הבורא? או שאנחנו עדיין לא מעריכים את מה שהוא ברא?
תשובתי: הבורא ברא את האגו כדי שאנחנו נתקן אותו, נשנה אותו, ומתוך התכונה האגואיסטית הזאת ההפוכה לבורא, נשיג בעצמנו את תכונת ההשפעה והאהבה. אז אנחנו יכולים ליהנות לגמרי מהשפעה ואהבה, בעוד שהאגו בולע את התענוג ומייד מנטרל גם את עצמו וגם אותו.
לדוגמה, אני רוצה לשתות, ולא מרגיש סתם רצון לשתות כוס אחת, אלא ממש סובל מצמא, כלומר מרגיש צורך מיוחד. אני שותה מים, ובזה ממלא את עצמי בהדרגה. יחד עם זה אני הכי נהנה מהלגימה הראשונה, מהלגימה שנייה כבר פחות, מהשלישית עוד פחות, וכולי. וכשאני מסיים לשתות את כל הכוס, התענוג מסתיים. הרצון נעלם, התענוג נעלם. תציע לי עוד כוס מים, אני לא רוצה.
ממה אני עוד יכול ליהנות? – אין ממה. אין ייסורים, אין תענוג. מצב כזה נקרא "מת" מבחינה רוחנית. אני לא רוצה שום דבר בחיים.
כדי להשיג תענוג נצחי, מתמשך, אני צריך כל הזמן לרצות, לקבל וליהנות.
יוצא, שאני צריך לשתות את הכוס הזאת במשך כל הנצח וכל הזמן, בתענוג הגדול ביותר, כמו בלגימה הראשונה. יתרה מכך, הייסורים מהרצון לשתות מים והתענוג מהלגימה הראשונה לא צריכים להיפסק אצלי. איך אני יכול להשיג את זה?
אם אני נכנס למגע בין שתי התכונות ההפוכות, אז אני רואה שהן מנטרלות זו את זו באופן הדדי, מבטלות זו את זו. אני לא יכול לעשות שום דבר, הפלוס והמינוס מתחברים ביניהם ומבטלים זה את זה. התענוג והייסורים נעלמים ובסופו של דבר נעלמת גם הרגשת החיים.
איך אני יכול לעשות כך, שיהיה אפשר לסבול וליהנות כל הזמן, כדי שהייסורים עצמם יחזיקו את התענוג ושהם לא יהיו סתם ייסורים, אלא "ייסורי אהבה"?
בחיים שלנו קיימות מיקרו שניות, כאשר אנחנו מרגישים משהו דומה, אבל זה מייד נעלם.
אמנם הבעיה נפתרת בצורה פשוטה: בזה שאני מבדיל אובייקטים. באובייקט אחד קיימים ייסורים, רצון, ובאובייקט שני קיימת היכולת למלא אותם. לדוגמה, אימא והילד שלה. כמה שהילד רוצה, אימא בשמחה ובהנאה ממלאת אותו, ובזה נהנית בעצמה מזה שהוא מתמלא. ואם יש לה אלף ילדים, אז מופיעה האפשרות להתמלא פי אלף פעמים יותר וכל הזמן להרגיש תענוג: לנצח, באופן אין סופי, בהתאם לכמות האפשרויות למלא, מפני שדרכה עובר תענוג לכל השאר. רק בצורה כזאת אפשר להתמלא ללא שום הגבלה.
לכן הדבר החשוב והעיקרי בחכמת הקבלה, בחכמה איך לקבל, זה ללמוד לקבל כך, שדרכך התענוג יעבור לאחרים. ואז אתה תיהנה כל הזמן וללא שום הגבלה, באופן נצחי ושלם.
מתוך שיעור יסודות הקבלה, 03.03.2013
ידיעות קודמות בנושא:
ליהנות בצורה אינסופית? – יש פטנט!
פנו דרך לאור!
זרם תענוגים בלתי פוסק
|
להשאיר תגובה | שלח לחבר
| הדפס
|
שייך לקטגוריה: התפתחות רוחנית |
ההבדל בין חיבור אגואיסטי לחיבור אלטרואיסטי
שאלה: מה ההבדל בין שיתוף פעולה רוחני לבין שיתוף פעולה גשמי, שהוא חיבור אגואיסטי?
תשובתי: חיבור בין אגואיסטים נותן תוצאה אגואיסטית חיובית. נניח, שמתאספת קבוצת אנשים והולכת להכות מישהו. בזה, היא ללא ספק, מקבלת לעצמה איזו תועלת. אותו הדבר גם בעסקים ובכל שאר הדברים שבהם שורר רווח של חזקים על חלשים.
ואיך מתגלה התוצאה של האלטרואיסטים מהחיבור ביניהם? איך הם בכלל יכולים להתחבר? אני רוצה להשפיע, אתה רוצה להשפיע, הוא רוצה להשפיע, לאן ולמי אנחנו משפיעים? נלך להשפיע משהו למישהו מבחוץ? לא, בכלל לא יבינו אותנו.
כאשר מתאספים אלטרואיסטים, הם יוצרים ביניהם שדה אלטרואיסטי שבתוכו מגלים את הכוח הטוב, שנקרא "הטבע" או "הבורא".
הם מגלים את הכוח הזה ביניהם, בין התנועות האלטרואיסטיות ההדדיות שלהם, ויוצא, שההישג הזה שלהם מורגש על ידם כהשגה של החיים הנצחיים, מחוץ לעולם שלנו, מעל לעולם שלנו. הם קיימים במימד חדש, באזור חדש שנוצר על ידם, כאילו שנכנסים לתוך "בועה רוחנית" וקיימים בתוכה.
ומתוך ה"בועה הרוחנית" הזאת, שאותה הם יצרו ביניהם על ידי פעולות אלטרואיסטיות הדדיות, הם כבר לא רואים את העולם כך, כפי שרואה אותו האדם הרגיל. הם לא רואים את החומר, את הדמויות, אלא את הכוחות שעומדים מאחורי הגופים שלנו ומאחורי האובייקטים של העולם הזה. מופיעה אצלם תפיסת מציאות שונה לחלוטין.
הם מרגישים את החומר של העולם שלנו לא רק דרך חמשת החושים שלהם, אלא גם דרך אותה תכונת ההשפעה המשותפת הכללית שהם השיגו, ורואים את הכוחות שמנהלים את המציאות, את הבריאה. זה נקרא שהם השיגו את הנשמה שלהם. לכן החיבור של האלטרואיסטים, בשונה מהחיבור של האגואיסטים, מוציא אותם לדרגה הבאה, למימד הבא.
שאלה: האם הם מציבים לעצמם את המטרה הזאת, או שזה מהווה תוצאה מפעולה?
תשובתי: הם מציבים לפניהם מטרה ברורה לחלוטין: יציאה לדרגת תכונת ההשפעה, לדרגה של העולם האלטרואיסטי העליון. זו המטרה גם מצד הבורא וגם מצד האדם.
מתוך שיעור יסודות הקבלה, 03.03.2013
ידיעות קודמות בנושא:
למצוא כוח שמאזן את האגו
חיבור באמצעות אהבה או שנאה
רעֵב המחלק לחמניות
|
להשאיר תגובה | שלח לחבר
| הדפס
|
שייך לקטגוריה: התפתחות רוחנית |
להסתכל בסוף המעשה
בעל הסולם, "הקדמה לספר הזוהר" סעיף ד':
"ובכדי להבין כל אלו השאלות והחקירות, תחבולה האחת היא להסתכל בסוף המעשה, כלומר בתכלית הבריאה. כי אי אפשר להבין שום דבר באמצע מלאכתו, אלא מסופו".
זה הכלל, רק מההתבוננות על סוף המעשה אפשר להבין את כל הפרטים, כל השלבים, את הסיבות לכל דבר, והתהליך בכללותו. כי רק בסוף מתברר עד כמה כל פרט הוא נחוץ, ועד כמה כל הפרטים האלה היו מחויבים כך להסתדר בזה אחר זה ובסדר כזה. רק בסוף רואים שהכול מגיע להשלמה. הסוף השלם אפשרי רק כשכל הפרטים נמצאים ומסודרים ביניהם בצורה הנכונה. אבל איך להגיע לסוף אם אנחנו נמצאים באמצע הדרך?
"וזה ברור הוא, שאין לך פועל בלי תכלית."
אנחנו רואים את זה היום מהמחקר המדעי המודרני שאכן הכול מתנהל לפי סדר של סיבה ומסובב, ולפי חוקים מוחלטים. לפחות בדרגות הדומם, הצומח והחי אני מגלה חכמה נפלאה, לוגיקה והגיון, אין שום דבר שהוא מיותר, הכול מסודר בצורה כזאת שכל פרט קטן מקושר עם כל יתר אינספור הפרטים הרבים. מכאן אני יכול להסיק מסקנה על דרגת ה"מדבר": הקלקול שאני רואה בה נובע מהתפיסה האישית המקולקלת שלי, אשר לא מאפשרת לי לראות את אותו הסדר המופלא שקיים גם בדרגת ה"מדבר", אלא להיפך, מראה לי דווקא את התמונה ההפוכה מן האמת. אנחנו באמת רואים קלקול וחוסר סדר גדול מאוד בחברה האנושית, אבל זה בגלל שאנחנו עושים אותו.
כמובן, שניתן להמציא גם הסבר אחר לתופעה: אנחנו יכולים להגיד שהבורא הוא טוב ומיטיב והוא כולל הכול ועושה הכול, אך עזב את הבריאה שלו. בעל הסולם מביא כל מיני חקירות על הגישה ב"מאמר השלום". אבל איך שלא יהיה, אם אני כבר מגיב על מה שאני רואה בחיים, ומתבונן בגישות השונות, אני עוד יותר ויותר מבין שצריך להסתכל בסוף המעשה. מתוך ניסיון המחקרים שלנו, אנחנו רואים שהטבע מתפתח לפי תכלית מסוימת, ולכן, כותב לנו בעל הסולם, שאנחנו צריכים קודם להסתכל בתכלית הבריאה, כי אי אפשר להבין שום דבר באמצע מלאכתו אלא בסופו.
"ויודע אני שיש מתחכמים פורקי עול תורה ומצוות, שאומרים, שהבורא ית' ברא את כל המציאות ועזב אותה לנפשה".
כאן בעל הסולם מתכוון לאנשים, שלא מאמינים שהכול נברא בשביל האדם, שהאדם הוא מרכז הבריאה ושרק מתוך הנקודה הזאת אנחנו יכולים להתפתח נכון.
הכול נברא בשבילי, כל העולם שלנו וכל ה"עולמות". ואני חייב לקבל את זה, לגלות את זה, לשלוט על המצב הזה. "בשבילי", הכוונה היא, כדי שאוכל לתקן אותו ולהשתמש בו. שימוש כזה נקרא "קיום מצוות" שאותן אני עושה בעזרת האור המחזיר המוטב, או "תורה". כך אני מגיע למטרת הבריאה.
"אכן לא מדעת דברו זאת, כי לא יתכן להחליט על שפלותנו ואפסותנו, מטרם שנחליט, שאנחנו עשינו את עצמנו ואת כל אלו הטבעים המקולקלים והמגונים שבנו".
ברור שאנחנו לא שלמים. אך אי אפשר להחליט על שפלות העולם, כל עוד אנחנו לא רואים השלמה כיצד כל הדברים הנוכחיים בהמשך מגלים לנו את השלמות.
כאן מתעוררת השאלה: אם הפועל הוא שלם, אז האם הוא לא ברא את ההתפתחות בצורה המושלמת מלכתחילה? אבל זה לא יכול להיות, כי כאן חייבת להיות גם מציאות הנברא. מציאות זו הפוכה מהבורא, ולכן חייבת להיות כלולה משני חלקים ההפוכים זה מזה: תכונת הבורא, ותכונת הנברא. שתי התכונות חייבות לגדול בתוך הבריאה ולהתמודד בה זו עם זו, והיא באמצע בין שתיהן בונה את עצמה משני הכוחות: כוח ההשפעה וכוח הקבלה.
זאת אומרת, אם אנחנו לא מבינים את התכלית, אז בוודאי שלא נוכל להצדיק את הבריאה, ונמצא מיני הצדקות, כגון: הבורא השלם התאכזב מאיתנו ועזב, ונמצא אי שם בשלמותו. גרסאות אחרות: הבורא בכלל לא נמצא או נמצא בשני הכוחות, כוח הטוב וכוח הרע, או אולי הרבה כוחות טובים והרבה כוחות רעים וכן הלאה.
כך או אחרת, בהחלט אי אפשר להצדיק את המתרחש, עד שהאדם לא מקבל את ה"תורה", כלומר, עד שלא מגיע למצב שמבין שהוא נמצא במערכת מקולקלת, והיא נמצאת בצורה כזאת כדי שהוא ישתלב בה, יתקן אותה על ידי המאור, כאשר הוא מושך את עצמו כל פעם יותר ויותר להפעלת המערכת. ואז הוא יגלה שהכול נברא בשבילו, ולא ניתן היה להגיע לדרגת הבורא בלי לתקן תחילה את המערכת, או יותר נכון, להתקין אותה. כך גם הילדים בונים את עצמם, בעזרת המשחקים, באיסוף ובחיבור הצעצועים שלהם. כך גם העיקר בעבודה שלנו זה דווקא חיבור החלקים. לכן, אנחנו צריכים לשחק במשחקי חיבור, איחוד, ערבות כדי להבין את התכלית.
מתוך שיעור על פי "הקדמה לספר הזוהר", 28.02.2013
ידיעות קודמות בנושא:
אל תשפוט על מה שעדיין לא הבשיל
שיטת שתי הרשויות ומקורות התרבות האנושית
הכל נברא על ידי מחשבה אחת
|
להשאיר תגובה | שלח לחבר
| הדפס
|
שייך לקטגוריה: התפתחות רוחנית, שיעור הקבלה היומי |
הגעתי לקבוצה לפי החלטת הבורא
המקובלים אמרו לנו שלבריאה יש מטרה, והמטרה הזאת היא להידבק בכוח העליון. אני בכל מקרה חייב להידבק עימו, בין אם אני רוצה בכך ובין אם לא. קיימות שתי דרכים של מימוש: דרך טובה ודרך של ייסורים. ככלל, אנחנו מתקדמים ב"דרך ארץ", מפני שאין זה בכוחנו לבחור רק בטוב, וכל הזמן מתדרדרים לשליליות ומשתדלים להחזיק לפחות באמצע.
אך איני יודע לאן ולמי אני מתקדם. הדחף הפנימי הוא זה שמניע אותי, זה נכון, אבל אין לי מושג, כיצד הוא פועל ולאן הוא מוביל אותי. למעשה, אני לא יודע שום דבר, הכול ניסתר.
קיים דבר כזה: בפנים בוער איזה רצון לא ידוע ואני לא יכול לכבות אותו. "החיים בלתי נעימים, הכול רע, אני צריך משהו אחר...". דחף לא מובן לוחץ בחזה ואני לא מוצא לעצמי מקום, איני יודע כיצד לשכוח מעצמי, להתנתק מהחיים האלה.
כאלה אנשים ריקניים מגיעים לחכמת הקבלה.
אבל ברגע שאני מגיע אליה, אז הבורא, מה שנקרא, "שׂם את ידי על הגורל הטוב". כלומר, זאת לא החלטה שלי, הוא בחר בה עבורי. המשחק מכור, הוא תכנן ורשם מראש את כל החיים שלי וכאילו אומר לי: "אתה יודע, אני כבר סידרתי לך הכול. הנה הקבוצה, וזה המקום הטוב ביותר עבורך. הנה החברים, אלה האנשים הטובים ביותר עבורך. ואתה רק צריך לחזק את הקשר שלך איתם".
היכן להימצא, מה לעשות, לא אני קובע את כל זה. כל הבחירה שלי זה בהתחזקות. בתוך המסגרות האלה נכנסים גם היחסים שלי עם המשפחה, התנאים החיצוניים, אבל רק כדי למקד את הקשר שלי עם הקבוצה. אני צריך לספק את הצרכים הגשמיים ההכרחיים, ואת כל השאר להפנות רק לבורא, לדבקות עימו. ובצורה דומה אני צריך עכשיו להתייחס לקבוצה: משפחה, ילדים, עבודה, חיי יומיום, זוהי רק הכרחיות, וכל השאר, בין החברים. הבורא אומר לי: "אני כבר בחרתי עבורך את הטוב ביותר, רק תיקח ותבצע".
עניין אחר הוא, שלא ניתן לבצע את זה. אז למה הבורא עשה הכול בצורה כזאת? כדי שאנחנו לא נשכח אותו. רק בזה שמזמינים אותו, מכניסים אותו בינינו, אנחנו נוכל להתחבר. כל אחד עם הקבוצה וכולנו בתוך הקבוצה נוכל לעשות איזה שהן תנועות לקראת התיקון, לאיחוד, למטרה, ולו הצעדים הקטנטנים ביותר, רק אם הבורא יהיה השותף שלנו. רק כך אפשר ללכת קדימה, בתנאי שאנחנו מזכירים על כך זה לזה. כי אף אחד בעצמו לא ייזכר בזה.
אלה הם חלק מהשינויים שהאדם חייב לעבור. ויש בכוחו לארגן את כל זה בצורה נכונה.
מתוך שיעור על "מאמר לסיום הזוהר", 31.01.2013
ידיעות קודמות בנושא:
תודה על הכבוד שזכינו
התוכנית העליונה ממתינה להשתתפותך
שינוי הערכים
|
להשאיר תגובה | שלח לחבר
| הדפס
|
שייך לקטגוריה: התפתחות רוחנית, קבוצה, שיעור הקבלה היומי |
תהפוך להיות חבר של הבורא
העיקרון הוא פשוט מאוד: הכול תלוי בחשיבות מנקודת מבטו של הרצון לקבל שלנו, של הטבע שלנו. אם אני רואה אדם חשוב, אז נוצר בי רצון להתקרב אליו, לפי מידת גובהו כך אני מעריך אותו.
ואז אני מסתכל על האדם החשוב הזה מבלי להסיר את מבטי ממנו, כמו אימא שלא יכולה להסיר את מבטה מהתינוק שלה, כי זה הדבר החשוב ביותר. אני אעקוב אחר האדם החשוב ואשתדל להעריך ואפילו לאהוב את מה שמוצא חן בעיניו, ולאט לאט אני אשנה את הטעמים שלי, כדי להידמות לו. להתקרב אליו, זה אומר, לאהוב את מה שהוא אוהב, להתנהג כמוהו. זה הוא החוק של ההשפעה והאהבה, של החשיבות.
לכן, התנאי הראשון הוא: "עשה לך רב", על ידי זה שהבורא הופך להיות חשוב לנו, מטרת הבריאה שלו חשובה לנו, החוק של השתוות הצורה שאותו אנחנו צריכים להשיג. על כל זה צריך לעבוד.
הבורא ניסתר כדי שאני לא ארדוף אחריו בצורה אגואיסטית, כמו אחרי אדם חשוב בעולם שלנו, שהקרבה אליו מבטיחה לי רווח ממשי. אני צריך להשתוקק לרדוף אחרי הבורא כך, שזה יהיה מועיל רק לכלים דהשפעה שלי, כדי שההשפעה שלי והקשר איתו יהיו ללא רווח עצמי, רק למענו, למען ההשתוות אליו, ולא למילוי של האגו שלי.
כי על ידי מילוי האגו שלי, אני מתנתק מהבורא ורק רוצה לקבל ממנו. וכדי לתת לי אפשרות לרוץ אחרי הבורא במטרה להידבק אליו על ידי השינוי של התכונות שלי לתכונות שלו, אז הבורא מסתתר. ואילו אנחנו צריכים לשנות את עצמנו על ידי החברה.
באותה המידה, שהסביבה מציירת ומציגה לי את גדלות הבורא, כך אני מסוגל לחשוב על השינויים שלי, על החלפת התכונות שלי לתכונות שלו. אז על ידי "עשה לך רב", כלומר בזה שעושה את הבורא חשוב בעיניי, אני משיג: "קנה לך חבר" ומתחבר איתו, בכך שמשתווה עם תכונותיו.
זה כל התהליך שאותו החכמים הביעו בעצה קצרה: "עשה לך רב וקנה לך חבר!". מבלי שאנחנו מחשיבים את הבורא כגבוה וגדול בעינינו, אנחנו לא נוכל להתחיל להתקרב אליו ולבטל את עצמנו.
לכן, אין אנשים שלא היו יכולים להצליח בגלל אופי מולד חלש, מחוסר שׂכל, רגישות או כוח. כל הכישלונות מוסברים רק בחוסר חשיבות המטרה, ואותה אפשר תמיד לקנות מהסביבה.
ידיעות קודמות בנושא:
תהפוך להיות תלמיד של הבורא
איך להצית את האש בנשמה שלי?
חשיבות המטרה
|
להשאיר תגובה | שלח לחבר
| הדפס
|
שייך לקטגוריה: התפתחות רוחנית, שיעור הקבלה היומי |
ייאוש וביטחון הם מרכיבי התפילה
כל העבודה שלנו, כל הדרך וכל חלק שבה, כל מצב מתחלק לשני חלקים: מה שהאדם עושה בעצמו, ומה שעושים איתו לפי רצונו. אני צריך לדעת שתכלית הבריאה היא השגת תכונת ההשפעה, השתוות הצורה עם הבורא, באמצעות כל הכוחות שלי. אני לא יודע מהם כל הרצונות, כל 125 המדרגות, זה עדיין נסתר ממני. אבל המטרה שלי היא לעשות את מיטב המאמצים, להשתמש בכל מה שיש לי עכשיו, כמו ילד שמשתדל להשיג את המטרה הרצויה בכל כוחו.
כך אני צריך לפעול בכל רגע, ולשאוף להגיע לכוח ההשפעה. ואחרי שניסיתי לעשות את זה בעצמי עם הקבוצה, על ידי הכנה וביטול עצמי, בקשת עזרה מהחברים, "עשה לך רב וקנה לך חבר", אחרי כל הפעולות הללו, אני משתכנע בחוסר האונים המוחלט שלי. המורה שלי, הרב"ש, נהג לומר לי: "עכשיו אתה רואה שאתה סמרטוט כמוני."
בסופו של דבר, לא נותרת לאדם שום תקווה לעשות שינוי כלשהו לטובה ולתקן את עצמו בכוחות עצמו. הוא חייב להשתכנע בכך מניסיונו. הרי, על אף שהוא שמע פעמים רבות שהוא לא מתקן את עצמו והאור צריך לעשות זאת, אולם, לעת עתה, המילים האלה הן חסרות תוכן עבורו.
כדי לדרוש מהאור את התיקון, צריך קודם להשתדל לעשות זאת בכוחות עצמו עד כמה שאפשר. הרי, עד שאתה מתייאש מכוחותיך, כל הבקשות שלך תהיינה שקר וכזב. אתה פשוט מתעצל ולא רוצה לטרוח. ואם אתה השקעת את כל מה שיש לך, והשתכנעת שהמטרה היא בלתי ניתנת להשגה, אז בזכות המאמצים שהשקעת אתה רוכש רצון עז להשיג את תכונת ההשפעה באמת.
בשל העובדה שהשקעת את כל המאמצים ולא השגת דבר, אתה התייאשת בכוחותיך ויכולתך. לכן, עכשיו יש לך שני מרכיבים: רצון להשיג את המטרה, הכוונה הברורה, הרי אתה השקעת את מיטב כוחותיך ולא יצא מזה דבר. ושנית, על ידי כך רכשת רצון אדיר ואתה פשוט "מתפוצץ" מהרצון להשיג את המטרה.
אלה הם שני המושגים המנוגדים, כפי שזה קורה בדרך כלל ברוחניות. ואם הם מתחברים יחד במושג אחד, ברצון הטהור להשיג את תכונת השפעה ושום דבר חוץ מזה, מתפרצת בך התפילה.
זה פשוט קורה, כי כך אנחנו בנויים. כל המדרגות הללו הם כבר בתוכנו, כל ה"רשימות". אנחנו לא צריכים לצייר ולבנות אותם. ברגע שאני משתדל להשיג את ההשפעה, נוצר בי הרצון הנכון, שבסופו של דבר מעלה את התפילה.
אני מעלה את המ"ן, שמורכב מ"רשימו דהתלבשות" ו"רשימו דעביות": מהרצון הגדול להשיג את המטרה והייאוש להשיג אותה בכוחות עצמי. וחוץ מזה, מתווסף ביטחון בכך שהבורא יכול לעשות את זה בשבילי, חייב ויעשה את זה! הרי, אני רואה לפי סדר המצבים שאני עובר, שהכול מסודר בצורה כזאת שכאילו הוא רוצה את זה ורק מחכה לבקשה הנכונה שלי, כלומר, לרצון המעוצב היטב, לתפילה אמיתית, למ"ן.
מ"ן, פירושו "מי נוקבין", כלומר, שתי התכונות הבסיסיות שמחוברות ביניהן בצורה נכונה. ואז, בתגובה לצורך זה להשפעה, לאכזבה בכוחותיי ותקווה לתיקון, מגיע האור העליון ומעניק לי את תכונת ההשפעה, ובתוך ה"רשימו" הזה מתגלה לי התמונה הרוחנית הראשונה. הכוח של האור מתלבש ב"רשימו", מתקן אותו, מחבר, בונה, ואני כבר נמצא בתכונת ההשפעה.
זוהי המדרגה הרוחנית הראשונה שלי שבה כבר ברורה לי הרשת הכללית, הקשר בין כולם. ואני רואה שמאחורי הקלעים פועל האור, כוח של השפעה שחייב לעורר את כוח הקבלה, את המצבים ההפוכים לו, כדי שאני ארגיש כמה הוא חסר לי, ואדרוש. אז אני שוב ושוב עובר את אותם המצבים שחוויתי עכשיו במדרגה הראשונה.
מתוך שיעור על המאמר של הרב"ש, 16.01.2013
|
להשאיר תגובה | שלח לחבר
| הדפס
|
שייך לקטגוריה: התפתחות רוחנית |
לא טוב היות האדם לבדו
אישה יכולה להתחבר עם אישה לאחד שלם (1) רק בתנאי ששתיהן מתעלות מעל עצמן, מעל הנקודות שבלב (•). בדרגה הגשמית הנוכחית חיבור עם חברה הוא בלתי אפשרי. כלומר, אם אישה מתחברת עם אישה אחרת, ברור לה שהמצב הזה כבר קרוב מאוד לחיבור רוחני. במילים אחרות, המטרה מחייבת את הנשים.
מצד שני, הגברים מתחברים ביניהם בקלות ובחופשיות, מפני שהם רואים רווח בעולמנו. הם יכולים להתחבר על בסיס עסקים או כדורגל, בפאב או בסאונה...
אבל חייבים לזכור כי מאחורי הגברים שמתחברים עומדות נשים, שבזכות החיבור בזה מוכנות גם להיות בקשר כלשהו ביניהן.
זהו טבע הדברים, לא יגונה ולא ישובח. אבל אנחנו יכולים לנצל אותו, מפני שלנשים הרבה יותר קל לארגן כלי רוחני, ואם הגברים יתמכו בהן בכך, אז עבור כולנו ביחד זה יהיה כיוון נכון לרוחניות.
זה הפירוש למושג "עזר כנגדו", שעלינו עוד להבין לכל עומקו. לגבר ניתנה עזרה, ואם הוא משתמש בה נכון, אז יגיע למטרה. ולכן אמר הבורא "לא טוב היות האדם לבדו" (בראשית, פרק ב', פסוק י"ח), במילים אחרות לא טוב לחיות בלי בורא. " אֶעֱשֶׂה-לּוֹ עֵזֶר, כְּנֶגְדּוֹ" – כדי שיגיע אליי (לבורא).
מתוך שיעור על פי מאמרו של בעל הסולם 13.01.2013
ידיעות קודמות בנושא:
איחוד נשים אידיאלי
הכול יצליח אצל הנשים!
גברים, תתמכו בנשים!
|
להשאיר תגובה | שלח לחבר
| הדפס
|
שייך לקטגוריה: התפתחות רוחנית, כנסים, נשים, קבוצה, שיעור הקבלה היומי |
לקריאת כל התגובות
קבלת עדכונים בדוא"ל
עדכוני rss
רדיו קבלה
הבלוגים שלי
הבלוג בסלולר