המלכודת של העבדות התעשייתית
במשך אלפי שנים, האדם יותר ויותר התרחק מהעבודה רק למען הפרנסה. הוא פיתח מסחר ותעשייה, תרבות וחינוך, אמנות, משפטים, ראיית חשבון, כל מיני סוגים של שירותים נלווים, אופנה, תקשורת – תוספות שאינן חיוניות לקיומנו. הדברים הללו מהווים, למעשה, נניח, 90% מפעילותה של החברה האנושית.
ניקח, למשל, עיר גדולה כלשהי: ממה מתפרנסים תושביה? הם לא עוסקים בחקלאות, לא מגדלים פָּרות ועזים, לא עובדים בתעשייה כבדה. אי שם במקומות אחרים ישנם כורים, מפעלים תעשייתיים, תחנות כוח גדולות, והעיר עצמה מתקיימת מזה שהאנשים התאספו ביחד ומשרתים זה את זה בתחומים השונים כדי לענות על צרכים שאינם חיוניים.
עם התפתחותן של תופעות המשבר, מיליוני אנשים בערים הגדולות עלולים להישאר ללא עבודה. והם לא ימצאו חלקת אדמה כדי לקיים משק חקלאי. מדובר על בעיה גדולה: איך להתארגן לאור המצב הנוכחי בעולם? הרי, מיליארדי אנשים מתגוררים בערים.
עוד לפני מאתיים שנה הכול נראה אחרת, האנשים עבדו לא מעט שעות ביום, אך ללא עזרתן של המכונות והטכנולוגיה המודרנית. בני האדם יצרו מוצרים רק כדי להתפרנס. מקצועות השירות שאינם חיוניים לקיום, היו מעטים.
ואז התחילו להתפתח התעשייה ותחום הטכנולוגיה. כיום, אנחנו יכולים ביום אחד, במפעל אחד, לייצר אלפי מכוניות או מכונות למטרות שונות. יש בחנויות מגוון רחב של מוצרים שניתן להכין במהירות ובקלות באמצעות מכשירי המטבח המודרניים, מבלי לבזבז על כך שעות כמו בעבר.
בשלב ההתפתחות הנוכחי פיתחנו טכנולוגיות כדי לאפשר לעצמינו לייצר מגוון הולך וגדל של מוצרים, ולנצל את הזמן שהתפנה, שבעבר שימש לפעילויות נחוצות לטובת המקצועות שאינם חיוניות. בכך אנחנו באופן מלאכותי העברנו את המקצועות הללו לקטגוריה של המקצועות הנדרשים.
לדוגמה, במקום רופא אחד, יש היום מאות התמחויות רפואיות, אלפי סוגים שונים של ציוד רפואי, אלפי תרופות. אנחנו פונים לשירותיהם של רואי החשבון, הכלכלנים, אנשי הכספים, הבנקאים, עורכי הדין ... כל זה תעשיית כספים שלמה. בנינו רשת גלובלית של סחר בינלאומי. כתוצאה מכך, במשך מאתיים שנה יצרנו לעצמינו אינספור סוגים של פעילות, שרובן הומצאו ללא צורך אמיתי בהן.
אבל הבעיה היא אפילו לא בזה, אלא בכך שמילאנו בפעולות הללו את חיי האדם. במקום לעסוק במשהו באמת חשוב, אנושי, פיתחנו מגוון רחב של מקצועות שהמטרה העיקרית שלהם היא למלא את הזמן הפנוי. אנחנו פשוט משחקים באותן השעות של החיים שהיה ניתן להקדיש אותן למשהו חשוב וגבוה יותר – לרמה האנושית.
בואו נביט על חיינו. 10-12 שעות ביום מוקדשות לעבודה. אנחנו קמים מוקדם בבוקר, מארגנים את הילדים ולוקחים אותם לגן עד הערב. לעיתים קרובות, תינוקות כבר בגיל כמה חודשים נפרדים ליום שלם מהוריהם. בעבודה אנחנו מבלים לפחות שמונה שעות. לאחר מכן, בדרך הביתה, אנחנו אוספים את הילדים ועורכים קניות.
דרך אגב, גם הדרך לוקחת לנו שעה או שעתיים. לבסוף, אנחנו מוצאים את עצמנו בבית, ששם מחכים לנו דברים דחופים ופעולות סטנדרטיות: לבשל, לשטוף כלים, להאכיל, לרחוץ ולהשכיב את הילדים לישון. כמו כן, לפעמים אנחנו מסיימים את העבודה שלא הספקנו לעשות במהלך היום, אבל לעיתים קרובות מעבירים את הזמן מול מסך המחשב או הטלוויזיה. כך נגמר היום.
מעסיקים רבים מארגנים עבור עובדיהם חופשות, גני ילדים וסופי שבוע. כתוצאה מכך, מקום העבודה הפך למרכז חייו של האדם. ולכן כל כך קשה להיפרד ממנו.
מטרידה אותי השאלה: "מה אני הולך לעשות בפנסיה? כל כך הרבה זמן פנוי, אפשר להשתגע...". אנחנו התרגלנו למרוץ שאינו נגמר, לאין ספור שעות עבודה. אנחנו מעריכים את האדם על פי אופי עיסוקו, התמחותו, ולא על פי תכונותיו האישיות. לא משנה במה הוא מתעניין, העיקר, העבודה שלו. היא קנה המידה ליוקרה ולכבוד: האדם מוערך יותר, ככל שיש יותר אנשים שכפופים לו, וככל שהוא מרוויח יותר. לסיכום, אנחנו מסתכלים על האדם כמו על ממלא תפקיד, ולא כמו על אישיות בפני עצמה.
אז לאחר מאתיים שנים של התפתחות תעשייתית וטכנולוגית, אנחנו פתאום מצאנו את עצמנו בעולם מוזר מאוד, ובחברה מאוד מיוחדת. למעשה, אנחנו איבדנו את האדם. אין זה מקרה שבתחילתה של מגמה זו, מרקס כתב שהיא לא יכולה להימשך זמן רב ותגיע לסיומה. כמה אפשר לפתח את התעשייה, המסחר והעסקים?
הרי, בסופו של דבר, האדם הופך להיות עבד לעבודתו. העיקר בשבילו, זה להצליח במקום העבודה, ובכך הוא רואה את מטרתו בחיים. הוא נולד כדי לעבוד. לזה הוא מכין את עצמו במשך עשרים השנים הראשונות. העיקר, לעבוד כל השנים האלה שהוא בריא ויש לו כוח. ובגיל מבוגר, כאשר הוא כבר לא מתאים לעבודה, נותרו לו 10-20 שנים להיות בעזרת הפנסיה והתרופות.
האם אנחנו באמת נולדנו וחיים בשביל זה?
מתוך התוכנית "חיים חדשים", שיחה מס' 7, 04.01.2012
דיעות קודמות בנושא:
האבטלה היא איום עולמי
להתנער משטחיות
בריאות או עושק?
להשאיר תגובה | שלח לחבר
|  הדפס
|
שייך לקטגוריה: התפתחות רוחנית, חינוך, ילדים, משבר עולמי |
בשליטת הכסף
שאלה: נכון להיום, ברוב המדינות מערכת הבריאות עוברת לפסים של רפואה ציבורית וזה מזכיר "פס יצור", הרופאים מעוניינים לקבל כמה שיותר מטופלים ולהקדיש להם זמן קצר ביותר. כדי לזכות לתשומת לב כלשהי מצד הרופאים, המטופלים נאלצים לשלם תשלום נוסף.
לאורך ההיסטוריה של התפתחות הרפואה, הרופאים מעולם לא היו אנשים עשירים. הם היו מפורסמים, חכמים, אבל לא עשירים. בהתאם להתפתחות הרצונות, בהתחלה מתפתחים הרצונות לעושר, אחר כך הרצונות לכבוד ולשליטה, ורק אחר כך לידע. וברפואה הכול להיפך. מדוע הרפואה שלנו התדרדרה לדרגה הנמוכה ביותר ונאחזת בכסף יותר מאשר בכבוד ובידע, יותר מאשר ברצון לעזור לאנושות?
תשובתי: התופעה הזאת קיימת לא רק בתחום הרפואה אלא בכל תחומי הפעילות האנושית. האדם, בניגוד לחומר הדומם, הצומח והחי, מתפתח כל הזמן על ידי האגו שלו, שהוא היסוד של הטבע האנושי. הרצונות שלנו נעשים יותר ויותר אגואיסטיים, יותר ויותר שולטים בנו ומפרידים בינינו.
פעם חיינו יחד עם המשפחות המורחבות שלנו ועכשיו אנחנו לא רוצים להקים אפילו משפחה קטנה, כי כל אחד רוצה לחיות בנפרד, התרבו מקרי הגירושין, אנשים לא רוצים להתחתן ולהוליד ילדים, וכולי. האגו הגיע למצב שהוא מפריד אותנו אחד מהשני, ובמקום הרצון לידע, להשגה ולהישגיות, הוא מעמיד במקום הראשון את הכסף, מתרגם את הכול למושגים פרגמטיים. כל העולם נעשה תלוי בכסף, הכול תלוי רק בו, בו כל הכוח.
פעם, כבוד, שליטה והערכה לא נקנו בכסף, הכבוד היה מעל הכול, אבל במאה השנים האחרונות האגו גדל עד כדי כך, שחוץ מהדולרים אנחנו לא רואים שום דבר. לכן, כל תחומי הפעילות האנושית, למשל המדע, האומנות, יצירתיות כלשהי, שמעסיקים את האדם, נחשבו פעם תחומים נעלים ואנשים הקדישו את עצמם לפואטיקה, למדע, אבל היום זה כבר לא כך.
נכון להיום, הכסף הוא השולט, ולכן האנשים שעוסקים במדע ובאומנות חייבים להיות באותה הרמה. אפילו אם האדם "מתפוצץ" מדחפים טובים כלשהם, הם כל הזמן מושתקים. והאדם נכנס שוב למסגרת צרה, הוא מבין שהצלחתו תלויה ישירות בנותני החסות שלו, עד כמה הם מקדמים אותו, עד כמה בטוח חשבון הבנק שלו, וכן הלאה. והעיקר הוא, שתחומי החיים שמאוד יקרים לנו, נעשו תלויים לחלוטין בכסף, מפני שהם מייד נמכרים למערכות פיננסיות חזקות שלוקחות אותם תחת שליטתן. זה שייך גם לכלי התקשורת שנמצאים תחת שליטתם המוחלטת של אלה שמממנים אותם.
אפילו בבתי הספר הפסיקו בכוונה להקדיש תשומת לב לחינוך, כדי לפתח באדם יותר את אינסטינקט ה"עדר", שמדחיק את האינדיבידואליות שלו וכדי שהוא לא יגלה את הדחפים הטובים שלו שאינם קשורים לכסף. כי אז יהיה ברור מה אתה שווה ובכמה אפשר לקנות אותך, מי מכוון אותך ובשליטת מי אתה נמצא.
בסופו של דבר, בחמישים השנים האחרונות, הדבר הזה מתגלה בהדרגה גם במערכת הבריאות של כל מדינה. קודם כל, מפני שזהו תחום מאוד מבוקש, כי למעשה כולם משתמשים בו, אנחנו נולדים בתוך המערכת הזאת, מתפתחים בתוכה, נאלצים להשתמש בה בקביעות ומסיימים את החיים גם בתוך המערכת הזאת. לכן היא קרקע מאוד פורייה כדי להרוויח ולהתעשר בעזרתה, להפיק ממנה תועלת.
ובנוסף לכך, גדלה התלות של האדם בתרופות שונות, שיתכן שהוא בכלל לא זקוק להן, אבל מכיוון שרשמו לו, הוא חייב לקחת אותן מבלי להבין אם הוא זקוק להן או לא. לכן, מסתבר שאנחנו יכולים למכור סחורה רווחית ביותר. ואנחנו מוכרים אותה בכל מחיר על אף שמחירה נמוך יחסית, וכך אנחנו הופכים למונופול של מערכת הבריאות, שואבים בקביעות את המשאבים מהאוכלוסייה ומפיצים שמועות שונות על מחלות ואיומים מיוחדים, וכן הלאה.
לכן, קיימת תחרות רבה בין יצרני התרופות. יתר על כן, מייצרים ציוד מיותר שמיועד כביכול לגלות מחלות. הממשלה נאלצת לכלול בתוך הסל הזה שירותי רפואה חינם או חובה העומדים לרשות כל אדם כביכול, לפי הוראתם של אלה שמרוויחים מזה.
כלומר, אנחנו מוצאים את עצמנו בתוך מערכת שמנצלת אותנו על חשבוננו, וכאן אנחנו יחסית חסרי אונים.
ובמקביל למערכת הבריאות הממשלתית ההכרחית, מתפתחת מערכת בריאות פרטית, יוקרתית יותר ולא ברורה. ברור שהיא מצדיקה את עצמה במשהו, כי הרופאים הפרטיים חייבים לרפא אותך, אחרת לא יהיו להם מטופלים. ומצד שני, הרפואה הנכונה עולה כסף רב. כך האנושות רואה עד כמה האגו הורס את בריאותנו, את אורח החיים הנכון.
אבל כל זה שייך לא רק למערכת הבריאות, כי הבריאות מתחילה מאוויר צח, מזון נורמלי, סביבה נקייה, יחס טוב בין האנשים. לכן, כל החיים שלנו הם תחום שזקוק לתיקון, כיסוד לבריאות האדם.
השאלה היא, האם המערכות, הרופאים, יצרני התרופות ויצרני הציוד מעוניינים בכך? ברור רק שהאדם הקטן הרגיל סובל מזה.
מתוך שיחה על "רפואת העתיד", 07.04.2013
ידיעות קודמות בנושא:
למה אני צריך רופא?
דאגה, או חשבון כלכלי?
לרפא על ידי חינוך
|
להשאיר תגובה | שלח לחבר
| הדפס
|
שייך לקטגוריה: המשבר ופתרונו, חינוך, ילדים, כסף, משבר עולמי, פוסטים נבחרים |
לאבות אסור לספר אגדות לילדים
ידיעה: מדענים מצאו, כי לילדים מועיל יותר לשמוע סיפורים שמסופרים על ידי אימהות, מאשר על ידי אבות. כפי שהראה המחקר, הסגנון הנשי של צורת הדיבור תורם יותר להתפתחות הרגשית של הילד, מאשר צורת הדיבור הגברית.
האגדות והסיפורים שסופרו לילדים תורמים לעיצוב הספֵירה הרגשית אצלם, הם מֵאָמְנים את יכולתם לפרש את הניסיון שלהם, לחלק באופן לוגי בין עבר, הווה ועתיד. האימהות יותר מעורבות רגשית במגע עם הילד, ללא שום קשר אם נושאי השיחה הם משמחים או מעציבים. כתוצאה מכך, השיחות עם אימא עוזרות לילד להבין במידה רבה יותר את הרגשות שלו ולנתח את מה שהוא חווה, יותר מאשר עם אבא.
תגובתי: מתוך בירור מערכת הקשר של או"א וזו"ן רואים, שז"א ("זעיר אנפין") מקבל את כל האור שלו מאימא ולא מאבא, שמספק את האור מלמעלה, מעולם אין סוף, ואימא, ורק אימא, שהיא אימו של "פרצוף" ז"א, הבן שלה, ממלאה אותו באור. מתוך לימוד מערכת הקשרים של השורשים שלנו, אנחנו יכולים להסיק עקרונות נכונים לחלוטין של ההתנהגות בינינו, בינינו לבין העולם הסובב.
ידיעות קודמות בנושא:
האבות של היום
לאן נעלמו הגברים האמיתיים?
מהפכה במשפחה
|
להשאיר תגובה | שלח לחבר
| הדפס
|
שייך לקטגוריה: חינוך, ילדים, פוסטים נבחרים, שורשים רוחניים |
גברים, איפה אתם?
דעה: (פרופ' מ. רשניקוב, רקטור האוניברסיטה לפסיכואנליזה): המדענים מדברים על בעיה חברתית, על סוג חדש של גברים. שילוב של בן מפונק וקאובוי שנלחם על המקום תחת השמש. החשש הוא לא האינפנטיליות שלהם, אלא הנטייה להיות אגרסיבי ברצון להצליח.
בברית המועצות לשעבר הממשלה הייתה חושבת, מחליטה וכמעט עושה הכול במקום האנשים. ומאז שהממשלה הפסיקה להיות ה"הורה" החזק ביותר, כל הנטל של סדר החיים נפל על הגברים, שצריכים עכשיו לקבוע הכול בעצמם. בחברה המערבית, לפני המשבר, גם הכול היה ברור ומחולק.
אבל, נכון להיום, החינוך המשפחתי אבד, 50% מהמשפחות לא שלמות, הטלוויזיה והאינטרנט מחליפים את ההורים והם מפיצים התנהגות אגרסיבית, רצון לקחת בכוח ובכל מחיר. לבני הנוער אין ראייה חיובית על העתיד. בתוך המשבר של החברה המודרנית איבדנו את ההבנה של המוביליות (ניעות) החברתית, תעודה וידע לא עוזרים לפרוץ. ולפנינו משבר עוד יותר גדול!
הערה: רק חינוך יכול לתמוך בבני הנוער, למלא אותם ביחס טוב לחיים ולעולם, להראות ערכים אחרים מעבר לחומריים, לגרום לרצון להתמלא מתקשורת, מגילוי קיום העליון, תוך חלוקה שווה והוגנת שבה אין מקום למאבקים ולתחרות. הטבע משאיר לנו רק תסריט כזה של החיים. ההצלחה שלנו תלויה בכך, עד כמה נוכל להשתלב בתוך המודל הזה.
ידיעות קודמות בנושא:
גברים חלשים ונשים חזקות
איפה אתם, הגברים האמיתיים?
לאן נעלמו הגברים האמיתיים?
|
להשאיר תגובה | שלח לחבר
| הדפס
|
שייך לקטגוריה: המשבר ופתרונו, חינוך, ילדים, משבר עולמי, פוסטים נבחרים |
האינטרנט: הראי של האנושות
שאלה: מחר יחול היום הבינלאומי של "האינטרנט הבטוח", הוא יוקדש לבעיות של הסביבה הווירטואלית, שבה גולשים משתמשי און ליין. היום הגלישה ברשת כרוכה בהרבה צרות ואיומים גם לילדים וגם למבוגרים. האם אנחנו יכולים לשפוך אור על הסבך הזה עם כל ה"סמטאות" הצדדיות החשוכות שלו?
תשובתי: מדובר על צירי לידה. אינטרנט, זה באמת מקום מפגש משותף, "שוק משותף" לכולם. אני חושב, שהוא צריך לעבור דרך של "הכרת הרע", של ניקוי, צריך להבין יותר טוב את עצמו, בשביל מה ולמה הוא נוצר. בינתיים הסבך הווירטואלי דומה ל"מערב הפרוע", אבל לאט לאט האנשים המתבגרים ומסווגים את "המקום" הזה יותר ויותר.
ובאופן כללי, ברשת הזאת האנושות עושה היכרות עם עצמה. האינטרנט, זה כמו מראה. ולכן בכללות, אני מניח, שזהו תהליך חיובי. יכול להיות שצריך לזרז אותו, אבל רק לא לקלקל. הקלקולים בדרך יביאו רק לבעיות חדשות.
אנשים רוצים לקבל הנאה מהמכשיר הזה ולא יכולים לסדר אותו. בסופו של דבר הם יגיעו להכרת הרע ויבינו מה באמת צריך לעשות.
אבל אם מגבילים ומווסטים את הרשת לפי השיטה הישנה או בכלל מנתקים אותה, זה לא יעזור. האנושות התרגלה לעשות הגבלות חיצוניות, בעוד שאנחנו גורסים שחייבים לחנך את בני האדם. שההגבלה תבוא באופן טבעי מבפנים, ולא בצורה מלאכותית מבחוץ. עד שלא יבינו את זה, שום נקיטת אמצעים לא תעזור ולא תביא תועלת, האינטרנט בכל מקרה יהיה מקום רע, מקום שבו האנשים שופכים זה על זה את כל הרע שיש להם. ולהיפך, אם נטפל ונדאג לאנשים, אז הרשת הכלל עולמית תעבור תהליך של הבראה.
אין שום אמצעי אחר, זהו הפתרון היחיד. אז נקווה שיבואו אליו כמה שיותר מהר, ואז האינטרנט יהיה באמת מקום בטוח.
מתוך שיעור על "מאמר לסיום הזוהר", 04.02.2013
ידיעות קודמות בנושא:
מאיץ ההתפתחות
שקר חיצוני או אמת פנימית
הקשר הווירטואלי קרוב יותר לקשר הרוחני
|
להשאיר תגובה | שלח לחבר
| הדפס
|
שייך לקטגוריה: המשבר ופתרונו, חינוך, ילדים, שיעור הקבלה היומי |
שהשם "אדם" יישמע גאה
שאלה: במה האדם שונה מהבהמה? איפה הדרגה שאותה אנחנו מכנים "אדם"? נִיטְשֵה אמר, שאדם, זו בהמה עם אינסטינקטים מקולקלים. זו בהמה חולה, באותו המובן שהיא כבר לא יכולה להיות בהמה. קשה לה, מפני שהיא צריכה לטפס לאן שהוא למעלה.
תשובתי: בהמה פלוס אגואיזם שווה אדם. הטבע בכוונה פיתח בנו אגואיזם מקולקל, כדי שאנחנו נוכל להשתמש בו נכון. ואם נלך בעקבות ניטְשה, אז בזה אנחנו פשוט מוחקים את כל הטבע, כלומר את עצמנו, את השׂכל שלנו, את היחס הנכון וההבנה הנכונה שלנו.
בטבע שום דבר לא קורה לשווא. כך אנחנו חושבים, מפני שצופים בטבע בסך הכול בקטע היסטורי קצר או שאיננו מסוגלים להקיף את כולו בשלמות. כמו שאומרים: "אל תראה דבר לשוטה באמצע מלאכתו". עדיף לבקר קצת את עצמנו, מאשר את הטבע, כי כל מה שנעשה בו, נעשה בצורה מושלמת. לכן אפשר כאן קצת לא להסכים עם ניטשה, בלשון המעטה.
חייבים לראות לאן כל זה מוביל. היום הטבע הביא אותנו לזה, כדי שאנחנו נהפוך להיות בני אדם. מצד אחד אני נתקע באגו שלי שנברא בתוכי בכוונה. מצד שני, אני רואה שאין לי ברירה, שאני חייב להפוך להיות אלטרואיסט אינטגרלי, אחרת אני לא אשרוד.
אותו האגו יתחיל לגלות לי שאני צריך להתעלות מעליו: "אין לך ברירה. אתה רואה, איזה משבר ולאן הכול מוביל? בסופו של דבר, אם אתה תשתמש רק בי, אתה תהרוג את עצמך. ניתנה לך בסך הכול פיסה קטנה של חלל, הכדור הקטנטן הזה, ואתה לא תחזיק בו מעמד זמן רב". כלומר אותו האגואיזם שהתפתח, מראה לי עכשיו איך לעבוד בצורה נכונה. כמו שאמר מָרְקְס, הוא יקבור בעצמו את עצמו.
הוא מראה לנו לאיזה כיוון לגדול, ההפוך ממנו. עכשיו אני יכול לדחוף את עצמי ממנו בצורה חכמה, לגדול בעצמי, יש לי לכך בסיס. אני אגואיסט, אני מכיר היטב את הרצונות שלי, לנצל את כל העולם למען עצמי, לכופף את כולם, שכולם יעבדו למעני, כמו אצל הזקנה מהספר על דייג ודג הזהב. ועכשיו אני יכול להבין שאני מנוגד לטבע האינטגרלי-הגלובלי וצריך לשנות את עצמי. אני יכול לתאר לעצמי באיזו צורה לעשות את זה, מה חסר לי, זה דווקא חינוך עצמי.
אני בכוונה נבראתי כזה, כדי להפוך ליצור חכם. ואילו היום, אני יצור לא חכם שמבצע אינסטינקטים באופן אוטומטי, כלומר, את חוקי הטבע שכל הזמן מתעוררים בי. אני אפילו לא יודע מדוע אני נוהג בצורה כזאת. היום אני "אדם לא חכם". כל השׂכל שלי מכוון רק כדי לשרת את הבהמה שבי.
מתוך שיחה עם ואלריה חצ'טוריאן, 26.11.2012
ידיעות קודמות בנושא:
עולם חדש וחשיבה ישנה
צורה חדשה של אדם חדש
מאינסטינקטים קדומים לדרגת "אדם"
|
להשאיר תגובה | שלח לחבר
| הדפס
|
שייך לקטגוריה: התפתחות רוחנית, חינוך, ילדים, טבע |
על הרצח בקונטיקט
אני בצער ובאבל יחד עם כולם על הקורבנות, ואפילו יותר, מאשר כל אחד אחר, משום שתופס את עצמי כשותף, כאשם במה שקרה. כי המעשה הזה הוא תוצאה מהאדישות שלנו כלפי איך שגדלים הילדים שלנו, ולאילו רוצחים אכזריים הם הופכים להיות...
אנחנו אשמים, מערכת החינוך אשמה בחוסר החינוך. מתי אנחנו נבין שצריך ללמד את הילדים לא רק קרוא וכתוב, אלא לעשות מהם בני אדם, לחנך אותם? העדר החינוך האינטגרלי יתגלה יותר ויותר, אבל כמה עוד מקרים דומים יתרחשו לפני שאנחנו ניגש לפעולה!
ידיעות קודמות בנושא:
חברה אבודה
כולם צריכים חינוך נכון
ילדים ובחירה חופשית
|
להשאיר תגובה | שלח לחבר
| הדפס
|
שייך לקטגוריה: חינוך, ילדים, משבר עולמי |
העולם הילדותי הזה
אינפנטיליות הורסת את החברה. אנשים אינפנטיליים מוצאים חן בעיני הבוסים שלהם בגלל הצייתנות, ונחשבים לילדים אסירי תודה שהוריהם השתלטנים גאים בהם, אבל פסיכולוגים מעריכים את ההתנהגות הזאת כאיום רציני על החברה.
אינפנטיליות היא ילדותיות בהתנהגותו של האדם המבוגר. הפרט, האישיות והסובייקט שבתוך האדם, לא מתפתחים בסנכרון, האישיות היא תמיד צעירה יותר מהפרט. האדם יכול להיות פרט בריא, בן שלושים, וסובייקט מפותח, כלומר, מוצלח במקצוע כלשהו. עם זאת, התפתחותו כאישיות נעצרה ברמה של גיל 13, ולמשל, הוא עדיין מסתכסך עם האם על העצמאות שלו.
אחד מהסימנים לחוסר בגרות הוא העדר רצון לתכנן את העתיד. האדם מאמין שלבנות תכניות זה משעמם. הוא לא לוקח אחריות על אחרים. המרכיב האגואיסטי בולט בו בצורה ברורה. הוא אוהב צבעים בהירים, וחגים. הוא יכול להיות מוכשר, ויש אנשים רבים כאלה במקצועות שבהם דרושה חשיבה רעננה, ולעתים לא סטנדרטית. אנשים אינפנטיליים עם פוטנציאל אנרגיה נמוך הם לא גוזרים גורלות, לעתים קרובות הם חיים בעולם הקטן שלהם ומפחדים לצאת החוצה.
הסיבה שהובילה להתפתחות של האינפנטיליות היא המשפחה. הילד צריך לראות דוגמה ליחסים הרמוניים בין ההורים. עד גיל שלוש הוא מגבש את הזהות המינית שלו. לאחר מכן הוא משתדל להיות דומה לאבא או לאימא. זה הצעד הראשון לכיוון הבגרות. מאוד חשוב שדמותם של ההורים תהיה חיובית.
ישנן משפחות אוטוריטריות שבהן לא נותנים לילד לקבל שום החלטות, והוא מתרגל לחיות על פי ההוראות של מישהו אחר. או להפך, ההורים נכנעים לילד בכל דבר, תומכים בכל יוזמותיו, ורוצים לעשות כל דבר במקומו. במצב הזה, האישיות גם לא מתעצבת בצורה שלמה, ובחור בן 25 מבצע את מה שאומרים לו. ההורים נהנים להרגיש את כוח השליטה, והם גאים בילדיהם שלא התבגרו כבני אדם.
משבר ההתבגרות בגיל 13 הוא החשוב ביותר: אם האדם לא עובר אותו בצורה נורמלית, הוא ישאר ילד. ככל שהמשבר נמרץ יותר, כך האישיות תהיה חזקה יותר. אדם יכול להיפטר מאינפנטיליות דרך אימון הצמיחה האישית. פסיכותרפיה יכולה לעזור לאנשים להבין שצריכים להיות בהם שלושה מרכיבים: מבוגר, הורה, וילד. הבעיה של חוסר בגרות אצל הגברים המודרניים היא אחת מהסיבות של חוסר הרמוניה במשפחה, כאשר האישה נאלצת לקחת על עצמה את התפקיד של האימא לבעלה.
התייחסותי: ראו את השיחות שלנו על המשפחה במדור "החינוך האינטגרלי".
ידיעות קודמות בנושא:
הכנה לברית הנישואין
איפה אתם, הגברים האמיתיים?
החינוך האינטגרלי של בני הזוג
|
להשאיר תגובה | שלח לחבר
| הדפס
|
שייך לקטגוריה: חינוך, ילדים, משבר עולמי, על זוגיות |
המתאם של היחסים המשפחתיים
שאלה: התנאי הראשון לבניית קשר בחיי הנישואין, זו היכולת להרגיש את הצד השני. איך אפשר לפתח בתוכנו את היכולת להרגיש אדם אחר, את הרצונות שלו כשלי?
תשובתי: אם אני רוצה, שאהבה ויחס טוב זה כלפי זה יכסו על כל הפשעים ההדדיים שלנו, על כל התכונות הרעות, אז אני צריך לגלות מה מוצא חן בעיני בן הזוג שלי, מה הוא רוצה, לֵמה הוא מצפה ממני.
קודם כל אני צריך לגלות בתוכי את הצורך להשפיע לו. ואז אני אצטרך לענות על השאלה: מה אני יכול לתת לו, במה אני יכול לשמח אותו? הצורך החדש הזה מחייב אותי לבדוק, מה הוא היה רוצה ולמה הוא מצפה.
אנחנו צריכים לדון על זה בינינו, כדי שכל אחד יוכל באופן חופשי לחלוטין להביע את עצמו ולגלות לאחר את הכמיהות הנסתרות ביותר, באיזו צורה הוא היה רוצה לקבל מבן הזוג סימנים להתגלות אהבתו. כל אחד צריך לעזור לשני להבין את עצמו, להרגיש, להתחיל לחיות בתוכו. הוא צריך להרגיש את הרצונות שלו כשלו עצמו, כאילו שהמילויים שהוא נותן לרצונות האלה, נמצאים בתוכו.
אהבה נקראת איחוד, והוא נעשה על ידי התכללות זה בזה. אני עולה מעל לרצונות שלי, כביכול מצמצם אותם, כלומר לא משתמש בהם לתענוג עצמי. ועכשיו, במקום הרצונות העצמיים שלי אני רוצה לספוג לתוכי את הרצונות של בן הזוג שלי: מה הוא רוצה, מה הוא אוהב.
אני רוצה להרגיש את הרצונות שלו בפנים כך, שהם ימלאו בתוכי את אותו המקום שבו היו הרצונות העצמיים שלי. כלומר, אני מעמיד את הרצונות שלו מעל לשלי, ואת שלי לוחץ כלפי מטה. ועכשיו אני עובד, משקיע את כל הכוחות שלי, כדי שהרצונות שלו ייכנסו לתוכי ויתחילו לחיות בי. בזה אני בונה את הדמות שלו בתוכי.
אז אני עושה חשבון – איך אני יכול להשפיע לו? את כל החישובים האלה אני מבצע בתוכי, בכך שעובד עם הדמות שלו שנבנתה בתוכי, עם כל הצרכים שלו, הרצונות, הכמיהות והתקוות. וכשאני בניתי בתוכי כזאת דמות ועבדתי עליה, עכשיו אני יודע איך להתייחס לזולת.
את כל העבודה הזאת אנחנו עושים בצורה הדדית, בכך שדנים בינינו. כל אחד עוזר לאחר לתפוס את הדמות של הצד שמנגד, כמו שנאמר: "איש את רעהו יעזורו". וכאן האדם מתחיל להתעלות מעל לטבע שלו לטבע של הזולת. זה נקרא "עזר כנגדו", כי אנחנו עוזרים זה לזה לבנות בנו כאלה דמויות, בתוכי דמות של אשתי, ובה הדמות של בעלה. כל אחד כולל עכשיו בתוכו שתי דמויות: של עצמו ושל בן/בת זוגו/זוגתו.
הדמויות האלה כל הזמן משתנות ומתיישרות, בכך שמבהירות יותר ויותר את התכונות שלהן. בסופו של דבר אנחנו מגיעים לזה, שיודעים איך להתייחס זה לזה. אני מתקשר אליה דרך הדמות שלה שבי, והיא מתקשרת איתי דרך הדמות שלי בה. כך אנחנו משיגים חיבור.
לפי אותו העיקרון מסודרים האובייקטים הרוחניים, ה"פרצופים". לפני שפרצוף גלגלתא מוליד את פרצוף ע"ב, הוא יוצר בתוכו את פרצוף ע"ב. ואם פרצוף ע"ב רוצה להתקשר עם גלגלתא, אז הוא עושה את זה דרך פרצוף ע"ב הפנימי שבגלגלתא.
כלומר כל "פרצוף" חייב לבנות בתוכו איזה מתאם לצורך קשר עם "פרצוף" אחר. המתאם הזה, משקף באופן מדויק את ה"פרצוף" החיצון שאיתו מתקשר, אבל רק נמצא בתוך הקודם. בתוך אימא באופן טבעי, מהטבע, קיימת דמות של הילד, ולכן היא מבינה באופן אינטואיטיבי כיצד לנהוג בו.
במונחים פיזיולוגיים הרחם משמש כמֵתאם, בכך שמשתמש בכל העתודות (רזרבות) של הגוף, ומספק לעוּבר את כל הדרוש. ולאחר הלידה קיים שלב של יניקה וטיפול חיצוני בוולד, אבל הוא תמיד מתממש על ידי הדמות של הילד שקיימת באימא.
נאמר, שהאדם נברא "בצלם אלוקים", כלומר לפי מודל מיוחד של העליון (צלם), שאותו האבא והאימא הרוחניים, פרצוף או"א, מעבירים למטה. ועל סמך אותה השתוות אנחנו יכולים להתקשר זה עם זה. אחרת לא יהיה קשר.
כך זה גם בטכנולוגיה, אנחנו תמיד חייבים לבנות מתאם לתקשורת בין שני גופים שונים. בחלק אחד צריכה להיות יציאה, שתואמת לכניסה לחלק השני. ואם הכניסה והיציאה האלו מתאימות זו לזו, אז הגופים מחברים.
אם אנחנו מבינים, כיצד זה פועל ויודעים כיצד לבנות התאמה כזאת, אז ללא ספק נשיג קשר הדדי נכון. ואחר כך צריך כל הזמן להמשיך את העבודה הזאת, כדי לשכלל ולהמשיך להיטיב את המערכות האלה.
מתוך התוכנית "חיים חדשים", שיחה מס' 36, 16.07.2012
ידיעות קודמות בנושא:
ציפוי מתוק של אהבה
רגע, עצור!
ישיבה משפחתית, דיונים לאור נרות
|
להשאיר תגובה | שלח לחבר
| הדפס
|
שייך לקטגוריה: חינוך, ילדים, על זוגיות |
התבגרות קשה
אם מסתכלים על עצמינו אנחנו רואים שאנחנו מקולקלים. אנחנו חיים לא כל כך טוב. התכונות שלנו, ההרגלים שלנו, האופי שלנו לא כל כך נוחים. אנחנו לא מרוצים אחד מהשני ולא כל כך מרוצים מעצמינו.
את המצב הזה אפשר לדמות לתפוח לא בשל על העץ, הוא קטן, חמוץ וריחו לא ערב לחיך. אבל לאט לאט הוא גדל ומבשיל. האדם שלא מבין בזה לא רואה כל כך תועלת מכל התהליך הזה: באמת, בשביל מה פרי לא טוב כזה סופג מינרלים, ויטמינים, מים, חמצן? ורק בסוף התהליך התפוח "פתאום" נעשה יפה, אדום, עם ריח טוב וממש מתנוצץ מתוך עצמו. עכשיו התפוח הבשיל ונראה ממש הפוך מהשלבים הקודמים של הבשלות.
אז יכול להיות שגם אנחנו מתפתחים בצורה הדומה? יכול להיות שאנחנו פשוט לא יכולים לראות את זה בגלל שמסיימים את החיים שלנו עוד לפני שמגיעים ל"בשלות", למצב הטוב, כשכל אחד יהיה חכם, יפה, אדיב, בקיצור, אדם טוב. יכול להיות, שבשונה מהתפוח או מבעלי החיים אנחנו מתפתחים מדור לדור, וכל אחד מהדורות יותר גבוה, יותר גדול, יותר מפותח מהקודם. ולכן, אנחנו לא יכולים להכניס את עצמינו לתהליך הזה לגבולות החיים הפרטיים של האדם. כנראה, שכל ההתפתחות שלנו במשך אלפי שנים היא בדומה לחיים של אדם אחד שכל הזמן חוזר ומתפתח יותר ויותר. וגם, ככל הנראה, בסופו של דבר אנחנו נגיע למצב היפה, "הבשל".
כנראה שלפי התוכנית זאת ההתפתחות שלנו ולכן, כפי שנאמר, "אל תראה עבודה לשוטה באמצע מלאכתו". בגלל שחכם שונה מטיפש, משוטה, בכך שמראש רואה את "הנולד", יודע מה יהיה הסוף ויכול להצדיק את כל התהליך שאנחנו עוברים. אבל אנחנו לא רואים את הסוף, ולכן קשה לנו להצדיק את המצבים שאנחנו עוברים, וכל התהליך שאנחנו עוברים הוא מאוד עצוב וקשה, ואנחנו מתקדמים רק מהמכות, הצרות, הבעיות והטעויות שלנו.
מתוך התוכנית "חיים חדשים", שיחה מס' 10, 08.01.2012
ידיעות קודמות בנושא:
אל תסחור בחכמה
להביט קדימה ולא בין הרגליים
על התועלת שברע
|
להשאיר תגובה | שלח לחבר
| הדפס
|
שייך לקטגוריה: חינוך, ילדים |
בואו נרמה את האגו!
שאלה: הקבוצה שלנו החלה די בהצלחה לתפוס ולקלוט את שיטת חמשת המצבים, אבל כאשר היא הגיעה למצב האחרון, בכדי לעבוד יחד כמו משפחה אחת, אז היא לא יכלה למצוא את ההבנה ההדדית הסופית. כיצד עדיף לנהוג במצב הזה? האם כדאי קצת לעצור, לא להתגרות באגו שלנו, אלא לערוך סדנאות פנימיות, בירורים? או שמספיק מה שאנחנו עוברים?
תשובתי: אתם צריכים עכשיו לשבת ולדון, למה זה קרה איתכם. כלומר האגו שלכם לא נותן לכם להמשיך הלאה. הוא מתחיל בבירור להראות לכם, היכן הוא נמצא. אז זה נפלא!
במקרה כזה אתם צריכים לדון באפשרויות האלה ולנסות להתגבר על האגו בשיטה אחרת. אתם צריכים לראות אותו כניצב מולכם. כלומר נגד הקבוצה, בתוך הקבוצה נמצא איזה אויב. אתם יושבים במעגל ובפנים ביניכם נמצא האגו המשותף האינטגרלי שלכם. באיזו צורה אתם יכולים דווקא מעליו לבנות קשרים ביניכם? בואו יחד נרמה אותו. דברו ביניכם על המצבים שלכם: מה מפריע לכם להיכנס למגע עם האחרים. תדונו על זה בקול רם, כדי שהאחרים גם כן ישמעו ותתכללו זה בזה. ואז אתם פתאום תראו שאתם מתקינים רשת קשר מעל לאגו שלכם.
מתוך שיעור על שיטת החינוך האינטגרלי, 21.10.2012
ידיעות קודמות בנושא:
בירור אינטנסיבי
לגדול בתוך הקבוצה
כדי להתעלות ולהתחבר
|
להשאיר תגובה | שלח לחבר
| הדפס
|
שייך לקטגוריה: חינוך, ילדים |
אני גוער, מפני שאני מאחל טוב
שאלה: כאשר אני עוקב אחריך, אני רואה, שאדם אחד כביכול משתדל מהבוקר ועד הערב, אבל אתה לא מרוצה ממנו, ואדם אחר עושה משהו בצורה לא הכי טובה, אבל התוצאות מעבודתו מוצאים חן בעיניך...
תשובתי: הכול הרבה יותר מורכב. יכול להיות, שאני גוער באדם לא עבור משהו שהוא עשה טוב או רע, ולא בגלל שבזבז על זה כל כך הרבה זמן, ודאי שלא בגלל שהשקיע הרבה מאמצים, אלא כדי לדחוף אותו קדימה, מפני שהוא יכול לעלות. ולאחר מכן צריך להחמיא ולהרגיע, מפני שהוא נתן את המקסימום שהיה מסוגל.
לכן, כאן צריך להסתכל לא רק לפי המצב שעבר אלא גם לפי המצב העתידי של האדם, לֵמה הוא יכול להגיע. אי אפשר לפי היחס החיצוני שלי כלפי מישהו לשפוט ולהסיק משהו על האדם עצמו, או על התוצאות של עבודתו, אלא רק אם אתה רואה איזו פרספקטיבה של ההתפתחות שלו.
מתוך תוכנית מס' 2, "בניית סביבה חברתית", 25.09.2012
ידיעות קודמות בנושא:
ממורה לבורא
קפיצה לתוך מימד חדש
אסטרטגיה וטקטיקה
|
להשאיר תגובה | שלח לחבר
| הדפס
|
שייך לקטגוריה: התפתחות רוחנית, חינוך, ילדים |
לא רוצים קשר טוב? תקבלו עשר מלקות!
שאלה: אם האדם מחוסר ידיעה נקלע לדרך של ייסורים, לא יהיה כל כך פשוט לצאת ממנה...
תשובתי: אז שם ילמדו אותו "עם מקל אל האושר".
כי אחר כך באמת יהיה לו אושר. אבל עכשיו הוא לא מבין במה מתבטא האושר, ולכן יהיה צורך לדחוף אותו מאחור על ידי המקל, על ידי הייסורים: "אתה לא רוצה את המצב הבא של הקשר האינטגרלי ההדדי עם כולם? לא צריך. תרצה!", והטבע יתחיל להכות אותו: "כאן אין לך מזל וגם שם רע לך. חיית גלגול אחד, מסכן, לא נתנו לך למות, גרמו לך לסבל רב!", עכשיו הגלגול הבא, וכן הלאה, אנחנו הרי חוזרים בגלגולים שלנו.
והאדם מתחיל להבין, שאפילו מוות זה לא שחרור מייסורים. וצריך עוד להיות מסוגל למות. כלומר בעיקרון, אי אפשר להיפטר מייסורים, אתה בכל מקרה תעבור דרכם, עד שתחכים. וזה נקרא "עם המקל אל האושר".
אבל ישנה עוד דרך של הכרה. תוסיף עכשיו את ההכרה שלך, ראיית העתיד. נאמר, ש"חכם רואה את הנולד", בזה השוני שלו מטיפש, ולכן הוא יכול לתכנן בצורה נכונה את הפעולות שלו. אפילו שכרגע הוא לא רצוי בעיניו, אבל בזה שמקרב את העתיד הזה אליו, הוא מוצא בצורה כזאת בתוכו כוחות לפעול נגד איזה שהן הצלחות רגעיות, כמו אדם שהופך לחכם. הוא משקיע, נניח, את כל האמצעים באיזה מפעל גדול שיניב רווחים בעוד עשר שנים, ואילו הטיפש לא מסכים לזה: "ועם מה אני אשאר עכשיו? ועם מה אני אהיה מחר?". ובזה כל ההבדל בין אדם שמביט קדימה לבין אדם קטן שרואה לטווח קצר.
ובחברה האינטגרלית זה אותו הדבר, צריך לעשות מאיתנו בני אדם, שמסתכלים לסוף של מחשבת הבריאה.
מתוך תוכנית מס' 2, "בניית סביבה חברתית", 25.09.2012
ידיעות קודמות בנושא:
אפשר לחשוב, דרך של ייסורים...
הליכה קלה בדרך של ייסורים?
לבצע את המשימה שלך
|
להשאיר תגובה | שלח לחבר
| הדפס
|
שייך לקטגוריה: חינוך, ילדים |
כיצד לפתח את הנטיות שלי?
על ידי השפעת הסביבה ניתן לקבוע אילו נטיות יותר מפותחות באדם, (נטיות הקשורות לדרגת ה"חי" או לדרגת ה"אדם"), כיצד אנחנו משתמשים בהן ואיזה מהן אנחנו מפתחים יותר או מפתחים פחות.
אם ההורים שמים את הילד בסביבה שבה, לדוגמה, מעריכים במיוחד מדע, אז לא פלא שגם הילד מתחיל להתרשם מחשיבות המדע ומתחיל להבין שהתפתחות בכיוון זה מאוד חשובה ומכובדת. אף על פי שלפני כן היו לו נטיות ממש מזעריות כלפי המדע, נניח, שהוא בסך הכול רצה לדעת כמה דברים מעניינים על החיים (למעשה, כזאת נטייה יש לכולם), אך תחת השפעת הסביבה הנטייה הזו התפתחה בו בצורה מיוחדת.
במילים אחרות, הסובבים אותי יכולים לשנות בי את מאזן הנטיות שלי, ואת חלקן לפתח יותר וחלקן פחות.
אני חוויתי זאת על עצמי. הוריי רצו מאוד שאני אפתח את הנטיות שלי בדרך הטובה ביותר ולכן רשמו אותי לחוגי ספורט. אני התאמנתי בריצת 500 מטר. מאוחר יותר הם רשמו אותי לבית ספר מוזיקאלי, ושם הכרתי את המוזיקה הקלאסית, שגם היום אני מכבד אותה, אוהב ומבין יותר מכל סוגי מוזיקה האחרים.
אך למשל, לתיאטרון הוריי לא נתנו מדי חשיבות, ולכן בכיוון הזה לא התפתחתי. המדע והטכניקה היו חשובים גם להם וגם לי. הייתה לי נטייה טבעית לעסוק במדע. ואני זוכר שבעצמי הלכתי לחוגי ילדים שבהם הדגש היה על לימוד פיזיקה, אסטרונומיה וכו'. מסרתי לזה את כל כוחותיי ומחשבותיי.
במילים אחרות, התפתחות הילד מתרחשת על ידי השפעת הסביבה: על ידי השפעת ההורים, השפעת המצב הכללי, מקום המגורים והאפשרויות להתפתחות שיש במקום הזה. בסופו של דבר, זה מפתח את האדם, חלק מהנטיות מתפתח יותר חלק פחות וחלקן בכלל נעלמות.
כבר בתהליך הגדילה של האדם, הבחירה החופשית שלו מתממשת, מקבלת גבולות ומקבלת צורה על ידי הסביבה שבה הוא נולד והתפתח בה בילדות. וכך הוא ממשיך את חייו. אני לא הייתי אומר שיש לנו בזה בכלל בחירה חופשית. אולי יש מעט, אך גם זה לקוח מהסביבה שלנו. זה הכול עניין של אופנה וחברים, שכביכול במקרה נמצאים בקרבת האדם ומחדירים לו מה יותר חשוב ומה פחות.
אך עלינו להבין שיש משמעות גדולה לניסיון שלנו מכל החיים הקודמים שנקראים "גלגולי נשמות", משם מגיעים אלינו "רשימות" (גנים של מידע). הם עוברים מגלגול לגלגול, האדם לוקח איתו את כל ההצטברות של ההתפתחות הפוטנציאלית. במילים אחרות, אחרי שאדם נולד הוא לא מתפתח רק על ידי סביבה יותר ויותר מודרנית, אלא על ידי המעבר מדור לדור בתוך האם מתגלות נטיות חדשות, מה שקראנו לו גנים של מידע ("רשימות"), והוא מתפתח תחת השפעתם. במיוחד זה מורגש בעולמנו.
אם נתבונן בילדים, אז נראה שהם קולטים מהר מאוד את כל הדברים המודרניים הרבה יותר טוב מאיתנו, כאילו כבר נולדו מוכנים, בעלי תכונות שעוזרות להם לקלוט את העולם המודרני. תראו באיזו מיומנות הם מתעסקים בכל הקשור למחשבים, פלאפונים וכל שאר החידושים! ואצלנו הכול אחרת. אם אני צריך לעשות משהו באיזה מכשיר חדיש אז אני יותר סומך על ילדיי, יש להם כאילו כבר גישה, מעין כישרונות מולדים להבין את טבע המכשירים הללו, ובאופן ממש טבעי הם מבינים כיצד לעבוד איתם. כאילו שזה ילדי "אינדיגו", או "חייזרים" מכוכב אחר.
בדוגמת הילדים האלו אנחנו יכולים לראות שכנראה קיימים גנים של מידע שמתפתחים ועוברים מדור לדור. אנחנו קוראים לתהליך הזה "גלגולי נשמות", אך למעשה אין בכך שום דבר מיסטי.
כיום מתברר, שכולנו קשורים זה לזה ובינינו קיים שדה משותף, בדומה לשדה מגנטי, או כוח המשיכה. זהו שדה של מחשבות ורצונות, שקושר את כולנו יחד מעל זמן תנועה ומקום. אנחנו מתקיימים בתוך השדה הזה וכך מעבירים זה לזה או מדור לדור, את המידע שרכשנו. ולכן לא פלא שהגופים שלנו הפיזיולוגיים, שקיימים בשדה הזה, קולטים מידע חדש ובכך הדור החדש מיד הופך להיות מוכן להיטמע בתוך העידן החדש.
מתוך התוכנית "חיים חדשים", שיחה מס' 3, 29.12.2011
ידיעות קודמות בנושא:
לכל אחד הסביבה המתאימה לו
למי אתה מוסר את עצמך?
מחזה שהופך לחיים
|
להשאיר תגובה | שלח לחבר
| הדפס
|
שייך לקטגוריה: חינוך, ילדים |
לבצע את המשימה שלך
שאלה: אתה כבר הרבה שנים מזהיר את האנשים שקיימות שתי דרכי התפתחות, שאחת מהן היא דרך של ייסורים. האם האדם מסוגל לשמוע את זה? האם אנחנו צריכים לדבר על זה?
תשובתי: אני מרגיש במובן הזה כמו הורה כלפי ילדים. אפילו שהם לא שומעים, אתה חייב לומר להם את זה. אתה חייב לבצע את חובתך, את המשימה שלך. לא עליך להחליט מתי זה ישפיע. תשתדל לעשות את זה בכל הדרכים האפשריות. תמיד תחפש הזדמנויות חדשות. כך אני סבור. לכן אין לי ברירה אחרת. יכול להיות שאני נראה כמשעמם, שכל הזמן חוזר על אותו הדבר, שמזה כולם מתנערים, יכול היות שזה כך. אבל זה לא נראה לי, לפחות, לפי אותן התגובות שאני רואה.
יכול להיות, שהייתה כזאת תקופה שהמילים שלי באמת התקבלו בצורה מוזרה, אבל עכשיו כבר לא. עכשיו לפחות אנשים רואים שאם הם נכנסים לאתרי אינטרנט עכשוויים היכן שהבעיות האלה נבחנות, אז פתאום בצורה כלשהי הם מוצאים את עצמם גם באתרי האינטרנט שלי, איפה שאני דיברתי על זה כבר לפני 10-15 שנים.
מתוך תוכנית מס' 2, "בניית סביבה חברתית", 25.09.2012
ידיעות קודמות בנושא:
אפשר לחשוב, דרך של ייסורים...
הליכה קלה בדרך של ייסורים?
צריך רק לאסוף את כל הניצוצות ביחד
|
להשאיר תגובה | שלח לחבר
| הדפס
|
שייך לקטגוריה: חינוך, ילדים |
לקריאת כל התגובות
קבלת עדכונים בדוא"ל
עדכוני rss
רדיו קבלה
הבלוגים שלי
הבלוג בסלולר