הסכמה שלמה, ממש עד מסירות נפש
שאלה: מה אני צריך לעשות עם המחשבות שלי שבאות אליי?
תשובתי: אני צריך להפוך לדיין בלתי תלותי, אובייקטיבי כלפי מה שקורה בי, ללא שום שׂכל ורגש שבי, כצופה חיצוני וללא משוא פנים. זה אומר, שאני משתדל להיות ב"נקודה שבלב" שלי, מחוץ לגופי, מחוץ ל"אני"
העכשווי שלי. כל רצון או מחשבה שמתעוררים בי, אני מקבל אותם כמגיעים מהבורא, מ"אין עוד מלבדו", כמשחק שלו איתי. ומצד שני, אני צריך להחליט מה לעשות עם זה ובהתאם לזה להתחיל לעבוד.
כל הדברים שמתרחשים ניתנים לי כהפרעות, זה פשוט לא יכול להיות אחרת, עד ה"מחסום" בדרך כלל לא יכולות להיות שום הרגשות טובות. לכן, אני צריך, קודם כל, להודות על כל מה שבא, ולהסכים שכל זה לטובתי וניתן לי לצורך העבודה. ושנית, לאחר מכן, אני צריך להתחיל לעבוד ולנסות לבנות משהו באופן מעשי על פני ההפרעה הזאת.
יחד עם זה, שההפרעה נשארת, אני מתעלה מעליה ובונה אליה יחס הפוך. באופן כזה, דרך הקבוצה אני מחפש את המקור שממנו קיבלתי כזאת מחשבה או כזה רצון. אני רוצה לאחד את המחשבה הזאת או הרצון הזה עם אותו המקור שממנו קיבלתי אותם, כך ש"ישראל אורייתא וקב"ה, יהיו לאחד". ישראל, זה אני, שפועל עם המחשבות והרצונות שלי, כדי להפוך את כל מה שקיבלתי מהבורא, גם את הטוב וגם את הרע, לחומר, לשטח לדבקות וחיבור בינינו.
זה נקרא, שפעלתי בהתאם לתנאי: "ישראל, אורייתא וקב"ה, חד הוא". ואז אני מצפה לזהות עוד מכשול חדש: מישהו צועק עליי, משהו קורה, או אפילו ללא אירועים חיצוניים, פשוט רע לי בנשמה, הבורא פועל עליי ישירות או בעקיפין, ושוב אני צריך לעבוד על זה. כלומר, אני מחפש כל מיני הזדמנויות לצרף את כל מה שמתרחש איתי, את כל המצבים, לבורא, כדי לקבל בסופו של דבר, בכל לב ונפש, כל מצב שמגיע ולראות בו רק דבר אחד – הרצון שלו לחבק אותי.
ההצלחה תלויה בכך, האם אני מזהה את זה בצורה כזאת, האם אני מודה לבורא, האם אני ממהר להגיע לחיבוק עימו? חיבוק, זה אומר לבוא להסכמה השלמה, עד למסירות נפש ממש.
מתוך שיעור על מאמרו של רב"ש, 22.04.2013
ידיעות קודמות בנושא:
על חופש המחשבה
ללכת לשוק כדי לקנות דבקות עם הבורא
שומע אותך, עבור!
להשאיר תגובה | שלח לחבר
|  הדפס
|
שייך לקטגוריה: התפתחות רוחנית, שיעור הקבלה היומי |
עד שלא נעשה, לא נשמע!
מתוך מאמר של הרב"ש, " נעשה ונשמע – ב' ":
"והיות שהאדם צריך לבטל את דעתו ומחשבתו לפני ה', לכן הוא צריך להרגיל את עצמו בחיצוניות, הנקרא בחינת עשיה, הנקרא בחינת נעשה. ושכל אלו הביטולים ישפיעו עליו, שיוכל לבטל את דעתו ומחשבתו לה'.
ולפי זה יוצא, מי שהוא יותר בעל דעת, אז יש לו יותר עבודה לבטל את עצמו לה'. נמצא לפי זה, שכל מעלת הדעת הוא רק שיהיה לו מה לבטל. ורק בשביל זה צריך האדם להשתוקק לדעת. ומי שאינו מוכן לזה, אזי יותר כדאי בשבילו, שלא יהיה לו דעת.
וזה נקרא, "חכמתו מרובה ממעשיו", היינו שיש לו דעת יותר מכפי שהוא יכול לבטל אותו, כי ענין הביטול נקרא בחינת עשיה, ולא שמיעה. כי ענין שמיעה נקרא בחינת הבנה, וענין עשיה הוא רק בחינת כוח בלי דעת. וזה "נעשה ונשמע", היינו אם יש לו כוח של בחינת עשיה, אזי יוכל לקבל בחינת שמיעה, משום שהבסיס שלו הוא בחינת אמונה, ולא ידיעה."
רצוי להשיג מצב כזה, שבו אתה יכול לשלוט לפחות באיזה חלק מהחושים והשׂכל שלנו. אם הלב והמוח נמצאים בשליטתי, בידיים שלי, אז אני אוכל להפעיל רק את אותו החלק מהרצונות ומהכוונות שלי, שבהם אני אוכל להשפיע ולא לקבל למען עצמי.
וודאי שזה לא פשוט לעשות את זה, אבל צריך להשתדל להגיע לזה. זה נקרא, שהאדם רוכב על ה"חמור", כלומר שהוא מנהל ושולט בחומר שלו, ומאפשר למחשבות ולרצונות שלו לעבוד רק בכזאת איכות וכמות, שבונה מהם את צורת ה"אדם", הדומה לבורא. כך שכולם נמצאים בהשפעה ובאהבה לזולת, מחוץ לאינטרסים העצמיים שלו, "מחוץ לעורו".
ואותם המחשבות והרצונות שמכוונים לתועלת עצמו, הוא משתמש בהם רק לצורך הכרחיות בלבד, וגם זה רק בתנאי שבסופו של דבר מתכוון לקדש אותם בעל מנת להשפיע במצב הבא.
אם האדם מחזיק ושומר את עצמו בכזה מצב, אז זה נקרא: "נעשה ונשמע", וזה נקרא שעובד ב"אמונה למעלה מהדעת". וודאי שאי אפשר לעשות את זה מייד, ברגע שהאדם שומע על זה (אם בכלל שומע על סגנון עבודה כזה). נדרש זמן רב להימצא תחת השפעת המאור, בשלב של הכנה, כדי שהאור יעזור לו למיין את כל מה שמתרחש במוח ובלב שלו. ובסופו של דבר, הוא יתחיל להבדיל בין המעשים והכוונות, "על מנת לקבל" ו"על מנת להשפיע".
מתוך שיעור על מאמרו של רב"ש, 22.04.2013
ידיעות קודמות בנושא:
זוג בלתי נפרד: האדם והחמור
בעניין מוח שליט על הלב
האדם שרוכב על החמור
|
להשאיר תגובה | שלח לחבר
| הדפס
|
שייך לקטגוריה: התפתחות רוחנית, שיעור הקבלה היומי |
כוונון לבורא
מתוך הכנס באירופה, שיעור מס' 3
הכוונון שלנו לבורא הוא בכך, שאנחנו קושרים את הכול אליו, לשורש היחיד שמלבדו לא קיים שום דבר. כלומר, כל מה שקורה לי, כל מה שקיים בתוכי ואני בעצמי, כל זה בורא אחד, כוח אחד שמנהל אותי, שולט בידיים, ברגליים, במחשבות וברצונות שלי. כל זה מנוהל אך ורק בידי כוח ורצון אחד.
אם אני מתכוונן לזה, אז אני יכול להתקדם.
כוונון כזה אפשרי רק בתוך הקבוצה, מפני שלמרות הבעיות המרובות שהבורא מציג לפנינו, אם אנחנו נתרכז ביחד, אם אנחנו למרות האגו שלנו נתחיל להתחבר, זה יהיה הכוונון הראשון כלפיו.
אם אנחנו פועלים כך, אז בהדרגה, בכל מה שקורה בינינו (בעיקר בתוך הקבוצה, אם כי גם בעולם), אנחנו מתחילים לגלות שכוח מסוים פועל עלינו. וקודם כל, הוא דוחה אותנו זה מזה ועלינו להשתדל להתחבר.
גם בעולם, עלינו להשתדל לראות רק את השפעת הבורא. אנחנו שומעים חדשות, עוקבים אחר אירועים המתרחשים בעולם, והעולם נעשה עגול, מקושר. עלינו להשקיע מאמץ כדי לראות בזה כל הזמן רק כוונה אחת, רק רצון אחד, רק דבר אחד, שכל העולם מכוון רק כדי שנמצא את הבורא.
אבל ברגע שאנחנו מנסים למצוא אותו, מיד הכול נמחק. העולם שוב חוזר להיות רגיל, כפי שכולם תופסים אותו, ועלינו שוב לרכז את הכוונה הפנימית שלנו על כך שקיים רק כוח אחד שמציג סביבנו את כל "התיאטרון" הזה. וכך כל הזמן.
אנחנו מוצאים את נקודת המגע, רואים שמאחורי כל זה קיים הבורא ומייד החדות הזאת נעלמת. הוא מגדיל את טווח הרגישות, נניח פי עשרה, כדי שאנחנו שוב נתפזר. אנחנו שוב הולכים לאיבוד ושוב מתרכזים, והוא שוב מגדיל את חוסר התיאום בינינו. ועלינו שוב להתרכז, וכך עד שאנחנו נגיע למצב כאשר בהתאם לרמה שלנו, כל הבעיות בתוך הקבוצה, בתוך המשפחה, בעבודה, בעולם, כל מה שקורה, אנחנו נקשור רק לכוח אחד, לבורא. כאשר אנחנו נגיע למצב כזה, אז הוא יתגלה לנו.
אבל אנחנו בעצמנו לא יכולים להגיע למצב כזה, מפני שהוא בכוונה מסדר לנו כך שלא נגלה אותו. ואנחנו רואים שאנחנו כל הזמן רק משתוקקים להתקדם, משיגים קשר כלשהו, הבנה כלשהי מה קורה לנו. הוא שולט בכולם, אוסף את כולנו ביחד כמו בכנס הזה, כדי להביא לחיבור עם האחרים.
וברגע שאנחנו כבר נכנסים למצב כזה (הוא מאפשר לנו לבצע את זה), פתאום הכול נעלם. פתאום יש לנו רצונות ומחשבות זרות ושוב הכול פורח ונעלם. וכל הזמן יש עליות וירידות כאלה. חברים רבים שלנו אינם מחזיקים מעמד ועוזבים, רבים מאיתנו נכנסים לייאוש ואדישות. אנחנו מתחילים לאבד תקווה שנגיע לזה. וכל זה נעשה רק כדי שנגיע לצעקה לבורא (כי רק הוא יכול באמת לחבר בינינו), כדי שבחיבור בינינו נגלה אותו.
ויש לנו יותר ירידות מעליות. לפעמים אנחנו נמצאים במשך שבועות ואפילו חודשים בייאוש כלשהו, אחר כך פתאום יש התעוררות כלשהי ושוב חיבור ואחר כך אנחנו שוב נופלים.
ואם אנחנו נחשב את הזמנים, אז יש לנו הרבה יותר ירידות מעליות. הבורא בכוונה מסדר את זה, כדי שנחשב את הירידות ואת העליות ונראה שזה לא מביא אותנו לשום דבר טוב. ככל שאנחנו מתקדמים יותר, הבעיות שלנו מתרבות. על אף שאנחנו יודעים יותר, מבינים יותר ובכל זאת לא יכולים לעשות שום דבר.
אם פעם חשבנו שנלמד עוד מספר מאמרים, נשב עוד קצת בשיעורים, נעשה עוד משהו יחד עם החברים, עכשיו אנחנו רואים שבסופו של דבר אנחנו בכל זאת נופלים. יש לנו ידע רב ביותר, אבל כאשר יש צורך להרגיש משהו, להתרכז, להתחיל להרגיש את הבורא, אז מופיע הייאוש, חוסר האונים וכך אנחנו נופלים.
זה נעשה בכוונה, מיון בעבודה הרוחנית הקשה. לשלב האחרון מגיעים רק אלה שבאמת מוכנים להמשיך במאמציהם כל פעם בדרגה החדשה, כל פעם עם הבנה יותר גדולה ובו בזמן עם מאמץ יותר גדול, כל פעם עם תביעה עצמית יותר גדולה להתחבר ולעשות את הכול ולראות ששום דבר לא מצליח.
כל זה נועד רק כדי שנבין בביטחון שרק האור העליון שברא אותנו, את הרצונות שלנו, שבר אותם, הפריד בינינו, רק הוא מסוגל לחבר אותנו. אנחנו זקוקים לשותף הזה, לבורא.
מתוך כנס אירופה, שיעור מס' 3, 22.03.2013
ידיעות קודמות בנושא:
מטרת החיים היא גילוי הבורא
להפוך את הבורא לשותף
באיחוד עם הבורא
|
להשאיר תגובה | שלח לחבר
| הדפס
|
שייך לקטגוריה: התפתחות רוחנית, כוונה, כנסים, קבוצה |
משחק עם הפתעות
האדם מורכב משתי בחינות: מציאותו עצמו וקיום המציאות. על קיום המציאות אנחנו יכולים לוותר, על ידי זה שמביאים לאגו שלנו כל מיני הוכחות, שכדאי להחליף דבר אחד תמורת דבר אחר. אנחנו רואים שהעולם משתנה, משתנים הערכים שלו, מיוֹתֵר גשמיים לפחות גשמיים. הרצון לקבל משתנה לא רק בכמות אלא גם באיכות, ולכן מעדיף מילויים יותר עדינים.
וחוץ מזה, קיימים הרבה סוגים של אנשים שונים, וכל אחד נהנה מדברים שונים: מוזיקה, ציור, ספרות, שנחשבים ליותר "רוחניים", מאשר מקצועות "חומריים" פשוטים. אבל בעצם זה הכול סוגי מילויים אגואיסטיים חומריים, והם כולם שווים כלפי ההתפתחות הרוחנית של האדם. ההבדל הוא רק בזה, עד כמה האדם מעדיף את העיסוק הפרטי על פני העיסוק הכללי. בזה נקבעת ההתפתחות שלו.
בכל הזמנים היו אנשים שאהבו לעבוד לטובת הכלל. הם היו נותנים השראה לעָם לעשות מהפיכות חברתיות, עמדו בראש של תנועות צדקה, עזרו לנזקקים. ל- 10% מכלל האנושות יש נטייה להשפעה, האגו שלהם נהנה מפעולות של השפעה. זה מאפשר לאדם להרגיש את עצמו גבוה, לכבד את עצמו, להתגאות בעצמו, גם אם אפילו אף אחד אינו יודע על מעשיהם הטובים. זהו סוג מיוחד של אגואיזם.
אבל לוותר על "מציאות עצמו", זה כבר בלתי אפשרי. אפשר לעשות דבר כזה רק על ידי המאור המחזיר למוטב, וגם זה לא צורה ישירה, אלא בעקיפין. האדם משקיע את עצמו בחברה, משתדל להתכלל בתוכה, ואז האור מתחיל דרך החברה להשפיע עליו ולשנות אותו.
השינוי אפשרי רק בצורה כזאת. זהו פטנט מיוחד, כי למעשה אנחנו לא רוצים שזה יקרה. אי אפשר ברצינות לרצות שדבר כזה יקרה, אבל מאחר ומסוגלים לפעול בצורה כזאת, אז השינוי נעשה בנו. זה נקרא "יגעתי ומצאתי". אנחנו מסוגלים לתת יגיעה מסוימת בהתכללות בסביבה, כאילו ברצון להשפיע, כאילו שרוצים לגלות את הבורא, כאילו שרוצים לעשות לו נחת רוח, וכולי.
כל זה "כאילו", אבל במשחק הזה יש כזה תנאי, שכל היגיעות הללו נכנסות לתוך המערכת לא ב"כאילו", אלא שאנחנו כביכול באמת רוצים את זה! ואז המערכת מתחילה להגיב כלפינו. על אף שהאדם לא באמת ביקש, אבל פתאום הוא מוצא תשובה. והוא תמיד מוצא דבר שבכלל לא ציפה לו, ולכן זו נקראת "מציאה". זה תמיד מתגלה בהפתעה, בחיפזון, בפתאומיות. כך אנחנו מגיעים דרך תיקונים חיצוניים לתיקונים פנימיים, דרך התיקון של קיום המציאות מתקנים את הקיום עצמו.
מתוך שיעור על מאמרו של רב"ש, 21.04.2013
ידיעות קודמות בנושא:
שההשפעה תהפוך לאופנתית
נר בלב
רעֵב המחלק לחמניות
|
להשאיר תגובה | שלח לחבר
| הדפס
|
שייך לקטגוריה: התפתחות רוחנית, שיעור הקבלה היומי |
לגשת לניתוח מרצון
בעל הסולם, "הקדמה לספר הזוהר", אות מ"ה: "ואור הנפש הזה מכונה בשם אור הדומם דקדושה דעולם עשיה. והוא להיותו מכוון נגד הטהרה של חלק הדומם מהרצון לקבל שבגוף האדם כנ"ל. וכן פעולת הארתה ברוחניות דומה לבחי' מין הדומם שבגשמיות, שנתבאר לעיל (אות ל"ה) שאין לו תנועה פרטית לחלקיו אלא רק תנועה כוללת מקיפה לכל הפרטים בשוה, כן האור של פרצוף הנפש דעשיה, אע"פ שיש בו תרי"ג אברים, שהם תרי"ג מיני שינוי צורות בדרכי קבלת השפע, מ"מ אינם נכרים בו אלו השינוים, אלא רק אור כולל שפעולתו מקיפה את כולם בשוה, בלי הכר הפרטים שבו."
דרגת הדומם מוכנה לוותר על הרצון הפרטי שלה ולהימצא תחת "מסך" ו"צמצום", בחושך ובהסתרה. היא כביכול אינה קיימת כלל, כשהיא מחזיקה רק בדבר אחד – דבקות בבורא. דבקות שהיא מסוגלת אליה, במילים אחרות, דבקות מינימלית.
למעלה מהמצב הזה מונחות מדרגות של ויתור על עצמי פעיל בפני הבורא, שדרגת הדומם אינה מסוגלת ליישם. אבל כן מסוגלת לדבקות פסיבית, בגבול אפשרויותיה, היא בשום פנים ואופן לא רודפת אחר התועלת האישית שלה.
כפי שאנחנו יודעים, בדרגת הדומם יש מגוון שלם של צורות שונות, מהפשוטות ביותר עד המורכבות כמו אלמוגים, שמהווים את שלב המעבר לדרגת הצומח. קיים הבדל בין זהב ליהלום, היהלום שונה מהמתכת...
יתרה מכך, לדרגת הצומח שייכת הקרקע, בה גדלים הצמחים. מהיכן מגיעים כל ההבדלים הללו בין צורות החומר? ההבדל טמון בדרגות העביות, ב"שכבות" הרצון, שעליהן צריך לוותר כדי להחזיק בדבקות בבורא.
כך נבנית פירמידת החומר של העולם שלנו: אין כאן בעיה עם "חצץ", ו"יהלומים" מעטים מדי. הפחם שאנחנו שורפים בתחנות החשמל, והיהלום, מורכבים למעשה מאותו החומר, אולם מבחינה איכותית הם שונים זה מזה. וכל ההבדלים טמונים דווקא ברצון לקבל של דרגת הדומם, שכאשר אנחנו מוותרים עליו, אנחנו דבקים במידה מינימלית בבורא.
זוהי דרגה מאוד מאוד לא פשוטה שמתחילה מריסון עצמי, ויתור על עצמי, צמצום. זהו אופייה של הדרגה הרוחנית הראשונה.
שאלה: בעולם שלנו דרגת הדומם גם עוברת התפתחות, אבולוציה. כיצד זה מסתדר עם ביטול עצמי מוחלט?
תשובתי: ההתפתחות מתרחשת על ידי כוח חיצוני ולא מבפנים. באופן כללי, דרגת הדומם "חיה" את חייה. האטומים, המולקולות, רשתות הגבישים, הוויבראציות המיוחדות – כל היקום נמצא בתנועה מתמדת. "דומם", אין פירושו "מאוזן". האיזון הסופי מושג רק בגמר התיקון.
ובינתיים, חוסר האיזון מעורר תזוזות בחומר הדומם: הוא לא גדל, אבל "מחזיק" במצב קבוע, לפי תוכנית השימור העצמי. באופן כזה התזוזות, השינויים בדרגת הדומם, נועדו לשמור עליו כדומם.
אפשר להביא בתור דוגמה קרינה רדיואקטיבית, שהחומר זקוק לה על מנת להישאר במצב סטאטי. הרוח נושבת, הרי געש מתפרצים – לכל זה נצרך הטבע הדומם על מנת להגיע ליתר איזון ולשמור על עצמו במצב כמה שיותר דומם. הפעולה במקרה הזה אינה תואמת בצורתה למטרתה.
שאלה: האם יש בדרגת הדומם "הכרת הרע"?
תשובתי: בעולם הרוחני בדרגת הדומם יש הכול. זוהי תוכנית ייחודית שלמה, חלק מ"מלכות דאין סוף". הכול מתרחש ומתפתח מכאן. ללא הטבע הדומם לא היה כלום, הוא היסוד של הכול. כל מה שמתרחש בדרגות הבאות – הצומח, החי וה"מדבר", מתרחש בזכות חיבורים מיוחדים של אלמנטים דוממים.
החיים עצמם בנויים על מגע בין החלקים הדוממים. באופן עצמאי הם אינם מסוגלים לחיבור, אך מגיע כוח מלמעלה, ובזכות התוספת הזו, אוסף של חומרים בודדים, הופך לחילוף חומרים שאותו אנחנו מכנים "חיים".
ובאותו אופן, תוספת האור יוצרת מעל דרגת הצומח את דרגת החי, ומעל דרגת החי, את דרגת ה"מדבר".
שאלה: מה התנאי העיקרי לעלייה מדרגת הדומם לדרגת הצומח?
תשובתי: האדם מסיים את התפתחותו בכל 613 הרצונות של דרגת הדומם, מכסה אותם בצמצום, בביטול ומחזיק את עצמו בדבקות. באותו האופן טיפת הזרע נדבקת ברחם האֵם עוד בדרגת הדומם.
במצב כזה אתה מוכן לכך שהבורא יצטרף אלייך ויבצע עליך "ניתוח", שמכונה "מעבר לדרגת הצומח". לשם כך דרושה תוספת אור, שמאוד קשה לשאת: "הכול, רק לא זה...". על מנת לקבל תוספת כזו ולהיכנס לחיים רוחניים, צריך לוותר על עצמך, להתעלות מעל המושגים של חיים ומוות שאנחנו יכולים לתאר היום, להתחיל לחיות באחרים ללא שום קשר לעצמך...
שאלה: האם יוצא, שהחומר המקורי שנוצר על ידי הבורא נשאר אותו הדבר ומה שקובע את הכול זה תוספת האור, תוספת ההשפעה. במידה שיש יותר השפעה, דרגת ההתפתחות היא גבוהה יותר. ובדרגת האדם אנחנו צריכים להזמין על עצמנו את האור בצורה הכרתית, לפי הרצון שלנו?
תשובתי: זה מה שנקרא העלאת בקשה לתיקון (מ"ן). ורק זה חסר לנו. אני מוכן לכך שהבורא "ינתח" אותי, ואני מסכים לכך, רוצה בכך. הוא פשוט מבצע את רצוני, כדי שאני אדבק בו.
שאלה: האם אנחנו רוצים בכנס, בסוף השבוע הזה לצאת לדרגה הראשונה שלנו, לדרגת הדומם?
תשובתי: אתה לא תוכל לצאת לדרגת הדומם ביחס לבורא, אם לא תעשה זאת ביחס לחבר. אין סיכוי. ואני חוזר, העיקר כאן, הוא ויתור על עצמי.
ולאחר מכן, בדרגת הצומח אנחנו נעלה עוד יותר למעלה, נלמד לוותר על עצמנו כבר בתנועה. על דרך משל, בדרגת הדומם אני מבטל את עצמי בפני החברים ב"אלף דולר", ואני מחזיק ברף הזה, ובדרגת הצומח אני מוסיף לזה בכל פעם תוספות חדשות.
מתוך שיעור לפי ה"הקדמה לספר הזוהר", 21.04.2013
ידיעות קודמות בנושא:
להתמסר לשליטת החברים
גדלים על התוספות של הבורא
להפוך להיות כלום, ולעמוד בפני הבורא
|
להשאיר תגובה | שלח לחבר
| הדפס
|
שייך לקטגוריה: התפתחות רוחנית, כנסים, שיעור הקבלה היומי |
הפתרון - 4
תוכנית הטלוויזיה "הפתרון" בנושא "חברה מתוקנת".
להורדת התוכנית: 
וידאו | 
אודיו | MP4
תוכניות קודמות:
הפתרון - 3
הפתרון - 2
הפתרון - 1
|
להשאיר תגובה | שלח לחבר
| הדפס
|
שייך לקטגוריה: ראיונות, פגישות |
על חופש המחשבה
שאלה: מהו חופש הבחירה שלי ביחס למחשבות שלי?
תשובתי: כל המחשבות שנמצאות בתוכי כרגע, כל ההרגשות וההבנות, כל הנתונים שאותם אני כביכול "סורק" ואחר כך מעבד, עורך בהם אנליזה וסינתזה, כל הפרמטרים האלה, הם נתונים מלמעלה. מה אני מרגיש, איך אני מרגיש, איזה החלטות אני מקבל, כל זה כבר נקבע מלמעלה ונתון לי, עד לרגע זה ממש. עכשיו נשאלת השאלה, מה יהיה מכאן והלאה? וב"מכאן והלאה" הזה ישנו נתון, שנקרא הבחירה החופשית שלי.
הבחירה החופשית ביחס למחשבה נמצאת ברצון החיצון ובשׂכל החיצון, וזה נמצא בקבוצה. לאחר השבירה אני התחלקתי לשני חלקים. חלק אחד בהרגשה שלי נמצא מחוצה לי, ואת החלק השני אני תופס בפנים כ"אני" שלי. באופן כזה, נוצרים המוח והלב הפנימיים שלי, שזה אני עצמי, ומוח ולב חיצוניים, שזו הקבוצה. וכל מה שאני צריך, זה להתחיל לחבר את שני החלקים האלה יחד, לכלי אחד.
וכאן מתחיל אצלי המאבק, מתחילות הבעיות, כל סדר העבודה וכל התיקון. כי בזה שאני מנסה להשלים עם אותו החלק, שכל הזמן מראה לי את הניגודיות וההופכיות שלו, אני מרגיש צורך בבורא שהוא היחיד שיכול לחבר את שני החלקים האלה יחד. ובמידה שאני נזקק לו יותר שיחבר את שני החלקים המנוגדים האלה יחד, אז במידה הזאת אני מסכים עם הבורא, עם הטבע שלו, עם הקיום שלו, עם השליטה שלו, עם זה שהתכונה הזאת תשלוט עליי.
ככל שאני משתדל לבטל את עצמי כלפי הקבוצה, כך נהיה לי מובן יותר, שאני לא מוכן להתבטל כלפי האחרים. בסופו של דבר, אני עד כדי כך אכניע את עצמי, שיתברר בצורה סופית שאני בשום פנים ואופן לא יכול להתבטל, בשום תנאי. אני מגיע לכזאת שנאה, כמו "הר סיני". אבל יחד עם זה, בכך שניסיתי הרבה פעמים להתבטל, אני מגלה ומבין שאני חייב לעשות את זה, ולכן מרגיש שזקוק לעזרתו של הכוח העליון.
מתוך שיעור על מאמר מספר "שמעתי", 19.04.2013
ידיעות קודמות בנושא:
הבחירה היא, באיזו צורה להתכונן לפעולה
שׂכל חופשי
חופש הוא תלות רצונית
|
להשאיר תגובה | שלח לחבר
| הדפס
|
שייך לקטגוריה: התפתחות רוחנית, קבוצה, שיעור הקבלה היומי |
להפוך את הבורא לשותף
מתוך הכנס באירופה, שיעור מס' 3
לפעמים מאיר עלינו האור העליון, אף על פי שאיננו מרגישים אותו באופן ברור, אנחנו מרגישים עלייה, הארה, התרגשות, מתחילים להתחבר בינינו. אבל כדי להתחבר באמת, אנחנו צריכים את השפעתו הישירה עלינו. הוא חייב, הלכה למעשה, להתגלות בינינו, למלא בינינו את כל המרחב, לחבר בינינו, כדי שנהיה כ"צימוקים בתוך הבצק", ושהבצק הזה יחבר בינינו.
בצורה כזאת, האור צריך למלא את הפערים בינינו, אבל זה יקרה רק כאשר אנחנו באמת נהיה זקוקים שהוא יעשה את זה. והשאיפה להגיע לזה צריכה לנבוע מהכלל שאותו אנחנו כל הזמן מאשרים בינינו: "אין עוד מלבדו".
מה שלא יהיה, כל הבעיות, חילוקי הדעות, הפעולות השונות בתוך הקבוצה, אנחנו חייבים להשוות מייד עם הבורא: איפה הוא? למה הוא לא נמצא, למה אנחנו לא דורשים אותו?
אני זוכר, שכאשר אני הייתי במצב שבו אתם נמצאים כיום, הגעתי לרב"ש ושאלתי: "מה קורה כאן? או שכן או שלא! אני מתקדם או לא? מה עליי עוד לעשות?", הוא ענה בצורה פשוטה ביותר: "למה לא ביקשת?".
אנחנו שוכחים לפנות לבורא, ולא משנה מה תהיה הפנייה. אתם יכולים לפנות אליו בכל צורה, אפילו לקלל אותו, אבל העיקר, לא להתנתק.
ואף אחד לא צריך את המילים היפות שלנו. הוא מבין את הכול. האור העליון בכוונה מעורר בנו כל מיני רצונות, בכוונה מגרה אותנו. זה מעין פלירט לא פשוט, רציני, לא רך, אלא דווקא סוער, הוא בכוונה "עוקץ" אותנו, כדי שנשים לב אליו.
זה מאוד קשה שלא לפספס, אבל בשביל זה ניתנה לנו הקבוצה, כדי שאנחנו נזכיר את זה אחד לשני, ש"אין עוד מלבדו", שנתמוך אחד בשני. צריך לפנות אליו כל שנייה, להפוך אותו לשותף הקבוע שלנו, ועם זה שותף פעיל, ולא לחכות שאחר כך הוא יתגלה באיזה מקום, אלא היום אנחנו חייבים לעשות משהו בינינו.
בלעדיו אנחנו לא יכולים לעשות שום דבר בינינו, שום צעד, בכלום: לא להצליח בהפצה, ולא בחיבור. אפילו אם אנחנו מצליחים לעשות משהו, אבל פועלים ללא פנייה לבורא, זה גרוע.
בסופו של דבר, אחר כך בכל זאת נקבל מזה תוצאה לא רצויה. אנחנו בכל זאת נמעד, ונהיה חייבים לשלם על הזלזול הזה כלפיו, כי ההתקדמות שלנו יכולה להתבצע רק בשלושה: אני, הקבוצה, והבורא, שמחבר ביני לבין הקבוצה.
לכן בעל הסולם כותב במאמר "אין עוד מלבדו": ורק אם לאדם יש באמת רצון אמיתי להשיג את מטרת הבריאה, כלומר לגלות את כל העולם, להפוך לבעלים שלו, לבעל הבית במקום הבורא, באותה רמה כמו הבורא, אז האדם הזה מקבל ייסורים רציניים. כלומר, מקבל כביכול עזרה מלמעלה, אבל רק בזה, כדי להראות עד כמה הוא רע במצבו הנוכחי, כלומר שולח לו מחשבות והרהורים בכוון ההפוך מהעבודה הרוחנית. מדוע? כדי שהוא יראה, שאין לו קשר עם הבורא, עם הכוח שיוצר את הכול, משנה את הכול, מפעיל את הכול.
אנחנו צריכים להכניס אותו אל תוך הפעולות שלנו. כל הפעולות שלנו שנעשות ללא מגע עם הכוח הזה, ללא קשר עימו, אלה פשוט מצבים "בהמיים". אין שום דבר אחר בהם. לכן אנחנו חייבים כל הזמן להחזיק את הכוח הזה לצידנו.
איפה הוא בינינו? מהיכן צצו המחשבות שלי? – ממנו.
תעצמו את העיניים, תתארו לעצמם בהתחלה רק את הכוח הזה, כוח הטבע האחד והיחיד. ועכשיו כל מה שעולה בכם: המחשבות, הרצונות, תנועות כלשהן, את כל אלו הוא מפעיל.
בדיוק כמו שאני מזיז את הידיים שלי, כך הבורא מפעיל את הכול. כאשר אני מדבר, זה הוא מדבר דרך הפה שלי. נדמה לכם שכל מה שאתם שומעים יוצא ממני, אבל כל זה רק ממנו. מאחורי כל אדם, מאחורי כל פעולה, מאחורי מה שלא יהיה, עומד הכוח הזה, אשר שולט בכול.
אנחנו צריכים להגיע לכזה חיבור איתו, כדי להרגיש שהכול מלא רק בו, וכל השאר זהו רק תיאטרון בובות.
וככל שנרגיש את עצמנו רחוקים מהמצב הזה, כך יותר טוב. זאת אומרת, מתעורר בנו חיסרון גדול שהוא ימלא את המצב הזה, וכל הבעיות שמתעוררות, במיוחד בתוך הקבוצה בינינו, זהו הרמז הכי פשוט והכי ישיר שלו, שמראה לנו שלו אנו זקוקים. הרי בלעדיו אף פעם לא נוכל להתחבר בינינו. אף פעם!
אנחנו רק שרים, מדברים על אהבה, על חברות, אבל זה הכול רק מילים. אם ביחד עם זה אנחנו לא שואפים לעבר המטרה, שיבוא האור העליון ויצור את החיבור בינינו, לא יהיה חיבור. להיפך, אם אנחנו לא מושכים אותו, המאמצים שלנו תמיד יסתיימו בכישלון, כדי שנתחיל לגייס אותו בתור השותף שלנו.
וכאשר אנחנו מתחילים לגייס את הבורא בתור השותף שלנו, אז מתחילים להרגיש כבר את עצמנו איתו בצורה אחרת. אנחנו מתחילים להרגיש איך הוא עובד בינינו. ואם אנחנו נופלים, אז נופלים יחסית לכמה שהוא נעדר בתוכנו.
לכן, מה שהכי חשוב, זה להחזיק את עצמנו תמיד באיזשהו קשר עם זה שמגדיר את כל המצבים שלנו, את כל העולם שלנו ואת כל מה שקורה בעולם, לראות איך מאחורי כל זה פועל הבורא.
אני הייתי מתפלא מהרב"ש: כזה חכם, כזה איש גדול, יודע את הכול בעולם, אבל אם הייתי נוסע איתו לאיזה מקום, הוא תמיד ביקש ממני להדליק באוטו רדיו. כל חמש דקות בתחילת כל שעה עגולה שידרו חדשות, והוא היה חייב להקשיב להן כל שעה. אני ממש התפלאתי: "מה זה משנה לאדם כזה לדעת: מי, מה, איפה...".
הוא באופן שיטתי הקשיב לחדשות. אחר כך הוא הסביר לי, ואני גם התחלתי להבין, שדרך זה הוא הרגיש את התפתחות העולם כהשפעת הבורא. הוא הרגיש כיצד מאחורי הבובות האלה, שאמרו משהו איפשהו, עשו אי שם משהו, פועל הכוח העליון, ומנהל את כל התיאטרון הזה.
והכי חשוב, האדם, בשום פנים ואופן, לא צריך לראות את העולם הזה כפועל בניתוק מהכוח הזה, שהוא הבסיס לכל הקיים, הוא הטבע. כלומר, אין בעולם אף אחד חוץ ממנו, כולל את האדם עצמו. כל מה שאנחנו צריכים, זה רק מתוך ה"נקודה שבלב" שבכוונה הופרדה מהבורא, כדי לראות את העבודה שלו. לכן ההתקדמות שלנו לעבר הגילוי נקרא "עבודת השם". הוא זה שעובד, ואנחנו רק מגלים את העבודה הזאת.
לכן להגיד שלאדם (או לעוד מישהו), בעולם שלנו יש שליטה אישית משלו, זה בורות. לאף אחד אין, ובשום דבר!! אלא רק בדבר אחד, שעל ידי המאמצים שלו יכול לעורר את הכוח הזה בדמיון שלו, להתחיל לתאר אותו כפועל בכל חלק הבסיסי ביותר, בתוך אטום, בתוך מולקולה, בטבע הדומם, הצומח, החי, בכל בני האדם, בכל היקום, בכל העולמות.
ואפילו אם בינינו מתעוררות אי אילו בעיות, ואני פתאום מתחיל לכעוס על מישהו, ושוכח באותו הזמן על הבורא, זה נקרא "חטא". "חטא", זה כאשר אני מתנתק מהמחשבה שהבורא נמצא בכל, וחושב שהכוח המנהל והמחייה הזה כאילו לא פועל, אלא פועל האדם עצמו או אי אילו כוחות הטבע.
אני צריך כל הזמן להחזיק בכוח הפנימי הזה, המגדיר את הכול. אם אני מתנתק ממנו, אז אני עושה "חטא" וצריך להתחרט: "מדוע שכחתי עליו?", זהו מצב שנקרא "ירידה", כאשר אני מגלה את עצמי מנותק מהבורא, ומתאר לעצמי רק את העולם החומרי החיצוני הזה, אשר רק נדמה לנו שהוא קיים בתוך חמשת החושים שלנו. לכן הוא נקרא "העולם המדומה".
ואם הבורא מראה לי שאני לא נופל, לא מתנתק ממנו, אלא ההיפך, מתקרב אליו יותר ויותר (הרי זה הוא עושה את זה איתנו ובכל אחד מאיתנו), אז אני צריך להודות לו על כך, לנסות לאחוז בהרגשת הקשר הכי חזקה שלי איתו, לא להרפות, לא להתנתק מזה אף פעם ובשום מצב.
צריך כל הזמן להישאר, לכל הפחות, ברמה הזאת, לא להסכים לזה שאפשר לנוח מהמאמץ הזה. המאמץ הזה צריך להפוך לקיום הנוכחי שלי. מה שאני לא עושה, אם אני ישן או אם אני ער, אני צריך כל הזמן להימצא בהרגשה כזאת שהבורא נמצא בתוכי ומנהל אותי, שהבורא נמצא בתוך העולם הסובב אותי ומנהל אותו, ובצורה כזאת לי יש עסק רק איתו. אני רוצה להבין כיצד הוא עושה זאת, אני רוצה להתאים את עצמי אליו, כדי להתקדם ביחד איתו.
מתוך שיעור מס' 3 בכנס אירופה, 22.03.2013
ידיעות קודמות בנושא:
באיחוד עם הבורא
לדעת מה לבקש וממי לבקש
חד לבקש את הבורא
|
להשאיר תגובה | שלח לחבר
| הדפס
|
שייך לקטגוריה: התפתחות רוחנית |
הבורא מעניק הלוואה רק למי שיש ערֵבים
בעל הסולם, מאמר "השלום": "מי שמאמין שאין העולם הזה בבחי' חנות פתוחה על הפקר בלי בעל בית, אלא שיש כאן בעה"ב חנוני עומד בחנותו ותובע מכל לוקח שיתן לו את המחיר הרצוי בשביל הסחורה שלוקח מהחנות. והנה אדם כזה נבחן, אשר הוא "רוצה ללות" כלומר עוד בטרם שהוא פושט את ידו לקחת משהו מעוה"ז שהוא החנות הרי הוא נוטל זה מבחינת הלואה על מנת לשלם מחירו הקצוב."
שאלה: מה זה הלוואה?
תשובתי: הלוואה זה מכלול של כוחות, מחשבות ופעולות, שמסודרים בצורה נכונה כדי להשפיע. זאת "הזמנה אישית", זה בדיוק מה שאתה מסוגל לעשות במצבך. מספקים לך את כל מה שדרוש, "עסקת חבילה שלמה".
אבל הצרה היא, שאתה כבר יצאת מהמצב הזה, אתה כבר רוצה "לנצל", לגנוב חלק מהסכום הזה. כך זה קורה בדרך כלל. ארגון כלשהו דורש תקציב למטרות נעלות, ואחר כך במקום זה "עושים עסקים בצד".
אני לא מאשים אף אחד, עלינו רק להסיק מכך מסקנה. כך האדם בנוי, זהו הטבע שלנו, וזה קורה בכל מקום בעולם, בכל מדינה. קורה אפילו שנואם להוט בטוח באמת ובתמים שהוא טיפל נכון באמצעים העומדים לרשותו, אבל אחר כך מגיע רצון שונה, ויחד איתו גם שימוש שונה. זה טבעי שאדם מקבל מיליונים ואז רצונותיו מתלהטים.
באופן כללי, גניבה ושחיתות הם דברים לגיטימיים, הם היו תמיד. אבל לפני כן, המנהיגים לא היו צריכים לתת דין וחשבון לאף אחד ועשו מה שעולה ברצונם, והיום הכול מתחיל לצוף על פני השטח. אף על פי שאנחנו עדיין לא מבינים היכן נמצא התיקון.
הבעיה היא רק מחסור בסביבה שתתמוך ותחזיק אותך במצב הנכון. אם הסביבה הייתה מספיק חזקה, אתה היית מנצל נכון את ההלוואה בתגובה לבקשה שאושרה. אתה לא אשם, אתה פשוט מנותק מהסביבה הנכונה, והיא היחידה שיכולה לשמור בך את הגישה הנכונה.
לכן, קודם כל, צריך לבנות סביבה נכונה. בלעדיה אין שום סיכוי. גם אם האדם הגיש בקשה אמיתית מנומקת וקיבל אמצעים בצדק. חולפות מספר שנים ומגלים שיש לו חשבונות בחו"ל או השקעת נדל"ן סודית ועוד משהו... ואנחנו בעצמנו אשמים. כי אנחנו לא בדקנו את כל התנאים בזמן קבלת ההלוואה ולא בזמן ההגשה לקבלתה.
מצד שני, ברוחניות אין טעויות כאלה. שם, אם אתה לא הכנת את הסביבה, אז בקשתך פשוט אינה מתקבלת. תדפוק בדלת כרצונך, אבל אף אחד לא יפתח לך.
שאלה: כלומר, בלי חברים שערֵבים לי, אני לא יכול לקבל שום הלוואה?
תשובתי: נכון, כי אתה מתכוון לממש אותה בתנאים פסולים מראש.
שאלה: כלומר, הבקשה שלי לקבלת ההלוואה צריכה לעבור דרך הקבוצה?
תשובתי: כן. אני כל כך רוצה לעזור לחברים, לאחד אותם, לראות אותם כגוף אחד, שאני חייב לעשות משהו. ואת הכאב הזה אני מעלה למעלה דרך הקבוצה. לא מדובר סתם על "מעבר", אלא על חוסר אונים מוחלט שקורע אותי לגזרים. אני כמו אימא שסובלת בגלל שאינה יכולה להאכיל את ילדיה. עם זה אני פונה לעזרה, ואז מקבל את ההלוואה.
אבל זאת לא הלוואה במונחים שלנו. מפני שהבורא בעצמו רוצה לעזור לחברים, לכן מדובר כאן על התורה, כי אני מקבל את המאור המחזיר למוטב ואת האור שממלא את ה"כלים". אני מקבל את זה בתנאי שבאמת יש לי רצון, דחף להשפיע, אבל אין לי אפשרות. אני רותח, אך איני יודע מה לעשות. ואז מסדרים לך את הכול, ייתנו לך את ההבנה, ה"כלים", האמצעים ואת כל מה שדרוש.
שאלה: אז כיצד אני פונה בפועל? למי אני פונה?
תשובתי: זאת הפנייה הפנימית שלי. לא כולם מסוגלים להביע אהבה שבוערת בפנים. לפעמים להיפך, מבחוץ נראה שזה זלזול.
האהבה אינה מתפרצת כמו לבָּה מהר געש. להיפך, בהתאם לשורש הרוחני היא באה תמיד בהגבלה, בהסתרה, בכיסויים ובצניעות. אל תצפה מהחברים לחיבוקים ולנשיקות. האהבה בוערת בפנים, ואצלנו מבחוץ יש "מסך ואור חוזר", כלומר משהו הפוך. מפני ש"המסך ואור חוזר" נבנים מעל הרצון האגואיסטי, החשוך והנורא עד מוות. לכן, האהבה תמיד מכוסה בצניעות. ה"מסך" הוא כבר ההסתרה.
ובחזרה להלוואה מהבורא. אני מקבל ממנו כוח להשפיע לקבוצה. אני עוזר לחברים, מחבר אותם כדי שיתחברו מכל הלב, ומרגיש שבחיבור ביניהם הבורא מתגלה עם פנים צוחקות ומאושרות.
זה כל המימוש של הפעולה. כוחותיו פועלים עליי מבפנים ומבחוץ, בונים בי "כלי". אני מזהה את הכוחות האלה כאשר הוא מתגלה. אז מה אני עשיתי בעצמי? אני בסך הכול הכנתי מקום לגילוי הזה.
מתוך שיעור על פי המאמר "השלום", 19.04.2013
ידיעות קודמות בנושא:
יסודה של התפילה
במידה שאדם מודד, מודדים לו
התשלום ישנו כשהוא איננו
|
תגובה אחת | שלח לחבר
| הדפס
|
שייך לקטגוריה: אהבה, התפתחות רוחנית, שיעור הקבלה היומי |
האדם בתוך אש צולבת
מתוך כתבי רב"ש, כרך ב', "מהו האיסור לתת שלום מטרם שמברך לה', בעבודה":
"הכי קשה בעבודה הוא בזה שסדר העבודה הוא, בבחינת שני כתובים המכחישים זה את זה, שקשה להבין, איך יכולים להיות שניהם אמת. כשמיחסים את העבודת לה', להאמין שה' מקבל את עבודתנו ולא חשוב באיזה צורה נראה את העבודה.
שמשמע לא חשוב אם הוא עובד בגדלות הדעת וההבנה, אלא אם האדם מיחס את העבודה לה', זאת אומרת הוא עובד על הכוונה דלהשפיע, הקב"ה מקבל עבודתו לרצון. שפירושו, שהאדם צריך ללכת בקו ימין הנבחן לשלימות, ולהתפלל לה' ולהודות לה', אפילו אינו מוצא בעצמו שום דבר שיהיה לו תשוקה לרוחניות. ולפי זה איך הוא יכול לבוא להודות לה' ולומר שה' שומע מה שהוא מדבר איליו.
אם הוא יכול לתת תודה לה' הוא מקבל מזה שמחה, ו"מתוך שלא לשמה בא לשמה", ועל ידי זה הוא עולה ממצב השלמות שלו. היות שהתודה שנותן לה', זה עושה את האדם שירגיש עצמו לשלם, ובשיעור השמחה, שהוא ממשיך, כך הוא יכול לעלות בדרגה."
המצב עצמו אינו משתנה, הוא קבוע. משתנה רק היחס של האדם אליו, הקליטה שלו, באותה המידה שהוא מברר ומפרש בצורה נכונה את המצב הזה, את התגובה שלו על המצב הקבוע, שבו הוא כל הזמן נמצא.
בתוכו כל פעם מתגלות "רשימות" חדשות, והוא שופט את האור העליון, את אותה מידת ההשפעה שמתגלה לפניו. ולכן הוא כל הזמן נמצא בשינויים פנימיים, כלומר משתנה ההערכה שלו של התכונות, כמו השפעה, חיבור, אהבה, כל האבחנות השייכות לרוחניות, למושג הבורא.
זה מתגלה ב"כלים" השבורים או המתוקנים במקצת של האדם, ולכן כל השנויים מתרחשים רק בתוכו. לכן הכול תלוי בכך, איך שהוא יתקן את ה"כלים" ויקרב אותם אל האור. הכול תלוי בהשתוות הצורה, בכך, עד כמה שה"רשימות" שמתגלות בכל רגע תואמות לאור. ולהביא אותם להשתוות לאור אפשר רק על ידי הסביבה, שמשמשת כמתאם בין ה"רשימות" שמתגלות והאור.
אם האדם משתמש נכון בסביבה וב"רשימות" שלו, אז בכל מצב הוא יכול מהר מאוד להגיע לדבקות עם האור, ואז הוא ירגיש את המצב שלו כטוב. וודאי, הוא עושה זאת לא למען ההרגשה הטובה, אלא במטרה להידמות לאור ולהתנתק מהחשבון האגואיסטי שלו, להפוך להיות באמת המשפיע. כאן כבר נעשית עלייה במדרגות ההכרה, ההבנה והערכת האור.
חייבים לקשור יחד את שתי ההרגשות האלה, שני כתבים המכחישים זה את זה, ההופכיות שמתגלה על ידינו, וזה אפשרי רק על ידי זה שמתעלה מעל עצמו. מצד אחד, הכול "נגד" ההשפעה, ומצד שני, הכול "בעד", והאדם לא יודע מה לעשות. כזה הוא העולם, כזה הוא בעצמו בפנים, ואיך אפשר לקשור את ההפכים האלה? אי אפשר, עד שלא יבוא "הכתוב השלישי ויכריע ביניהם". וזה דורש לימוד וניסיון רב, כדי שהאדם יבין שההתקדמות אפשרית רק בצורה כזאת.
מצד אחד, הוא מרגיש חוסר אונים שלם, מתח, ואינו מבין איך אפשר לצאת מתוך המצב הזה, להינצל מהאיום של "פרעה". ומצד שני, הוא מבין שבאהבה ובהשפעה אין מקום לכאלה מצבים, שם הכול צריך להיות יפה, טוב ומושלם!
העולם התחלק לשני "מחנות": כוחות הרע, הסכסוך, השנאה והפירוד עומדים מול הכוחות החיוביים והטובים של חיבור ואהבה, ובאמצע אין שום דבר. וכל זה כדי שיבוא "הכתוב השלישי ויכריע ביניהם". רק הבורא יכול להשלים בין שני הצדדים העוינים, מה שנקרא: "ניצחוני בניי". כמו שנאמר: "עושה שלום במרומיו, הוא יעשה שלום עלינו". זו כבר עבודה ב"ג' קווים".
ידיעות קודמות בנושא:
לראות חסדים גלויים
הקו השלישי מגיע מלמעלה, ומעלה למעלה
המסך שמפריד בין שני ההפכים
|
להשאיר תגובה | שלח לחבר
| הדפס
|
שייך לקטגוריה: התפתחות רוחנית, שיעור הקבלה היומי |
עלייה בזכות השפלות שלנו
בעזרת הסביבה, צריך להשתדל לא לשכוח, שאנחנו עושים דווקא תיקונים פנימיים. לאורך כל הדרך האדם משיג יותר ויותר את שפלותו העצמית. כמו שנאמר "במקום שאתה משיג את גדלותו, שם אתה משיג את ענוותנותו". שני הקטבים האלה מקושרים ותלויים זה בזה, ככל שה"כתר" גבוה יותר, כך ה"מלכות" נמוכה יותר.
כך אנחנו עם הנקודה שלנו יורדים עד למינוס אין סוף, ובתכונת ההשפעה, ב"אור חוזר" מגיעים לפלוס אין סוף. בזה כל העבודה שלנו.
לכן דרושה לנו תמיכה חזקה מאוד מהסביבה, אחרת האדם אינו מסוגל לרדת במאומה כדי לבייש או להשפיל את עצמו, לדרוך על הגאווה שלו. הוא אינו יכול לעשות זאת, אפילו אם היה רוצה, כי כל הטבע שלו מתנגד לזה. מפני שאין בו את שני סוגי הטבע, אלא רק אחד.
לכן יש צורך כל כך גדול בסביבה שתתמוך בך, בלימוד מטרתי בקבוצה שלך, שימשוך אליך אור וייתן כוחות לסבול את המכות על האגו, על הגאווה, על הרצון לשלוט שלך ולהיות "בעל הבית" של כל מצב. כך, בסופו של דבר, אתה תגיע לדבקות עם העליון.
אף פעם אין תנועה חזרה, אלא רק לכיוון הענווה ותיקון האגו, שמביאים אותנו להשפעה ולקדושה. התיקון תמיד נעשה בפנימיות, ולא בפעולות חיצוניות או במילים.
כדי לזרז את ההתפתחות שלנו חשוב לשים לב, עם מה אתה קושר את העליות והירידות שלך. ירידה, זה ייסורים של הגאווה הפגועה שלך, והעליות זו הרגשת הדבקות עם הבורא. הם נקבעים לא על ידי מצב הרוח שלך או על ידי אבחנות אחרות, אלא קיימים רק כלפי הגאווה, האהבה העצמית, השליטה שלך, ההרגשה שאתה פועל, מחליט, מבין, בעצמך. דווקא בתחום הזה אתה מרגיש מכה וירידה. אתה מרגיש שאינך יכול לנהל את המצב שלך ולשלוט בחיים שלך.
ואת העלייה אתה מחשב לפי כמה שאתה מסוגל לבטל את עצמך ולמצוא "כלים" חדשים לביטול עצמי. וכאן קורה ממש "נס": מלמעלה מראים לך איך לבטל את עצמך ואיך, יחד עם זה, מייד נעלמות כל הבעיות והקושיות. זהו השלב הבא של העבודה שאותו אנחנו צריכים ללמוד מהניסיון של הירידות והעליות.
ידיעות קודמות בנושא:
מהיכן לקחת כוחות לשינויים פנימיים?
יחד נתגבר על הכוחות הרעים שעומדים בדרך לאהבה
תרכין את הראש וקח כמה שאתה רוצה
|
להשאיר תגובה | שלח לחבר
| הדפס
|
שייך לקטגוריה: התפתחות רוחנית, שיעור הקבלה היומי |
התקדמות לשוויון, זו התקדמות לגובה
שאלה: איך בצורה מעשית, החברה יכולה לארגן כזאת השפעה על כל חבר, כדי שהוא יוכל לקבל כל מצב כטוב ומטיב?
תשובתי: זה אפשרי רק בתנאי שהחברה חושבת על כולם ללא יוצא מהכלל, ולא קיים בה שום פילוג בשום צורה. צריך מאוד להיזהר מזה ולשאוף שיהיה יחס שווה לכולם.
אני לא מתכוון לחלוקה לפי עיקרון של עבודות מקצועיות, איזה שהן אסיפות עבודה, זה לא שייך לעבודה קבוצתית. אבל מה ששייך לחברה, שם חייב להיות שוויון מוחלט לכולם. זהו התנאי החשוב ביותר. התקדמות לשוויון, זו התקדמות לגובה.
נניח, שאתה רוצה לארגן איזה אירוע שיעזור לכם להתחבר ואתה מזמין אליו חמישה עשר אנשים. ברור, שאתה בחרת אותם לפי האגו שלך. למה לא הזמנת אנשים אחרים? מפני שאתה מעריך אותם פחות ומרגיש אותם רחוקים ממך. יוצא, שבמקום חיבור אתה גרמת לפירוד.
בחברה יש אנשים שמתנהגים בשקט ולא בולטים, לכן שוכחים אותם, כי האגו שלנו לא מזהה אותם כל כך. אם אתה מארגן איזה מפגש מיוחד לקבוצת העבודה שלך שהתאספה לפי מקצוע מסוים, אז זה נורמלי. אבל אם אתה אוסף אנשים סתם לפי בחירתך, אז צריך מאוד להיזהר, כדי לא לגרום נזק לחיבור. תדאגו לזה, כי בזה תלוי העתיד שלכם.
מתוך שיעור על מאמרו של רב"ש, 17.04.2013
ידיעות קודמות בנושא:
שוויון בקבוצה
שונים מלידה, שווים במטרה
בלעדיך אני לא אשיג את המטרה
|
להשאיר תגובה | שלח לחבר
| הדפס
|
שייך לקטגוריה: התפתחות רוחנית, ערבות, קבוצה, שיעור הקבלה היומי |
הבחירה היא, באיזו צורה להתכונן לפעולה
שאלה: מה מאפיין את הבחירה החופשית שלנו בעבודה?
תשובתי: מה שמאפיין את הבחירה החופשית האמיתית, בניגוד לכל הבחירות החופשיות הכוזבות, זה שהבחירה שלנו היא בהכנה, ולא בזמן המעשה עצמו. כאשר המעשה נעשה, אז כבר לא ניתן להשפיע עליו: בא איזה מצב מלמעלה, ואנחנו רק יכולים מראש לקבוע באיזה אופן אנחנו מקבלים אותו.
חוץ מזה, שום דבר לא תלוי בנו. תוכנית הבריאה כבר קיימת ולא ניתן לשנות אותה. אנחנו יכולים רק לזרז את ההתפתחות שלנו. וחוץ מזה, אנחנו לא מבינים את הקשר שלנו עם כל המערכת הגדולה: כי איך יכול להיות שאני אתקדם יותר מהר מהאחרים, אם אנחנו נמצאים במערכת אחת, שכל חלקיה חייבים להתפתח בהרמוניה? יוצא, שכולנו תלויים זה בזה.
אבל אם אתה רוצה לדעת במה הבחירה החופשית שלנו, אז הבחירה היא בהכנה. אני צריך לבודד את אותו הנתון היחיד שעליו אני צריך להשפיע, ולעבוד כדי לשנותו. וכל השינוי שלו תלוי רק, איך אני אעלה את החברה, כדי להצליח על ידי זה להעריך כל מצב שבא כניתן מהבורא, מ"אין עוד מלבדו" ושהוא טוב ומטיב.
רק בסביבה שארגנתי לעצמי תלוי עד כמה אני אצליח להתעלות מעל כוחות הפירוד, שמכחישים את הייחודיות של ההשגחה העליונה, של "אין עוד מלבדו", והחושך שהוא כנגד הטוב והמטיב. אז אני אוכל לראות האם אני יכול להצדיק כל מצב או לא, גם מצב אישי, פרטי, פנימי, וגם מצב כללי בכל החברה.
נניח, שמתגלה איזו בעיה כללית, צרה גדולה, אז כאן אנחנו יכולים לבדוק, האם אנחנו מסוגלים להתמודד איתה ולהתגבר עליה כולנו יחד, האם הכנו את עצמנו אליה או לא? ובהתאם לזה, כל אחד בודק את עצמו, עד כמה הוא משתתף עם כולם ומחזק את כולם.
כל זה תלוי בהכנה ובהכרת הרע שלנו, וגם בבירור האגו שלנו ובהשתוקקות לעשות טוב. כאן גם נבדק האדם, האם הוא באמת נמצא תחת שליטת האגו שלו או בהרגשת חשיבות הסביבה, החברה, שנמצאת מעל לכל החשבונות האגואיסטיים, הפרטיים שלו. זאת כל ההכנה שלנו, כלומר כל הבחירה החופשית.
מתוך שיעור על מאמרו של רב"ש, 17.04.2013
ידיעות קודמות בנושא:
בקשה לא להשתהות, אלא לעבור קדימה!
העיקר זה לזרז את הזמן
שנים של בחירה חופשית, ולא רגע
|
להשאיר תגובה | שלח לחבר
| הדפס
|
שייך לקטגוריה: הכנה, התפתחות רוחנית, פרסומים חדשים |
תכנית הבריאה ומימושה
מתוך הכנס באירופה, שיעור מס' 4
תכנית הבריאה כוללת שלושה מצבים:
• מצב א', שבו אנחנו נמצאים בעולם אין סוף,
• מצב ב', שבו אנחנו נמצאים מחולקים בעולמנו
• מצב ג' שבו אנחנו שוב חוזרים לעולם אין סוף אבל בצורה מתוקנת, שנקראת "גמר התיקון".
המצב השלישי הוא מטרת הבריאה, וכבר מראש נובע מתוך המצב הראשון. לכן, המצב השני הוא בסך הכול מצב ביניים ולמעשה אינו נחשב. העיקר שאותו אנחנו משיגים בעזרת הפעולות שלנו, הוא המצב השלישי.
בצורה כזאת, תכנית הבריאה כוללת מעבר ממצב א' למצב ג', ומצב ב' נחוץ רק כדי לממש את התכנית הזאת. לכן, כל הפעולות שלנו צריכות להיות מכוונות רק למימושה.
מימוש התכנית כוללת חיבור מוחלט בין כל האנושות למערכת אחת שנקראת "נשמה". המערכת שבה הרצונות של כל האנשים על פני כדור הארץ, כולל הטבע הדומם, הצומח והחי, מתחברים ביניהם בצורה נכונה בתמיכה הדדית, בערבות, היא ה"נשמה" או "ה"כלי" שמלא באור.
עלינו לשאוף למצב כזה. ואם הפעולות שלנו במצב ב' אינן מיועדות כדי להגיע למצב ג', הן נחשבות למזיקות ותוצאתן שלילית. לכן, עלינו להיות כל הזמן מכוונים דרך כל האנושות לבורא, כפי שנאמר: "ישראל, אורייתא וקב"ה חד הוא". זהו התנאי ההכרחי, המחייב, שהמטרה הסופית של כל פעולה שלנו היא מימוש המצב השלישי.
לכן, קודם כל אנחנו אחראיים על תיקון הקבוצות שלנו, אחר כך של אירופה ולבסוף של כל העולם. האחריות על כך מוטלת על כל הקבוצות ועלינו לזכור זאת.
ואם אנחנו לא מתכוונים להגיע למצב הסופי, אז העולם סביבנו משפיע עלינו רק בצורה שלילית. במקרה כזה, כל הפעולות שלנו תהיינה נגדנו כדי שנבין כיצד פועלים נכון וכדי שנעשה תיקונים. לכן, למרבה הצער, עולמנו סובל כל כך, כל הזמן טועה, מתקן את עצמו ושוב טועה. אבל עכשיו אנחנו קיבלנו את שיטת התיקון, לכן הכול תלוי בנו.
ראשית, כל אחד מאיתנו צריך להרגיש צורך, אחריות על תיקון העולם. על כך נאמר: "בי תלוי כל העולם". "אני אחראי על העולם כולו", כך צריך להרגיש אדם בתנאי שהוא רוצה להיות החלק הפעיל בבריאה ובהתאם לכך להרגיש את הבורא.
על האדם לאמץ מהבורא את השיטה, את המנגנון ואת התוכנה, את הכול, ולהשתתף בזה בפועל. אז הוא הופך להיות חלק מהמערכת הנצחית האינסופית ועולה מעל דרגת החיים שלנו. לכן, אנחנו חייבים לחשוב על זה היטב.
אם אנחנו משאירים את פעולותינו באמצע, בלי לחשוב כיצד אנחנו נשפיע על הקבוצות, ואחר כך על אירופה ואחרי זה על העולם, אז לפעולות שלנו לא תהיה תוצאה חיובית.
אנשים רבים שואלים: "מדוע אנחנו לא מצליחים? אנחנו משתדלים כל כך הרבה זמן". מסתבר שלא משתדלים לגמרי, לא נכון, עושים טעויות. מתקנים אותנו, וזה נראה לנו שהכול ללא הצלחה. אבל זה לא אומר שאנחנו לא מצליחים, אלא כך אנשים לומדים.
נכון להיום, כבר הגענו למצב שאני מסביר לכם את כל השיטה במלואה.
אנחנו מדברים על האדם, על התכללותו בתוך הקבוצה, על כך שהוא לא צריך לקבל הפרעות כהפרעות, אלא להיפך, כהזמנה מהבורא להתחבר אליו. על האדם לא סתם להתייחס לעצמו או לחברים, אלא עליו לשים את הבורא בינו ובין החברים ולבקש שהוא יבנה את מערכת הקשר בין כולם.
אם ישנן בעיות בקבוצה, אז תפנו לבורא. אם יש בעיות בכם, תפנו לבורא. עליכם כל הזמן לפנות אליו, לדרוש שהוא יתקן את הכול בעזרת האור העליון שלו. בשום פנים ואופן לא לפעול נגד האגו, כי זהו כל הטבע שלנו. כך מנסים לעשות בכל הדתות, אבל זה לא נכון. לא צריך לחסל את האגו, אלא להתעלות מעליו!
הבורא ברא את האגו. בדיוק כך נאמר: "בראתי יצר הרע ובראתי לו תורה תבלין, כי המאור שבה מחזירו למוטב". לכן אנחנו זקוקים לאור. אחרי שמתגלה בנו היצר הרע, הדבר היחיד שחסר לנו הוא האור.
אין צורך לנסות לפתור בינינו בעיות שונות. הבורא נמצא בינינו ויוצר לנו בעיות שונות, ואנחנו במקום למשוך אותו, מתחילים לברר את היחסים בינינו, כמו ילדים.
עלינו להבין את האחריות של הקבוצה העולמית של "בני ברוך" כלפי כל האנושות, כלפי האח"פ. על כל אדם להרגיש שהוא כמו ארכימדס נמצא ב"נקודת משען" ומסוגל "להניף את העולם", כלומר, לשנות את עצמו ואת כל העולם מנקודה שלילית לחיובית. זה תלוי עד כמה כל אחד מאיתנו לא חושב על עצמו, אלא על התכללותו בתוך המערכת הכללית בתוך כל היתר.
חוץ מזה, כדי לממש את המצב השלישי, עלינו להפיץ את השיטה האינטגרלית לתיקון. בוודאי שזאת לא אותה השיטה שאנחנו לומדים לתיקון הפנימי שלנו, כי לרוב האנושות הכול מוגש בהתאם לרצונות והאפשרויות שלה, כפי שנאמר: "אל תעמיד מכשול לפני עיוור".
לכן, צריך להפיץ את שיטת התיקון בצורה שהאנשים רוצים לשמוע. ומפני שהיום כולם נמצאים במשבר, אז עלינו להפיצה כאמצעי לצאת מהמשבר.
ויחד עם זאת, אנחנו לא משקרים לאף אחד, אלא פשוט מספרים לאנשים על המצב האמיתי, אבל לא את הכול, אלא רק את מה שהם מוכנים לשמוע. ברור שאנחנו נצא מהמשבר, אין כאן שום בעיה. הבורא בכוונה מציג לנו אותו, כדי שנרגיש שאנחנו בעצמנו לא מסוגלים לעשות דבר. ואנחנו באמת רואים, שכל המנהיגים הגדולים נשארים חסרי אונים מול המשבר, כמו ילדים קטנים.
בעצם, זה טבעי, כי לאדם אין שום פתרון לבעיה הזאת, כי עכשיו מתגלה בעולם מצבו השלישי. אנחנו מתקרבים אליו, והוא מתקרב אלינו (ראה שרטוט למעלה).
אנחנו מרגישים את ההתקרבות כמשבר במשפחה, בחינוך הילדים, במדע ובתרבות, בכלכלה וכספים, משבר בכל התחומים שהאדם עוסק, מפני שמערכת הקשר האינטגרלית מתקרבת אלינו, וכאילו יורדת עלינו, ואנחנו לא מתאימים לה, כי אנחנו אינדיבידואליסטים. ומסתבר, ששתי המערכות מונחות אחת על פני השנייה ואינן נכללות אחת בתוך השנייה, אינן מתחברות, וזה גורם להרגשת המשבר.
מה זה משבר? נניח, שאני לא מוצא שפה משותפת עם מישהו, כל אחד מאיתנו עומד על דעתו, אנחנו נמצאים במשבר ולא בהתאמה, לא בקשר. בדיוק זה קורה בעולם שלנו. לכן, עלינו להסביר לאנשים שבעולם מתגלה הטבע האינטגרלי שדורש מאיתנו להיות אינטגרליים, להיות בקשר הנכון בינינו. אם אנחנו נבין מה זה, אז יהיה לנו טוב, אז אנחנו לא נרגיש את המשבר.
אנחנו לא מסוגלים לשנות את הטבע, ולא נוכל להסתתר מפניו. אנחנו לא יכולים לחכות עד שהמשבר יעבור, כי הוא לא יעבור. אלא הוא רק יתחזק ויקבל צורות חדשות שונות. מיליארדי אנשים יישארו ללא עבודה, בעולם תיווצרנה המון בעיות חדשות, כולל מגיפות ואסונות טבע. זה יהיה אם אנחנו לא נתאים לטבע האינטגרלי האחד שמתקרב אלינו ללא רחמים.
כאשר המערכת האינטגרלית כאילו יורדת עלינו, אז למטה מכל הכיוונים מתגלה הקשר האינטגרלי שלה, הרמוניה, ואנחנו לא הרמוניים, אלא אינדיבידואליסטים, פרוטקציוניסטים, ולכן אנחנו נרגיש יותר ויותר גרוע.
חייבים להסביר זאת לאנשים, חייבים לכתוב מאמרים, כתבות, לייצר קליפים, ולעשות זאת בצורה מאורגנת. זאת המטרה שלנו.
מתוך הכנס באירופה, שיעור מס' 4, 22.03.2013
ידיעות קודמות בנושא:
אחריות על המתרחש
נשמה אחת לכולם
הדרך הביתה
|
להשאיר תגובה | שלח לחבר
| הדפס
|
שייך לקטגוריה: הפצה, התפתחות רוחנית, כנסים |
מפתח ל- 99% מהנשמה העולמית
שאלה: מהו התפקיד העיקרי היום של "הכלי העולמי של בני ברוך" במדינות השונות?
תשובתי: הכלי העולמי משחק תפקיד חשוב ובלתי רגיל, מפני שישראל לא יכול לתקן את עצמו, אם הוא לא מכוון את עצמו כלפי העולם. לג''ע (גלגלתא ועיניים) אין שום סיכוי לתקן את עצמו אם הוא מבודד מהאחרים.
תחילה הבורא רצה לתת את התורה לאומות העולם. כל האור נמצא כנגד הרצון הזה, כנגד האח''פ, ולא כנגד ג''ע. למעשה אח''פ מהווה את כל הכלי, 99.99% מכל הרצון. לכן עם ישראל, ג''ע, הוא הקטן ביותר מכל העמים. אין לו שום זכות קיום, חוץ מאשר לשרת את כל האח''פ הגדול הזה.
הבורא רצה למלא את האח''פ באור, ואת ג''ע הוא בוחן כחלק שמשרת את הבורא ואת הרצונות לקבל האלה. ישראל, הם עבדים של השליחות שלהם, ואומות העולם לא. אנחנו חייבים לבצע את התפקיד שלנו כלפי הבורא וכלפי כל האנושות. לכן שני הצדדים באים אלינו בטענות צודקות, כי אנחנו חייבים להיות המעבר, המתאם, בין הבורא והעולם, ולהיפך: בין העולם והבורא. ואילו אנחנו לא מבצעים את התפקיד שלנו.
כדי לתפקד בצורה נכונה, דרוש לנו קשר עם הכוח העליון, עם הבורא, שממומש דרך מרכז הקבוצה. ומצד שני, אנחנו צריכים להיות מקושרים עם כל הקבוצות שלנו ועם כל החברים השיכים לאומות העולם, מפני שכך ממומש הקשר מאיתנו אליהם, ומהם לאומות העולם, שבתוכם הם נמצאים. באופן כזה, אנחנו כולנו מתקשרים ובונים נתיב מ"מלכות דמלכות", הרצון הגדול ביותר של הנברא, ועד הרצון של "כתר דכתר", והלאה עד הבורא. הקבוצה המרכזית חייבת להתייחס באהבה, בדאגה, בתשומת לב כלפי כל הקבוצות שמפוזרות בכל רחבי העולם, להתחבר אליהם כמה שיותר קרוב, למרות מחסום השפה והריחוק הגיאוגרפי, ולקבל אותם כמה שיותר קרובים. כי דווקא דרכם אנחנו יכולים להגיע אל שאר האנשים, אל העמים האחרים ולהעביר להם את שיטת ההשכלה האינטגרלית.
אותם החברים שלנו שבכל רחבי העולם, שנמצאים שם כ"גֵרים", כלומר שגם להם ישנה ה"נקודה שבלב" ולכן הם נכללים בישראל, מממשים את החיבור בין האח"פ לבינינו, ג"ע. אנחנו בעצמנו לא יכולים ליצור קשר כזה, את הקשר הזה עושים החברים שלנו במדינות האחרות.
יוצא, שהם שייכים לשכבת הרצון העיקרית, שנמצאת על הגבול בין ג"ע ואח"פ. ללא החיבור הזה, אין שום משמעות לא לג"ע ולא לאח"פ. לכן אנחנו חייבים להקדיש את כל תשומת לבנו לחברים שלנו, להגיש להם כל תמיכה אפשרית, לארגן כנסים, לספק תרגום בכל השפות, כלומר לעזור בצורה המרבית ביותר. כי הם שייכים דווקא לאותה שכבת הרצון שמאפשרת לנו לענות על השאלה, "לשם מה אנחנו קיימים?".
אנחנו קיימים דווקא בזכות זה שיש לנו כזה קשר עם האח"פ, בזכות החברים שלנו בכל רחבי העולם.
מתוך שעור על המאמר " ירושת הארץ", 15.04.2013
ידיעות קודמות בנושא:
ישראל החדשה
להפיץ את שיטת החינוך האינטגרלי בעולם
הדרך של הקבוצה העולמית
|
להשאיר תגובה | שלח לחבר
| הדפס
|
שייך לקטגוריה: התפתחות רוחנית, קבוצה, שיעור הקבלה היומי, תפקיד ישראל |
לקריאת כל התגובות
קבלת עדכונים בדוא"ל
עדכוני rss
רדיו קבלה
הבלוגים שלי
הבלוג בסלולר