קשה להיות כל יכול, אבל אפשר לנסות...
שאלה: בהתאם לטכנולוגיה של "חכמת ההמונים", הדיון מהווה אויב של השׂכל הקולקטיבי, כי כאשר אתה מתבטא, מופיעה בך זהירות וזה מוביל לצמצום של הרבגונית של המחשבות. כיצד זה מתקשר לגישה האינטגרלית? במה הקבוצה האינטגרלית צריכה לשמור על הרבגוניות, ובמה להתחבר, להפוך לאחד?
תשובתי: אנחנו בכלל לא צריכים לדאוג לרבגוניות.
רבגוניות יכולה להיות כאשר לכל אחד יש אגו משלו, צורות משלו, וכמו שפרצופיהם לא דומים זה לזה, כך גם האנשים לא דומים זה לזה לפי התכונות הפנימיות שלהם. מובן, שכל זה מתגלה בצורה אגואיסטית טהורה בלבד.
אבל אם אנחנו נותנים לאדם הזדמנות להיכלל בתוך הקולקטיב ולהוסיף את מה שרק הוא אישית יכול, אז הוא מתחיל לחשוב בצורה אחרת. כלומר, כל התכונות האגואיסטיות שלו מתגלות בצורה יותר בולטת, יותר קמורה, והוא מתחיל לחשוב: "איך ומה אני הייתי יכול לתת לקולקטיב הזה?".
במקרה כזה, כל האגו שלו מתחיל כאילו לתפוח, הוא מתחיל לחשוב בכיוון אחר, לא מה אני יכול לקבל, אלא מה אני יכול לתת. כאשר אני יכול לקבל, אז קיימת אצלי נחיצות מוגבלת מאוד, שלי, אישית. אבל כאשר אני חושב על מה שאני יכול לתת (נניח, שאני חי באיזה חלל וירטואלי, בקשר אלטרואיסטי אינטגרלי), אז אני צריך להשתדל להבין מה דרוש לכל אחד ולכל הקולקטיב. מתוך זה, אני כאילו הופך להיות "אלוקים", אף שקשה מאוד להיות הוא. כי אני הרי צריך לדאוג לתשעת החברים שלי. ואני רוצה להיות בתפקיד הזה. מה אז אני יכול לתת להם? מה הם היו רוצים? בצורה כזאת אני מתחיל לדמיין. וכאן הדמיון שלנו הוא בלתי מוגבל. אנחנו, להיפך, מפתחים אותו ולא ננעלים על משהו אחד.
מה דרוש לאדם באגו הקטן שלו? כמה שלא תדמיין לעצמך, הכול מסתכם במשהו פרימיטיבי וצר, ואצל כל אחד זה אותו הדבר.
ואילו כאן, להיפך, נפרס עולם שלם, מפני שהחברים שלי, שלהם אני רוצה לתת, רוצים דרגת קיום אחרת לחלוטין. ולכן אני משתדל להיות "כל יכול", שנותן להם את כל זה.
שיחה מס' 2 בנושא "חכמת ההמונים", 14.05.2013
ידיעות קודמות בנושא:
מה דרוש לאדם כדי להיות לגמרי מאושר?
דאגה הדדית היא הפיתרון לבעיות
להוסיף את עצמי לתמונת השלמות
להשאיר תגובה | שלח לחבר
|  הדפס
|
שייך לקטגוריה: התפתחות רוחנית, חינוך, ילדים, סדנאות חיבור, קבוצה |
בזכות הברית והעזרה ההדדית
שאלה: מה זה אומר "עלייה של התחתון לעליון"?
תשובה: העלייה לעליון תלויה במידה שהתחתון יכול לבטל את עצמו כלפי העליון. כמובן שהוא עושה זאת באמצעות המאור המחזיר למוטב, ולא בזכות מניפולציות פנימיות. יש לו רק קצה חוט – הבורא מביא אותו לסביבה הנכונה, לגורל הטוב, ואומר: "קח לך!". אם הצלחת לתפוס בנקודה הזאת והתחלת לעבוד עימה, אז תצליח.
העלייה תלויה במה שאתה מחשיב כעלייה. אם אתה לפחות פעם אחת ביום חושב טוב על מישהו מהחברים, כמו שלא חשבת עליו קודם לכן, אז זו כבר שמחה גדולה, כי זה מראה על השינוי הפנימי האיכותי שלך. צריך שתהיה לך דאגה בלב, כדי שכל אחד מהחברים בעשירייה כל הזמן ישאף לעלייה כזאת, וזו התמיכה ההדדית והערבות. אם אתה דואג לכך שהחברים ירגישו את אותן ההרגשות וידאגו אחד לשני, אז להם מועברת הדאגה שלך.
לחלק מהחברים קל לעשות את זה, לחלקם קשה יותר, לכן אנחנו מתאספים יחד ובחיבור שלנו משלימים זה את זה. אלה שקשה להם בגלל ההכבדה של האגו מוסיפים לקבוצה (עשירייה) כוח עביות. ואלה שמרגישים היום עלייה, זאת אומרת, השפעה של האור, מוסיפים את האור הזה לקבוצה.
"שבירת הכלי" מאפשרת לנו יכולות כאלה. אני לא יכול עכשיו בתוך המצב השבור שלי למשוך את האור, אני לא יכול לעמוד מולו, אין בינינו קשר. אבל אני מתחבר עם החברים ליחידה אחת, שבה אחד מוסיף את הכוח של הרצון האגואיסטי הגס, והשני מוסיף את העלייה הרוחנית.
אחד מושך למעלה, השני למטה, אבל אנחנו קשורים יחד. מי שמושך למעלה משפיע עליו האור המחזיר למוטב, ובזכות זה שאנחנו קשורים למערכת אחת, הוא משפיע גם עליי. איך זה אפשרי? – העניין הוא, שאנחנו שברנו את ה"מחסום" בינינו, ביחסים שלנו, עשינו את העבודה, השקענו מאמצים כדי להעלים את הפער בינינו. זה דומה לכך ששמנו "מסך" על הקבלה האגואיסטית של האור, ועכשיו הוא יכול להשפיע עלינו.
האור משפיע על מי שזה מגיע לו, הרי הוא נמצע כרגע בעלייה, ודרכו משפיע עליי. ואפילו אם עכשיו אנחנו לא קרובים כמו שהיינו קודם, ולא קשורים בקשר אחד, אבל אנחנו כרתנו ברית, הסכמנו שבכל הכוחות נחזיק את הקשר שלנו ונשבור את הקיר בנינו.
יוצא, שהשבירה היא פשוט מתנה מלמעלה, זה מקל שאותו אנחנו צריכים כל הזמן לנשק. הוא מאפשר לנו להיות כל הזמן מחוברים עם האחרים, ואפילו מתוך המצב הגרוע ביותר להיות בקשר עם האור. ואם אני מאבד את הקשר עם האחרים, אז יש לי את הברית, שדרכה אני נמצא בקשר בזכות אלה שנמצאים בעלייה ויכולים למשוך אותו.
בצורה כזאת כל אחד פועל כלפי האחרים. הקשר המיוחד הזה בין הרצונות השבורים נקרא "העולם הזה". זה לגמרי לא מה שאנחנו רואים לפנינו ומרגישים, לא האגו הבהמי שלנו, אלא מערכת, תנאים מיוחדים שמאפשרים לנו להתקשר עם העליון. אף על פי שלפי המצב שלנו לא מגיע לנו כלום, אבל אנחנו בכל זאת מקבלים את הקשר הזה: או לפי התנאים של הברית בין החברים, או בזכות החיבור שלנו, או בזכות התמיכה ההדדית.
או שלחברים חסר כוח רצון, ואני מוסיף להם אותו מהירידה שלי, והם עוזרים לי להעביר את החיסרון שלי ולהחזיק, כמו שבריאים מטפלים בחולים. העזרה ההדדית הזאת שאותה אנחנו מספקים זה לזה, דווקא במצב השבור הזה, כל התנאים האלו, הם נקראים "העולם הזה", שבזכותם אנחנו משיגים את המגע עם האור המחזיר למוטב.
לכן העצות וההכוונה של המקובלים מרוכזים סביב נקודה אחת – איך במצב של ניתוק שלם להתחבר אל האור.
מתוך שיעור לפי "הקדמת ספר הזוהר", 20.05.2013
ידיעות קודמות בנושא:
המציאות הגשמית היא החסד הגדול ביותר של הבורא
תפילה, שמכוונת לעתיד
עשירייה שלמה
|
להשאיר תגובה | שלח לחבר
| הדפס
|
שייך לקטגוריה: התפתחות רוחנית, זוהר, קבוצה, שיעור הקבלה היומי |
אזעקת טילים או דאגה לבורא?
שאלה: ישראל כל הזמן נמצאת תחת איום של עימות צבאי או של מלחמה. מכוונים אלינו עשרות ומאות טילים עם ראשי נפץ קונבנציונליים ולא קונבנציונליים. לא מזמן השתתפתי בהכנה לתרגיל של מצב חרום במדינת ישראל. יכול להיות, שאנשים נמצאים בשאננות כלפי מה שקורה, אך למעשה המצב הוא מאוד מדאיג. איך אפשר להסביר לאנשים על המציאות של האיום החיצוני ושל המסר שלנו על הצורך הדחוף לשינויים פנימיים?
תשובתי: למעשה, האיום הזה נמצא מעלינו כל הזמן. ולכן, קודם כל, אתה צריך להיות בטוח בעצמך שהעבודה הפנימית היא המפתח לפתרון כל הבעיות. ומעבר לכך, אתה צריך לגרום לזה בקשר שלך עם החברים. אתה צריך להתחבר ולהתלכד איתם, לממש פעולות הכרחיות בחיבור, כדי לעשות נחת רוח לבורא.
חייבים לקשור את הדברים האלה יחד, שאם לא עשיית נחת רוח לבורא, אז לא היו כל האיומים והבעיות שעליהם אנחנו עכשיו מדברים. זה מה שאנחנו צריכים לעשות, לדון בזה, "ללעוס" את זה היטב וסוף סוף "לבלוע" את זה, להבין את זה. אז אנחנו נרכיב את התמונה הכללית ונראה, שקודם כל אנחנו צריכים לתקן את עצמנו מבפנים. אם נתקן את עצמנו, אז נתקן את העולם.
בנוגע לטילים, העם כבר היה שרוי לא אחת במצבים דומים. אבל עכשיו יש לנו הזדמנות להינצל מכל הצרות, להציל את העם ואת כל העולם. ואת ההזדמנות הזאת צריך לבחון כהזדמנות מטרתית: שאנחנו פועלים לא למען ההצלה העצמית של הגופים, אלא למען הבורא. חייבים לעלות את עצמנו לדרגה של המצב הזה, של התפיסה הזאת. אחרת אנחנו לא נשיג השפעה ולא נוכל לממש שום דבר לכיוון הנכון.
ליילל ולבכות על האיומים, מבלי שיודעים לאן לברוח מהם, זו היא גישה לא נכונה. אסור להתבלבל בין הסיבה למסובב. מפני שהסיבה האמיתית היא – להגיע לדבקות, ואת זה אנחנו צריכים להשיג. האמצעי לכך, להגיע להשפעה, שאותה ניתן להשיג רק על ידי זה שמתעלים מעל לאגו שלנו. וכדי למשוך ולחייב את האנשים לכך, אנחנו מצאנו את עצמנו במצב הזה.
אסור לטמון את הראש בחול, כי בזה אנחנו שוכחים את כל המכלול הזה. אין שום טעם לשבת יחד ולבכות על המצב. זה לא יעזור לנו. כאן נדרשת מאיתנו תגובה אחרת, יחס אחר.
כל העניין הוא, איך לקבל את הבעיות האלה. משום שהן לא קורות במקרה. אז למה? במקום להתדרדר לפחד בהמי, אנחנו צריכים לקשור הכול למסובב הסיבות, למקור, לבורא, ל"אין עוד מלבדו". אנחנו, ורק אנחנו מסוגלים לזה, מסוגלים להפוך הכול להיפך הגמור...
מתוך שיעור על מאמר "הערבות" של בעל הסולם, 21.05.2013
מתוך ההכנה לשיעור, 21.05.2013
ידיעות קודמות בנושא:
כיצד אנחנו מקבלים את האור?
הברז הראשי בצינור החיים
השיטה של החיבור הכולל
|
להשאיר תגובה | שלח לחבר
| הדפס
|
שייך לקטגוריה: המשבר ופתרונו, התפתחות רוחנית, ישראל היום, שיעור הקבלה היומי, תפקיד ישראל |
מידה מינימאלית של המציאות הרוחנית
מתוך מאמר של הרב"ש, "מה נותן לנו הכלל של ואהבת רעך":
"אבל מטעם ש"כל ישראל ערבים זה לזה", נמצא, שע"י כולם מתקיים כולם. נבחן זה, כאילו שכולם קיימו ביחד את כל המצות. לכן בסגולתן של התרי"ב מצות ניתן להגיע להכלל של "ואהבת לרעך כמוך"."
כל החוקים הרוחניים הם חוקים אינטגרליים, ויכולים להתקיים רק בתנאי שקיים מבנה שלם. "אין מקצת ברוחניות", ולכן הכול מתחיל מבניית קבוצה בת עשרה אנשים, "עשירייה", מניין, מידה מינימלית שלמה, שבה יכולה להתקיים המציאות הרוחנית.
כמו בדוגמה של קבוצת רבי שמעון, שתלמידיו בנו כולם יחד רשת נכונה ביניהם ועל ידה הגיעו לגמר התיקון, בכך שהשיגו את כל קכ"ה (125) המדרגות של הסולם הרוחני. לכן הכול תלוי בבניית המניין.
כל החוקים שקיימים בכל המציאות, אפשר לגלות בקבוצה קטנה. אלא מפני שזה הכלי שנועד לעשות נחת רוח ליוצרו, וצריך להרחיב אותו עד למקסימום, אז צריכים לצאת מחוץ לעשירייה הזאת וללכת להשפיע ולהפיץ את הידע הזה לעולם, כדי לחבר לעצמם את כל יתר המערכת של המציאות.
כזאת התכללות הדדית משפיעה גם על המבנה של העשירייה וגם מספקת את הכיול שלה, כלומר, את התיקון הפנימי, ששייך לקיום תרי"ג (613) המצוות. על ידי התאספות יחד ותמיכה זה בזה, אז העשירייה הזאת היא מספקת כדי להשיג את כל התיקון (כלומר קיום של כל תרי"ג המצוות). מפני שהמבנה שלה תואם למבנה של עשר הספירות המקוריות.
לכן, דווקא מניין, קבוצה בת עשרה אנשים, לא פחות ולא יותר, מהווה כלי נכון לתיקון. מה שאם כן, כשמדברים על מימוש של אהבת הזולת ואהבת ה', אז זה ממומש על ידי הרחבה. המניין הזה הופך להיות ליחידה אחת, שהיא פועלת לתיקון העולם שנמצא מחוץ לעשירייה הזאת.
ידיעות קודמות בנושא:
עשירייה שלמה
האנושות = 1
במקום מיליארדים, אחד
|
להשאיר תגובה | שלח לחבר
| הדפס
|
שייך לקטגוריה: התפתחות רוחנית, קבוצה, שיעור הקבלה היומי |
המערכת לא תסתדר בלעדיי
האדם מסוגל לעזור לכל בני האדם בעולם, בעלייה בדרגות של אהבת הזולת. בעל הסולם, מתוך מאמר "הערבות": "הוא פועל בזה שיעור מסויים של התקדמות בסולם של אהבת זולתו בכל בני העולם בכללם, כי מדרגה זו שאותו היחיד גרם במעשיו אם מדה גדולה או מדה קטנה, סוף סוף נמצאת מצטרפת לעתיד בהכרעת העולם לכף זכות...
והעושה עבירה אחת, שמשמעותה שלא יכול להתגבר ולכבוש את האהבה העצמית המזוהמת וע"כ פורץ בגנבה וכדומה, נמצא מכריע את עצמו ואת העולם כולו לכף חובה."
מכאן אנחנו רואים שהמקובלים מסתכלים על המציאות כעל מערכת אחידה. כמובן שכשהאדם מכריע את עצמו לכף זו או אחרת, הוא מכריע בכך גם את כל העולם. פעולתו לא יכולה שלא לנגוע, שלא להשפיע גם על כל יתר המנגנונים וכל חלקי השלם עד לאחרון שבאחרונים. היום אנחנו מגלים את זה במציאות העולם שלנו, אבל בפועל, כל העולמות, כולל העולם שלנו, מהווים מערכת מקושרת..
ולכן, את האחריות על הבחירה הנכונה, על הכרעת עצמי לכף זכות, צריכים להכיר במימדים של כל המערכת. אני צריך להבין על מה אני אחראי ברגע הנוכחי, כשאני דואג על התיקון. ואת הדאגה שלי אני צריך להכפיל בהתאם למידה שבה אני יכול לתאר לעצמי את התמונה הכללית.
"בגילוי זוהמתה של אהבה העצמית... האדם גורע שיעור מסוים מתוך ההכרעה לכף הזכות הסופית, בדומה כמו שאחד חוזר ונוטל מן כף המאזנים אותו השומשום היחיד שחבירו הניח שם... שבשביל שלא יכל להתאפק על תאותו הקטנטנה, גרם לדחיפה אחורנית לרוחניותו של העולם כולו."
במערכת הזו אנחנו נמצאים כל הזמן. מספיקה תזוזה של מילימטר ואתה מזיז אותה כולה.
אולם קיים גם מנגנון ההחלשה, "מסננים" של ההעלמות או העולמות.
בעולם אין סוף המערכת מתגלה באופן טוטאלי בכל גודלה ועומקה. ובהתאם לכך, מי שנמצא שם חייב להיות בעל הבית של כל המערכת, כשהוא מרגיש אותה ומנהל אותה במאה אחוז, ללא כל פגם, בדומה לבורא. שם אנחנו לחלוטין משתווים עימו, דבוקים בו.
מצד שני, במדרגות ההשתלשלות מאין סוף, האחריות והחובה שלנו להיכנס למערכת בצורה אינטגרלית, בהבנה, בשכל, בהרגשה שלנו תלויה בדרגה הנוכחית. אנחנו בכל מקרה אחראיים על המערכת באופן כללי, כיוון שזה אפיון איכותי ולא כמותי, אך כבר במידה פחותה.
לדוגמה אני אחראי על ה"ניקיון" של כל המערכת, אתה על ה"צבע", מישהו על ה"חשמל", מישהו אחר על ה"מיזוג", וכולי. בכך אני מממש את הייחודיות הטמונה בנשמה שלי, הרי בלעדיי אף אחד לא יכסה את אותו החלק שאני חייב להשלים, כשאני מפעיל את המערכת בסגנון המיוחד שלי. בלעדיי היא לא תגיע לשלמות, כיוון שהיא אינטגרלית מטבעה.
באופן כזה כל מדרגה מוסיפה לי יותר אחריות: אני כאילו מחליף את הבורא בהיבטים שונים וכשאני מתחיל להבין את המערכת אני מתחיל להבין, להרגיש אותו, להידמות לו.
והמערכת למעשה מהווה יחסים בין החברים. הרי מלבד זה אין כלום. בחברים, באנושות, בטבע הדומם הצומח והחי אנחנו מגלים את הכול. זה אומר שבנוסף לעולם שלנו אנחנו צריכים לגלות את כל חלקי המציאות שלו. אוסף הקשרים האלה זה העולמות הרוחניים עצמם, ההשפעה ההדדית, מערכת הבריאה. אנחנו כביכול מרכיבים משקפיים מיוחדים ורואים את כל הקשרים ההדדיים בין כל המרכיבים.
אולם המערכת הזו באה לידי ביטוי באופן הדרגתי. בינתיים, בעשירייה, לאחר מכן יותר ויותר לרוחב ולעומק, בהבחנות כאלה שלא היינו יודעים עליהן דבר. קודם היה קשה לשים לב לקשר בינינו, היה קשה להבחין בו, אך עם הזמן הוא מתגלה יותר ויותר, בהבנה בהרגשה, בצורות שונות ביותר.
כך אנחנו מתקשרים ומגלים את המערכת עם הכוחות הפועלים בה, שבכללות מהווים את הבורא שמחזיק את כל התרכובת הזו. אנחנו מגלים את הצורה בחומר הרצון, את הצורה שהיא הבורא. הוא מתגלה דווקא בחומר ולא בצורה מופשטת ולא במהות.
מתוך השיעור לפי מאמר ה"ערבות", 20.05.2013
ידיעות קודמות בנושא:
להכריע את העולם לכף זכות
בעלי החוב
המערכת האנלוגית זה "כמעט" לא נחשב
|
להשאיר תגובה | שלח לחבר
| הדפס
|
שייך לקטגוריה: התפתחות רוחנית, קבוצה, שיעור הקבלה היומי |
המציאות הגשמית היא החסד הגדול ביותר של הבורא
שאלה: אחרי שהתחלקנו ל"עשיריות", אנחנו כאילו מתחילים את התהליך מחדש. ואחרי שנים של עבודה משותפת עם החברים, אני כבר צברתי כלפיהם המון "מטענים" פנימיים, גם חיוביים וגם שליליים...
תשובתי: כל זה לא שייך למושג המקורי של ה"קבוצה". בקבוצה האמיתית יש התחייבויות הדדיות מפני שהיא מחוברת לאחד. כולכם נמצאים בתוך סירה אחת, ואתם חייבים לסדר את היחסים ביניכם. זאת לא סתם חובה, אלא בלי זה אי אפשר.
נכון להיום, אתם סתם "חברים", בוחרים לכם את אלה שאיתם יותר נעים להיות, אבל כלפי המסגרת הקבוצתית האמיתית יש מחויבות. ואם לא, אז זאת עדיין לא קבוצה ולא עשירייה.
את הקבוצה אנחנו מרגישים על ידי מחויבות. אני כאילו דואג לתינוק שדורש טיפול אין סופי. וכאן לא מדובר על כך שיכול להיות שנעים לי, אלא בכך שזאת גם חובתי, מפני שאני מחויב כלפי חבריי. עלינו לפתח את שני ההיבטים הללו, אחרת הכול אבוד. אין אפשרות אחרת.
זה ממש פלא. שברו אותנו ונתנו לכל אחד מאיתנו ניצוץ שאפשר לחבר לאנשים אחרים, להתחבר בצורה מלאכותית, להשתדל להתחבר ברמה הגשמית. בלי המציאות הגשמית כל הניצוצות שלנו היו מפוזרים במרחקים אין סופיים זה מזה, ואנחנו לעולם לא היינו מסוגלים להתקרב בינינו. אבל אנחנו חיים בתוך הגופים הגשמיים שמאפשרים לנו להיות בהשפעה ובקבלה הדדית בינינו. הגופים הגשמיים, החלבונים, עוזרים לנו לבנות קשרים, להתחבר ביחד, על אף שהניצוצות עדיין מרוחקים זה מזה מרחק אין סופי.
לכן, האגו הנוכחי שלנו שייך לגופים ולא לניצוצות, כי זה עדיין לא היצר הרע האמיתי. אבל אם אנחנו, למרות הדחייה בין ה"גופים" שלנו, מתחילים להתקרב ולו במעט, אז אנחנו מתחילים לעורר את המאור שמקרב את הניצוצות שלנו.
לכן, תבין איזו הקלה, איזו עזרה זאת בדרך, שבעזרת מערכת כל כך "גסה" ונמוכה, אנחנו יכולים להתחיל לחבר את הניצוצות. האור המחזיר למוטב משפיע עליהם, ובינתיים אנחנו עוברים את השלב הנוכחי הארוך ביותר מכל יתר השלבים. את יתר המדרגות אנחנו נכבוש הרבה יותר מהר, אבל המדרגה הזאת היא ה"גסה" ביותר, כי כאן הכול נעשה בעזרת הגופים. זאת תקופת ההכנה לעבודה ישירה עם האור ועם הרצונות, שלב נפלא, החסד הגדול ביותר מצד הבורא. אף על פי שאני שונא את החבר, אני בכל זאת מתחבר עימו, זאת הזדמנות שמנוגדת לטבע. מפני שהטבע פועל לפי היושר, לפי האמת, וכאן פועל מנגנון שמבוסס על שקר.
לכן, צריך להשתוקק לצפות לרגע שיהיה לך נעים לראות את החברים כמו את הילדים שלך, ואפילו יותר מזה. כן, כן, אתה תרגיש שהחבר יותר יקר לך מהתינוק שלך...
מתוך שיעור על פי מאמר "הערבות", 20.05.2013
ידיעות קודמות בנושא:
העולם הגשמי כערובה לעצמאות
איש את רעהו יעזורו
המשחררים
|
להשאיר תגובה | שלח לחבר
| הדפס
|
שייך לקטגוריה: התפתחות רוחנית, קבוצה, שיעור הקבלה היומי |
העיקר שתהיו חיים ובריאים
שאלה: מדוע תפילה על תיקון עצמי אינה עוזרת?
תשובתי: "תפילת רבים", רק היא שפועלת. תפילה עבור עצמו דרושה רק כדי שהוא סוף סוף יבין, שהיא אינה עוזרת ואינה מועילה. העולם הזה מבלבל אותנו, מפני שאנשים שחושבים על עצמם, הם מצליחים. אדם פותח עסק, עוסק בספורט, וככל שהוא משקיע יותר כוחות, כך ההצלחה שלו היא גדולה יותר. זו עובדה ממשית.
אבל הרוחניות היא הפוכה מהגשמיות. ככל שאני אחשוב יותר על עצמי ואעשה תרגילים על עצמי, זה רק יוכיח לי שאי אפשר בדרך כזאת להצליח. ברוחניות פועלים חוקים ההפוכים לכל החוקים של העולם הזה: לא החכם בחכמתו הוא זה שמנצח, וגם לא הגיבור שבגבורתו. בעוד שבעולם שלנו זה באמת עוזר, ככל שיש לי יותר כוח בידיים, יותר שׂכל בראש וכסף בכיס, כך אני יכול להיות בטוח יותר בהצלחתי.
כך בנוי העולם הזה, בהתאם לגבורה האגואיסטית. אבל בעולם הרוחני להיפך, הכול תלוי במידה שאצא מעצמי החוצה, אני בעצמי נשאר ללא כוח, ללא שׂכל, לא שום יכולת להצליח בעצמי לבד, אלא רק בלהשקיע את עצמי באחרים, להכניע את עצמי כלפיהם, להיות מושפע מהם. כך אני מלמד את עצמי, שדווקא בזה היא שיטת ההתקדמות.
זו שאלה מאוד עדינה. אנחנו עובדים במערכת אינטגרלית ורק דרך הקשרים שלי, דרך כל השאר, באותה המידה שאני יכול לשייך את עצמי אליהם, במידה הזאת אני אצליח. אני אף פעם לא אוכל לצאת מחוץ ל"עיגול" שלי, להתבדל מאחרים, ואני גם לא רוצה את זה! התקדמות מסמלת, חדירה יותר ויותר גדולה לתוך הקבוצה, כדי להיות בשווה יחד עם כולם.
זה ממש ההיפך מחוקי העולם הזה. ולכן, כל הכללים שעליהם אנחנו קוראים במאמרים הקבליים, אלה לא סתם עצות והמלצות טובות של סבתא שדואגת לילד ומנסה לשכנע אותו שלא יקפוץ, שלא יריב ושישב בשקט ויהיה רגוע, אלא הם חוקי ברזל של המערכת העליונה. אנחנו צריכים לשכוח על המערכות האגואיסטיות שלנו שהתרגלנו אליהן, ולהשתדל להתרגל ולקבל את החוקים של המערכת העליונה, היכן שהכול עובר דרך הקבוצה, דרך ה"עשירייה", רק דרך הסביבה בלבד.
אתה תשיג הכול, אבל רק האמצעים, כללי ההצלחה הם שונים ממה שנהוג בעולם הזה. ההצלחה שלך תלויה רק בך: עד כמה שאתה תכניע את עצמך כלפי הסביבה, תרצה להשפיע הכול לחברים, לדאוג להם, לאהוב אותם כמו את האנשים האהובים והיקרים לך ביותר. אפילו אם אתה לא מרגיש כך, אבל תחייב את עצמך בכוח לנהוג כך, כאילו שכל אחד מהם הוא אדם גדול, גדול הדור, האדם הכי קרוב אליי ויקר לי, אפילו יותר מעצמי.
ועוד מעט אתה תרגיש בפועל שזה כך, כל אחד יהפוך למאוד חשוב ויקר לך – במצבו, בבריאותו, בהצלחתו. אתה תבין ותרגיש שאתה תלוי בזה ולא יישארו לך דאגות אחרות, העיקר שהם יהיו חיים ובריאים.
מתוך שיעור על מאמרו של רב"ש, "בענין אהבת חברים", 20.05.2013
ידיעות קודמות בנושא:
טור הנדסי רוחני
להתפלל עבור כל אחד או עבור כולם?
תפיסת המציאות: תיקון טעות
|
להשאיר תגובה | שלח לחבר
| הדפס
|
שייך לקטגוריה: התפתחות רוחנית, שיעור הקבלה היומי |
תקשור את עצמך לקבוצה, כמו אונייה לרציף
שאלה: מה זה אומר, לפתוח את עצמך להשפעת הסביבה?
תשובתי: האם "מלכות" יכולה להשפיע על עצמה? היא משתנה רק תחת השפעה מבחוץ. כל תכונה משפיעה על תכונות, כוחות, יחידות אחרות שמחוצה לה, ובזה היא משנה את מצבה. אם מדברים על עשר ספירות, אז אי אפשר שאיזו ספירה אחת תשתנה, ללא שינוי של מערכת עשר הספירות בכללותה.
ואילו אנחנו משום מה חושבים, שיכולים לעשות משהו עם עצמנו. אם לדוגמה, אני רוצה לעשות איזו דיאטה, אז אני זקוק להשפעה חיצונית שתעזור לי לשמור על הדיאטה. אני מסלק מסביבי את כל מיני הפיתויים, שבקרבתי לא יהיו שום ממתקים. אני קובע סדר יום חדש, וכולי. כלומר אני צריך לארגן את כל הגורמים החיצוניים: דומם, צומח, חי ו"מדבר", כדי שהם ישפיעו עליי את ההשפעה הדרושה. אני דווקא חושב על התנאים שמסביבי, שמחוצה לי.
אני כורת ברית, למקרה שבעוד רגע אני אשתנה, ואז תנאֵי הברית יחזיקו אותי במצב הקודם. בשביל זה אני מסכם עם אדם שישפיע עליי, או שאארגן לעצמי תמיכה בדרגות דומם, צומח או חי. לא משנה איזה כוחות אלה, העיקר שהם יחזיקו אותי במצב הרצוי.
אני השגתי איזה שהוא מצב ואני רוצה שהוא יהיה קבוע, ואז ממנו והלאה אני אוכל להתקדם עוד יותר קדימה. לכן אני צריך לחזק את המצב הזה, לקבֵּע אותו, כמו אונייה שמטילה עוגן כדי לא להיסחף מהחוף, או שקושרת את עצמה לרציף. אני חייב שתמיד תהיה תמיכה חיצונית בכל ארבע האפשרויות: דומם, צומח, חי ו"מדבר".
מתוך שיעור על מאמרו של הרב"ש, "בענין אהבת חברים", 20.05.2013
ידיעות קודמות בנושא:
להתמסר לשליטת החברים
הוראות השימוש של האגואיזם: אל תשתמש
התלות בסביבה היא החופש מהאגו שלך
|
להשאיר תגובה | שלח לחבר
| הדפס
|
שייך לקטגוריה: התפתחות רוחנית, קבוצה, שיעור הקבלה היומי |
מה ניתן לדרוש כאשר יש כיסוי על העיניים?
שאלה: מדוע אנחנו מדברים מעט כל כך על הדברים הטובים, ומדברים כל כך הרבה על הבעיות ועל הקשיים שעומדים בדרך?
תשובתי: אני חושב, שצרות שעומדות בדרך זה טוב. הרי במקרה שלנו, ללא ה"צרות" האלה, שלמעשה רק נקראות כך, אנחנו לא היינו מפנים את מבטנו לבורא.
עבורי, צרות דומות הן מתוקות, מפני שאחרת ה"בהמה" שלי אף פעם לא הייתה פונה לכיוון הבורא. כן הן יכולות להביא איתן פחדים ודאגות, ואפילו איום על החיים, אך כל זה מגיע כדי לכוון אותי אליו.
אם כך, מה רע בזה? הגוף הבהמי שלך הוא זה שחווה את הרגשות הלא נעימים, אל תזהה את עצמך עימו. תתחיל לעצב בתוכך אדם ש"מתיישב" על הבהמה הזו ורוכב עליה.
בכללות, כל העולם הרוחני בנוי על התגברות על היצר הרע. לא ניתן לברוח ממנו. האנושות ניסתה לעשות את זה במהלך כל ההיסטוריה – בעזרת דתות שונות ואמונות, מבנים חברתיים, קודקסים של חוקים, מדע וטכנולוגיה.
למעשה, כל זה היה ניסיון לבריחה, חיפוש אחר אמצעים המאפשרים לשפר את החיים שלנו ולרדת מהדרך לבורא. אולם האמצעים האלו מביאים לפגם גדול עוד יותר, ובסופו של דבר, לא יישאר לנו כלום. למשל, לפני מספר ימים האו"ם המליץ, מתוך מטרה להיאבק ברעב, להשתמש יותר בחרקים למאכל. הנה הוא עתיד העולם...
בקיצור, רק על ידי גילוי הרע ניתן לכוון אותנו למטרה. הרי כך מופיעה אצלי הבחירה מה להחשיב כרע. יכול להיות שרע, זה כשהאהבה העצמית שלי "מקטרת" מחוסר נוחות? או שרע בכך שטרם רכשתי את הנשמה שלי, את הקשר עם האחרים, וכחלק מזה גם עם הבורא. בדיוק כאן טמון חופש הבחירה שלי.
אי אפשר לברוח מזה, כמה שלא אביא טענות. ההנהגה העליונה פועלת בלי לשאול את הסכמתי. עכשיו אני חייב לקבל אותה, ואחר כך אני אבין אותה.
בכל מקרה, הרוחניות נבנית על הרצון המקולקל לתענוגים, מעליו. ולכן אי אפשר שלא לדבר עליו. הרי נאמר: "בראתי יצר הרע". אנחנו זקוקים ל"תורה", כלומר לשיטת התיקון, דווקא מהסיבה הזו ודווקא כשמתגלה בינינו מעט רע, כשאנחנו כבר רוצים להתאחד, אך עדיין לא יודעים באיזו צורה, לפי איזה עיקרון, מה "ידביק" אותנו, כיצד מתממש האיחוד הזה.
באופן כזה, אנחנו דורשים את התורה במשקל שווה כנגד הרע שמתגלה, אך זהו רע "מתוק". אנחנו מתחילים להבין שאנחנו בעצמנו, אין בכוחנו להתמודד איתו ואנחנו נזקקים לעזרת הכוח העליון, שהרע טמון בקרע של הקשר בינינו. אנחנו פשוט חייבים, אנחנו רוצים, אנחנו שואפים להתחבר "כאיש אחד בלב אחד". ויכול להיות שאנחנו נכנה את המתרחש "רע", אולם למעשה זה בכלל לא רע. זו הופכיות הבורא, ה"אחוריים" שלו. כל זה – הוא.
וזה אומר שאני בכלל לא נאבק במלקחיים בין הרע לבורא, אני מרגיש שרע וטוב – זה הוא, גווני היחס שלו. כך גם האב לעיתים מחייך לבנו ולעיתים יש לו מבט קשוח כשהוא מעורר בכך בילד תגובות שונות ומעצב פרטי תפיסה.
שאלה: ובכל זאת, מצד אחד מראים לי את הצד השלילי, ומצד שני, לא מראים מה אני אקבל בסופו של דבר...
תשובתי: אתה תעבור את נקודת המשבר, השבירה, שכתוצאה ממנה אתה לפתע תרגיש תענוג בהשפעה. יבוא אור ויעורר אותך לאהוב את הזולת. אז אתה תעניק להם טוב ותרגיש מכך תענוג בלתי מוגבל.
הרי את הגבולות מציב האגו שלך שעוצר אותך ואומר: "עד כאן ולא יותר". ואתה נאבק עימו כדי להרחיב את גבולות ההשפעה.
אם לא היה את האגו, היית עוסק בהשפעה באותו האופן כפי שעכשיו אתה עוסק בקבלה – פשוט משום שההשפעה הייתה נעימה לך.
ולכן, כדי שזו תהיה אהבה אמיתית ולא בנויה בצורה מלאכותית, היא נבנית על הרצון לקבל, כך שאתה בעצמך תהיה ניטראלי, חופשי גם מקבלה וגם מהשפעה. אז אתה עובד בצורה מעשית, אתה באמת שולט על המילוי של כל האנושות ומבצע את משימת הבורא כשאתה לא לוקח כלום לעצמך, ללא שום מגע עם השליליות שהיית צריך לברוח ממנה או עם החיוביות שהייתה גורמת לך תענוג.
וזהו רגע של נצחיות באדם, נקודת האמצע במאזניים של הטוב והרע.
שאלה: אז זה אומר, ש"יהיה לנו תענוג"?
תשובתי: אבל במשמעות אחרת, חדשה. אני בוחר בתענוג כך שהוא לא יהיה תלוי בי ואני לא אהיה תלוי בו.
לא ניתן להסביר את זה, לא להראות ולא לאייר. מדובר כאן על הרגשה, ואם אתה מנסה לגעת בה עם השכל הנוכחי שלך, זוהי גישה לא נכונה. הרי אתה לא מאפשר ללב להיפתח לרווחה.
לא במקרה אנחנו מדברים על משחק כעל אמצעי מכריע להתקדמות. אם אתה מעמיד את עצמך מחוץ למשחק הזה, באמת נשארות רק טענות. בחיים ניתן להוריד את הערך של הכול על ידי יחס של זלזול, ומה הלאה?
אנחנו צריכים להתאחד ולשם כך אנחנו עובדים בקבוצות. מדוע דווקא בקבוצות? כיוון שכך אנחנו נותנים אפשרות לאור לפחות במקצת להשפיע עלינו. נראה כביכול, במה יכול למשוך החיבור בין החברים? אך אנחנו על ידי מאמצים הדדיים מעניקים חשיבות וקסם – שוב, כאשר אנחנו מעוררים בכך מעט מאור המחזיר למוטב.
מי באמת צריך את ההשפעה? אף אחד. ולמרות זה אנחנו מדברים עליה, ועל כך "האור מקיף" גם מגיב. הוא מוכן לקבל את ה"שקר" שלנו.
כך מתרחשת ההתפתחות ואין לנו אפשרויות אחרות. תמיד ממצב אגואיסטי ("לא לשמה") אנחנו מגיעים לכוונה אלטרואיסטית ("לשמה") לא ניתן לבנות את הנברא באיזו שהיא צורה אחרת.
ומה שנוגע לטענות, האגו תמיד משחק בתפקיד המאשים. אולם הייסורים בסופו של דבר ישברו אותו. אתה לא תוכל להכתיב לבורא את התנאים שלך. הוא בכוונה מכעיס אותך, כדי לעורר, והתשובה לכך היא רק אחת – להכניע את עצמך בפני הקבוצה.
אתה צריך להבין שהאגו שלך "מרובע" לחלוטין ובעזרתו לא תשיג כלום. עד שאתה שמסתכל על המציאות דרך הפריזמה הזו של אהבה עצמית, לא רואה כלום. כל העולמות נסתרים ממך, מערכת ההנהגה העליונה נעלמת מהמבט שלך. מה ניתן לפתוח לך אם האגו שלך מסנן את כל הקריאות שלו. והאם אתה יכול לדרוש שיראו לך משהו אם על עיניך כיסוי אטום?
מסיבה זו המקובלים נותנים לנו עצות כיצד צריכים לפעול במצב כזה. ואם אנחנו לא משתמשים בעצות שלהם, הצרות יחכימו אותנו.
אין טעם להתרעם על כך שמסתירים ממך משהו. אין לך באמצעות מה לראות את האמת. רק באיחוד ניתן לראות את הנהגת הבורא ולהכיר את הנהגת הבורא ולהיות מודע למתרחש.
אך בתנאי שההבנה הזו וההרגשה הזו לא יסיטו אותך מהדרך. הרי כשתקבל סוף סוף הזדמנות כזאת, אתה, להיפך, לא תרצה להבין ולהרגיש, כדי להימנע מ"שוחד".
"אל תפתח לי כלום", אתה תגיד לבורא, אחרת ייעדר ממני חופש הבחירה ואני אהפוך ל"מלאך", ארד לדרגה "בהמית". עדיף להיות אדם טועה ונאבק, מאשר "בהמה קדושה" שמשפיעה ללא כל בחירה. רק בדרגת ה"אדם" אני מביע את היחס שלי, רק שם אני קיים.
אתה תרצה לעשות "מסכים" על האור בפחד שאתה לא תעמוד בפיתוייו. הרי השומרים שלא נותנים להיכנס להיכל המלך, זורקים אותך לא על ידי ייסורים אלא על ידי, ומכות השפע האלו הן חזקות הרבה יותר, מתגלה לך אהבה שמשגעת, ולעשות עליה "מסך" הרבה יותר קשה מאשר על הצרות של היצר הרע.
היום, הוא להיפך, עוזר לך, מסייע לקשר שלך עם הבורא. הייסורים מכוונים אותך למטרה. ולכן נאמר, שפרעה מקרב את בני ישראל לבורא. ואחר כך יתחילו להיות מכשולים אחרים ואז אני אבין את טענותייך. הרי המכות של האור הן קשות הרבה יותר.
אבל מה שלא יהיה, אתה תמיד תרצה במאבק הזה של שני הכוחות המנוגדים, כי רק ביניהם תוכל לקבוע את העצמאות שלך.
מתוך שיעור לפי ספר הזוהר, הקדמה. "לילה דכלא", 14.05.2013
ידיעות קודמות בנושא:
בואו נדבר על הטוב?
מוכן לספוג מכה!
איך אפשר לעמוד בפני האהבה?
|
להשאיר תגובה | שלח לחבר
| הדפס
|
שייך לקטגוריה: התפתחות רוחנית, שיעור הקבלה היומי |
מעגלי החיים
החיבור בינינו הוא המקום שבו אנחנו נמצא את הכול. במידת התקדמותנו, אנחנו מתחילים לגלות את המושג "חיבור", ורואים שהכול מתרכז בו ותלוי רק בו, כולל החיים הפרטיים, הבריאות, ההצלחה, רווחת המשפחה, העולם כולו, ההשגה הרוחנית. הכול תלוי רק בחיבור בתוך הקבוצה שמתקדמת בעזרת "כוח האמונה", בעזרת השפעה הדדית.
אין לנו שום אמצעי אחר לשנות משהו במציאות שלנו, חוץ מהשקעת מאמצים יותר ויותר גדולים לחיבור בינינו. אז כל אחד יקבל את הכוח של כל היתר (כל ה"עשירייה") וכך ירכוש כוח ההשפעה הכללי של יחידה אחת, שבעזרתו יוכל להתקדם.
וכדי לעלות למדרגה מספר שתיים, עלינו לחזק עוד יותר את הקשר בתוך התא הרוחני הזה שבנוי מעשרה אנשים, ובהתאם לכך אנחנו נצטרך קשר יותר גדול למעגל החיצוני. ובזכות הקשר עם המעגל החיצוני, אתה יכול "לדחוס" עוד יותר את המעגל הפנימי של החברים וכך להגיע למדרגה מספר שתיים, "אור הרוח", כדי להמשיך להתקדם.
הכמות והאיכות משלימות זו את זו, מאפשרות לאדם להמשיך להתקדם. הכול מתרכז בתוך המרכז של הקבוצה ותלוי רק בו. העיקר הוא, להגיע להרגשה הראשונה, ואז אתה כבר לא תוכל להתנתק ממנה, אלא אתה תימשך אליה כמו למקור החיים.
אבל בינתיים, חייבים לפעול בצורה מלאכותית, תוך כדי משחק. בקרוב זה יתגלה בפועל ואז אתם תראו שזה אכן כך. ואז תגלו שבמקום המאמצים לחיבור יותר גדול ו"דחיסה", אתם תצטרכו לבצע עבודה הפוכה, להשתדל לא לפגוע ולא להזיק לאחרים.
הבורא ייתן לנו תרגילים הפוכים. כשאתה נמצא בתוך האגו, אתה נהנה מכך שהאחרים קצת סובלים ורע להם, ואם זה האויב שלך, אז אתה ממש נהנה אם אתה יכול להזיק לו ולהכות בו. אבל עכשיו אתה מוכן לוותר על הכול למען אותם האנשים שקודם לא אהבת, דחית ואפילו שנאת אותם, העיקר שיהיה להם טוב. אתה נדהם מהיחס הקודם שלך, כי הכול מתהפך.
מתוך ההקדמה לשיעור, 19.05.2013
ידיעות קודמות בנושא:
האנושות = 1
עשירייה שלמה
להעביר את כל המינוסים לפלוס
|
להשאיר תגובה | שלח לחבר
| הדפס
|
שייך לקטגוריה: התפתחות רוחנית, קבוצה, שיעור הקבלה היומי |
החלטה שנתקבלה פה אחד
שאלה: איך מתקבלת ההחלטה ב"עשירייה" (קבוצת ניסוי רוחנית שמורכבת מעשרה אנשים): האם פשוט לפי רוב קולות או שכולם חייבים להסכים?
תשובה: אם קיים איזה "רוב", זה כבר לא נקרא "עשירייה". עשירייה, זה "איש אחד בלב אחד", אז איזה "רוב" יכול להיות בה? "מניין" יוצא מעשרה אנשים אם הם כולם מתחברים בלב אחד, בתפילה אחת. אז איך עשירייה יכולה לקבל איזו שהיא החלטה, אם חלק ממנה לא מסכים איתה בלב?
אתה לא יכול לעשות מעצמך גיבור, בכך שאתה מסכים עם מה שהחליטו החברים, למרות חוסר שביעות הרצון שלך. אין כפייה ברוחניות! רק מתוך הסכמה כוללת אפשר לקבל איזו החלטה בעשירייה, אחרת, המושג של "עשירייה" עצמו לא קיים. כולם צריכים להיות בה כאחד.
בשונה מזה, הדירקטוריון הרוחני מקבל החלטה ברוב "משכנע" של קולות, למשל 8 מתוך 10. כי שם נמצאים אנשים בעלי דעות שונות בקשר לבעיות שונות, השייכות לעולם שלנו, והם מבררים כיצד לפתור אותן. הם לא מקבלים החלטות בעבודה רוחנית.
ישנם אנשים שמחליטים מה אנחנו נאכל בסעודה, מה יהיה סדר היום, איזה מאמר אנחנו נלמד בשיעור ואני אפילו לא שואל מראש איזו החלטה הם קיבלו. אבל ה"עשירייה" מתייחסת רק לחיבור הרוחני לאיש אחד.
מתוך שיעור על מאמרו של רב"ש, 16.05.2013
ידיעות קודמות בנושא:
עשירייה שלמה
תפילה, שמכוונת לעתיד
שוויון זה מתנה מלמעלה
|
להשאיר תגובה | שלח לחבר
| הדפס
|
שייך לקטגוריה: התפתחות רוחנית, קבוצה, שיעור הקבלה היומי |
אבן באבן
מתוך איגרת מ' של הרב"ש:
"אם תשאלו, מה יכולים לעשות שכל אחד ואחד מרגיש בעצמו שיש לו לב אבן לגבי הרגשת חברו?
...העצה היא פשוטה מאוד, כי הטבע באש הוא, שכששוחקים אבן באבן יוצאת אש... אזי על ידי שחיקת הלבבות, אפילו שיהיו של איתנים, כל אחד מוציא חמימות מקירות ליבו, והחמימות גורמת לנצוצי אהבה, עד שמתרקם מזה לבוש של אהבה, ושניהם מתכסים בשמיכה אחת, היינו שאהבה אחת מסבבת ומקפת את שניהם, כי ידוע שדבקות מחברת שני דברים לאחד."
בתחילת עבודתו בקבוצה, האדם לא מרגיש שום דחייה מהאחרים. אבל ברגע שהוא מבין את הצורך להתחבר עם החברים, מפני שזהו האמצעי להשגת המטרה, הכלי לגילוי הבורא, שדווקא דרכו מושגים השפעה ודבקות, רק לאחר מכן הם נקראים "חברים", ולא לפני כן. וכאן מתחילות הבעיות. האנשים האלה כבר לא נראים לו זרים: כל אחד רוכש איזה צבע, צורה, הופך להיות רבגוני ויש בו כל מיני רגשות.
החברים מזמינים בו רגשות מורכבים מאוד, ולכן כבר לא קל לו להתחבר איתם. הוא כבר לא רוצה להתחבר איתם. הוא כבר לא רוצה להתחבק, לשבת בשולחן אחד איתם בסעודה, לרקוד ביחד. כל פעם משתלטות עליו מחשבות רעות שונות ביחסים עם האחרים, והוא מתחיל להרגיש, שלהתחבר איתם, זה לא עסק פשוט.
ככל שהוא מבין בנחיצות של החיבור, כך זה נראה לו יותר רחוק ולא מציאותי. כל פעם מתעוררות הפרעות חדשות יותר ויותר. דווקא על העבודה הזאת מספרת התורה, תחילה בצורה של סיפור על אברהם ויצחק, אחר כך על יעקב, בניו של יעקב ויוסף. ובסופו של דבר, העבודה הזאת הופכת לגלות מצרים, כאשר האדם מרגיש כזה ריחוק נוראי מהאחרים, שלא ניתן לדלג עליו, אי אפשר להתחבר.
ככל שהוא מנסה להתגבר על האגו שלו ולהתחבר עם האחרים, לא יוצא שום דבר. הוא חווה את "שבע שנות שובע", "שבע שנות רעב" וכל זה כלפי החיבור, כי כל המלחמה נגד היצר הרע היא רק על החיבור. בסופו של דבר, באות מכות מצרים, מכות על פרעה, שמחייבות את האדם להבין באופן סופי, שרק האור העליון יכול לעזור לו.
הוא מחליט שהוא לא יכול לחיות ללא אהבה חלוטה שתשבור את ליבו, והרסיסים של הלב הזה יחדרו ללבבות של החברים. הוא רוצה רק את זה ושום דבר יותר. כך הוא מתחיל לעבוד על האהבה, שלא מייד הופכת לאהבה אמיתית, אלא מתחילה מאיזה שהם חיבורים ראשוניים, אבל כבר נוצר לפחות איזה קשר.
ידיעות קודמות בנושא:
להחליט ללכת על אהבה
מתי מופיעות בעיות רוחניות?
לחדור אל האהבה דרך בריקדות השנאה
|
להשאיר תגובה | שלח לחבר
| הדפס
|
שייך לקטגוריה: אהבה, התפתחות רוחנית, קבוצה, שיעור הקבלה היומי |
התקבלה שיחה - חברה צרכנית
קליפ - שיחת ועידה ביני לבין ולאדק זנקובסקי. חברה צרכנית (27.06.2011)
כל השינויים המשמעותיים של האדם החלו כאשר הוא התחיל כבר להשיג את הקיום שלו היותר גבוה מהבהמה, שהוא התחיל כבר להתעלות מהמצב החברתי למצב הרוחני, שזה כבר ה"אדם", לפני 5771 שנה. הוא הראשון שפתח את המערכת הזאת, בו זה התגלה, הוא הראשון שהתחיל לפתח אותה וללמד אותה. כתוצאה מכך, אחריו כבר התחילו להתפתח כל השיטות האחרות, ולאחר מכן מאברהם.
ההתפתחות האגואיסטית הביאה להתפתחות האלקטרונית, אך הם הלכו לפי דרך אחרת, היינו יכולים לבנות את הטכנולוגיות שלנו בצורה שונה. אנחנו לא מדמיינים אפילו כמה "ניסים ונפלאות" ושימוש נכון בחוקי הטבע היו בעבר. גם אצל ה"מאיה", גם אצל המצרים העתיקים. כיוון שבטבע טמונות יכולות עצומות, אבל אנחנו הולכים בצורה המכאנית הפשוטה שלה, כמו בורים, ואנחנו לא יודעים שום דבר מעבר לכך. האגואיזם שלנו בעצם עוצר אותנו, כי אם מישהו יצר משהו אז הוא רוצה לכבוש את הכול, שזה יהיה רק אצלו, ושישתמשו רק במה שיצר ושהשאר יושמד, וכך לשים מקלות בגלגלים של אחרים.
אנחנו לא משתמשים נכון באלקטרוניקה, ברדיו, ובכל התקשורת. למה אנחנו חייבים את כל הגלים האלה שאנחנו משתמשים בהם? זה הרי בסופו של דבר הרבה יותר פשוט. גם הקליטה, גם השידור, זה לא אמור להיות כך. השכל שלנו הוא כזה קפוא ומקובע. אבל אני מדבר על משהו אחר, על תפיסה אחרת של תפיסת המציאות, כאשר אתה רואה שיש גישה אחרת לכוחות, ואנחנו נכנסנו לתוך האלקטרוניקה, המכאניקה, וחושבים שאי אפשר לעשות משהו אחר.
בשנת 1997 נתנו פרס נובל על תיאוריה שאומרת, שלעולם לא יהיה משבר עולמי. איך יכול להיות, שהרי המשאבים של הטבע מתכלים, שאפילו הזיהום הגלוי מגיע למימדים כאלה שעוד רגע הוא קובר אותך ואת הכול תחת העומס העצום שלו. איך אפשר לכתוב שהחברה של הצריכה הלא מוגבלת יכולה להתפתח, וכולם ישיגו יכולות בלתי מוגבלות? האגואיזם שלנו כל כך מעוור אותנו בסופו של דבר, שאנחנו ממציאים את התיאוריות האלה, ונותנים עליהן פרסי נובל.
אך העניין עכשיו הולך לקראת ההתפתחות הפנימית של האדם והסביבה, שהכול יגיע לתיקון, שהדרגה הבאה תתגלה, המצב הרוחני. והעולם הזה יתחיל בלית ברירה להיעלם מתוך התפיסה שלנו. גם ככה, כאשר אנחנו מתחילים להרגיש בתוכנו את התכונות האלה, הכוחות האלה של המערכת, אנחנו כבר לא רואים את העולם הזה.
|
להשאיר תגובה | שלח לחבר
| הדפס
|
שייך לקטגוריה: משבר עולמי, ראיונות, פגישות |
שבעה מיליארד שומעים
כנס ניו-ג'רזי, שיעור מס' 3
שאלה: אני חי בפרו. זוהי מדינה גדולה, רק בעיר הבירה, לימה, חיים כשמונה מיליון בני אדם. אבל אנחנו לא מצליחים לבנות קבוצה. מדוע?
תשובתי: אני מבין ומרגיש טוב מאוד את הכאב שלך. אבל העניין הוא, שקיימת תוכנית עליונה, ואנחנו לא יכולים להבין מדוע היא ממומשת דווקא באופן כזה. עד שאנחנו לא נגיע לשורש, עד שלא נראה במערכת הכללית, בנשמה הכללית, היכן מקומו של כל אחד ולמה הוא צריך לחוות גורל זה או אחר, עד אז אנחנו לא נבין ולא נצדיק את הבורא. תמיד יהיו לנו טענות אליו.
אני מפיץ את חכמת הקבלה משנת 1983. באותם הזמנים אני כתבתי את שלושת הספרים הראשונים שלי, בדיוק לפני שלושים שנה. וללמוד אני התחלתי 6-7 שנים קודם לכן. בשנים שעברו נעשתה עבודה גדולה מאוד בכל רחבי העולם. הרבה מאוד קבוצות השקיעו מאמצים רבים ביותר ביצירת וחלוקת חומרים דרך כל מיני ערוצים שונים.
אבל התוצאות הן קטנות באופן לא פרופורציונאלי. אנחנו רואים, שרק מעטים משתוקקים להשיג את האמת.
ובאמת, אף פעם לא יהיו הרבה אנשים כאלה. כך בנוי העולם, אנשים מיוחדים הם במיעוט. וגם לא יכול להיות אחרת, כי כל האחרים הולכים אחריהם.
ברגע שאנחנו, כמה מאות אלפי בני אדם בכל רחבי העולם, נכין את עצמנו בצורה נכונה, העולם יתעורר וילך בעקבותינו. בעיקרון, מספיק "רועה צאן" אחד, כדי שכולם יגיעו אל המטרה. ולכן אסור לשפוט לפי הכמות, מפני שרוחניות נבנית במלואה על איכות, ואדם אחד יכול להיות שווה ערך לא רק למיליונים, אלא למיליארדים.
לכן תמשיך להשקיע מאמצים, תצטרף לקבוצות האמריקאיות דרך האינטרנט, ובסופו של דבר אנחנו עוד נראה כיצד אתה מגיע לכנסים עם הרבה אנשים אחרים. העיקר כאן, זה לא להתלונן. אנחנו לא רואים את כל ה"מפה", לא מכירים את כל התוכנית. צריך לקבל את התוצאה כפי שהיא, ולפעול ללא תלות בנסיבות. אפילו שמסביב יש רִיק, אני חייב לפנות לכל העולם כאילו שכולם שומעים אותי.
דווקא בצורה כזאת אני כיוונתי את עצמי, בכך שפניתי לכולם, כאילו שכל שבעה המיליארד שומעים אותי, משתוקקים להבין ולברר, בכך שקולטים כל מילה. זוהי חובתי. וכמה מתוכם הבורא יעורר ובאיזו מידה? – זה עניינו.
אני ממליץ על גישה כזאת לכל מי שעוסק בהפצה. כי אז אני "נקי": הבורא קובע את הזמנים להתעוררות העולם, ואני מקבל את זה בשוויון נפש.
מתוך שיעור מס' 3 בכנס ניו ג'רזי, 10.05.2013
ידיעות קודמות בנושא:
אם אתה תרצה, ישמעו אותך
הגישה אל הרשת הפנימית היא לפי הרצון
ההפצה היא הערובה שלנו
|
להשאיר תגובה | שלח לחבר
| הדפס
|
שייך לקטגוריה: הפצה, התפתחות רוחנית, קבוצה |
הדלת הסגורה כתירוץ להיכנס
כנס ניו-ג'רזי, שיעור מס' 3
אף על פי שאנחנו יודעים שלמעשה יש רק כוח אחד שפועל בחיינו, בכל זאת, אם אנחנו רואים משהו שלא לפי רוחנו, מרגישים לא משהו שהיינו רוצים להרגיש, אנחנו מייד שוכחים שראייתנו, מחשבותינו, רצונותינו והרגשתנו מנוהלים ומתעצבים על ידי הבורא. להיפך, אנחנו חושבים שאנחנו עצמאיים.
מספיקה הרגשה, פעולה, מחשבה כלשהי, שיוצאת מגדר הרגיל שאינה עונה על הציפיות שלי, ואני כבר לא מסוגל לקשור את המתרחש לבורא. אני מסוגל לשמור על הקשר עימו רק אם אני חושב עליו טוב. ולהיפך, ברגע שאני חושב עליו רע, זה מפריד בינינו, ואז אני חושב על כוח אחר ומשייך אותו לאנשים אחרים, לעצמי, לטבע, אך לא למקור האחד והיחיד.
אבל אחר כך אני שוב חוזר למחשבה על הכוח האחד שפועל בכל. כך אנחנו לומדים לחבר את כל המצבים ואת הכול לבורא. הוא מעורר בנו מצבים שונים לא נעימים, כדי שלמרות ומעל הפירוד, אנחנו נקשור את עצמנו אליו, כדי שלא נהיה תלויים בהרגשתנו, בהבנתנו, אלא שנרצה להתחבר לרגש ולכוח שלו.
אין לאדם תיקון אחר, אלא לשייך את כל הרגעים שהוא עובר כעת וגם בעתיד, ישר לבורא. על ידי זה הוא מצדיק את הבריאה, משום שכל העולמות וכל הזמנים נבראו רק כדי לעצב בו את הרגשת הבורא. הכול מיועד רק כדי לכוון אותנו לגילוי הבורא.
אנחנו מניחים שהמציאות הנוכחית מסתירה את הבורא מאיתנו, אולם זה לא כך, כיוון שאם אנחנו נתייחס נכון לכל מה שמתרחש, אז במקום המציאות המסתירה, אנחנו נראה מציאות מגלה. הכול תלוי דווקא ביחס שלנו כלפיה. דווקא בעזרת כוחות הדחייה אנחנו יכולים להתקדם.
בהתאם לזה, חכמת הקבלה מחלקת את האנשים ל"רשעים" ול"צדיקים". במקום בו ה"רשע" נדחה, שם ה"צדיק" מתקדם, מפני שהוא רוצה להצדיק שכל מה שקורה לו נעשה במטרה לקדמו.
המטרה העיקרית של האדם היא, להגיע להרגשת מציאות הבורא שממלאה את הכול, לכוח האחד שפועל בכל המערכת, במציאות כולה. על האדם להשקיע את כל מרצו בלי לעסוק בשום דבר אחר, בלי להתבלבל במטרות אחרות.
להרגיש את הבורא, זאת אומרת, לרכוש את כוח ההשפעה. ולכן, לא כדאי לחשוב על שום דבר אחר, כי השכר עבור כל המאמצים שלנו במשך כל החיים הוא, שבכל רגע במציאות הזאת אנחנו נזכה להיות בכוח ההשפעה, שעל ידו אנחנו נתחיל להבין ולהרגיש את הבורא, נראה אותו כמשפיע.
וכדי שהאדם ייגש נכון לבעיה הזאת, הוא לא קיים לבד, אלא במסגרת מערכות חברתיות שמסייעות לו. לא במקרה, לאורך ההיסטוריה האנשים התקבצו בכפרים, ערים, מדינות, עמים, שנכון להיום מתערבבים לגושים חברתיים כאלה או אחרים.
אבל קיימת צורת חיבור אחת שעלינו לבנות בצורה מלאכותית. להבדיל מהצורות האחרות, היא אינה נובעת מתוך מהלך האבולוציה הטבעי, אך בלעדיה ההתקדמות היא בלתי אפשרית. מדובר על חברה או על קבוצה מיוחדת שדווקא בה אנחנו צריכים לראות את השינויים שאנחנו עוברים כלפי הבורא.
בנוסף לכך, כותב הרב"ש, שאף על פי שאני רואה את הפנים של האנשים סביבי, עליי להאמין שמאחוריהם עומד הבורא שעושה את כל הפעולות הללו, מאלץ אותם לבצע את המעשים שנראים לי. מישהו מחייך, בוכה, צועק עליי או צוחק עליי, לא חשוב. עליי לראות בכל זה את הבורא שמציג את עצמו כלפיי בצורה כזאת. בחיים הרגילים, דרך הסביבה, עליי לחדור דרכם לשורש שמנהל אותם.
הבורא עושה את הכול, כותב הרב"ש, אבל האדם שופט לפי ראות עיניו, לפי ההתנהגות, לפי הפנים, לפי חוקי הטבע, וכן הלאה, ולא לפי אמונתו.
אני נמצא במציאות של מיליארדי בני אדם ועליי להבין שכל המתרחש, החל מהחדשות בעולם ועד לאירועים הקטנים ביותר סביבי, הם הצגת הבורא כלפיי. כך אני צריך להבין ולקבל את זה, להשתדל לגלות מאחורי הקלעים את הרצון הטוב, לקרב אותי אליו, לגלות אותו למרות כל ה"תיאטרון" הזה.
הרב"ש ממשיך ואומר, שמי שרואה את פני חברו, למעשה רואה את הבורא. כי מחוץ לגופו קיים רק הבורא. ובהתאם לזה, האדם הוא הנברא.
דווקא אני הוא הנברא, וכל היתר הם חלקי הבורא שרוצה על ידי זה שאני ארגיש את עצמי מנותק מהמציאות שלו. אבל חוץ ממני, רק הוא ממלא את הכול. בצורה כזאת, אני רואה לפניי את הבורא, את האור העליון, וכל הצורות שהוא מקבל, מצוירות על ידי האגו שלי, שגם הוא מחולק לחלקים בצורות וגדלים שונים. בסופו של דבר, הם מציירים לפניי את חלקי הטבע הדומם, הצומח, החי או בני האדם.
וחוץ מזה, הבורא ממלא את הכול. ולכן, אם אני משקר לחבר אני משקר לבורא, ואם אני מצער את החבר אני מצער את הבורא. אם אני מתייחס בצורה עניינית לחברים, אני יכול להתקדם במהירות לתפיסה הנכונה, שכל העולם ייראה לי כשלם, מושלם וכפוף להנהגה עליונה אחת, שכולה מכוונת להביא אותי אל השורש.
נובע מכך, שכל מי שפועל במציאות הם לא אנשים אחרים, אלא רק אני והבורא. כל יתר המרכיבים נמצאים בתפקיד של מעבר, "חיץ", "מתאם" בינינו.
לכן, בעל הסולם כותב, שלפני כל פעולה עליי לומר לעצמי שאני פועל בצורה עצמאית וההצלחה תלויה בי, ואחרי המעשה אני חייב לתת לעצמי דין וחשבון על מה שקרה ולנסות להבין שהכול נבנה מלכתחילה על ידי הבורא והתוצאה הייתה ידועה מראש, ולכן עליי לקבל את הכול עם לב שלם, כי כך נקבע מראש.
אבל אסור להגיד שהכול היה ידוע מראש ואין צורך לעשות כלום. אם אנחנו מקבלים את הנהגת הבורא בלי לבצע פעולות, רק כדי שאפשר יהיה לשייך אותן אליו, אז אנחנו לא נשתנה. ואז, אנחנו נראה את אותה התוצאה בצורה אחרת. כי אם אני לא משתנה, אני יושב בחיבוק ידיים או עושה משהו בלי שום קשר ל"אם אין אני לי מי לי" ו"אין עוד מלבדו", אז אני מתקדם בדרך ייסורים ומכות.
אבל אם על רקע הנהגת הבורא אני מקדיש זמן כדי לפעול בעצמי ואחר כך כל פעם אני מחזיר את "הסמכות העליונה" לבורא, אם אני פועל כדי להשוות את השתתפותי להשתתפותו, אז על ידי זה אני משתנה, בקפיצה מעלה את עצמי לדרגה החדשה בדרך "אחישנה".
זהו כל ההבדל, העולם עובר ייסורים רבים בגלל שכל הזמן רוצה לשנות משהו בעצמו. השינויים נחוצים, אבל חסר החצי השני, ואת זה אנחנו רוצים להסביר לאנושות.
מתוך שיעור מס' 3 בכנס בניו-ג'רזי 10.05.2013
ידיעות קודמות בנושא:
האם אפשר להתגונן מהבורא?
מטרת החיים היא גילוי הבורא
מאחורי פניהם של האנשים מסתתר הבורא...
|
להשאיר תגובה | שלח לחבר
| הדפס
|
שייך לקטגוריה: התפתחות רוחנית, קבוצה |
לקריאת כל התגובות
קבלת עדכונים בדוא"ל
עדכוני rss
רדיו קבלה
הבלוגים שלי
הבלוג בסלולר