מגדלות האגו, לגדלות האמונה
מתוך מאמר צ"ו מספר "שמעתי", "מהו פסולת גורן יקב, בעבודה":
"שהיסוד שעליו בנה את סדר העבודה, היתה בצורה השפלה ביותר. וממש שהיה כולה למעלה מהדעת. שרק מי שהוא פתי באמת יכול להיות כל כך שפל, שילך ממש בלי שום בסיס, שיהיה לו מקום לסמוך את האמונה שלו, ממש על שום סמיכה.
ונוסף לזה הוא מקבל את העבודה זו בשמחה רבה, כמו שהיה לו דעת וראיה אמיתית, על מה לסמוך את הודאות של האמונה. וממש באותו שיעור למעלה מהדעת, באותו שיעור כאילו היה לו דעת. לכן אם הוא מתמיד בדרך זה, אי אפשר לו ליפול אף פעם, אלא שתמיד הוא יכול להיות בשמחה, בזה שהוא מאמין, שהוא משמש מלך גדול."
אנחנו צריכים לרדת מגדלות האגו שלנו, להיפטר מהביטחון, מכך שאנחנו מבינים ויודעים הכול, שולטים. עד לכזאת דרגה, עד שאנחנו מגיעים להכרת השפלות המוחלטת, האפסיות המלאה, שפלות של 100%. באותו הגודל שהייתה לנו דעת, אנחנו עכשיו הולכים בכל נגד הדעת ושמחים בזה ובטוחים שזה נכון.
אנחנו לא רוצים לסמוך על שום דבר שבא מתוך הרצון לקבל שלנו. כי כל מה שהוא נותן לנו, זה ללא ספק שקר, כמה שנכון ואמיתי זה לא ייראה.
וודאי, שלבצע ירידה לכזאת שפלות ועלייה לאמונה, אפשר רק על ידי המאור המחזיר למוטב. לנו עצמנו אין לכך שום כוחות, כי חוץ מהאגו אין לנו כלום. ולבדוק את עצמנו אפשר רק לפי השמחה שאנחנו מקבלים, כאשר כל פעם חוזרים לאותן הבעיות, לאותן הטעויות, בכך שפעם אחר פעם מבינים יותר ויותר עד כמה שצריכים להיות בשפלות.
וכל זה ב"אמונה למעלה מהדעת", עד כמה שאני מסוגל לא לקבל בחשבון את הדעת שלי. אני מקבל את הדעת שלי, אבל רק כדי ללכת למעלה ממנה, ובהתאם לזה מתקדם. אי אפשר להצטייד בתכונות ההשפעה, מבלי לעבור את נקודת האפס של השפלות העצמית.
זו אותה הנקודה עצמה שנקראת עוּבָּר, עיבוּר. והמדרגה הזאת כל הזמן מופיעה לפנינו, כל פעם עם תנאים חדשים ועביות חדשה. אנחנו יורדים ל"אפס", ואחר כך צריכים להצדיק את העבר שלנו, שזה נקרא "להשפיע על מנת להשפיע", ואחר כך להצדיק את העבר עבור האחרים, שזה נקרא "לקבל על מנת להשפיע". זה אומר, שתחילה אנחנו מתקנים את השגגות לזכויות, ואחר כך הופכים גם את הזדונות לזכויות.
אבל כשאנחנו מעבירים אותם לזכויות, אנחנו מעבירים אותם לשפלות, כי רק הבורא הוא זה שמבצע את הפעולות וקובע הכול. לכן, המבנה שנבנה על ידינו, נשען על נקודת השפלות הזאת, על מצב של עוּבָּר, שגדל יותר ויותר ושמבטל את עצמו יותר ויותר.
ידיעות קודמות בנושא:
בפעם הראשונה לבטל את עצמי
עלייה בזכות השפלות שלנו
שמחת השחרור
להשאיר תגובה | שלח לחבר
|  הדפס
|
שייך לקטגוריה: התפתחות רוחנית, שיעור הקבלה היומי |
במצב מיוחד
אנחנו נמצאים במצב וביחסים מאוד מיוחדים עם הבורא. אם האדם תולה בו את כל התקוות האגואיסטיות שלו, כמו כל בני האדם שבעולם הזה, אז הכול בסדר, כולם מאמינים שהבורא הוא טוב, ששולח דברים טובים ודואג להם. ואף על פי שאנשים סובלים, הם תמיד מוצאים לכך הצדקה. אנחנו רואים, שלא קשה להם להישאר באמונה הפשוטה, מיליארדי אנשים מאמינים בכל נפשם בקיומו של הכוח העליון ומוכנים לכל מיני הקרבות, אפילו למסור את חייהם למען האמונה הזאת.
זה כל כך פשוט, מפני שזה בא מטעם האגו שלנו. האדם משבח ומהלל את הבורא ומוכן לתת יגיעה, ולבצע כל מיני טקסים דתיים. ואילו אנחנו לא מסוגלים בכלל לחשוב עליו, נמצאים בספק אם הוא קיים, אם הוא טוב ומטיב, אם הכול בא ממנו. זה כל כך קשה, מפני שזה לא בא מטעם האגו, אלא מטעם ה"נקודה שבלב", מהצורה ההפוכה בהשוואה ליחס הכללי של כולם לבורא.
ולכן, כדי שהיחס שלנו לבורא לא יהיה מטעם האגו, אלא על היסוד ההפוך, לשם כך ניתנה לנו סביבה. ועל ידי הסביבה אנחנו באמת יכולים לייחס את עצמנו לבורא, במידה שהחברה מביאה לנו חשיבות כלפיו. ככל שהחברה תהיה חשובה יותר בעיניי כל אחד ואחד מאיתנו, כך הוא יוכל לשייך חשיבות גדולה יותר לכל הערכים שמקובלים בחברה, כולל גם חשיבות הבורא.
אם הוא קושר את הסביבה עם ה"נקודה שבלב" שלו, אז יוצא, שהבורא נמצא שם בפנים, בתוך החברה, ולאט לאט הבורא נכנס לתוך האדם, לתוך ה"נקודה שבלב" שלו. דווקא את זה אנחנו צריכים לדרוש מהקבוצה שלנו. בלי זה, אין לנו שום סיכוי לגלות את הבורא, אלא רק על ידי זה שמחברים את הסביבה עם ה"נקודה שבלב" שלנו, כדי שבתוך הקשר שלהם לאחד שלם, יתגלה הבורא.
ידיעות קודמות בנושא:
תהפוך להיות חבר של הבורא
חלק מהבורא, שתמיד יחד איתך
בדיקה על חוסר אנוכיות
|
להשאיר תגובה | שלח לחבר
| הדפס
|
שייך לקטגוריה: התפתחות רוחנית, קבוצה, שיעור הקבלה היומי |
להסתכל אל עבר המטרה
שאלה: מה אומר המונח "כל העומד לגבות כגבוי דמי."?
תשובה: זה אומר שהכול מלכתחילה נמצא לפניך. כל הדברים שאתה עומד לגלות כבר קיימים. כשאדם נולד הוא מגלה כל פעם בהדרגה דברים חדשים, ונראה לו שהוא מגלה את זה ולפני זה הדבר לא היה קיים. כזאת מן הרגשה. אבל בפועל, הכול כבר קיים, נמצא לפנינו, צריך רק להכין את הכלים שלנו, ובהם מייד תתגלה הדרגה המתאימה.
ובכלל, לכל המציאות שנמצאת לפנינו צריך רק להוסיף את הכוונה להשפיע, "אור חסדים", ובאותה המידה נגלה מציאות שלמה. רק זה חסר לנו.
ולכן, אני לא מתכוון לתקן את המציאות הנוכחית המקולקלת. אני מתכוון להוסיף את תכונת האמונה, תכונת ההשפעה ביחס שלי לכל דבר. כך אני מתקן את עצמי, וזה מה שנקרא "אמונה למעלה מהדעת".
זאת אומרת, אני לא צריך לתקן את עצמי מבפנים, אני פשוט צריך לצאת מעצמי החוצה, ולהתחבר עם החוץ. הכול כבר נמצא שם לפניך, הבעיה היא שאתה לא נמצא שם, מחוצה לך. צריך לבצע את הפעולה הזאת, את היציאה מחוץ לך, ואז המציאות הזאת תהפוך לשלך. היום, אתה עדיין לא מסוגל לגלות שהיא נמצאת לפניך, אבל היא קיימת. צריך רק "להרכיב משקפיים" כדי לראות אותה.
אנחנו בונים את הכלי הרוחני למעלה מהרצון לקבל, מעל ה"קליפות". "פרעה" לא נעלם לשום מקום, הרצון לקבל נשאר, ונשאר בצורתו האכזרית, ועוד מוסיפים לו בסוף "לב האבן". אבל אנחנו צריכים לעלות מעליו, ללכת למעלה ממנו.
אני שומר על הקליפות המכסות את הרצון לקבל שלי, הקליפה שומרת על הפרי עד גמר בישולו. אחרת הפרי יירקב ואני לא אגיע לגמר התיקון שלי. את כל היחס שלי למציאות אני בונה בשמירת הקליפות על הרצון לקבל שלי: "רק אל תיעלמו לי. השנאה, הקנאה, האכזריות שלי, העצלנות שלי – כל הדברים האלה שיישארו, אני צריך אתכם." כך אני סוגר את התכונות האגואיסטיות שלי באיזשהו מקום, באיזו חבילה, ובונה מעליהן את היחס שלי, ה"אני" שלי יוצא מתוכם החוצה. אם הן תיעלמנה, אני אפס, ואין לי על פני מה לבנות את עצמי.
שאלה: אז כיצד לצאת החוצה, מחוצה לך?
תשובה: בשביל זה צריך להגיע לחוסר אונים מוחלט. אז ייפתח לך בלב חור כזה, שבו אתה תרגיש שאתה יכול לצאת החוצה ולבקש את זה. אבל בינתיים שאתה לא מגיע לתפילה אמיתית, זה אומר שעדיין זה לא "לוחץ" עליך עד כדי כך שתמצא את הבורא.
שאלה: איך מגיעים לתפילה אמיתית כדי לקבל עזרה?
תשובה: זה קורה רק אחרי שאדם נשבר סופית, והוא עדיין עומד בדרך. צריך להגיע למצב של "הכרת הרע", מצד אחד, ולגדלות המטרה, מצד שני, ולהחזיק בשני הפערים האלו. זאת אומרת, להגיע לזה שהמצב הוא רע מפני שזה מצב אגואיסטי. המצב הזה הוא רע, עד כדי כך שאני לא מסוגל לסבול אותו ולא רוצה לסבול אותו. אבל הבעיה היא לא מפני ש"רע לי". אני מוחק את ה"לי" הזה, אני רוצה שזה יהיה לי רע מפני שאני לא מסוגל להשפיע לבורא. כך, הרע מתגלה כנגד אהבת ה'. ומצד שני, אני מכיר בגדלות המטרה, שזה בשבילי הכרת הטוב. כשאני מחזיק בשני הקצוות האלה, אז אני מגיע לתפילה האמיתית, לבקשה לתיקון. התנאי שהמטרה היא כה גדולה בעיניי, שאני לא יכול לעזוב אותה. ואני כל הזמן דואג שהגדלות רק תלך ותגדל יותר. בסופו של דבר, אני מחזיק בשני הקצוות – גדלות המטרה, והרע במצב הנוכחי שלי.
צריך להיות כאן לחץ מהחברה שנותנת לי את ההכרה, שגדלות המטרה היא בזה שאנחנו באים להשפיע נחת רוח לבורא. ואז אני מתחיל לחשוב כיצד לברוח מהמצב הרע הנוכחי שלי, רע מכך שעדיין לא הגעתי לזה, אני רחוק מהשגת המטרה.
אלה התנאים שאני צריך להציב לעצמי. בשביל זה יש לי הכול: קבוצה, בורא, ספרים... אבל ההכרה בחשיבות המטרה היא המפתח להכל, היא קודמת לכל התנאים האחרים. אני צריך להיות "נעול" על המטרה, ומכל המצבים להסתכל רק עליה, להיות דבוק רק בה. ואז, כתוצאה מכך, אני באמת צריך קבוצה, מורה, לימוד והפצה.
הרי "סוף מעשה במחשבה תחילה". המטרה היא שמחייבת אותי בהכל. מתוך הדבקות במטרה, אני מבין שבלי קבוצה אני לא יכול, כי רק בתוך הקבוצה אני משיג את המטרה. אני יודע שבלי המורה אני לא יכול, כי הוא מחזיק אותי ומחזיק את הקבוצה ונותן את הדרך ומביא את המאור שממלא אותנו. אני מבין שאני לא יכול בלי ספרים, כי בעזרתם אני לומד את המערכת הרוחנית ומעורר את עצמי. בזמן הלימוד אני כאילו נמצא בתוך המערכת הזאת שאני לומד עליה, ואז אני מזמין משם את המאור המחזיר למוטב. ולבסוף, אני מבין שאני לא יכול בלי הפצה כי הקבוצה זהו חלק קטן מהכלי הכללי של האנושות, אבל בעצם אני צריך לדאוג בעקיפין בכללות לכל הכלי.
זה הכול נובע מחשיבות המטרה. אני מתחיל לפרש לעצמי את המצב הסופי, שבו אני, הקבוצה, המורה, נתחבר עם כל האנושות בצורה כזאת שכל המערכת הרוחנית תחיה בינינו. כל "תלמוד עשר הספירות", כל התורה הזאת, ימלאו אותנו ויקשרו בינינו עם ה"אורות" ל"מלכות דאין סוף" המלאה. ובה אנחנו מגלים את מי שמייצב אותה – השורש, בחינת "שורש" מד' בחינות דאור ישר. וזהו הבורא.
מתוך שיעור עפ"י "הקדמה לספר הזוהר", 13.03.2013
ידיעות קודמות בנושא:
כשהמסכים יפלו
מה שמושך אותי לאחור
ממה בורחים?
|
להשאיר תגובה | שלח לחבר
| הדפס
|
שייך לקטגוריה: התפתחות רוחנית, קבוצה, שיעור הקבלה היומי |
התקבלה שיחה - אמונה זרה
קליפ - שיחת ועידה ביני לבין ולאדק זנקובסקי. אמונה זרה (31.07.2011)
הדתות בעבר היו מגדירות את האדם, כיוון שבאותם הזמנים האנשים היו שונים. רבים המירו את דתם עקב מלחמות וכולי, ולעומת זאת, רבים נשארו נאמנים לדתם. אצל היהודים זה היה מסובך יותר, תחת האינקביזיציה הם עברו לנצרות, אך עדיין נשארו מוּמָרים. כך היה עם קולומבוס בזמנו, שהיה יהודי שהתנצר וחיפש מקום להעביר אליו את היהודים מספרד.
ארה"ב שימשה מחסה ליהודים שתפסו בה חלק נכבד ומאוד הצליחו להתקדם, על אף שזו הייתה תקופה שבה הדת היוותה גורם מאוד מגביל, ודחו את היהודים בהרבה מקרים. אמנם נראה, שארה"ב היא בשביל כולם, אך לא כך הדבר, ישנו סף מסוים שממנו והלאה אין ליהודים אפשרות לעבור.
|
להשאיר תגובה | שלח לחבר
| הדפס
|
שייך לקטגוריה: ראיונות, פגישות |
תשאל את המן ותעשה להיפך
מתוך כתבי רב"ש, כרך ג', מאמר "ובתורתו יהגה":
"הנה מצינו במגילה, "אחר הדברים האלה גידל המלך את המן". ולפי הפשט קשה להבין. הלא אחר המעשה שמרדכי עשה, דבר טוב למלך, היה המלך צריך להגדיל את המרדכי, ולא המן. ויש לפרש זה...
שבזמן שאין האדם יכול לראות את פרצופו האמיתי של הרע שלו, היינו צורתו של המן, אז אין האדם יכול להתפלל לה' שיעזור לו להנצל מהרע. ורק בזמן שהאדם רואה את גדלותו של המן, שהוא רוצה להרוג ולאבד את כל היהודים, היינו שהמן רוצה להשמיד את כל דבר שיש לו שייכות ליהדות, שלא נותן לו לעשות שום דבר שבקדושה, אז הוא יכול לתת תפילה אמיתית. ואז יקוים "הקדוש ברוך הוא עוזרו"."
רק אם אנחנו משתוקקים לאיחוד, כמו "מרדכי" שעורר את ההשתוקקות לאיחוד, בכך שגילה את קשירת הקשר נגד האיחוד והרג אותו (את שני המקורבים למלך שבגדו בו), אז במקרה כזה מתעורר "המן". היצר הרע עומד כנגד היצר הטוב, הרצון לקבל עולה מול הרצון להשפיע, ומתחיל המאבק ביניהם בתוך האדם.
רק על ידי זה שמגדילים ומחזקים את הכוח הטוב, אז גדל הכוח הרע, ושוב אנחנו מגדילים את הטוב, ושוב גדל הרע. וכך זה נמשך עד שאנחנו מגיעים למצב שחייבים להכריע סופית את הוויכוח הזה. אין מה לשאול את היצר הטוב, הוא לא זקוק לכלום, הוא לא רוצה לקבל שום דבר, אלא רק להשפיע בכל הזדמנות. לכן, תמיד שואלים את היצר הרע, ואחר כך עושים להיפך.
זה נקרא ללכת ב"אמונה למעלה מהדעת". שיודעים את הדעת של הרצון לקבל שלנו והולכים ב"אמונה למעלה מהדעת" הזאת. אחרת, אין לנו אפשרות לתאר לעצמנו מה זה העולם הרוחני, מה זה נקרא להיות למעלה מעצמי, מה זה נקרא להשפיע. אבל ידוע, שזה הפוך לרצון לקבל האגואיסטי שלנו שמוכר לנו היטב.
לכן, כשהרצון להשפיע גדל, אז חייבים להגדיל את הרצון לקבל ולשאול אותו מה לפי דעתו צריך לעשות. ואחר כך לעשות להיפך! כך זה עובד.
כי אנחנו לא רואים את הדמות של הטוב, אין לנו דמות להידמות לבורא. האפשרות היחידה היא לבנות אותה כצורה הפוכה על פני הרצון לקבל. לכן ניתנה לנו סביבה שצריכה לעזור לנו להפוך את הרצון לקבל, כלומר להפוך את הכוונה על מנת לקבל לכוונה על מנת להשפיע. זה נקרא "חזרה בתשובה", חזרה לבורא, עלייה של "מלכות" ל"בינה".
אין לנו שום מושג על הדמות של הטוב, אלא רק ההיפך מהרע.
ידיעות קודמות בנושא:
הכובע הנכון
חג הניצחון של הכוונה
מדוע המלך אוהב את המן (האגו)?
|
להשאיר תגובה | שלח לחבר
| הדפס
|
שייך לקטגוריה: התפתחות רוחנית, חגים ומועדים, שיעור הקבלה היומי |
מתי תסתיים תקופת הילדות?
שאלה: אם אין לנו הבנה מה זאת השפעה, אז איך אפשר לעבוד על אמונה וגדלות הבורא?
תשובתי: אנחנו עובדים כמו ילדים שמשחקים עם אמונה "צעצוע", עם השפעה כמשחק. זה נקרא זמן ההכנה, כאשר יש לנו עסק עם חיקוי (דֵמִי) ולא עם ההשפעה האמיתית: כאילו שאנחנו משפיעים. עד שאנחנו על ידי הלימוד משיגים כזה מצב, שכבר נותנים לנו איזו עבודה רצינית.
נותנים לנו לזה כוחות כאשר מלמעלה בטוחים שאנחנו לא נשתמש בהם לרעת אחרים. רק אז נותנים לנו אפשרות להשפיע. כי כוח הקבלה אינו מהווה סכנה, אני לא יוצא איתו מגדרי. אבל אם אני משתמש בצורה לא נכונה בכוח ההשפעה, אז אני יכול לגרום נזק רב מאוד.
מתוך שיעור על מאמרו של רב"ש, "עשה לך רב וקנה לך חבר – ב", 24.01.2013
|
להשאיר תגובה | שלח לחבר
| הדפס
|
שייך לקטגוריה: התפתחות רוחנית, שיעור הקבלה היומי |
התקבלה שיחה - למה יש כתות?
קליפ - שיחת ועידה ביני לבין ולאדק זנקובסקי. למה יש כתות? (28.08.2011)
אדם חייב לעבור בשלבי ההתפתחות שלו דרך דתות, אמונות למיניהן, כתות, הן עוזרות לו ומפתחות אותו, עד למצב שהוא מגיע לאחר מכן אל האמת. אי אפשר להגיע אל האמת ישר. חייבים לעבור את כל השלבים, הם הכרחיים להתפתחות שלנו.
יגיע שלב שבו, אדם יאלץ להחליף את כל הדתות בהשגה. שום דבר בעולמנו לא מיותר, בעל הסולם אומר שכל הדתות תישארנה, כתרבות.
כשהכול כבר יהיה מושג לאדם ותתפרש לפניו כל תמונת העולם – האם יהיה מקום לאמונה?
אדם צריך לעבד את הדברים בדרך טבעית, לעבור את שלבי ההתפתחות ולכן "אין כפייה ברוחניות".
|
להשאיר תגובה | שלח לחבר
| הדפס
|
שייך לקטגוריה: הדת בראי הקבלה, ראיונות, פגישות |
התקבלה שיחה - איך אפשר להאמין לך?
קליפ - שיחת ועידה ביני לבין ולאדק זנקובסקי. איך אפשר להאמין לך? (28.08.2011)
|
להשאיר תגובה | שלח לחבר
| הדפס
|
שייך לקטגוריה: פרסומים חדשים |
כפית עבור אימא ...
שאלה: מה צריך לעשות כדי לקבל מהבורא את אותו הטוב והתענוג שהוא רוצה לתת לנברא?
תשובתי: אם הרצון שלך יהיה תואם לרצון שלו ליהנות אותך, אז אתה תרגיש את התענוג. אבל אם הרצון שלך הפוך לתענוג, אז אתה תרגיש אותו כייסורים. ולבסוף, אם ביניכם בכלל אין שום קשר, אז אתה לא מרגיש שום דבר, לא חיוביות ולא שליליות. לכן, הכול תלוי בכך, עד כמה אתה משתווה לתענוג.
הבורא הוא טוב ומטיב. הוא בעצמו, זו הנאה. אבל הנאה מהשפעה, מאהבה. עד כמה שאתה נמצא בהשפעה ואהבה, במידה הזאת אתה יכול לטעום ממנו. כלומר, אתה צריך לפתח בתוכך טעם לזה, ואז אתה תרגיש אותו כטוב.
לפחות, כדי למשוך ולגרות את האדם על ידי הטעמים האלה, קיימות מערכות מיוחדות של "קליפות". הן מפתות, מגרות אותך: "לטעום מהבורא, זה טוב!". אתה מנסה שוב ושוב, ולא יכול, ומזה נעשים לך "טעמים" עוד יותר גדולים וחזקים.
תאר לעצמך שאני מביא אותך לחלון ראווה של מסעדה, שלשם מכניסים רק לפי הזמנה מיוחדת, לכן אני מוביל אותך, עד שיהיה לך תאבון אמיתי. אחר כך אנחנו שוב באים לחלון הראווה ומדברים על מה שרואים שם. אחר כך אני מציע לך לעמוד לא רחוק מהכניסה, כדי להריח את הריחות שמגיעים מהמסעדה. כאן אתה כבר מתחיל להשתגע. ואני אומר: "אתה יודע מה, בוא נחזור בעוד כמה שעות, כאשר תהיה הזדמנות לטעום משהו". אנחנו מטיילים עד הערב, אתה מגיע למצב של "ערנות יתר", וסוף סוף נותנים לך לטעום חתיכה, כזאת קטנה שהיא נמסה בפה לפני שאתה מצליח לבלוע אותה. עכשיו אתה כבר פשוט לא יודע מה לעשות.
ופתאום אני נעלם. אתה מביט מסביב ומתחיל להשתגע: "מה לעשות? לאן לפנות?". אתה כבר כל כך נקשרת לתענוג המפתה הזה, שאינך מסוגל לעזוב אותו. אני "הדבקתי" אותך אליו, אתה נמצא על "הוו של החכה". ואז אתה מתחיל להבין, שכאן צריכה להיות גישה הפוכה.
כך כוחות הטומאה עוזרים לנו בדרך, בכך ששמים כל פעם פיתיונות חדשים. ולכן כל הרע שמתגלה, זה למעשה לא רע, אלא פשוט הופכיות של הטוב, הצל שלו, הסף שלו. רק בצורה כזאת אפשר להביא אותך להבנה של המתרחש. אתה מבין שהנך זקוק לתיקון רק לאחר שמרגיש
כלי ריק, רצון לא מסופק, כלומר ייסורים. אתה בהכרח זקוק לגירוי, לתמריץ, בכל זאת להשיג את המילוי.
שאלה: אז במה התיקון שלי?
תשובתי: התיקון שלך צריך להיות בזה, כדי לתקן את היחס שלך לחיים, למקור שלהם. באגו שלי אני מסתכל על מה שחסר לי ב"צלחת", אבל צריך להסתכל על מי שלא נותן לי שום דבר בצלחת. אם אני אסתובב אליו, אם אעביר את תשומת הלב שלי מהצלחת אליו, אז אני אקבל הכול. זה נקרא "אמונה למעלה מהדעת". אני מפסיק להסתכל על הצלחת ומרים את מבטי למעלה, עליו. אני רוצה להתקשר עימו:
- "אל תיתן לי כלום! כי אם אתה תיתן לי, אני לא אסתכל עליך אלא על הצלחת".
- "אבל אתה כל כך רצית את זה".
- "מקודם רציתי, ועכשיו כבר לא. עכשיו אני רוצה להסתכל עליך. אם אתה רוצה, אז תיתן לי משהו, אבל רק בתנאי, שאני לא אתנתק ממך. אני צריך רק אותך".
עכשיו כבר יש לי כלי חדש, "חסדים". ואז אני אומר:
- "טוב, אני רואה, שאם אני מסתכל עליך ולא בצלחת, אז אתה לא נהנה. אתה רוצה שאני אוכל. צריך לקשור את שני הדברים האלה. אתה תיתן לי קצת בצלחת ואני אבדוק האם אני יכול לאכול, להסתכל עליך ולראות איזה תענוגים אני מעורר בך על ידי זה.
אנחנו מסכימים ואני אוכל מהצלחת בלי לנתק את מבטי ממנו".
"אוי, מה זה היה עכשיו!? התענוג היה בו או בי? צריך להיות זהיר, כך שהוא יקבל הנאה". כאלה חשבונות פשוטים, כאילו שאימא שמה לפני הבן שלה צלחת עם דייסה...
מתוך שיעור על המאמר "חכמת הקבלה והפילוסופיה", 19.12.2012
ידיעות קודמות בנושא:
רעב זו הרגשה נפלאה, כאשר השולחן כבר ערוך
אורח שדחה את הכיבוד
לעמוד בפני הגדלות
|
להשאיר תגובה | שלח לחבר
| הדפס
|
שייך לקטגוריה: התפתחות רוחנית, שיעור הקבלה היומי |
אמונה ושפלות
מתוך הכנס בנובוסיבירסק, שיעור מס' 5
שאלה: במה השוני והדמיון בין המושגים "אמונה למעלה מהדעת" ו"שפלות"?
תשובתי: אמונה למעלה מהדעת, זו השפעה, ש"תלויה" מעל לאגו, בניגוד אליו. שפלות, זו הסכמה עם הנחייה מעל ומעבר לאמונה למעלה מהדעת. השפלות קודמת לאמונה למעלה מהדעת.
אמונה, זו תכונת ההשפעה.
מתוך שיעור מס' 5 בכנס בנובוסיבירסק, 09.12.2012
ידיעות קודמות בנושא:
ילדות מאושרת בצל הבורא
ה"אמונה למעלה מהדעת" הבלתי נתפסת
כיצד למדוד אמונה למעלה מהדעת
|
להשאיר תגובה | שלח לחבר
| הדפס
|
שייך לקטגוריה: התפתחות רוחנית |
במרחק השנאה
שאלה: הרב"ש כותב באגרת מ"ג, שעד שלא רכשנו "אמונה", אז "החיצוניים" יכולים להיכנס אלינו. מה זה אומר?
תשובתי: בכללות, אני מהווה "שק של רצונות". נניח, שיש לי את "אור האמונה" בחלק העליון של הכלי שלי וכאן אני יכול לראות את הבורא כ"אור הרוח", ולמטה אני רואה אותו כ"אור הנפש".
למעשה, אמונה זה השפעה. היא מבטיחה שמירה מכל "פלישה". אני כבר שמור, אני נמצא במצב "חפץ חסד".
שיציעו לי כל דבר: מיליון דולר, מנוחה, בריאות, אני לא זקוק לכלום, אני לא מרגיש חסרון בכלום.
וכמובן שה"חיצוניים" לא יכולים לחדור לתוכי, כמה שהם לא ינסו.
ההיפך, הם נזרקים ממני כמו מדבר הופכי, שעבורם הוא כמוות. כשהרצון האגואיסטי בא במגע עם "אור האמונה" הוא מייד נעלם, מופסק.
למעשה, הגורמים ה"פנימיים" הם כלים דהשפעה, והגורמים ה"חיצוניים", הכוונה לאגו שלי עד שהוא מגיע לתיקון. הרצונות החיצוניים האלו גם צריכים להיות מתוקנים. הרי למעשה אני זה כל העולם. ולכן הרצונות ה"חיצוניים" זה כינוי לאותם הרצונות שטרם תיקנתי, ושאר הרצונות נמצאים או תחת ה"צמצום" או בהשפעה.
אני רואה שחלק מהאנשים נמצאים בהשפעה יחד איתי, אחרים תחת ה"צמצום", האחרים – בחוץ. בכל שלושת הדרגות אני רואה את הדרגה הבהמית: לדוגמה, בהשפעה היא מתראה לי בצורת "מלאכים" וכו'. אבל כך או אחרת הכול בתוכי.
בהתאם לכך, אם אני רואה מישהו לא מתוקן זה מכיוון שכך הרצון שלי שטרם תיקנתי אותו בא לידי ביטוי. תחילה אני רואה אותו כחיצוני, כלומר, רואה אותך כאילו שלא שייך אליי. עד כדי כך לא שייך, שאני יכול לצחוק על הצרה שלך.
אבל איך דבר כזה אפשרי אם במציאות אתה חלק ממני? בדיוק מסיבה זו אתה נקרא בינתיים "חיצוני". אני עוד צריך לתקן את הרצון הזה, להכניס אותך לתוך הרגשות שלי. ובסופו של דבר אני אכניס לתוכי את כל העולם.
ובכן, כל האובייקטים החיצוניים שמופיעים לפניי למעשה מדברים ומבקשים על דבר אחד: "אנחנו רוצים להיכנס לתוכך – לאותו האזור שבו אתה תכיר בנו כשלך".
בפועל, אם אני רואה אותך מבחוץ, ולא מבפנים, אז כמובן שאני מקולקל ושונא אותך. רק שזו בינתיים שנאה נסתרת. כל האנשים נראים לי חיצוניים כיוון שאני דוחה אותם עוד בלי להכיר בכך.
במצב המתוקן הייתי רואה את כל העולמות, את כל המציאות בתוכי, אני הייתי אין סוף.
ועכשיו העולם הזה קם בפניי מבחוץ והעולמות העליונים לא נראים כלל ואני נראה לעצמי נפרד, מבודד מכולם, כיוון שאני נפרד מהם במרחק השנאה.
יתרה מזאת, אני בכל הכוח משתדל לשמור על המרחק הזה. ואת השנאה לעולמות העליונים אני אפילו לא יכול לגלות, כיוון שאין לי את הכלים, הרצונות, המתאימים.
בעולם שלנו יש אנשים שאני לעולם לא ראיתי. מדוע? כיוון שהשנאה שלי אליהם גדולה עד כדי כך שהם עדיין לא נכנסו לתוך טווח התפיסה שלי.
וזה אומר שיש לי סיכויים להגיע יותר מהר לשלום ואהבה עם האויבים הגלויים מאשר עם מישהו אחר שאליו אני אפילו לא גיליתי עדיין שנאה.
בכללות, כל המציאות עוטפת אותי בעיגולים, החל מהאנשים הקרובים ביותר וכלה ברחוקים ביותר. ומלבד זאת, ישנה מערכת נוספת של עיגולים: הקבוצה כסביבה הקרובה ביותר והעולם החיצוני.
אז כיצד משלבים את שתי הסקאלות האלה? העיקרון הפשוט והנכון ביותר שמאפשר להתקדם בצורה נכונה וללא בלבול הוא: "אין עוד מלבדו".
מי עומד מאחורי כל האנשים האלו? מי ברא אותם? מי העמיד אותם בפניי? הוא. בסופו של דבר כל אחד מהם ביחס שלו אומר לי: "לך לאומן שעשאני".
"אין כאן אותי, אני פשוט בובה, מריונטה, שהבורא שם בינו לבינך".
את זה אומר לי השוטר ברחוב, השכן, האישה, החבר... הכול מעיד על דבר אחד: "מאחורינו עומד הבורא. אתה רוצה לסדר את הקשר איתו? בבקשה. בדיוק בשביל זה אנחנו נמצאים כאן." זה נוגע אפילו לאויבים הגדולים ביותר – גם הם רוצים שאני אשים לב למי שמנהל אותם.
כל העולם מזכיר לי על הבורא. אז כיצד עכשיו לרוץ לקראתו? בדיוק כאן אני זקוק לקבוצה.
מתוך שיעור לפי האיגרת של הרב"ש, 12.12.2012
|
להשאיר תגובה | שלח לחבר
| הדפס
|
שייך לקטגוריה: התפתחות רוחנית, מציאות מדומה, קבוצה, שיעור הקבלה היומי |
"קידוש הלבנה"
עליית "מלכות" ל"בינה" נקראת "קידוש הלבנה". פירוש הדבר, רכישת "אמונה" שבזכותה אדם צריך לקדש את עבודתו "מעל הדעת". הוא מבין שאסור לעבוד עם הרצונות דקבלה שלו, אלא כל העבודה צריכה להיות בתוך הכלים דהשפעה.
אבל בינתיים אין לו רצונות להשפיע, הוא אפילו לא מבין מה זה. לכן, הבורא מצביע לו בעזרת "האצבע": "תסתכל, הנה זאת צורת ההשפעה!", כלומר, האדם מתחיל בהדרגה לגלות את צורת ההשפעה, ומבין שדווקא היא הצורה הרצויה.
ולפני זה הוא לא יכול היה לגלות אותה, או להעריך או לתאר לעצמו. הרי מה שאנחנו מכנים השפעה בעולמנו זאת לא השפעה, אלא קבלה סמויה, אלטרואיזם שקרי. ללא ספק, כל עוד הרצון האגואיסטי של האדם מנהל אותו, עליו להפיק תענוג כלשהו מפעולותיו, אחרת הוא לא יוכל לזוז.
אפילו כאשר הוא ממלא את הזולת, הוא חייב להרגיש רווח כלשהו. או שהזולת יהיה לו יותר יקר מעצמו, מפני שהוא מרגיש אליו אהבה טבעית, כמו אימא שמוכנה לתת הכול לתינוק שלה. או שאנחנו קשורים עד כדי כך שטובתו של מישהו אחר בלתי נפרדת מהתועלת האישית שלי. או שהפחד מנהל אותי!
המניע יכול להיות גם תועלת, תוספת רווח, או שאיפה לצמצם את הייסורים שלי. גם זה מורגש כרווח אגואיסטי, ובדרך כלל אפילו רווח עוד יותר גדול מהתענוג.
אני יכול להרגיש רווח מהתוספת, וגם רווח בגלל שמנעתי הפסד, ובמקרה הזה השמחה שלי אפילו גדולה עוד יותר.
אדם יכול למצוא ברחוב 100 דולר, לשמוח ולשכוח מהר. אבל אם הוא מאבד 100 דולר שלו, הוא יצטער הרבה יותר מאשר שהוא מצא אותם. הרי זה כמו לחתוך מעצמי.
לכן, עלינו להבין שכוח האמונה נמצא מעל הרצון לקבל שלנו, ונרכש בשני שלבים: בהתחלה בתוך הכלים שעובדים לטובת הרווח, ואחר כך בתוך הכלים שבהם מרגישים הפסד. כל הרצון שלנו מתחלק לשני חלקים: דרגות 0-1-2 (עביות שורש, א' ו-ב') שנקראות גלגלתא ועיניים, ודרגות 3-4 (עביות ג' ו-ד') אח"פ. לכן, בהתחלה ההשפעה מתבצעת בתוך כלים דהשפעה ואחר כך בכלים דקבלה.
וברור שהרבה יותר קשה לעבוד על מנת להשפיע בכלים דקבלה, הרי אדם מרגיש במקרה הזה הפסד מיידי. הוא יכול היה לקבל בתוך הכלים האלה תענוג ישיר, ועכשיו להיפך, הוא מתכוון להשפיע דווקא על ידי הכלים האלה. מסתבר כי זהו הפסד כפול לאגו שלו.
אבל הוא "מתקדש", כלומר רוכש את תכונת ההשפעה וכך מתקדם, עד שזוכה ל"קידוש הלבנה", כאשר תכונת ההשפעה הופכת לקדושה בשבילו.
הוא בעצמו לא מסוגל להאיר כמו לבנה, אך הוא מאיר באותה המידה שנדבק בעזרת כוח האמונה לכוח העליון, למקור האור, לשמש. בזכות זה מתקדשת הלבנה.
הלבנה דומה לכדור הארץ שאינו מסוגל להוליד שום אור, אך נדבקת בנאמנות לשמש מעל כדור הארץ, ולכן מתחילה להאיר. זה לא האור שלה, אבל היא מאירה בזכות זה שאינה מקבלת שום דבר לעצמה, אלא רק כדי להאיר לאחרים.
מתוך שיעור על פי מאמרו של רב"ש, 30.11.2012
ידיעות קודמות בנושא:
כרם מגודר
כוח האידיאל הגבוה של ההשפעה
השפעה מביאה שׂמחה
|
להשאיר תגובה | שלח לחבר
| הדפס
|
שייך לקטגוריה: התפתחות רוחנית, שיעור הקבלה היומי |
תיבת נוח עבור כל הקבוצה
אנחנו צריכים לקבל כוח שיאפשר לנו להתקדם לא על ידי הרצון לקבל. אנחנו לא נרצה לקבל בו שום מתנות. מפני שאחרת אנחנו נישאר לתמיד במישור של העולם הזה, כפי שזה קורה במדע ובכלל, בכל מניע אגואיסטי שלא גורם לשום התקדמות רוחנית.
התקדמות רוחנית אפשרית רק על ידי כוח שמתגלה בכלים דהשפעה. ומה עלינו לעשות אם בינתיים אין לנו כאלה כלים, על ידי מה להתקדם? מהיכן אפשר לקחת אנרגיה לביצוע הפעולות?
וכאן דרושה לנו "אמונה למעלה מהדעת". האנרגיה הזאת, הכוח הנפשי הזה גם הוא מגיע מלמעלה, אך ב"אמונה למעלה מהדעת", כלומר לא בתוך הכלים לקבל שלנו, אלא דרך הסביבה. באותה המידה, עד כמה אנחנו מסוגלים לעבוד עם הקבוצה על גדלות הבורא, על גדולת הבורא, אנחנו נותנים התפעלות זה לזה ומזה מקבלים כוח.
הכוח הזה בינתיים לא מסודר בשום צורה בכלים האישיים שלנו, הוא מגיע על ידי החיבור שלנו והשפעתנו זה על זה. בזה אנחנו מושכים את המאור המחזיר למוטב, שמאפשר לנו להתקדם.
ובסופו של דבר באדם נבנים כלים, שעובדים בכוונה על מנת להשפיע, עם כוח ההשפעה. זו מכונה חדשה לגמרי, שעובדת לפי חוקי הפיזיקה הרוחנית. האדם מקבל יכולת לעבוד למען ההשפעה, לשם שמיים. לזה אנחנו צריכים להגיע.
כלומר אנחנו לא צריכים לרוץ אחרי הידע וגילוי הבורא, האור, אלא להשתוקק לרכוש "כלים דהשפעה", יכולת לבצע פעולות רוחניות אמיתיות, ללא שום רווח לעצמי. אם הקבוצה שׂמה לעצמה את זה כמטרה, אז היא מקבלת מלמעלה הארה, שבונה בה כזה "כלי דבינה", שנקרא גם "תיבת נוח".
ידיעות קודמות בנושא:
ניצוץ שחדר מהקומה העליונה
הקבוצה היא כמו תיבת נוח
האור הוא האנרגיה של החיים
|
להשאיר תגובה | שלח לחבר
| הדפס
|
שייך לקטגוריה: התפתחות רוחנית, קבוצה, שיעור הקבלה היומי |
על המשיכה לחכמה
בעל הסולם, מאמר "שפחה כי תירש גבירתה":
"כי כל כח הגבירה, דהיינו שליטת הפנימיות, הוא בכח החכמה ודעת שלנו, בסו"ה "ונפלינו אני ועמך מכל העם, אשר על פני האדמה". ועתה קדמה השפחה ומתגאה בהמון, כי היא ירשה החכמה הזאת ח"ו. ותדע, שכחם זה הוא השלשלת, שבו כובלים את רגלי בני ישראל בהגלות תחת שליטתם."
שאלה: לפי איזה מדד אדם יכול לקבוע מה הוא לומד, אם שיטת התיקון או סתם "חכמה"?
תשובתי: זה תלוי באיזה כלים הוא רוצה לקבל את מה שהוא לומד.
למעשה, אנחנו נמשכים לחכמה. אבל תתאר לעצמך: שאין ספרים, אין נייר, אין כלי כתיבה, אתה פשוט יושב ולומד. מכל החומר הנלמד אתה לא זוכר כלום. אתה הרי לומד כדי להשתפר, לבנות תכונות חדשות שיאפשרו לך כל פעם לגלות לעצמך את העולם מחדש. וזהו הלימוד הנכון.
שאלה: אבל אנחנו צריכים להפיץ, וזה בעיקרון מחייב אותנו ללימוד מסורתי. האם צריך "חכמה" להפצת חכמת הקבלה?
תשובתי: "חכמה" דרושה רק כדי שתהיה "אחיזה" לקשר עם האור ולשינויים בתוכך. בחכמת הקבלה לא החכם לומד.
שאלה: אז מה אני אספר לאנשים בהרצאות ובשיעורים?
תשובתי: לאנשים אתה באמת פונה עם "חכמה", ולאט לאט מסביר להם שהעיקר זה בכלל לא כמות הידע, אלא שינוי הרצון הפנימי. דווקא בו, במידת התאמתו לאור, אנחנו מתחילים להרגיש תופעות רוחניות.
בכך שאתה תופס ומבין את זה, אתה רואה שהרף מוצב גבוה מאוד: "אני יכול הכול, אבל זה מעבר לכוחותיי". אתה הופך להיות חסר אונים, וכאן מופיעה אצלך ההזדמנות להעלות בקשה, מ"ן ובאמת להגיע לשבירת הלב שלך...
שאלה: אבל מה בכל זאת אפשר לעשות עם ההשתוקקות לחכמה?
תשובתי: לבנות "אמונה למעלה מהדעת", כדי שהדרישה להשפעה תהיה מעל לדרישה לקבלה. בזה אתה לא מבטל את החכמה. להיפך, כאשר אתה עולה ב"אמונה למעלה מהדעת", אז הדעת שלך גדלה בהתאם לאמונה.
כי "אמונה", זו הרגשת הבורא, השתוות הצורה אליו. אתה משתוקק לרכוש כלי של השפעה, מפני שבתוכו תקבל את הגילוי של הבורא, תוכל להבין, להרגיש אותו ולעשות לו נחת רוח. אתה לא מתכוון למלא את הכלים הגשמיים שלך, את הרצונות שמשתוקקים לחכמה. הם דרושים רק כדי שאתה תדע בדיוק איך "לפרמט" את עצמך ולבוא להשתוות עם הבורא. שכל כזה אנחנו צריכים...
מתוך שיעור על המאמר "שפחה כי תירש גבירתה", 04.09.2012
ידיעות קודמות בנושא:
אות ורוח
תפיסה רגשית
חכמה או חכמה יתרה?
|
להשאיר תגובה | שלח לחבר
| הדפס
|
שייך לקטגוריה: הפצה, התפתחות רוחנית, לימוד חכמת הקבלה, שיעור הקבלה היומי |
אמונה כשׂכר עבור העבודה
מתוך מאמר ד' מספר "שמעתי", "מהו סיבת הכבידות, שהאדם מרגיש בבטול לה', בעבודה": "שעיקר עבודת האדם היא רק, לבוא לידי הרגשת מציאות ה', היינו שירגיש את מציאות ה', "שמלא כל הארץ כבודו"... ולא לחשוב על שום דבר, כלומר שכל השכר שהוא רוצה תמורת עבודתו, צריך שיהיה שיזכה לאמונת ה'."
מילים רבות קיבלו משמעות כפולה. כי המשמעות ההתחלתית שלהן בשפה העברית באה עוד מאדם, אדם הראשון, ומאברהם, שאסף בבבל העתיקה קבוצת אנשים ולימד אותם את גילוי הבורא. מלכתחילה, המילה הצביעה על השורש הרוחני והייתה לה משמעות כפולה. אבל היום בעולם הגשמי שלנו המילים האלה קיבלו משמעות הפוכה לחלוטין.
כמו למשל הביטוי הידוע מספר קהלת: "הכול הבל הבלים", שמסמל, שהכול בנוי על "אור חוזר" (הבל), על התוצאות מהעבודה של האדם בהשפעה. ואילו בעולם שלנו, המילה הזאת קיבלה היום משמעות אחרת לגמרי, שמשהו שאין לו שום ערך ומשמעות..
אותו הדבר קרה גם עם המילה "אמונה". לאחר שעם ישראל התנתק מהרגשת הרוחניות, המילה הזאת התחילה לסמל אמונה במשהו נסתר, משהו לא ידוע, האם זה קיים או לא. אנחנו מאמינים שזה קיים, אף על פי שאין לנו לכך שום הוכחות. כלומר, המילה "אמונה" איבדה את הערך שלה ומשמעותה האמיתית, כהרגשת הבורא.
כך זה התרחש גם עם הרבה מילים אחרות, ולכן אנחנו לא מבינים על מה כתוב בטקסטים הקבליים, כי הם הרי מתארים ומצביעים על מצבים רוחניים.
אבל סיבת הכבדות היא בזה, שאין לנו אמונה בבורא, זאת אומרת, שאנחנו לא מרגישים אותו. ברגע שהאדם מתחיל להרגיש את הבורא אז מופיעה אצלו בעיה אחרת: איך הוא מתעלה מעל להרגשה הזאת ועל ידי הבחירה החופשית שלו קובע ומעדיף את ההשפעה לבורא. כי ההשפעה הזאת לא צריכה להיות מאולצת, תחת השפעת גילוי הבורא, אלא צריך להתעלות מעל הגילוי הזה הודות לערך העליון שלו. אחרת זו תהיה רק תוצאה של ההכנעה של האדם הקטן בפני הבורא הגדול ולא תהיה בזה שום עבודה.
אבל בינתיים, סיבת הכבדות נעוצה בכך שאיננו מרגישים את הכוח העליון, שאין עוד מלבדו. ברגע שהאדם מתחיל להרגיש, אז הוא נכנע ומתחיל להסכים לכל דבר. לכן המטרה היחידה שלנו בעבודה זה גילוי הבורא, ולזה צריך לכוון את כל הכוחות כדי לגלות אותו לפי השתוות הצורה, שאת זה מממשים בתוך הקבוצה על ידי חיבור וערבות הדדית.
ידיעות קודמות בנושא:
קשיים הם הזמנה לגילוי
כל העניין הוא בהגדרות
להאמין פירושו להרגיש
|
להשאיר תגובה | שלח לחבר
| הדפס
|
שייך לקטגוריה: התפתחות רוחנית, שיעור הקבלה היומי |
לקריאת כל התגובות
קבלת עדכונים בדוא"ל
עדכוני rss
רדיו קבלה
הבלוגים שלי
הבלוג בסלולר