התקבלה שיחה - המסתורין של הראיה והשמיעה
קליפ - שיחת ועידה ביני לבין ולאדק זנקובסקי. המסתורין של הראיה והשמיעה (27.06.2011)
השמיעה, זו דרגת "בינה", והראיה זו דרגת "חכמה", כלומר, אי אפשר לקשור לחלוטין את הראיה והשמיעה לשאר איברי החישה. השמיעה והראיה הם ערוצים שדרכם אפשר להעביר כביכול את המידע הרוחני. דרך הטעמים, הריח, וחוש המישוש, אתה לא יכול להעביר מידע פנימי עם תוכן כמו שניתן דרך המילים, דרך המוזיקה, ועוד יותר דרך התמונות. זה כמו תדרים ברדיו, ישנם תדרים גבוהים שדרכם אתה יכול להעביר כמות עצומה של מידע, כמו לדוגמה תדרי הלייזר. ובתדרים הנמוכים אתה יכול להעביר רק חבילות קטנות של מידע, כמו קול לדוגמה. אנחנו תופסים כתשעים אחוזים דרך חוש הראיה ולא דרך חוש השמיעה, זה מפני שחוש הראיה יותר קרוב לתפיסה הבלתי אמצעית מאשר חוש השמיעה. בשמיעה אנחנו צריכים לתרגם בתוכנו את מה ששמענו לשפת התמונות, כיוון שאנחנו תופסים רק תמונות. ותמונות אלה בתוכנו, שעברו מערוץ הפורמט הקולי לפורמט של התמונות, אותן לאחר מכן אנחנו מרגישים וקורה איתן משהו. ואילו הצורה הוויזואלית נתפסת ישר על ידי הרצונות שלנו, זה נתפס ישר בצורה רגשית. זה ממש כמו ההבדל בין "חכמה" ל"בינה".
אולם, העברת המידע העיקרי הרוחני אינה דרך השמיעה והראיה, אלא זה מתבצע ב"מסך" המשותף בין המורה לתלמיד, מה שנקרא "מפה לפה". כשהמחשבות של האחד והאחר משתלבות ביחד בהעברת המידע, האנרגיות, המילוי. כאשר הם מתחברים ביחד באיזשהו נפח משותף, וה"פיצוץ" האינפורמטיבי הזה שמורגש בכל אחד מהאנשים שמתחברים כך, זה מה שנקרא המצב המיוחד שאליו צריך להגיע. וכאשר נגיע אליו אנחנו נשיג בצורה הברורה ביותר את הכוח העליון, את הבורא, שממלא אותנו על ידי ידע, אנרגיות, מילוי, וקיום נצחי.
להשאיר תגובה | שלח לחבר
|  הדפס
|
שייך לקטגוריה: ראיונות, פגישות |
ירושלים שבלב
לכבוד יום ירושלים הבאתי קטעים נבחרים מתוך איגרת שכתב מורי, הרב"ש, בה מוסבר עניין ירושלים והמלחמות שהתרחשו בה, מבחינה רוחנית-פנימית.
"ירושלים נקרא לב העולם, ובנפש, נקראת "ירושלים" לב האדם, היינו הרצון של האדם, נקרא ירושלים, ושם יש מחלוקת. היינו, הרצונות של "אומות העולם" (הרצונות האגואיסטיים) שהאדם כלול מהם, והרצונות של "ישראל" (מלשון ישר-אל, רצונות אלטרואיסטיים), וכל אחד רוצה לשלוט על חברו.
"נמצא, שבתוך הלב הנקרא "ירושלים", הרצונות מתקוטטים ומתנגדים זה לזה, ואז אין שליטה לאף אחד. וממילא אין אף אחד שיכול לקנות את שלמותו. ודבר זה נוהג אצל תלמידים המתחילים להיכנס בעבדות ה'... אבל "למען אחי ורעי", היינו משום שתכלית הבריאה הייתה להיטיב לנבראיו, ובמקום שנאה אין ראוי שיתגלה אור ה', הנקרא אור האהבה, "אדברה נא שלום בך". ש"בך" היינו בתוך הלב, יהיה שלום."
"... היינו בשעה ששומעים את קול ה' המדבר אל הלב, בסוד "הבא לטהר מסייעין אותו"... היינו שהלב שומע קול ה', אז מקבל השליטה על כל הרצונות דווקא קול הקדושה, היינו הרצון להשפיע, וממילא "לא ישובו לכסלה", היינו שלא יחטא עוד, משום שכל הרצונות של הקבלה נכנעו תחת הרצון להשפיע. ואז מתגלה על הלב כל נועם הטוב, שאז כבר יש מקום בתוך הלב להשראת השכינה, והעידון והעריבות והנעימות והידידות מתפשט וממלא את כל האיברים של האדם."
"היוצא מזה, שכל השתדלותו של האדם הוא למצוא חן בעיני ה', ולהשתדל לזכות לשמוע את קול ה', שאמר "למען אחי ורעי אדברה נא שלום בך", וקול ה' שזכינו לשמוע בעת שהיינו בצוותא עם קול האר"י החי זצ"ל (בעל הסולם), ובודאי הוא משתדל עבורנו. ורק מה אנחנו צריכים להיות - עומדים על המשמר". (לקריאת האיגרת המלאה).
בנוסף, אני שמח להציג בפניכם את הסרט "ירושלים שבלב", הבוחן את המתרחש בירושלים, ומסביר איך כל האירועים בעולם הסובב אותנו הם שיקוף של מצבנו הפנימי.
|
להשאיר תגובה | שלח לחבר
| הדפס
|
שייך לקטגוריה: שורשים רוחניים |
בשביל מה ירדנו מהעצים?
שאלה: ישנה דעה, שאסור לצרוך מזון שיש לו ריח מעופש.
תשובתי: אצל האדם המודרני הרגש לכך אבד. אני מכיר אנשים, שמחזיקים בבית חיות מחמד ואם הן אוכלות את המזון, אז גם לבעל הבית מותר לאכול אותו. כך זה היה בזמן מלחמות או מגיפות: אם הכלב שותה מים, זה סימן שגם אני יכול לשתות. כי הכלב, הוא בהמה וגם אני בהמה. אבל חסר לי את אותו החוש שקיים אצל הכלב, הוא נעלם אצלי מזמן, או שנשאר בצורתו הבסיסית.
זה אפילו לא חוש הריח. כלב רואה כלב אחר מלקק את השתן שלו וכבר יודע עליו הכול: האם כדאי לבוא איתו במגע, מתי בדיוק. בעוד שאנחנו זקוקים למעבדה שלמה, ל- 500 בדיקות, ובכל זאת אנחנו לא יודעים כלום אחד על השני. ואילו הכלב יודע הכול: האם בן הזוג המסוים הזה מתאים לו או לא, מה האופי שלו, האם הוא ידיד או אויב. הבהמה קובעת לפי הריח את מצבו ואת מצב רוחו של בעל הבית, מרגישה את השדות שנפלטים ממנו. אנחנו כבר מזמן איבדנו את כל זה.
תוך כדי תהליך ההתפתחות שלנו אנחנו התרחקנו מהטבע. פעם היינו חיים על העצים, וכמו קופים הרגשנו וידענו את כל מה שנחוץ לנו. ואחר כך ירדנו מהעצים לאדמה, מפני שכבר היה דרוש לנו מזון חלבוני ולא צמחי כדי לפתח את המוח. בסופו של דבר, אנחנו נפרדנו מהרבה תפקודים, הדרושים לקיום טבעי.
אצל הבהמות, במיוחד אצל אלה שחיות לידינו, הפונקציות האלה גם כן נאבדו. היום, כתוצאה מזיהום הסביבה בכל העולם, הבהמות המסכנות גם כן ניזונות בעיקרון ממה שאנחנו זורקים, לכן הן גם כן מאבדות בהדרגה את התכונות שלהן.
מאחר והתוכנית הכללית של הבריאה היא, להביא את האדם למצב מסוים, כאשר הוא עולה לדרגות מנטאליות, רוחניות, עד לדרגת הבורא, אז וודאי, שהכול מכוון לזה. לכן בהחלט היינו צריכים להקריב משהו, כלומר להתרחק מהמצב הבהמי, להישאר בו רק בגוף הפיזי הנומינאלי, ואת כל השאר להמשיך לפתח לקראת המצב הבא, לדרגת ה"אדם".
מתוך שיחה מס' 3 בנושא "רפואת העתיד", 07.04.2013
ידיעות קודמות בנושא:
לקבל את הזמנתו של הטבע
תעזבו אותי במנוחה!
על אוכל טעים ובריא...
|
להשאיר תגובה | שלח לחבר
| הדפס
|
שייך לקטגוריה: חינוך, ילדים, טבע |
לקבל את הזמנתו של הטבע
שאלה: איך מוחו של האדם משלים את הרגשות והתחושות שאבדו, ושפעם היו ברשותנו מהטבע?
תשובתי: המוח לא יכול להשלים את זה. כך עובדת ההשגחה העליונה. אתה חושב שאם אנחנו יצרנו מעבדה, שבודקת את כל הפרמטרים הפיזיים שלנו ומוציאה איזו תוצאה על בריאותנו היחסית, אז זה מספיק? אם היינו חיים בסביבה נורמלית, אז לא היינו חולים ולא היו לנו שום דרישות מוגזמות.
במילים אחרות, כל זה נכלל בתוך המערכת הכללית, בתוכנית הכללית, והאדם סובל בכל הרמות, וכל הייסורים האלה הם כמו הזמנה, שאותה הוא צריך לקבל כדי לתקן את עצמו.
שאלה: איך המוח שלנו יכול לעזור לכולנו לצאת לדרגה חדשה, לדרגת "אדם"?
תשובתי: העניין הוא, שגם הרצון שלנו, במיוחד הרצון הכללי למלא את עצמו, האגו, והמוח שלנו, עובדים יחד רק כדי ליהָנות לאדם. ואילו אנחנו כבר צריכים לנהל באופן הכרתי את הרצונות והשׂכל שלנו, כדי לגלות באיזה אופן באמת כדאי לנו ליהנות בהתאם לייעודו של האדם. כי אדם, זה מי שדומה לבורא. אדם, זה מהמילה "דומה לבורא", כלומר לטבע הכללי. אנחנו צריכים להביא את עצמנו לאיזון מוחלט, דווקא בזה שמתחילים מהדרגה הגבוהה ביותר, אז גם הדרגות הנמוכות יסתדרו בצורה נכונה.
אם בעתיד הקרוב אנחנו נתחיל לתקן את עצמנו בדרגת "אדם", אז בראש ובראשונה, אנחנו נשחזר את האיחוד בינינו, כדי להידמות בדרגה הזאת לטבע, להיכנס להומיאוסטאזיס, לאיזון, להרמוניה עם הטבע. וזה אומר להיות בהרמוניה בינינו, בכך שמבצעים את החוק "ואהבת לרעך כמוך".
ודאי, שבמקרה כזה אנחנו נתחיל להבין ולממש את הדרגות הנמוכות שלנו: דומם, צומח וחי, גם בתוך האדם וגם סביבו. ה"אדם", כדרגה הגבוהה ביותר, יכתיב לנו מה אנחנו חייבים לעשות. בהתאם לזה ישתנה אורח החיים שלנו: התזונה, היחסים ההדדיים בינינו, כלי התקשורת.
העולם עד כדי כך ישתנה, שאנחנו נרכוש שוב בכל הדרגות (דומם, צומח וחי) את מה שאיבדנו ואפילו למעלה מזה, ונבוא להרמוניה מלאה בכל הדרגות. האדם ירגיש האם אפשר, למשל, לשתות מים, בהתאם לזה, מי נתן לו את המים, מאיזה מקור הם, לחלוטין, עד לשורש עצמו של המשקה הזה.
מתוך שיחה מס' 3 בנושא "רפואת העתיד", 07.04.2013
ידיעות קודמות בנושא:
המוח כמתאם עליון
ההבדל המשמעותי של החיים החדשים
איזון פירושו בריאות
|
להשאיר תגובה | שלח לחבר
| הדפס
|
שייך לקטגוריה: חינוך, ילדים, טבע |
הסוס ממתין לרוכבו
כנס חיבור, "המדרגה הבאה". שיעור מס' 1
כאשר אנחנו מתחילים לחקור את הטבע שלנו, הפריצה העיקרית בגילוי האמת כרוכה בכך, שנפסיק להתרכז בדרגת ה"חי" שלנו, שאיתה אנחנו בדרך כלל מזדהים, שהיא הגוף שלנו, כל הרצונות שלנו, המחשבות והשאיפות. זהו האגו הפרימיטיבי הראשוני אשר טמון בכל המין האנושי, וכל אדם מרגיש את ההשלכות שלו במידה זו או אחרת ובכל מיני צורות, כל אחד בהתאם לטבעו.
אנחנו צריכים להסתכל על ההיסטוריה של האנושות לא כעל חיי הגוף הבהמי, אלא כהתפתחות הרצונות בדרגת ה"אדם". כשמתבוננים בעולם אנו רואים עד כמה חיי האדם קשים, כמה חייבים להילחם עבורם ולהשקיע מאמצים. כל אחד נאבק למען הישרדותו, אך מדוע זה מסודר בצורה כזאת? רק על מנת שנבין את חוסר התועלת של הרצון שלנו.
לא במקרה אנחנו כל כך מתלוננים על החיים וסובלים. החיים האלה בכוונה מכריחים אותנו לסבול על מנת שנחליט שהאגו שלנו והרצון להנות הורגים אותנו, ושנרצה להתעלות מעליו אל המדרגה הבאה. אם לא נשים לב לגופים, אלא נסתכל על הרצון הכללי, אז נראה שהוא גדל מתקופה לתקופה וסובל יותר ויותר בצורה איכותית במידת ההתפתחות שלו.
אף על פי שלאדם יכול להיות כל השפע החומרי הגשמי, אך הרצון שלו גדל עד רמה יותר אנושית והוא אינו מרגיש סיפוק מהחיים השבעים שלו. אם פעם, בני האדם נלחמו עבור חתיכת לחם, היום הם לא מתים מרעב, הם אמנם סובלים אך מסיבות אחרות.
כך הרצון הכללי מתפתח ומתקדם, ואנו מהווים את החלקים שלו ומגיעים לנחיצות לפתור את הבעיה הזאת: אי אפשר להמשיך לחיות בתוך האגו הזה שנולד רק בשביל לסבול. אין יותר מה לעשות, אלא רק להחליט שאנחנו רוצים להתעלות מעליו ולגדול בכיוון אחר.
אנחנו לא רוצים להמשיך לגדל את הרצון הזה, שבמקום מאה נרצה מאתיים ובהתאם למאתיים האלה נכפיל את הסבל, ואחר כך נרצה ארבע מאות ונסבול עוד יותר. אנחנו צריכים להשתמש ברצון שלנו באופן שונה, שננסה למלא לא את הגוף הבהמי אלא את הגוף האמיתי שלנו, כדי שנימצא מחוץ לבהמה הזו, צריכים לעלות מעל החי, מעל הסוס לדרגת הרוכב. חייבים להגדיר את המשימה הזאת כמטרת חיינו.
האנושות מגלה זאת ונמצאת כרגע בפרשת דרכים. היא מתחילה בהדרגה להכיר בכך שהיא עלולה להביא את עצמה להרס מוחלט אם לא תשנה את הטבע שלה. ודווקא אנחנו מחזיקים בידע וההבנה של מה צריך לעשות, יש לנו שיטה שאותה אנחנו מנסים לממש על עצמנו ולהראות דוגמה לכל העולם ולהיות "אור לגויים".
אנחנו רוצים לפרוץ מתוך האגו שמצהיר "אני אמלוך!", ומכריח אותנו לשרת את הגוף הבהמי, אנחנו רוצים לעלות מהדרגה שלו ולהתחבר עם ה"אדם" שבנו. האדם הזה בנו עדיין אינו קיים, קיימת רק הנקודה שממנה אנחנו חייבים לפתח אותו. הניצוץ הזה שנקרא "נקודה שבלב" ישנו בכל אדם. אך ישנם האנשים שבהם הוא בוער ודורש מימוש. לכן התחברו עכשיו אלינו אנשים מכל העולם אשר מסוגלים לממש את האפשרות הזאת ולבנות מהנקודה הזאת את הרוכב, את ה"אדם", שבינתיים נסתר בתוכה כמו בטיפת הזרע.
צריכים להחדיר את הטיפה הזאת אל תוך הרחם, שהיא הקבוצה. וכאשר אנחנו נדבקים בקבוצה כמו טיפה בדופן הרחם, אז מתחילים לקבל מהדבקות הזאת את הכוח העליון – שהוא גילוי הבורא. ישנם כאן שלושה מרכיבים: הטיפה שלי, הקבוצה שלי, והבורא שמתגלה בתוכה. אז אני מתחיל לקבל דרך הקבוצה את ההזנה והכוחות, ובצורה כזאת גדל.
בעצם, אני גדל בזכות כך שמקבל דרך הקבוצה את כוח הבורא, והרצון לקבל שלי גם כן כל הזמן גדל וכאילו רוצה להפריע לי. אך בזכות משיכת האור המחזיר למוטב אליו, החומר הגולמי וחסר הצורה הזה, אני מתחיל לקבל את צורת האדם, הדומה לבורא.
אני לא יודע מה זה להיות דומה לבורא, אני מרגיש כל מיני הפרעות. אך ההפרעות האלה מראות לי באיזו צורה אני צריך להתנגד אליהן, לבקש דביקות עם הקבוצה, לדרוש השפעת הבורא עליי. בכך הרצון שלי מתחיל לקבל צורות האדם. בדומה לעובר שעובר שלבי התפתחות שונים תוך כדי הגדילה, עובר כל מיני שינויים, מקבל צורות שונות, עד שבסוף הופך להיות דומה לאדם. כך אנחנו מגיעים למצב של מוכנות להיוולד לעולם הרוחני.
והשלב הראשון הוא להידבק בתוך הרחם, כלומר הקבוצה, ולהשתדל לקבל דרכה את ההזנה מלמעלה, שהוא המאור המחזיר למוטב.
מתוך כנס החיבור "המדרגה הבאה", שיעור מס' 1, 26.04.2013
ידיעות קודמות בנושא:
לגדול בתוך הקבוצה
מבהמה – לאדם
מתוקן = מאוחד
|
להשאיר תגובה | שלח לחבר
| הדפס
|
שייך לקטגוריה: התפתחות רוחנית, קבוצה |
גם על אי בודד, וגם במנהטן
שאלה: אנחנו אומרים, שאנחנו רוצים לתקן את האדם. איזה חלק בתוכנו נקרא "אדם"?
תשובה: אם נצביע על שלושת הצרכים הפיזיים הבסיסיים של האדם הקשורים לגוף הפיזי, בהמי: אוכל, מין ומשפחה, אז הסיפוק של הרצונות הללו, הוא סיפוק בהמי נורמלי.
הרמה הבאה של הרצונות: עושר, שליטה, כבוד, ידע, מתייחסת לשאיפות האנושיות, ואתה חייב לספק אותן רק בהתאם לסביבה החברתית המקיפה אותך.
את הרצונות הבהמיים שלך אתה יכול לספק במשפחה, ולא משנה היכן אתה גר: בחווה, בכפר קטן, או על אי בודד. יש לך משפחה, אישה, ילדים, אתה יכול לפרנס את עצמך ולחיות בשלום. אבל אם הרצונות שלך הם מעבר לאוכל, קורת גג ומשפחה, אתה לא יכול לחיות על אי בודד. אתה שואף למנהטן, כי רק שם יש לך הזדמנות לממש את השאיפה לעושר, שליטה, תהילה, ידע.
שאלה: אבל מה רע בזה שאני רופא מפורסם ומרוויח פי מאה יותר מאחרים?
תשובה: אם אתה נמצא במצב הבהמי שלך על אי בודד באיזון עם הטבע הסובב אותך, וצורך כמה שהגוף שלך דורש, אתה לא פוגע בטבע. אתה אוכל, מתרבה, וזה בסדר.
אבל גם במנהטן, עם הרצונות לעושר, שליטה, וידע, אתה חייב להיות באיזון עם הטבע הגשמי הסובב אותך. מצאת את עצמך ב"ג'ונגל" חדש, אבל האם אתה נמצא באיזון עימו? נשאלת השאלה, מה הוא "איזון" בחברה המודרנית? לא אי שם על האי או בכפר, אלא במנהטן.
משמעות הדבר היא, כמה שאתה מקבל, כך אתה נותן. זהו החוק הבסיסי של הטבע, חוק האיזון.
החוק הזה פועל גם בגוף שלנו. כל מה שקיים: הטבע הדומם, הצומח והחי – נוטה לאיזון. ואם האיזון נעלם פתאום, זה נחשב למצב זמני, למחלה, כמו בגוף שלנו עם ההבדלים בין הפרמטרים הפנימיים השונים.
השאלה היא, האם כל זה מסודר בצורה נכונה? אם נצא מתוך המערכת הטבעית הפנימית שלנו, ניתן למדוד את הבריאות של החברה כמו את בריאותו של הגוף. לפי המערכת הזאת ניתן ללמוד כיצד עליך לפעול בסביבה המקיפה אותך, כלומר, עם בני מינך.
העניין הוא שהזאבים, הדובים, או הנמרים, אינם הורסים את הסביבה. הם לוקחים ממנה כמה שצריך כדי להתקיים, ולא יותר. אנחנו, לעומת זאת, נמצאים בחוסר איזון עם הסביבה ומשמידים אותה. ולכן אנחנו הורסים את עצמנו.
תארו לעצמכם מה היה קורה אם דוב חזק היה בשתי הכפות שלו הורג את כל הארנבים. מה הוא היה עושה למחרת? הוא היה מת מרעב. לכן, הטבע ברא בבעלי החיים באופן אינסטינקטיבי את רפלקס ההגנה, ודוב שבע אינו זקוק לשום דבר, הוא אפילו יכול לשחק עם הארנבים.
האינסטינקט של הצייד מתעורר בו רק בתגובה לתחושת הרעב, הוא לא אויב כלפי מי שהוא הורג, הוא לא עושה את זה כדי לדכא אחרים. אין לו שום שאיפה לשלוט, כפי שבדרך כלל מציגים בסרטים המצוירים, זה ממש לא נכון! הוא מסתכל על בעלי החיים האחרים כמקור לאנרגיה שלו, ולא יותר.
והאדם רואה באדם אחר אובייקט שבו אפשר לשלוט – ככל שאני משפיל אותו, כך אני מרגיש טוב יותר. אני מוכן לשעבד את העולם כולו, ואני רוצה את זה. אני רוצה לדעת יותר מכל אחד אחר, לשלוט יותר מכולם, כדי שכולם יעריצו אותי, שאני אהיה עשיר ביותר. אני רוצה להיות קיים. וכל השאר, הם סתם חרקים קטנים שזוחלים סביבי.
כמובן, אין להאשים בכך את האדם מלכתחילה, הרי זה הטבע שמפתח בנו את כל הרצונות האלה. אבל מדוע הוא מפתח אותם?
גם אם איננו יודעים מדוע, עלינו לפחות להבין את הסיבה לכל הסבל שלנו. היא רק מפני שאנחנו חייבים להגיע לאיזון זה עם זה. כל מצב שלנו שאינו נמצא באיזון, גורם לבעיות גדולות, והן מובילות אותנו לאבדון.
מתוך שיחה על "רפואת העתיד", 04.07.2013
ידיעות קודמות בנושא:
האיזון יירפא הכול
אדם מסוכן יותר מחיה
קלידוסקופ של רצונות
|
להשאיר תגובה | שלח לחבר
| הדפס
|
שייך לקטגוריה: המשבר ופתרונו, חינוך, ילדים, טבע, פוסטים נבחרים |
ארץ ישראל על המפה ובנשמה
"אין ישראל נגאלין, עד שיהיו כולם באגודה אחת, ובא לציון גואל" (מדרש רבה).
כל ההיסטוריה של עם ישראל, שכובש את ארץ ישראל, זו השתקפות של כל הבריאה, של השבירה, ורק לאחר מכן מקבל את הזכות להיקרא "נברא". הרצון לקבל עצמו לא יכול להיות רע, אלא הכול מנוהל על ידי הכוונה. רק היא קובעת מה קורה עם הבריאה.
רק על ידי הכוונה שלו, הנברא גדל, מקבל עצמאות, הרגשה, הבנה, מרחיב את התפיסה של ה"כלים" שלו והופך להיות לאישיות עצמאית. והרצון לקבל והאור ניתנים לו בכמות בלתי מוגבלת.
כאשר הנברא מתחיל לעבוד, ומבין ששייך לכוונה ולא לרצון, אז זו היא תחילת ה"אדם". זוהי נקודת מפנה קריטית בהתפתחות של כל הבריאה. באותו הרגע, כאשר האדם מתחיל לקשור את עצמו עם הכוונה, הוא הופך להיות "אדם". כלומר, הוא מתעלה מעל לרצון שלו וקובע הכול בהתאם לכוונה: למי ולֵמה הוא רוצה לשייך את עצמו.
אנשים שקובעים הכול בהתאם לכוונה, שמפתחים דווקא אותה, ושלא שמים לב לרצון שלהם, נקראים "ישר-אל" (משתוקקים לבורא), ישראל. בזה הם מאוד נבדלים מבני אדם שרוצים להתפתח ולקבוע את חייהם בהתאם לרצון ולגודל המילוי שלו.
"רצון", זה נקרא "ארץ", ארציות, כלומר התקשרות לרצונות גשמיים ותחתונים. ואילו הנאמנות לכוונה, נחשבת לעליונה. לפי הקריטריון הזה העולם נקרא עליון או תחתון, נקבים מעלה ומטה.
אם אנחנו מתפתחים בהתאם לרצון שלנו, אז זוהי התפתחות טבעית על ידי ה"רשימות". הרצון להתפתח הוא זה שמחייב אותנו להשתנות, שזה נקרא התפתחות טבעית. אבל אם אנחנו מתפתחים על ידי הכוונה, אז ההתפתחות הזאת כבר תלויה בנו, היא לא מתרחשת באופן טבעי, "בעיתו", על ידי זרימת הזמן, בהתאם לתוכנית שנמצאת בטבע. זוהי התפתחות בדרך של "אחישנה", באותה המהירות שאנחנו בעצמנו קובעים.
התפתחות על ידי הרצון, זוהי התפתחות בהמית רגילה בדרגות הדומם, הצומח והחי, שבתוכן מתפתח האדם, בהתחלה גם כן בחוסר הכרה. ואילו ההתפתחות על ידי הכוונה, זוהי ההתפתחות האמיתית של האדם, ולכן הוא נקרא "אדם", מפני שמתקן את הכוונה שלו ועל ידי זה הופך להיות דומה לבורא.
הכוונה, שמכוונת לטובת הבורא, נקראת "ישראל" או "עם ישראל". הרצון שנמצא תחת שליטת הכוונה הזאת נקרא "ארץ ישראל". התיקון, שאותו אנחנו חייבים לבצע, זה העברה של הרצון שלנו תחת שליטת הכוונה על מנת להשפיע. כלומר, צריך לכבוש את "כל העולם" (את כל הרצון), שבזה אומות העולם מאשימות את ישראל, כלומר למקם את כל הרצון של עולם אין סוף תחת שליטת הכוונה לעשות נחת רוח לבורא. זה יסמל, שארץ ישראל התפשטה על כל הארץ.
מזה נהיה מובן, שארץ ישראל לא יכולה להיברא מייד בצורה מוכנה, כמו אזור גיאוגרפי על המפה, אלא הכול תלוי במוכנות האדם לתקן את עצמו ובהתאם לזה לכבוש גם כן מקום, שנקרא "ארץ ישראל", בדרגות הדומם, הצומח והחי, כלומר לקבל אותה, לרשת, במובן הגשמי.
מתוך שיעור על המאמר "ירושת הארץ", 15.04.2013
ידיעות קודמות בנושא:
אזור מיוחד, שנכבש מהאגו
"נע ונד תהיה בארץ"
ההתנגדות האחרונה
|
תגובה אחת | שלח לחבר
| הדפס
|
שייך לקטגוריה: התפתחות רוחנית, שורשים רוחניים, שיעור הקבלה היומי, תפקיד ישראל |
התקבלה שיחה - תכונות האדם
קליפ - שיחת ועידה ביני לבין ולאדק זנקובסקי. תכונות האדם (31.07.2011)
כאשר אתה הופך אדם להיות קרוב אליך, כל מה שיש בו הופך להיות הרכוש שלך. לכן ברוחניות אסור להשמיד שום דבר, אלא רק להתקרב זה לזה בחיבור, והתכונות שאתה רוצה שלא תהיינה באדם שאתה מתקרב אליו, פתאום נראות חיוביות ולא צריך לשנות בו שום דבר. בעצם אין תכונה טובה או רעה, הכול קשור ליישום שלה, לכן רק בחיבור ניתן לראות את התכונות שיש באחר בצורה הנכונה, ולהשתמש בהן נכון. ואם אתה מדכא את האחר ואת תכונותיו, אתה מונע ממנו לממש את עצמו, וכך בעצם אתה זה שמפסיד.
|
להשאיר תגובה | שלח לחבר
| הדפס
|
שייך לקטגוריה: ראיונות, פגישות |
אדם שבו תלויה כל הבריאה
לשון הרע זה אי סדר, ניתוק הקשר, התקשורת בין בני האדם בדרגת ה"מדבר". אבל מה שקורה עם האדם, מקרין על כל הצורות האחרות של הטבע שנמצאות למטה ממנו. לכן ההתנהגות של כל המערכת הכללית, כולל "העולמות העליונים" עם כל מה שיש בהם, והעולם שלנו עם כל הדרגות שלו למטה מה"מדבר": החי, הצומח והדומם, תלוי רק בבחירה החופשית היחידה שקיימת בכל המציאות. הכול תלוי בפעולה החופשית היחידה: קשר נכון בין החלקים באותה הרמה, איפה שאפשר לקבוע לפי הרצון של הנבראים עצמם.
הקשר הזה לא יכול להיקבע על ידי חלקיקים אלמנטריים או מולקולות, לא על ידי חיות, שנמוכות מאיתנו, לא על ידי מלאכים שגבוהים מאיתנו, כלומר על ידי כוחות עליונים. הקשר נקבע רק בדרגה שלנו, דרגת בני האדם, רק הוא הקובע בכל ההיררכיה של הכוחות והצורות. רק בני האדם הם בעלי בחירה חופשית, והבחירה שייכת ומתייחסת רק לאיך לקבוע את היחס הנכון ביניהם. במקום היחס ההתחלתי הנתון, הטבעי: השנאה הטבעית והדחייה האגואיסטית, ליחס מתוקן, שנקרא "ואהבת לרעך כמוך". באופן כזה, אנחנו מגיעים לתפקוד השלם של כל חלקי הבריאה כמו מערכת אינטגרלית אחת.
כל התורה מדברת רק על תיקון היחסים בין בני האדם, מפני שעל ידי זה כל המציאות חוזרת למצב המתוקן. חוץ מזה, לא צריך לתקן כלום.
תחילה, האנושות צריכה להתפתח עד לכזו דרגה, כאשר היא תוכל להבין שהיא מקולקלת. אז היא מתחילה להרגיש שאין ברירה וצריך לעשות משהו עם עצמה, כדי לתקן את חוסר ההתאמה של החלקים הנפרדים שלה, אחרת היא פשוט תיעלם מעל פני האדמה. ואז מתגלה שיטת התיקון.
עכשיו אנחנו נמצאים דווקא בכזה זמן, כאשר הרצון של האדם והתכונות שלו השתנו והתפתחו במשך האבולוציה בכזאת מידה, שאנחנו כבר התחלנו להרגיש, שאנחנו לא מסוגלים לעשות סדר בעולם, כלומר לבנות יחסים נכונים בינינו. ומצד שני, אנחנו פשוט חייבים לעשות את זה, אחרת לא יהיה לנו בכלל עתיד. ולכן מתגלה שיטת התיקון, שמאפשרת להסדיר קשר נכון בין בני האדם, בכדי שכל האנושות תימצא בהתאמה עם הטבע, בהרמוניה.
מכל הטבע העצום, רק בני האדם מכניסים פגם בהרמוניה הכללית הנפלאה והאיחוד האינטגרלי של כל החלקים, איפה שכל אחד תומך באחרים ומרגיש את עצמו כחלק של מערכת אנלוגית שלמה, שעובדת בהדדיות מלאה. בימינו אנחנו הגענו לכזאת התפתחות, שסוף סוף מתחילים להבין ולהכיר בכך, שאין לנו ברירה ואנחנו חייבים להכיר את שיטת התיקון. אחרת לא יהיו לנו שום סיכויים להמשיך את ההיסטוריה של האנושות, והמצב שלנו מאוד מסוכן.
מתוך שיעור על מאמרו של רב"ש, 19.03.2013
ידיעות קודמות בנושא:
צעד קטן לאדם, צעד גדול לאנושות
תשנה את מחשבותיך, ותראה עולם שונה!
הבעיות של ההתפתחות הסופית
|
להשאיר תגובה | שלח לחבר
| הדפס
|
שייך לקטגוריה: התפתחות רוחנית, שיעור הקבלה היומי |
למה נכחדו הדינוזאורים
בעל הסולם, "הקדמה לספר הזוהר", סעיף י"ח:
"ואין לשאול כלל, על מצב שאר בריות העולם, חוץ מהאדם, משום שהאדם הוא מרכז כל הבריאה, וכל שאר הבריות, אין להן חשבון וערך של כלום לעצמן, זולת באותו השיעור, שהן מועילות לאדם, להביאו לשלמותו, ועל כן הנה עולות ויורדות עמו, בלי שום חשבון לעצמן."
כל הבריות של הדומם, הצומח והחי, אין להם ערך משל עצמם, הם לא יכולים לתקן את עצמם, ולכן הם עולים ויורדים יחד עם האדם. כלומר האדם מגלה שכל סוגי הנבראים האלה, כל היקום, כל הצומח והחי שעל פני כדור הארץ, נמצאים כולם בתוך האדם בצורה של דומם, צומח וחי, ללא שום חשבון לעצמם, בדומה לאופן שבו בגוף הגשמי שלנו נכללות כל הדרגות הקודמות של הטבע.
ולכן, במידה שאני מתקן את הרצון שלי בדרגת ה"מדבר", אז בתוך התיקון הזה נכללים כל הרצונות של דרגות הדומם, הצומח והחי. ואני מרגיש בפועל ממש, שהם נכללים בי, ללא שום שייכות לקיום החיצון. כי אני עברתי את הרצונות האלה ולכן גם הם עברו את התיקונים, ובחלקם נעלמו.
לפני מיליוני שנים נכחדו ונעלמו הדינוזאורים, וגם היום נעלמים כל מיני זנים של צמחים ובעלי חיים, ובמקום זה המדענים מגלים הרבה זנים חדשים שלא ידעו קודם לכן על קיומם. כל זה העתקה ממה שקורה עם הרצונות שלנו. ולכן לא צריך להיכנס לפאניקה שגם המין האנושי ייכחד. פשוט רצונות אחדים שבנו תוקנו ומיצו את עצמם, סיימו את מחזור פעולתם ונעלמים. אין בהם יותר שום צורך, ולכן הם "חוזרים לעפר".
מתוך שיעור על "הקדמה לספר הזוהר", 11.03.2013
ידיעות קודמות בנושא:
אחדות בין הטבע לחברה
הטבע אינו סובל חוסר איזון
מצפות לנו עוד הרבה הפתעות...
|
להשאיר תגובה | שלח לחבר
| הדפס
|
שייך לקטגוריה: התפתחות רוחנית, טבע, שיעור הקבלה היומי |
ידע, שאינו נוטל את החופש
שאלה: היום אנשים עדיין תולים תקוות בכך, שממשלתם תפתור את הבעיות הכלכליות...
תשובתי: הממשלות לא תפתורנה שום דבר, ולא משנה במי אנחנו נבחר. כי זה הרי לא תלוי בראש הממשלה או בנשיא. מי שזה לא יהיה, אין לו מהיכן לקחת כסף לחיים טובים של העם שלו. אנחנו נכנסנו למערכת גלובלית עגולה, שבה כולם מקושרים זה בזה ותלויים זה בזה. אבל רבים עדיין תולים תקוות בגישה של בידוד, שיוכלו "לצוף" ביחידות. אולם, בעצם הדרך הזאת רק מקרבת אותם לקריסה טוטאלית.
היום כל מדינה שמנסה לפעול רק למען האינטרסים שלה, הורסת את עצמה. פעם דבר כזה היה אפשרי, פעם היו כאלה שיכלו לשלוט על האחרים. אך בימינו הכול משתנה, ואפילו ארה"ב נתקלת בהתנגדות לשאיפות העולמיות שלה. היום המערכת הקודמת של שליטה של אדם על אדם ומדינה על מדינה, קורסת. היא אינה עובדת מפני שבפנים כבר פועל חוק הטבע החדש. הכול עכשיו מקושר הדדית, ומה שאני לא אעשה לאחר, היחס שלי חוזר חזרה כ"בומרנג" חזק פי כמה וכמה.
שאלה: ובכל זאת, בינתיים איני רואה בעליל שאני מהווה חלק מהשלם הכולל, אני לא אשתנה...
תשובתי: אתה רוצה שהבורא יגלה לך כאן ועכשיו את כל תוכנית הבריאה, ובזה יוריד אותך לדרגת "בהמה"?
נניח, שאני אראה שכולנו תלויים זה בזה, שאם אני מתכוון לאכול ארוחת בוקר מבלי שאדאג לארוחת בוקר עבור הסביבה שלי, אז אקבל הרעלת קיבה ואולי אמות. אז זה ישלול ממני את הבחירה החופשית ואני אדמה לבהמה, לכלב, שיודע מראש לפי הריח מה אפשר לאכול ומה לא. במקרה כזה אני כבר לא אוכל להיות אדם.
כאן צריך להיות מצב אחר. אנחנו לא בהמות, אנחנו לא יכולים להיות מקושרים בדרגה הגשמית של רגש וידע, מפני שזו לא דרגת ה"אדם".
נניח, שמישהו נותן לי מיליון דולר. האם עליי לקחת או לא? אם אני מרגיש שבזה אגרום לעצמי נזק, אז אני לא אקח. אבל זו תהיה החלטה אגואיסטית "בתוך הדעת" ובזה אני לא אגדל. כי אני צריך להידמות לבורא.
נאמר: "וכולם ידעו אותי למקטנם ועד גדלם". זה אומר, שכל אחד יידע מה זאת תכונת ההשפעה הטהורה, לדעת עם הלב ולפעול בהתאם. לקראת זה אנחנו הולכים.
אם התועלת מהחיבור הייתה גלויה, אז לא היה לנו קשה להתחבר בצורה אגואיסטית בינינו. אבל לא, צריך להתחבר לא על בסיס ידיעה, אלא ב"אמונה למעלה מהדעת", שהפוכה לדעת. אני בכלל לא רואה מראש שהחיבור יהיה לתועלתי.
זה נקרא "צירי לידה", כאשר פועלים בי שני כוחות מנוגדים. רק כך אפשר להתקדם קדימה, אחרת, מבלי לבצע את ייעודנו, היינו נשארים בדרגה "בהמית". ולכן אנחנו צריכים להבין מהיכן לקחת כוחות כדי לגלות קודם כל לעצמנו ואחר כך גם לאנשים אחרים את הידע השונה והאיכותי הזה על עבודה למרות העובדות של הרצון האגואיסטי, על "תנועה נגד הרוח", שמאפשרת לי להיוולד במימד החדש.
אנחנו הרגשנו את זה במקצת בכנס בערבה, כאשר נפתחה ההזדמנות לפרוץ למעלה, להתעלות מעל הגוף ומעל לכל מה שקשור איתו, להתנתק ממנו. זוהי בעיה פסיכולוגית, ובכל זאת אפשר להעביר לבני אדם את הידיעה הזאת. לכולנו יש פוטנציאל מתאים שרק צריך לעוררו לחיים, להוציאו החוצה, כדי שהאבחנה הזו תצוף כלפי למעלה...
מתוך שיעור מתוך "מאמר לסיום הזוהר", 17.02.2013
ידיעות קודמות בנושא:
אנטי-גלובליזציה וממשלה עולמית
התועלת בחיבור
דבר גדול מתחיל מדברים קטנים
|
להשאיר תגובה | שלח לחבר
| הדפס
|
שייך לקטגוריה: התפתחות רוחנית, שיעור הקבלה היומי |
הגיע הזמן להאיץ
בעל הסולם, מאמר "השלום":
"וכפי המכות, שאנו מוכים בזמננו זה, גם לקחת בחשבון, את החרב, השלופה לעינינו על להבא. יש להסיק מהם, מסקנא נכונה, אשר סוף סוף תנצחינו הטבע, וכלנו יחד, נהיה מוכרחים, לעשות יד אחת, לקיים מצותיה, בכל השיעור, הנדרש מאתנו."
אנחנו נמצאים בכוח אחד שנקרא "הטבע", כוח ההשפעה. אנחנו בעצמנו מהווים את הכוח השני, כוח הקבלה. ובהתאם לגודלו, אנחנו צריכים לשמור על איזון, על השתוות הצורה עם כוח ההשפעה.
אמנם אנחנו לא יודעים ולא מכירים את כוח ההשפעה ולכן צריכים לעבוד עם הסביבה. אם אני שומר על איזון, בכך שמקבל ונותן בעבודה הזאת, אז זה נקרא שהכול בסדר. אם אני רוצה לתת לסביבה עוד יותר מהדרוש לאיזון, אז נקרא שאני מתקדם בדרך של "אחישנה", מזרז את ההתפתחות שלי. אז כוח האגו שלי יתעורר בי מהר יותר מאשר אצל האחרים, ואני כאילו בורח מהם קדימה, כי אם אני נמשך לכוח ההשפעה, אז מבפנים, בתוכי, יעלה בהכרח כוח הקבלה, בכך שמזרז את יציאת ה"רשימות" לצורך מימושם.
מצד שני, אם אני מפגר אחר קצב ההתפתחות הכללי של מערכת ה"מלכות" (כלומר, "כנסת ישראל", החיבור), אז אני מרגיש לחץ. האור העליון מעורר את ה"רשימות" השבורים, בכך שרוצה להעלותם לתיקון, ואם השרשרת הזאת של ה"רשימות" מתפתחת מהר יותר, אז זה טוב, ואם לאט יותר, אז אנחנו מרגישים את האור כרע.
בכללות, כל המערכת הזאת נקראת "העולם הזה". בתוכו נמצאת "מלכות" עם "כנסת ישראל", כלומר, עם אלה שרוצים לתקן את עצמם ולהשיג חיבור, וכמו כן "אומות העולם". הכול כלול כאן בתוך ה"מלכות". והיא נקראת העולם. אבל קשה לי לעבוד עם כל העולם, ולכן לפניי נמצא חלק קטן, הקבוצה, שבה אני מממש את התיקונים שלי.
לבורא, לאור העליון יש התחלה (0) ויש סוף (100%). ואין לנו ברירה אחרת, אנחנו חייבים להגיע לסוף. השאלה היא רק איך בדיוק אנחנו מגיעים. ורק על זה מדובר.
בהתפתחות שלנו עברנו שלושה שלבים: דומם, צומח וחי. השלבים האלה היו הכרחיים ואף אחד לא שאל אותנו להסכמתנו.
אבל, החל מדרגת ה"מדבר", אנחנו חייבים לעשות את זה בהכרה, מתוך הסכמה עצמית מעלים בקשה לתיקון (מ"ן) ולא אחרת. וזה אומר, שהאור העליון ילחץ עלינו בכל צעד ושעל, עד שאנחנו בעצמנו לא נפנה אליו בבקשה.
אי אפשר להתקדם קדימה על ידי ייסורים. להיפך, הם מחייבים אותנו לעמוד במקום, עד שיצטברו וישנו את היחס שלנו למתרחש. רק אז אנחנו נהיה מוכנים לכופף את הראש.
בכל מקרה, ללא הקדם החיסרון אנחנו לא נוכל לעבור את השלב הזה של ההתפתחות שנקרא "מדבר". כי השלב הזה דורש הבנה והכרה, שזה אפשרי רק אם יש לי חיסרון לכך. ואילו בדרגות הקודמות של דומם, צומח וחי, אני התקדמתי והתפתחתי ללא הבנה והכרה.
מתוך שיעור על מאמר "השלום", 08.02.2013
ידיעות קודמות בנושא:
להחזיר כמה שיותר מהר את כל הרע לטוב ומועיל
העיקר זה לזרז את הזמן
במהירות המרבית
|
להשאיר תגובה | שלח לחבר
| הדפס
|
שייך לקטגוריה: התפתחות רוחנית, שיעור הקבלה היומי |
בן זוג כ"עזר כנגדו"
שאלה: אתה אומר, שבעלי שחי איתי, מולי, עוזר לי למצוא הזדמנות לוותר לו. איך המושג "עזר כנגדו" משתלב עם העיקרון של ויתורים הדדיים בחיי המשפחה?
תשובה: כדאי שנסתכל על החיים לא כ"קיום זמני של החלבון" בתנאים משותפים ארציים, אלא כתהליך שבמהלכו המין האנושי גדל מעל הגוף הבהמי שלו, מקבל תכונות חדשות, משנה ומשפר את עצמו. דווקא בצורה כזאת הוא מתעלה מעל דרגת ה"חי", שהיא הבסיס שלנו, מעל הגוף, מעל החיים הגשמיים, שדורשים לספק את עצמנו באוכל ולהעביר את השרביט מדור לדור, כמו כל עולם החי.
אנו רואים שאדם גדל, רוכש חכמה, מפתח מדע, מרחיב אופקים, מגלה את חוקי הטבע, שמקודם היו נסתרים בפניו. ההתפתחות הפנימית שלנו אינה נפסקת, ואחד מהביטויים שלה הוא שכלי. בעזרת השכל אנחנו מתקדמים קדימה בצורה נפלאה, מכיוון שלזה מעורר אותנו האגו שלנו.
כשאנחנו מפתחים את המדע, מכפילים את הידע, עורכים מחקרים, אנחנו מוצאים אפשרויות חדשות לסיפוק עצמי, לקדמה, להפוך את החיים ליותר נוחים ומוגנים, ובגדול, להביא לעצמנו הנאות. והרי אותם אנחנו צריכים. זה ידוע לסוציולוגים, פסיכולוגים, לכל אחד שמסתכל יותר עמוק לתוך הטבע האנושי. בזה כל החיים שלנו. בכל רגע מהם האדם מחפש איך לעשות לעצמו יותר טוב ונעים.
אך כיום, הפרדיגמה הזאת מגיעה לסופה. האגו שלנו מסיים את ההתפתחות שלו, ונתונים ממחקרים מדעיים רבים, הידע הרב על עצמנו ועל העולם, מראים לאדם שבריצה האינסופית שלו אין ממש צורך.
אנחנו כל הזמן רודפים אחרי תענוג, כמו ארנב אחרי הגזר, ובתוך הריצה הזאת מסיימים את החיים שלנו בתוך המעגל, נופלים ממש בתוך ה"זירה". ומה הלאה?
כשאנחנו צוברים יותר שכל ורגש, רוכשים ידע מדעי על ההיסטוריה, על העולם, על עצמנו, אנחנו סוף סוף יכולים קצת להתעלות מעל עצמנו באמצעות הבדיקה ולראות את השפלות של החיים האלה ושל התענוג העצמי, בחיפוש תמידי אחר התענוג המקסימלי עם הסוף הידוע.
האדם מתבגר לאט לאט. בהתחלה הוא מסתכל על זה בצורה פילוסופית: "אלו הם החיים, מה אפשר לעשות. נו, לפחות אחיה אותם בצורה כמה שיותר נוחה. כולם מדברים בצורה כזאת. הרי אין אפשרויות אחרות. למה לסבול? עדיף לשמוח, ליהנות ואפילו לשגע את עצמי. מכיוון שאין פתרון אחר, אני מוכן אפילו לסמים, העיקר לא לפספס את הכיף של החיים..".
אבל אחר כך מתגלות רמות חדשות של ההתפתחות, ואני כבר לא מסוגל לסבול חיים כאלה שבהם נהנית רק ה"בהמה". הרי אחריו צומח ה"אדם", ואני כבר לא יכול לטפל ב"בהמה" שלי יותר. ה"אדם" שבי מרים את הראש ואינו מסכים לזה. ישנם כאלה שמסוגלים לתת את כל הכוחות לתחזוקה של חיות בית – פרות, כבשים וכו'. אבל לכל דבר יש גבול, וברגע מסוים אדם אומר: "לא, מספיק, אני חייב ללכת קדימה".
פעם היינו חיים בתוך שבטים, וכולם, ללא יוצא מהכלל, טיפלו בבעלי חיים, והיו כמעט באותה רמה איתם. אך גדלנו, והנה אני כבר לא רוצה לגור בין הכבשים, לא רוצה לשרת אותם ולאכול אותם. ולמעשה, אני תלוי בהם יותר ממה שהם תלויים בי. יוצא, שאני אפילו יותר נמוך מהם.
מספיק, אני כבר לא כמו שהייתי פעם. אני רוצה להיות מדען, רוצה להצליח, להתעלות מעל ה"בהמה" שבי. ה"אדם" שבנו צומח מעל הגוף החי ומגיע לכזאת רמה, שבה כבר הוא לא מוכן לשרת את ה"חיה", ומקריב בשביל זה את כל הזמן שלו.
זהו תהליך טבעי ובלתי נמנע של ההתפתחות: בשלב מסוים אני רוצה למצוא משהו שנוגע לדרגה האנושית. מה זה? – אני לא יודע, אבל אני רואה שהחיים הנוכחיים אינם מספקים אותי. אני צריך לעשות משהו גבוה יותר, משהו שעונה על השאלה: "בשביל מה אני חי? למה? ובשביל מה?".
כשאני צופה על הדרך ההיסטורית שלי, אני חוקר את הפרספקטיבה שמתגלה. לאן היא מובילה? אני רואה שבטבע הכול מתרחש לפי סדר של קודם ונמשך ומכוון למטרה מסוימת. בכל חפץ ובכל תופעה אני רואה מטרה, ורק בחיים שלי – לא. היצור הכי נעלה, האדם, מנהל חיים הכי נמוכים.
החיה, לפחות לא חושבת על הדברים האלה, היא מספקת את עצמה, מולידה ומגדלת צאצאים ומתה. בשבילה זה נורמלי, היא לא מצפה ליותר, לא נכנסת לדיכאון, לא בוערת מתשוקה לא מסופקת.
האדם זה דבר אחר. בהמשך ההתפתחות הוא כל כך מתעלה מעל ה"בהמה" שלו, מעל הגוף שלו, ששואל שאלות: "האם אני חייב להיות תלוי בגוף? האם אני חייב לשרת אותו? האם אני לא אמור להתעלות מעליו? אולי אני בכלל יכול להתקיים בלעדיו?".
בעצם השאלות האלה לא כל כך פילוסופיות. הרי לפי המחקרים חלק גדול מהאנשים הם נואשים. ההתאבדות הופכת להיות לתופעה יותר ויותר שכיחה. רבים משתמשים בסמים, לא בגלל שכך טוב להם לחיות, אלא כדי להרגיע את עצמם ולהימנע משאלות בעייתיות. ולמעשה זו שאלת המפתח: "בשביל מה לי לחיות?".
הגשרים של המתאבדים הפכו להיות "שיחת העיר" – התאבדויות הגיעו אפילו למדינות משגשגות ומתפשטות בקרב בני הנוער. הסיבה היא אותה הסיבה: אדם שואל את השאלה "בשביל מה הוא חי", ואינו מוצא תשובה. פשוט אין לו צורך בחיים, נראה שהוא צעיר והכול עוד לפניו: תעבוד, תתחתן, תוליד ילדים, תהנה מהם... אבל אין לו צורך במשפחה, הצרכים שלו הם כבר לא ברמת ה"חי", אלא בדרגת ה"אדם". לכן אנשים לא רוצים להקים משפחה ולהביא ילדים, החלק האנושי גדל בנו כל כך שאנחנו כבר לא רואים לנכון לשרת את ה"בהמה" שלנו.
התופעות האלה אינן מקריות והן מתגלות במשך חמישים השנים האחרונות ונובעות מכך שהשאלות שלנו קיבלו איכות חדשה, עומק חדש, ואנחנו לא יודעים כיצד להתמודד איתן. האדם שואל: "מהו סוד החיים? בשביל מה אנחנו חיים? למה הטבע יצר את גוף האדם בכזאת תבונה עם כל המערכות שלו?". האבולוציה זה תהליך מדהים: מהמערכות הכי פשוטות, מהאמבות הפרימיטיביות הוא הגיע לפסגת ההתפתחות. בשביל מה? עם איזו מטרה? הרי אנחנו רואים שמאחורי כל פעולה של הטבע עומדת חכמה יוצאת דופן ויש לה מטרה שנקבעה מראש. הטבע יודע מראש לקראת מה הוא הולך. הכול כפוף לחוקים נוקשים. אבל אנחנו לא רואים את התוצאה, ובחוסר האונים שלנו אנחנו הכי אומללים מבין כל שאר היצורים.
כך או אחרת, את הבעיות האלה צריך לפתור. הרי האנושות הגיעה למשבר הכללי, לקריסה סופית. המצב הוא קריטי, מסוכן, עלוב, אנחנו כאילו חיות קטנות שהלכו לאיבוד, לא יודעים לאן ללכת. ואם אנחנו לא נפתור את הבעיות האלה, אז מאין ברירה, מתוך האיומים והפחד הפנימי נתחיל להילחם אחד עם השני. צצות סכנות חדשות יותר ויותר: אקלים, אסונות, אבטלה, עוני, רעב, מגפות... כמה אדם יוכל לסבול?
ולכן שאלת המפתח על המשמעות מתעוררת לא אצל קומץ אנשים, אלא בעצם אצל כל מי שמתמודד עם הדילמות המודרניות. אם בחור צעיר לא רוצה להתחתן, ובכלל, לא רוצה כלום מהחיים, אלא מעדיף "לשכב מתחת לעץ, ויהיה מה שיהיה", אז בשבילו זה כבר לא פיוס, אלא ייאוש. אין לו כוחות והוא לא יכול להתחיל את החיים, אפילו אם נפתחות לפניו פרספקטיבות רחבות. "תבחר את העיסוק שלך לפי טעמך. אנחנו נותנים לך הכול: השכלה, ים של אפשרויות..." אבל הוא לא רוצה. התהליך כבר עבר.
ולכן זאת לא פילוסופיה. אנשים מיום ליום מבינים יותר טוב שבעצם הם מנהלים משחק, כאילו מישהו משתעשע איתם. אתה יכול לקבל את המשחק הזה ולשמור על החוקים שלו, להוריד את עצמך ל"קרקע", לתענוגים רגילים: אוכל טעים, סרט מעניין, נחמה מהרשתות החברתיות... אם תצליח להוריד את הראש, להפחית את הציפיות שלך, להשתיק בך את השאלות על משמעות החיים, אז תוכל לשרוד עד המוות. אבל אם לא תצליח בזה, אם ההתפתחות תעשה את שלה ותשאיר לך מעט אפשרויות כדי שתוכל לשכוח, אז החיים שלך קשים.
ואלה לא קשיים רגילים. הרי העולם מלא בשפע, אבל תראו איך אנחנו משתמשים בו...
אז, לפנינו ישנה בעיה מאוד גדולה, והמשפחה זה האמצעי הראשון לפתור אותה. היא מאפשרת לתת דוגמה למה אני אמור לכוון את ההתפתחות שלי כדי למצוא את התשובה לשאלה הנצחית על הקיום. כשאני רוכש את היכולת לוותר, אני יכול במודע, בצורה מחושבת, בכוחות הפנימיים שלי, דווקא בהתרוממות מעל הטבע הבהמי שלי, להתחיל לסרב לבקשות של עצמי.
ובצורה כזאת אני יוצא מתוך עצמי ורוכש את הרגשת הסביבה. כנגד בת הזוג שלי, השותף שלי, אני יכול ללמוד ביטול עצמי, להקטין את האגו שלי, בלי לרדת מדרגת ה"אדם" לדרגת ה"חי". אני לא הופך להיות יותר פשוט, פרימיטיבי, מוגבל, לא נועל את השכל שלי, אלא להיפך, אני פועל בצורה מחושבת ובאופן מודע כדי להשיג את הרגשת הזולת – את מי שנמצא בתוכי.
אני מתחיל להרגיש את הסביבה איך שהיא באמת. אני יוצא מתוך הקופסא עם חמשת הפתחים, מהגוף עם חמשת החושים, כי כאן בפנים, אני בסופו של דבר, משרת את ה"בהמה" שלי.
ודווקא הפתרון הזה מהווה בשבילי דרגת ה"אדם". אז איך לממש אותו? הרי בשביל זה אני אמור לקבל איזו תחושה זרה, חיצונית, שמגיעה באמת מאיפה שהוא מחוצה לי.
היום אני רואה את העולם דרך חמשת החושים הבהמיים שלי. לפניי נמצאת תמונה שרואה הבהמה. אבל אני רוצה לראות את העולם כמו שהוא באמת. ולכן אני חייב לבטל את עצמי, לבטל את האגו שלי ולהתחיל להצטרף להרגשות ולכוונות של הזולת.
אז על מי אני צריך להתאמן? על אותו האדם שנמצא מולי, על בן הזוג. מכאן מגיע הביטוי הזה "עזר כנגדו". ואז בזכות ה"התעמלות" הפנימית הזאת, אנחנו בהסכמה הדדית מתעלים מעל החלק הבהמי שלנו לדרגת ה"אדם".
אם אני בונה בתוך עצמי יכולת להרגיש את הזולת, במקרה הזה, אשתי, בצורה כזאת אני כבר מקבל יכולת להרגיש כל אחד, ובכלל, את כל העולם, את כל המציאות. ולהרגיש באמת צורה אובייקטיבית, בלי קשר לתכונות האישיות שלי, מעליהן. הרי אני מקבל רצונות ומחשבות של השותף, בן הזוג, ודרכו רוצה להרגיש את העולם. אני כאילו לא קיים בעצמי, אני כאילו נמצא בתוכו ודרכו מרגיש את המציאות.
זה נותן לי חושים חדשים, מעבר לראייה, שמיעה, טעם, ריח ומישוש, חמשת איברי החישה החיצוניים. בצורה כזאת אני מקבל את השיטה לצאת מעצמי.
לכן אנחנו בנויים בצורה כזאת, שבן זוג בשבילי הוא "עזר כנגדו", ואני יכול יחד איתו להתעלות מעל החיים הבהמיים לחיים רוחניים באמת. "רוחני", במובן, שדרך הזולת אני יוצא משליטת הגוף, מהשליטה המלאה שלו, ונמצא בשליטת המחשבות והרצונות שנמצאים מעל הגוף. בצורה כזאת, העיקרון "ואהבת לרעך כמוך", זה הכלל של הטבע עצמו. כשאני שומר על הכלל הזה, אני מקבל הרגשה של הטבע האמיתי החיצוני.
למעשה, אין לנו דרך אחרת. המשפחה מתפוררת, העולם מתרסק, הולכים וגוברים חוסר האונים, הייאוש, התלות בסמים. והכול מתגלה רק בשביל לדחוף אותנו קדימה, ליציאה מהמסגרת האגואיסטית. בצורות כאלה הטבע מכריח ומעורר אותנו לעלות למדרגה חדשה של הרגשה מעל החומריות של המציאות. הרי ה"אדם" זה מה שמונח מעל הגוף שלנו, מעל ה"בהמה".
בעיקרון אני מורכב כאילו משני גופים. אחד מהם זה מערכת החלבון שלי, והשני זו המודעות שלי, הרצונות והמחשבות שלי שלא משרתים רק את ה"בהמה" שלי, אלא גם את מה שנמצא מעליה, כמו רוכב שרוכב על הסוס. על ה"רוכב" הזה אנחנו מדברים עכשיו: איך להתאים אותו מעל ה"סוס"? באמצעות מה להתעלות מעל ה"בהמה"? ובכן, "עזר כנגדו" נותן לאדם אפשרות כזאת.
שאלה: יוצא, שאני כאילו בונה את הקומה השנייה?
תשובה: נכון. בקומה הראשונה אני עדיין מרגיש את הגוף שלי עם חמישה החושים שלו, דרך האגו שלי. ומעל זה אני בונה קומה שנייה, שעליה אני מרגיש את החיים דרך מישהו אחר. ה"מישהו" הזה פשוט עוזר לי לצאת מעצמי. הרי בכל מקרה אני צריך להימצא בתוך משהו. בתוך מה אני אבנה את עצמי החדש? אני צריך סוג של "מעטפת", שאוכל להיכנס לתוכה. ולכן "עזר כנגדו", זה אומר, שלכל תכונה שיש לי יש משהו נגדי. זאת אומרת, שאם אני מסוגל לצאת מעצמי ו"להיכנס", "להתכלל" בתוך הזולת, זה אומר שאני הצלחתי לעלות למדרגה יותר גבוהה.
שאלה: ובכל זאת, למה בדיוק אנחנו מתכוונים כשאנחנו מדברים על הוויתורים במשפחה?
תשובה: קודם כל, אני צריך להבין שוויתור זה לא משהו שלילי. כשאני מוותר, אני מוותר על האגו שלי, כדי לרכוש משהו יותר גבוה, יותר שווה. אני בכלל לא הופך להיות עבד של הבן זוג שלי. בוויתור שלי אני בעצם מודה לו על הזכות שניתנה לי לצאת מעצמי. הרי הוא עוזר לי, הוא מוציא אותי החוצה.
חוץ מזה, כמו שנאמר, "כל הפוסל במומו פוסל". אני מסתכל על השותף שלי דרך הפריזמה של האגו שלי ורואה דבר שלילי, לפי התכונות שלי, ולא של השותף. השותף רואה את התכונות שלו כטובות ונכונות, ואני להיפך. בצורה כזאת, כאן כבר אין את האמת האובייקטיבית. ולכן אנחנו צריכים לראות את הדברים האלה בתור דוגמאות שעוזרות לעלות.
שאלה: האם יש גבול לוויתורים?
תשובה: אנחנו עושים עם בן הזוג עבודה משותפת, כל הזמן דנים בזה. בכלל, בעל ואישה יכולים להיות לגמרי פתוחים אחד עם השני. הרי לא סתם הם נקראים "חצאים" ודווקא ביחד הם מרכיבים את האחד השלם. בעבודה הרוחנית, כשבני הזוג רוצים להתעלות על עצמם, אין להם שום סודות אחד מהשני. דווקא להיפך, ככל שהם מגלים יותר, כך יותר טוב. אם השותפות שלהם בנויה משותפות הדדית, אז אין בכלל גבול לוויתורים, עד שכל אחד ירגיש את האחר יותר ברור מעצמו. ואז המדרגה האנושית של האדם עולה מעל ה"בהמית".
בצורה כזאת בני הזוג רוכשים אמצעים, כלים, שעוזרים להרגיש את העולם בצורה אובייקטיבית, ללא שום פנים, בלי קשר לאגו של כל אחד. עכשיו הם רואים "עולם הפוך". פעם אשתי הייתה בשבילי "עזר כנגדו", ואני ראיתי את כל העולם כנגדי, ועכשיו הוא מתהפך, וכל מה שראיתי כשלילי בעולם, הופך להיות חיובי. אני רואה שכל העולם הוא טוב, וששורה בו תכונת הנתינה והאהבה.
הכול עניין של איזה "משקפיים" להרכיב: שחורות או לבנות. אנחנו לא רואים יותר דברים שליליים, אנחנו משלימים זה את זה. הרי כל אחד התעלה מעל עצמו באמצעות הזולת. אני "מתכלל" בתוך הרצון והמחשבה שלה, והיא בתוך שלי, ואנחנו שוב הופכים להיות "גוף אחד", כמו אדם וחווה. כמו שני עיגולים, אנחנו משתלבים זה בזה, יוצרים שטח משותף, וכך מגדילים אותו, עד שנהפוך לאחד.
השטח המשותף הזה כבר מראה על העלייה מעל עצמי, וככל שהוא יותר גדול, כך גם העלייה יותר גבוהה. במקום הרצונות והמחשבות שלי, אני מקבל את הרצונות והמחשבות של בת הזוג כיותר חשובים, ואת שלי אני משאיר בשבילה. ואותו הדבר היא עושה כלפיי. בצורה כזאת, כל אחד מאיתנו כאילו "מתכלל" בתוך השני ורואה את העולם דרך הפריזמה של השכל והרגש שלו.
זה נראה, "אבל איך אני יכול להיות במקום אשתי?", אבל העניין כאן לא בה ולא בתכונות שלה. היא יכולה להיות פרימיטיבית, או להיפך, מפותחת מאוד, זה לא משנה. מה שחשוב, זה שבצורה כזאת אני מקבל אמצעי שמאפשר לי לצאת מעצמי. וכשאני יוצא, אני מגלה שהמהות היא לא בה, אלא באפשרות עצמה שהיא נותנת לי. לפניי נמצאת מערכת... אחת, ואני יכול לצאת מ"בהמה" שלי ולהתכלל בתוכה.
וכשאני מתחיל להתלבש, אני רואה כבר לא את האישה. קודם כל, אני נמצא מחוצה לי, זה מה שחשוב. ואז אני מתחיל להסתכל על העולם דרכה, דרך "משקפיים" חדשות. והחידוש הוא בכך שהם אינם תלויים באגו שלי. כשאני משתמש בתכונות האגואיסטיות שלה ומקבל אותן במקום שלי, מתנתק מעצמי ומתלבש בה, בצורה כזאת אני רוכש אמצעי שמאפשר לי לצאת מה"קופסא" שלי. ואז, באמצעות האמצעים החדשים האלה, אני רואה "עולם הפוך", ובמילים אחרות, נגדי, השוכן מעל האגו שלי.
שאלה: למה בעצם האגו שלי כל כך בעייתי? למי לי לצאת ממנו? הרי בעצם הוא מגן עליי.
תשובה: הוא מגביל אותי. כמובן, אני משאיר אותו כדי שישרת את הצרכים הבסיסיים ה"בהמיים" שלי, אני עושה הכול כדי לתחזק את הגוף, אני נותן לו אוכל, מין, משפחה. ומעבר לזה, האגו הוא רק הפרעה, ואני לא זקוק להגנה שלו. הרי אם אני יוצא החוצה מתוך עצמי, מי יכול להזיק לי? להיפך, אני רואה עולם אחר, האנשים נראים לי אחרת. עכשיו אני רואה לא דרך הפריזמה של האגו, ולכן אני לא ניזוק. הרי כל נזק נגרם דווקא לאגו.
היציאה מהטבע האגואיסטי שלי יוצרת עבורי מצב חדש לגמרי. הפחדים נעלמים, הדאגות, אף אחד לא מזיק לי. כל זה, תכונות של אהבה עצמית, שבהם אני לא נמצא יותר. אני רכשתי גישה אחרת לחיים, לעולם. ואם אני יוצא לגמרי החוצה, אז לאף אחד אין סיכוי להזיק לי. להיפך, אני מגלה, שכל העולם הוא טוב. ואם מתגלה לי איזה נזק או סכנה, זה רק מראה במה עוד אני צריך לתקן את עצמי ולהתעלות מעל עצמי.
שאלה: אם בני הזוג מפתחים גישה כזאת ומתחילים להסתכל על העולם דרך אחד את השני, אז איך זה מתבטא בקשר שלהם?
תשובה: עכשיו, כזוג, הם נמצאים במדרגה האנושית ולא "בהמית". הם משרתים זה את זה וקשורים זה לזו ברמה אחרת ורק בשביל זה הם קיימים.
אחרת בשביל מה להתחתן? כדי להביא ילדים? כדי לשרת איזה גוף של מישהו? יש לי גם ככה כל מה שנדרש: את האוכל אני קונה בסופר, המין יותר מזמין. אז בשביל מה משפחה? מה היא תיתן לי חוץ מבעיות?
אז כאן אנחנו מקבלים אפשרות להתעלות מעל רמת ה"בהמה" לדרגת ה"אדם". ובשביל זה כדאי להתחתן, כדאי לחיות ביחד, בתנאי אם יש לי שותף אמיתי ואמין.
שאלה: איך זה מתבטא בחיי היום יום?
תשובה: בחיי היום יום כל רגע אנחנו מבינים שנמצאים בתהליך מסוים הדדי, וכל אחד עוזר לשני בדרך הזאת. אך, זה לא אומר שאנחנו מנהלים מערכת יחסים אידיאלית. האידיאל שלנו הוא בזה, שכל הזמן נמלא זה את זו, כל הזמן נספק "דלק" לפרטנר שלי, נמלא באנרגיה, ביגיעה לקראת המטרה המדהימה, כדי שכל אחד יוכל להתעלות מעל עצמו. שם, מעבר לרמת ה"חי", אנחנו רוצים לחיות באמת בהרמוניה מושלמת, זאת אומרת, כמו שתי נשמות ולא כמו שני גופים.
זה נותן לנו יכולת להרגיש זה את זו, בפנים, בשלמות, וחוץ מזה להרגיש בדיוק כך את כל העולם. הרי אם כבר יצאתי מעצמי, אז אני רואה את כל המציאות בצורה אחרת: היא לא תלויה יותר באגו שלי, ואני מביט בה באובייקטיביות.
והמבט האובייקטיבי מגלה לי כאלה תופעות, שאפילו לא יכולתי לחשוב עליהן, כאלה דברים שלא יכולתי לראות מקודם, מכיוון שהאגו הסתיר אותם ממני. הסתכלתי על העולם דרכו, והוא באופן מלא "סינן" את התפיסה שלי, הראה רק מה שהבטיח לו הנאה או איום. ועכשיו הכול פתוח לפניי, ואני רואה את העולם ללא עיוותים אנוכיים, כמו שהוא.
שאלה: אבל אני צריך לדעת אילו גורמים מביאים לי תענוג ואילו סכנה?
תשובה: ברמת ה"חי" לפי הצרכים ההכרחיים - בוודאי. לכן אנחנו ממשיכים להאכיל את ה"בהמה" שלנו, נותנים לה סיפוקים מיניים ומשפחתיים, משרתים זה את זה בצורה הדדית. אנו מספקים לו כל מה שהכרחי, מכיוון שהצרכים החיוניים זה "לא יגונה ולא ישובח". הקן משפחתי, הדאגה על הכושר הגופני והבריאות, כל זה נשאר כמובן. דברים כאלה בכלל לא קשורים לאגו, גם לבעלי החיים יש אותם. כל אחד ימשיך לקבל אותם במידת הצורך.
אולם עכשיו מדובר על ה"תוספת", על איך אנחנו ביחד נגדל ברמת ה"אדם". וזה תוספת של כוונות ורגשות חדשים ביחסים עם בן הזוג.
שאלה: האם ביחסים כאלה לא יהיה מנגנון שיראה לי ממה אני יכול ליהנות וממה אני צריך להיזהר?
תשובה: יהיה, אבל לא קשור לאגו, אלא לרצון לצאת לקראת הזולת ולממש אותו. בהתחלה אני אפעל לפי העיקרון "ואהבת לרעך כמוך". במקום אהבה עצמית – אהבה לזולת. אני "אתלבש" בו ואעשה את כל הפעולות, הרגשיות והשכליות, שאני מוצא בו.
שאלה: אבל אני אוהב את עצמי.
תשובה: זה העניין, שהאהבה הזאת מכוערת. היא משקרת לך, היא מכסה ממך את המציאות האמיתית, וכתוצאה מכך, אתה כל הזמן דואג ל"בהמה" הזאת.
כמה אפשר לאהוב אותה? אתה נאמן, מכור לה וכל הזמן דואג לה. ואף שעבדות כזאת נראית לך כאהבה, צריך לעשות חשבון: כמה שווה לתת מאמצים כדי להאכיל את ה"בטן הזאת שלא יודעת שובע?".
ולהיפך, כשאתה יוצא מעצמך, אתה מתפטר מהדאגות על עצמך בדרגת האדם ומקבל דאגות על הזולת.
שאלה: ומי ידאג לי?
תשובה: אף אחד. אתה לא תצטרך את זה. לא יהיו לך אפילו שאלות על זה.
שאלה: לא חסרות לי דאגות על עצמי, ועכשיו אני מקבל גם דאגות על האחרים? ומה זה בעצם דאגה לזולת?
תשובה: לדאוג לזולת, זה אומר, לספק את כל הרצונות והתשוקות שלו יותר מאם הן היו שלי. זאת האהבה: אני מספק רצונות של מישהו באמצעות האמצעים שברשותי, במקום דאגות וצרכים שאני מגלה בתוכי. כל האפשרויות והיכולות שלי, כל הדאגות והרצונות אני מעמיד לטובת הזולת, כדי לספק אותו. ובמקרה כזה הצרכים הגשמיים שלו הופכים להיות הצרכים הרוחניים שלי, זאת אומרת, דרגת ה"אדם" שלי.
מדובר כאן באנשים שמבינים שהם צריכים להתעלות מעל ה"בהמה" שלהם. אם אדם שוכב על הספה, מלטף את הכלב שלו וטוב לו, אז אין על מה לדבר, חוץ ממדרגה שלא התפתחה עדיין מספיק באדם.
אולם, ישנם אנשים שלא יכולים להמשיך להיות עם ה"כלב" שלהם, הם חייבים להתעלות מעליו. ובשביל זה צריך עזרה מבחוץ, מצד בן הזוג – "עזר כנגדו". היא באמת עומדת כנגדי וכתוצאה מכך אני מרגיש דחייה, שנאה. כאן ביחסים של בני הזוג מתגלים מצבים מאוד קשים: הם מנהלים קרב, יש ביניהם סכסוכים, עימותים, ובאותה עת הם יכולים לעזור אחד לשני בצורה הדדית. הם כל הזמן צריכים להיזהר מליפול לתוך השורש ה"בהמי" שלהם, מה שיהיה ממש אסון. כי אז כל הטוב שהם השיגו ביחד יהפוך לרועה כפול לכל אחד אישית. ואם הם יצליחו להחזיק את עצמם למעלה, אז ייהנו מהתהליך ומהתוצאה שלו.
יכול להיות, שנמצא לזה הסבר חלופי, אבל כך או אחרת, זאת האהבה.
אז, "אהבה", זה כשאני משתמש ביכולות שלי רק בשביל לספק את הזולת. במקרה כזה אני אוהב אותו, ברבע, בחצי או במאה אחוז. כך מודדים את האהבה: אני חייב לתחזק את הצרכים ההכרחיים של המצב הגשמי, ה"בהמי", ואת כל היכולות לשמש רק לטובת לזולת.
איך אוכל להשיג אהבה כזאת? מה התועלת ממנה? ומה היא תיתן לי?
כאן צריך להראות לאדם שמשפחה, בן זוג, וקשר הדדי גבוה ביניהם יכולים להיות האמצעי לעלייה למצב יותר גבוה. ואז זה דבר כדאי. ואם הכול מסתכם בקיום ה"בהמי", האדם לא ירצה את זה. טוב לו גם ככה, אז בשביל מה ויתורים ומאמצים? האפשרות היחידה, כשברור לו שבזה הוא רוכש נצחיות, משהו יותר נעלה. זה מה שצריך להסביר לו.
ברור שזה לא פשוט, העצלות והאגו נעמדים כאן כמו קיר. ובכל זאת זה אפשרי, כי הרצון של האנשים הוא חזק, הם מחפשים את זה, הם רוצים להרגיש התכללות הדדית כזאת, שנקראת "אהבה", ורק לא יודעים את המפתח לזה. וזה אומר שאנחנו צריכים להקים מערכת חינוך שתלמד מה זו אהבה, דרך תרגילים, סדנאות וכו'.
אהבה "בהמית", זה אהבה עצמית, סיפוק אינסטינקטיבי של עצמי, שברור לכולם. אבל לעולם חסרה אהבה אמיתית. כל אדם מחפש ולא מוצא אותה בחיים ה"בהמיים" שלו, ביחסים המודרניים בין בני הזוג. ולכן הוא לא רוצה להתחתן. אבל אם נראה לו שזה אפשרי ושבמקום ריקנות הוא יוכל לקבל איזה מילוי מיוחד, אם נעשה איתו כמה תרגילים, סדנאות, דיונים, אם לשים אותו תחת השפעת הסביבה, אז, אני בטוח שהוא ישיג את הרצוי.
הרי היום לאדם אין יותר איך לספק את עצמו. הוא ריק. אנשים טסים בעולם בחיפוש של משהו מיוחד, משוטטים בערוצי טלוויזיה, בלי למצוא את הדבר הנחשק. כל העולם עסוק בכך, איך למלא לעצמם את הראש במשהו, בלי להשאיר שנייה בשביל לחשוב, מכיוון שאין יותר גרוע מלחשוב ולהבין את מה שקורה. כך אנחנו בנויים...
אז בואו נסתכל מהצד השני: בשביל מה כל הבלבול הזה? בשביל מה הסמים? בשביל מה למלא את החיים בשטויות? הרי אנחנו בכוונה בונים אותה כך, כדי שהיא כל הזמן תעסיק אותנו בדאגות. החברה חיה ברעש והמולה תמידיים, רק בשביל לתת לאנשים "עבודה", למלא אותם במשהו. ואחרת על מה הם יחשבו? מה יעשו? היום אפשר לשחרר חצי מהעולם מהעבודה, אבל מה יהיה עם האנשים? במה הם יעסקו? ישבו כל היום בחיבוק ידיים? זה היה אפשרי לפני כמה מאות שנים, אבל לא היום. וזה אומר שחייבים לספק להם איזו תעסוקה. הממשלות והמנהיגים בכוונה מקימים מערכות ומנגנונים כאלה, כדי שאנשים יסתובבו בהם כמו סנאי בגלגל, מותשים, עסוקים במשהו.
אבל היום, כשמתקרב גל האבטלה, הפתרון היחיד הוא ללמד אותם אהבה.
מתוך התוכנית "חיים חדשים", שיחה מס' 41, 26.07.2012
ידיעות קודמות בנושא:
טנגו משפחתי: כולם רוקדים
הנישואין גורמים לעושר ואושר
ביושר ובכנות שמשקיטים תרעומת
|
להשאיר תגובה | שלח לחבר
| הדפס
|
שייך לקטגוריה: המשבר ופתרונו, חינוך, ילדים, על זוגיות |
מחפשׂ אדם
שאלה: איך יכול להיות, שאדם יהפוך להיות חלק פעיל במערכת, אם נאמר, שהכול עושה האור?
תשובתי: המערכת כבר קיימת בשלמותה, בתפארתה, במצב שנקרא "עולם אין סוף". וכל השבירות וההסתרות, כל הצמצומים והתנאים פועלים רק כלפי הנברא, כדי לאפשר לו בהדרגה להכיר ולהשיג את המערכת השלמה.
לכן אנחנו צריכים להתחיל מהמצב הרחוק ביותר מהשלמות הזאת. חלק מהתהליך, האדם בכלל עובר בחוסר הכרה, בהרבה גלגולי חיים מקדימים. כי אנחנו לא מתחילים להיתקן בצורה הכרתית ישר מ"המפץ הגדול", מהחלקיק הראשון של החומר שנוצר על ידי ניצוץ של אור לפני מיליארדי שנה.
וגם לא אתמול ירדנו מהעץ והפכנו מקופים לבני אדם. זהו תהליך התפתחות ארוך מאוד, שצובר שינויים מדור לדור. בסופו של דבר, אנחנו הגענו לחיים האלה שלנו, שבהם נשאר לנו לסיים את העבודה הזאת, לעשות בירורים! הדבר החשוב ביותר עכשיו, זה ההכרה ברגש ובשׂכל.
ולכן, כל מה שמתרחש בעולם הזה, בדרגה הפיזית, הגשמית, צריך לקבל רק במידת ההכרחי לקיום, כדי לתת לגוף הבהמי כל מה שדרוש לו. אבל כל ההתפתחות שלנו צריכה להיעשות בדרגת ה"אדם". כך צריך לסדר את החיים שלנו, כך לכוון את תשומת ליבנו, כדי לא להתעסק בדרגת הבהמה יותר מהנחוץ לקיומה.
ואילו, את כל תשומת הלב צריך לרכז בדרגת ה"מדבר", בכך שמחפשים איפה כאן בעצם האדם? איך אני יכול לנקות ולהפריד אותו מהבהמה, להוציא אותו מהבלבול הזה ולעסוק דווקא בו?
כאן, ודאי, הכול תלוי בחברה. אם האדם מתנתק מהסביבה, אז אין כבר שום סיכוי להתקדמות. כי הוא צריך ליצור את הדמות האנושית שלו, בכך שמשתף פעולה עם כל האנושות, או לפחות עם אותה הקבוצה שאליה הביאו אותו. אם הוא תופס את הקבוצה הזאת ואת החיבור עימה כהכרחיות גמורה, אז על ידי החיבור הוא בונה את דמות האדם שלו.
העיקר, הוא זירוז הזמן. אם הבורא כבר הביא את האדם לגורל הטוב ואמר: "קח לך", אז מכאן והלאה הכול תלוי בך, נשאר לך רק לברר מה בדיוק אתה צריך לקחת ואיך לסדר הכול.
מתוך שיעור על איגרת ב' של בעל הסולם, 30.01.2013
|
להשאיר תגובה | שלח לחבר
| הדפס
|
שייך לקטגוריה: התפתחות רוחנית, קבוצה, שיעור הקבלה היומי |
אישיות שלא הייתה בטבע
שאלה: אתה סבור, שכתוצאה מלימוד החינוך האינטגרלי, האדם יכול לעלות לדרגה הבאה, ולהישאר, למשל, בוגד?
תשובתי: הוא לא יישאר בוגד! יופיעו בו ערכים חדשים, תפיסת מציאות חדשה. וזה אותו הדבר, מפני שהמציאות נתפסת מתוך סכום הערכים. מדוע אני רואה דבר אחד, אך לא רואה דבר אחר, שׂם לב למשהו יותר ולמשהו פחות? זה קורה בהתאם לטבלת הערכים שקיימים בתוכי.
למעשה, אלה שאנחנו מחשיבים אותם לטובים, נמצאים בשבי של הדמיונות המתוקים על עצמם. אלה הם, למעשה, האנשים הכי מזיקים והכי קשוחים, והם יגיעו אחרונים לתיקון.
במה הם טובים יותר מאותו הגנב? הם גם כן גונבים, אבל בצורה אחרת. לקחת לעצמם כמה מיליארדים מהעָם, זה נורמלי, החיים הצליחו. אבל אם גנבת ותפסו אותך, שׂמו אותך בבית הסוהר, זה סימן שהחיים לא הצליחו. מי טוב יותר, מי רע יותר, מי גרם יותר נזק לאנשים ומי גרם פחות? אנחנו מסדרים הכול במקומותיהם, בהתאם למערכת הערכים שלנו.
האדם, בזה שרוכש חוש חדש, מכשיר הבנה חדש, לא יתנהג כפי שהתנהג מקודם. דווקא זה מה שיוציא אותו מהמצב הקודם.
נוצרת אצלו מערכת חדשה להרגשת העולם, והוא כבר יפעל מתוכה, כאילו שהרכיב משקפיים חדשות, רכש עיניים חדשות, אוזניים חדשות, שׂכל קולקטיבי חדש. הוא לוקח בחשבון את כולם יחד. הוא לא יכול לחשוב על עצמו, אלא חושב "עלינו". זוהי אישיות חדשה מבחינה איכותית, שעד כה אף פעם לא הייתה בטבע. והיא נקראת "אדם", דמות אחת.
מתוך שיחה מס' 3 עם ואלריה, חצ'טוריאן, 27.11.2012
ידיעות קודמות בנושא:
מבט על העולם דרך משקפי האינטגרליות
איינשטיין אפילו לא חלם על זה
אינדיבידואליות בהתכללות בכולם
|
להשאיר תגובה | שלח לחבר
| הדפס
|
שייך לקטגוריה: התפתחות רוחנית, חינוך, ילדים |
לקריאת כל התגובות
קבלת עדכונים בדוא"ל
עדכוני rss
רדיו קבלה
הבלוגים שלי
הבלוג בסלולר