נחיצות ותחרותיות
שאלה: התגלות האגו בחיי היומיום, בראש ובראשונה בתחום הכלכלי, מתבטאת בכך, שאנשים כלפי אנשים, מדינות כלפי מדינות, חברות כלפי חברות, מתנהגים בצורה יותר ויותר תוקפנית, בולעים כל מה שרק אפשר, ובונים בכל ענף פירמידות שבהן מקטינים את כמות השחקנים עד למידה המינימלית האפשרית. האם זה יימשך גם הלאה?
תשובתי: בעיקרון, זה לטובה, מפני שאז לעולם יהיה מובן יותר מה מתרחש. אנחנו נגיע לכזה מצב, שאם בענף שלי הכול תלוי רק בי ואני מהווה את השחקן הראשי, זה מסלק את המשחק הלא נחוץ בתחרותיות. הוא בכל מקרה לא נותן שום דבר, אלא להיפך, מעמיד אותי בצורה מדויקת בתלות של מה שאני עושה, האם יש בכך נחיצות או לא.
מפני שהבעיה היא בכך, שאפילו אם אני יכול להכתיב לשוק כל מה שעולה על רוחי, אצל האנשים משתנים הרצונות. פתאום נעלמת אצלם הנחיצות במה שאני מציע להם, ואז אני נאלץ לפעול אחרת.
מתוך התוכנית "המשבר הגלובלי", 19.03.2013
ידיעות קודמות בנושא:
דאגה, או חשבון כלכלי?
תחרותיות או יחסים נטולי עימותים
בשליטת הכסף
להשאיר תגובה | שלח לחבר
|  הדפס
|
שייך לקטגוריה: המשבר ופתרונו, כסף, משבר עולמי |
במקום התלות האגואיסטית
שאלה: איפה האנשים יכולים למצוא כוח, כדי לעבור למוטיבציה אינטגרלית? בדרך כלל אנחנו מדברים על המשבר ועל שאר בעיות שדוחפות אותנו לאיחוד. ויכול להיות, שישנה איזו הכרזה טובה או שלב מעבר למערכת אינטגרלית?
תשובתי: העניין הוא, שאי אפשר לעשות את זה בצורה מכאנית. לראשונה, הטבע מביע את עצמו בצורה כה בהירה כלפי האנושות כחוק אחד של טבע אחד.
אנחנו הגענו למצב, שגדלנו באופן אגואיסטי. במשך שנים רבות אנחנו התפתחנו כאגואיסטים ובאופן כזה הטבע דחף אותנו קדימה.
לכן הרשת של הקשר הכללי כל הזמן לא גילתה אינטגרליות, אלא את התלות ההדדית האגואיסטית שלה: מישהו רצה להרוויח, לחיות טוב יותר, מישהו רצה לשעבד, לכבוש מישהו, וכולי. ואנחנו מימשנו את כל זה. בינינו כל הזמן התגלתה רשת הקשר הזאת, ובמידת התגלותה בתקשורת של האנושות נכנסו עמים ויבשות חדשים, אבל כל זה לא היה אינטגרלי, לא הייתה תלות הדדית.
נחשב, שאם אני כובש מישהו, אז הוא תלוי בי, או להיפך. וכך זה בכל דבר: באמנות, במדע, בטכנולוגיה, בעסקים הצבאיים, בפוליטיקה. האגו תמיד ניהל אותנו באופן חד-סטרי, בצורה ישרה ופשוטה: אני לוחץ ומקבל את מה שאני צריך.
הרשת הזאת הייתה מורכבת מסכום של הכוחות האגואיסטיים שהיו במאבק תמידי ביניהם ובאופן כזה, עד למידה מסוימת, ניהלו עמים, אנושות, ציביליזציה.
אבל מתחילת המאה העשרים החלה להתגלות תלות שונה לחלוטין, דווקא תלות בין הכוחות האלה, ולא סתם מגמתיות של אחד נגד השני, שמחייבת את האנושות להימצא במאבק חסר רחמים. אנחנו פתאום התחלנו איך שהוא להתכלל זה בזה.
יוצא, שהיום אתה לא יכול פשוט להשמיד מישהו, מפני שבזה אתה משמיד במשהו את החלק שלך, את האפשרות הפוטנציאלית שלך בהתפתחות, בקיום. כלומר, מתגלה צורך דחוף בכל אחד מהעמים, בכל מרכיב של הרשת הכללית.
רואים את זה בצורה טובה מאוד בדוגמה של האקולוגיה. אם נשמיד זבובים, אז מה נקבל? אם נשמיד זאבים, מה תהיינה התוצאות? ובעבר דבר כזה לא היה. הסתבר, שאנחנו לא עד כדי כך שלטנו בטבע, לא היו לנו כל כך הרבה כוחות שנוכל לעשות איתו כל מה שנרצה.
והעיקר, לא הייתה אינטגרליות, היא לא התגלתה בצורה איכותית. רק מתחילת המאה העשרים החלו לגלות את התלות ההדדית הזאת. באותם הזמנים החל לכתוב על זה איש האקדמיה הרוסית בֵרְנָדְסְקִי.
ובהמשך, האינטגרליות תתגלה יותר ויותר. לכן אנחנו צריכים לחשוב על איך האנושות תכיר בזה ותבין את זה.
מתוך התוכנית "חכמת ההמונים", 06.05.2013
ידיעות קודמות בנושא:
ללמד את האנושות על אינטגרליות
להפוך להיות דומה לרשת האינטגרלית
לגדול להרגשת האיחוד
|
להשאיר תגובה | שלח לחבר
| הדפס
|
שייך לקטגוריה: חינוך, ילדים |
להיכנע לנשק של האהבה
אנחנו לא נגיע לשום מקום אם נתחיל לחקור את הפשעים ההדדיים, הרי, אנחנו לא יכולים לשבור, או אפילו במשהו לשנות את הטבע שלנו. אנחנו כבר יודעים שהתכונות הטבעיות שניתנו לנו בלידה, תישארנה איתנו – כל הנטיות המולדות והנרכשות שלנו. מה שאתה עכשיו, כך תישאר. אז בואו נעצור את המלחמה בטחנות הרוח ונפסיק להתנהג כמו "דון קישוט".
לא ניתן לעשות שום דבר עם הטבע האנושי, אפשר רק ללמוד מדוע ולשם מה נבראנו אגואיסטיים נוראיים כאלה, אכזריים יותר מכל החיות. עם כל האפשרויות הבלתי מוגבלות שלנו, עם האינטליגנציה, ההרגשה של העבר, ההווה והעתיד, עם הטכנולוגיות הגבוהות, אנחנו פתאום הגענו לעולם שבו אנו מוצאים את עצמנו לחלוטין חסרי אונים, וזאת רק בשל העובדה שהאגו שלנו לא מאפשר לנו להתחבר בינינו בצורה נכונה.
עם זאת, הלוואי שהאגו הזה ייפתח, עם כל התכונות הרעות שלו. אנחנו רק צריכים לדאוג לבנות את הקשר מעליו. הקשר הזה שבונים מעליו, נקרא "אהבה".
אם אנחנו לא מגלים את הרע בינינו – אז אין אהבה! אנחנו צריכים להפנים את זה. ומה שאנחנו היום מכנים "אהבה", אפשר לקרוא לזה "אהדה", סוג של משיכה הדדית תחת השפעת ההורמונים. זאת לא ההרגשה הבשלה שהאדם מתפתח כלפי האחר, ללא קשר לחסרונות שהוא רואה בעצמו ובאחרים.
זה רק נראה לי שהצד השני מלא חסרונות, וזה נעשה במכוון. בזכות העובדה הזאת מתחיל להיווצר בנו יחס מיוחד לטבע. הרי, מי נותן לי את כל התרגילים האלה? זה לא אשתי, זה הטבע עצמו, שאחרי כל התהליך של האבולוציה שעברנו, אחרי ההיווצרות של הטבע הדומם, הצומח, החי ובני האדם, בסופו של דבר, מפתח בתוך האדם את האגו הענק הזה.
וכל זה כדי להביא את האדם להמשך תהליך ההתפתחות. עכשיו הוא יצטרך להתגבר על האגו, לכסות את כל הפשעים האלה, ובזכות התכונה החדשה שהוא בונה בתוכו, להגיע ליחס חדש, ראייה חדשה, תפיסת עולם חדשה.
כלומר, המטרה שלנו היא לא רק לבנות יחסים טובים במשפחה ולהפוך את החיים לשלווים, ולא לבנות מחדש את החברה כדי שהכול יהיה בסדר. בזכות השיטה הזאת, שמאפשרת לי לכסות את האגו שלי, אני רוכש כוח מיוחד, שנקרא "אהבה": אני משיג קשר, מגיע לתקשורת וחיבור עם כל העולם. לכן, העולם מתחיל להיות שייך לי!
יוצא כך, שבזכות זה אני מקבל כוח, חוכמה, עוצמה של כל העולם, הרי, אני מתחבר איתם. בזכות האהבה שלי, אני הופך להיות אחד שלם עם העולם החיצון. קודם אני הייתי איתו בעימות, במאבק. ועכשיו אני הופך לבן ברית שלו, ועל ידי כך אני כובש את העולם כולו!
עכשיו אני מתחיל להבין שגם בעבר ניסיתי לכבוש את העולם, אבל בצורה מטופשת. אני קיוויתי בכוח לכופף אותו תחתיי. וקודם כל, השתכנעתי שזה בלתי אפשרי, ויתרתי על הניסיונות שלי והתייאשתי. אבל עכשיו אני רואה שהתנהגתי כמו ילד קטן ותמים. הרי, לכבוש את העולם ניתן רק על ידי אהבה!
ואם בזכות האהבה אני מתעלה מעל הפשעים, הדחייה, המניעים הפנימיים שלי וחוסר ההסכמה, ולמרות כל זה אני מתחבר עם הזולת, אז בצורה הזו אני לומד כיצד לנהל אותו, כיצד לכבוש אותו, לחיות איתו ולשלוט בו, אך לא בכוח, אלא באהבה שלי. אבל מה זה משנה, אם בזכות זה העולם הופך להיות שלי!
מתוך התוכנית "חיים חדשים", שיחה מס' 31, 11.07.2012
דיעות קודמות בנושא:
אור שלי, ראי, תספר ותראה לי את כל האמת
על כל פשעים תכסה אהבה
החלמה מהאגו במשטר של בית הבראה
|
להשאיר תגובה | שלח לחבר
| הדפס
|
שייך לקטגוריה: אהבה, התפתחות רוחנית, חינוך, ילדים, טבע |
מציאות בלי מסננים
מתוך שיעור מקדים מהכנס בניו-ג'רזי
ישנם חוקי הטבע שאנחנו לומדים עליהם באותה הצורה שאנחנו קיימים. אנחנו אגואיסטים, ה"חומר" שלנו הוא רצון להנות, ואנחנו מחפשים הזדמנות להנות מהחיים בכל החושים שלנו. זאת כל המטרה שלנו, כל החיים וכל המאמצים שלנו, להרגיש בכל רגע מקסימום תענוג במינימום יגיעה.
כך אנחנו קיימים. כל הטבע הדומם, הצומח והחי, וגם בני האדם, נמשכים בצורה אינסטינקטיבית לתענוג. זאת הייתה הנטייה של ההתפתחות שלנו לאורך הדורות, ועליה מתבסס כל המדע שלנו. אנחנו חוקרים את הטבע עם אותה הכוונה, מחפשים אחר התענוג המקסימלי. הסתכלותנו כלפי העולם, החוקים שאנו חוקרים, הטבע שמתגלה בתוך התפיסה של עצמינו ושל הסביבה, הכול עובר דרך אותה ה"מסננת" להרגשה ולהבנה שלנו, בהתאם לנוסחה הקבועה שדורשת לנצל את המציאות לטובת עצמינו.
ולכן, ההסתכלות שלנו תמיד צרה ביותר, סלקטיבית ביותר בלי שום מורכבות. אנחנו לא יודעים מה באמת נמצא סביבנו. אנחנו תופסים ומבינים את הדברים רק באותה המידה שהם מתאימים למנגנון הבסיסי שלנו, עד כמה הוא קרוב לעיקרון שלנו להנות מהחיים.
התכונה הפנימית הזאת מאוד מגבילה אותנו. אנחנו לא רואים את התמונה האמיתית, על אף שבעולם הזה ישנם עוד הרבה דברים שנעלמים מתפיסתנו. אנחנו ממש לא אובייקטיבים.
קיימים מסביבנו המון תופעות שאנחנו לא מודעים אליהן, אבל הן שייכות ישירות לחיינו, לגורלנו. לכן באה לעזרתנו חכמת הקבלה ומאפשרת לנו "לפקוח את העיניים" ולהביט בצורה אובייקטיבית על העולם הרחב הנפרס מעבר לחמשת החושים שלנו, שמוגבלים על ידי ה"מסננת" של האנוכיות שלנו.
אבל בשביל זה עלינו לעלות מעל ה"מסננת" שלנו ורק אז אנחנו נרגיש את העולם כפי שהוא. לשם כך אנחנו צריכים את חכמת הקבלה, החשובה ביותר, ובסופו של דבר, המעשית ביותר. בנוסף לחקר הטבע שלנו, עלינו לבצע פעולות מסוימות כדי להתרגל להביט על העולם בלי הפרעות פנימיות, להתעלות למעלה מהאגו שלנו לתפיסת המציאות האמיתית.
למשל, קורה שאני מדבר עם מישהו, אני מרגיש שאני לא מבין אותו. מפני שהדעות הקדומות עליו שאני קיבלתי כתוצאה מהחינוך, הפרטים שאני רואה בו מאוד מפריעים לי ומגבילים אותי להבין אותו. ורק אם אני אתעלה מעל ההרגלים שלי, מעל הטבע שלי, מעל החינוך שקיבלתי, מעל ההסתכלות הצרה שלי, אז אני אוכל באמת להבין אותו.
קורה לכולם שמישהו בא אלינו בטענות שאנחנו לא מבינים אותו, לא רוצים להבין, ורק אחרי מספר שנים אנחנו מבינים שאנחנו באמת לא הבנו אותו בגלל המוגבלות שלנו. מסתבר, שהיחס שלנו היה צר ואדיש. ואם אנחנו היינו מתעלים מעל "ההסתכלות האישית", אז היינו רואים את האדם כפי שהוא. אף על פי שזה מאוד קשה, זה אפשרי.
זה נוגע לתפיסה הכללית שלנו כלפי הטבע. יש כאן בעיה מאוד קשה. ביחסים עם אנשים אחרים אנחנו יכולים להשתמש בתרגול פסיכולוגי, בהשפעה חיצונית, להקשיב להסברים ובסופו של דבר לראות את הטעויות, את הסטיות בתפיסתנו. אבל כיצד בונים את היחס הנכון כלפי הטבע הכללי? כיצד ניתן לראות אותו בלי ההרגלים שלנו? זה הרבה יותר קשה. מי יסביר לי כיצד להסתכל על העולם ב"עיניים אחרות", כאילו לא אני רואה, אלא מישהו שאין לו שום צורה משלו? לשם כך אני חייב להיות חופשי לגמרי מעצמי...
לכן, אנחנו משתמשים בעצות של מקובלים, שהם כבר יצאו מעל הטבע שלהם, מעל האגו, שהוא זה שמגביל ומעוות את השקפתנו. אם אנחנו עושים בדיוק את מה שהם אומרים, אז בסופו של דבר אנחנו מצליחים.
לפעמים אנחנו קרובים יותר לתמונה האמיתית, לפעמים אנחנו נופלים בחזרה, ולהיפך, מגלים את המוגבלות הקיצונית שלנו, מגלים את היחס האגואיסטי, המאוד "צר" ואפילו קודר כלפי התופעות השונות. אנחנו מכנים את המצבים האלה "עליות" ו"ירידות". הן עוזרות לנו להבין עד כמה אנחנו כלואים בתוך האגו שלנו ועד כמה קשה להתעלות מעליו.
המקובלים אומרים שכדי לצאת מהשבי, עלינו לבנות קשר עם אנשים אחרים, ובעבודה המשותפת בינינו להשתדל לראות אותם בצורה האובייקטיבית ביותר. בהתאם לנוסחה "איש את רעהו יעזורו", אנחנו יכולים לעורר את עצמנו להתעלות, לרצות להתעלות למעלה מהטבע שלנו שמגביל אותנו. ואם אנחנו משתדלים לעשות זאת, אז אנחנו מעוררים כוח מיוחד בטבע שנקרא "האור המחזיר למוטב". הכוח הזה עוזר לנו לפתוח את עצמנו, להשתחרר מההסתכלות המוגבלת, הצרה והאגואיסטית כלפי העולם, להפשיט מעצמנו את המגבלות.
ואז אנחנו רואים עולם טוב, מושלם, נצחי, בלי מגבלות כלשהן השייכות לגופינו. אז אנחנו מתחילים להרגיש חושים מיוחדים שונים, לא ראיה, שמיעה, טעם, ריח ומישוש, אלא "כתר", "חכמה", "בינה", "זעיר אנפין" ו"מלכות". דרכם אנחנו תופסים מציאות בלתי מוגבלת ובתוכה אנחנו מרגישים את החיים שלנו שאינם תלויים בגוף.
אנחנו מרגישים את עצמנו כיצורים מושלמים, נצחיים, שקיימים בתוך העולם הנצחי, המושלם, ומתייחסים לגוף כמו לחיה. כמו שכלב שוכב ליד בעל הבית שלו, ולכל אחד מהם חיים משלו. יש ביניהם קשר, אבל האדם לגמרי לא תלוי בכלב. הגוף החי יכול לחיות ויכול למות, והאדם שבנו ממשיך להתקיים בעולם העליון, ללא גבולות, במציאות הנצחית. דווקא שם הוא מרגיש ומגלה את עצמו.
את העולם העליון הזה אנחנו מרגישים לפי מערכת מיוחדת, נקרא לה מערכת "פסיכולוגית". היא בעצמה מהווה "גוף", אבל כבר לא גוף פיזי, אלא אותו אנחנו מכנים "נשמה". וכל המטרה שלנו היא לגלות את עצמנו האמיתיים, הקיימים כבר לא בתוך הגוף החומרי, לא מוגבלים בתוך הדאגות בתועלת שלו, אלא להתעלות מעליו לנצחיות ושלמות.
ואז אנחנו נגלה שבעצם כל החיים שלנו מיועדים רק בשביל זה. הגוף שלנו מזדקן עם הזמן ומת, זאת אומרת, מפסיק להתקיים בצורת החי וחוזר לדומם, ואנחנו ממשיכים לחיות, מכיוון שבפנים קיבלנו את ההוויה האמיתית. זאת המטרה שאותה אנחנו רוצים להשיג באמצעות הלימוד של חכמת הקבלה.
והעיקר כאן זה לא הלימוד עצמו, אלא הפעולות שאותן אנחנו צריכים לבצע בינינו, כדי שבעזרתן לפתח למעשה חוש חדש ללא גבולות.
לכן אנחנו מתאספים בקבוצות. זה התחיל מהמקובלים הראשונים לפני אלפי שנים. הם גם ארגנו לעצמם קבוצות, וכבר הבינו, בהתאם לטבע העליון, איזה סדר צריך להיות בהן, אילו יחסים צריכים להיות בין החברים.
הרי בקבוצה צריכים להיות דווקא אותם החברים שמתחברים ביניהם, דואגים אחד לשני, מרגישים ותומכים זה בזה. הקבוצה צריכה להיות שלמה, זאת אומרת, להיות אחד שלם, שבו משלימים זה את זה ויוצרים משהו אחד.
תוך כדי בניית האיחוד הזה, אנחנו מקבלים את אותה המערכת שמסוגלת לתפוס, להרגיש את העולם העליון. מפני שאנחנו יוצאים מתוך עצמנו ומתקיימים מחוץ לאגו שלנו. בשביל זה אנחנו בונים את הקבוצה בהתאם לעצות המקובלים. הם המורים שלנו, ואנחנו פועלים בדומה להם.
מדובר על מדע מעשי, שבו הכול נעשה לפי הניסיון שהצטבר. במשך אלפי שנים, האנשים שפרצו לעולם העליון ניסו על עצמם אמצעים שונים להתקדמות, ותיארו את זה עבורנו. היום אנחנו משתמשים ב"מתכונים" מוכנים ובדוקים.
מעבר לזה, היום אנחנו בעצמנו מפתחים אמצעים נוספים שעוזרים לנו בהתקדמות. כי תנאי החיים משתנים בכל דור, מפני שהאגו שלנו כל הזמן גדל.
והיום הוא לא רק גדל, אלא גם "מתעגל", מה שמהווה בעיה נוספת. אנחנו כבר לא סתם אגואיסטים, בגלל האגו המתחזק שלנו אנחנו רוצים להתרחק זה מזה. רואים את זה לפי הסטטיסטיקה של הגירושים, ובכלל לפי המגמה הכללית: כל אחד זקוק לדירה משלו, מכונית משלו, מקום משלו. אנחנו מעדיפים לתקשר דרך פלאפונים, או דרך האינטרנט, ברשתות חברתיות, ולא פנים אל פנים, לא אחד מול אחד. ונדמה לנו שהקשר ההדדי גדל, אך המציאות היא הפוכה, העולם הופך להיות יותר ויותר מחולק, מפוצל, מפוזר.
ויחד עם זאת, כאשר אנחנו שואפים להתרחק אחד מהשני, אנחנו בכל זאת מרגישים שאנחנו קשורים בינינו. לכן אנחנו בונים מערכות מלאכותיות שמאפשרות קשר, ושומרות על האגו העצמי. כל אחד יושב בתוך התא שלו, בפינה שלו עם הסמארטפון שלו, עם המחשב שלו, עם המייל שלו. ואנחנו קוראים לזה "קשר", העיקר לא לגעת אחד בשני באמת.
התופעות החדשות האלה בעולם שלנו דורשות מאיתנו שיטות חדשות, שמאפשרות להתעלות מעל האגו ולצאת להרגשת העולם האמיתי, לתוך ההרגשה האמיתית, שלא עברה דרך ה"מסננת" של האגו שלנו. ולכן, חוץ מהצורות הרגילות, אנחנו משתמשים גם בסדנאות. אני כבר רואה שבעתיד יהיו לנו אמצעים אחרים דומים, בעוד כמה חודשים או שנים, תלוי בהתקדמות של העולם ושלנו בתוכו.
אבל, כך או אחרת, כל האמצעים האלה מיועדים רק כדי שנוכל להתעלות מעל עצמנו, מעל הטבע שלנו, ולא להישאר כלואים בתוך הכלא של הגוף שלנו.
מתוך שיעור מקדים בכנס בניו ג'רזי, בנושא "חשיבות ההתאספות", 10.05.2013
דיעות קודמות בנושא:
תפיסת המציאות: התקרבות אל האור
לראות את העולם כמו שהוא
לקפוץ מתוך העור
|
להשאיר תגובה | שלח לחבר
| הדפס
|
שייך לקטגוריה: התפתחות רוחנית, טבע, כנסים, לימוד חכמת הקבלה, קבוצה |
העולם לאחר הכנס, או הכדור בידיים שלנו
מתוך שיעור מקדים מהכנס בניו-ג'רזי
שאלה: הייתי שמח אם לאחר הכנס כל העולם היה הופך להיות טוב, אף אחד לא היה מנצל את האחרים, הייסורים היו נעלמים, חשבון הבנק היה בסדר, והחיים היו הופכים להיות טובים. האם זה אפשרי?
תשובתי: אני חושב, שזה בכוחנו. רק תתאר לעצמך, שסביב הכנס הזה התאחדו הרבה מאוד מהחברים שלנו בכל רחבי העולם. אלה הם אותם האנשים, שבהם קיימים ניצוצות רוחניים, חלקיקים מהעולם העליון. אם אנחנו מחברים אותם יחד, אנחנו יכולים לעשות הכול!
מפני שכל העולם שלנו הוא דומם, אין בו כוח לשנות משהו. עכשיו, שזה מתגלה באופן ברור, אנחנו רואים שאף אחד לא יכול לנהל את העולם, וגם אינו יודע כיצד לנהל אותו.
עוד לפני מאה-מאתיים שנה אנחנו היינו מסוגלים לזה, מפני שהאגו שלנו עדיין לא התפתח, ואנחנו יכולנו לשנות את הכיוון של השימוש בו. אבל עכשיו זה בלתי אפשרי. האגו ננעל, הפך להיות עגול, ולכן אף אחד בעולם שלנו אינו יודע מה לעשות איתו.
רק אנחנו יכולים להשתמש בעובדה שהוא נהפך לעגול, כלומר מחובר, מקושר עם האחרים, ואילו האגואיסטים לא יכולים, מפני שהם כולם מפורדים. לכן, כאשר העולם הפך לגלובלי ומקושר חזק בתלות הדדית, כולם הרימו ידיים ואף אחד אינו יודע מה מתרחש בעולם. אנחנו רואים שהם אפילו לא יכולים לנהל את המערכת הפיננסית, וזה לא מפני שאין להם שׂכל, אלא מפני שחוקי העולם השתנו.
הקשר האינטגרלי, המערכת האנלוגית, שמתחילה היום לשלוט, לא נותנת לאף אדם או קבוצה אגואיסטית לנהל. רק בתנאי שאתה בונה גם כן מערכת אנלוגית בין כמה בני אדם, אז בעזרתה אתה יכול, כמו בפאנל ניהול, איך שהוא לשנות את העולם. האגואיסטים לא מסוגלים לעשות את זה, אלא רק אנחנו. כולל חשבון הבנק שלך.
לכן הכול בידיים שלך. אם אתה תבקש מאיתנו להתחבר איתך, אתה תראה איך שזה יקרה. זו לא מיסטיקה ולא קסם, אלא חוקים רוחניים אמיתיים, כלומר מעל לעולם שלנו. ואם אתה תשנה את עבודת המערכת לכיוון חיובי, אתה תראה עד כמה משתנה מהלך העניינים גם בעולם הגשמי, מפני שהעולם שלנו הוא תוצאה מהכוחות הרוחניים, שום דבר אינו קורה בו מעצמו, הכול מנוהל על ידי הכוח הפנימי, שאליו תהיה לך גישה.
מכאן תבין, מדוע אנחנו זקוקים לייסורים בעולם הזה, כולל המינוס בחשבון הבנק שלך וכל מה שמתרחש בעולם. כל זה נועד כדי לעורר אותנו לעלות אל הכוח העליון, אפילו כדי לסדר ולארגן את החיים הגשמיים שלנו. כי מהגובה של הכוח הזה אנחנו באמת יכולים לעשות את זה. וכל עוד לא נעשה, אז הבעיות והצרות בעולם שלנו רק ילכו ויגדלו. לכן, הכדור בידיים שלך.
מתוך שיעור מקדים בכנס בניו ג'רזי, בנושא "חשיבות ההתאספות", 10.05.2013
דיעות קודמות בנושא:
אגואיסטים הכבולים באזיקים של אינטגרליות
הכנס בניו ג'רזי: מאוחדים בפני האחד
המערכת האנלוגית זה "כמעט" לא נחשב
|
תגובה אחת | שלח לחבר
| הדפס
|
שייך לקטגוריה: התפתחות רוחנית, חינוך, ילדים, טבע, כנסים, שיעור הקבלה היומי |
בורא אישי שלי ושלנו המשותף
שאלה: איך האדם יכול להתגבר על העצלנות ולהתקדם באופן עצמאי, כדי לא לחכות ל"קוצים" שדוחפים אותו להתקדמות?
תשובתי: הכול תלוי רק בסביבה. אדם צריך להבין, שכוח ההתקדמות למטרה האמיתית נמצא רק בתוך הקבוצה ולא באדם עצמו, לא בלימוד, לא במורה ולא בבורא. ההתקדמות יכולה להיות רק מתוך זה שהאדם יוצר מתח בקשר בין כל החברים. והמתח הזה מעיד על המוכנות של הנשמה לקבל תיקון.
אנחנו מגלים בינינו, עד כמה שהיינו רוצים להתחבר, אבל מפני שכולנו אגואיסטים, אז כל הרצונות שלנו לחיבור הם אגואיסטיים, למען תועלת אישית. כך מתגלה האגו שלנו. ואז אנחנו מבקשים שהחיבור שלנו לא יהיה למען האגו, לא כדי שיהיה לנו טוב, אלא כדי שבאמת ייווצר מזה כלי של השפעה הדדית, שבו כל אחד ייצא מעצמו, ולא יספור כמה תועלת אישית הוא קיבל או שעתיד לקבל מהחיבור הזה.
הבקשה הזאת, לצאת מתוך עצמי, יכולה להיווצר בי רק במקרה שאני מקנא באחרים, בכך שרואה עד כמה הם מצליחים בזה, ואני לא. כי הבקשה הזאת היא אינה טבעית לאדם.
בדרך כזאת ממומשת ההתקדמות: תחילה, הודות לקנאה, אני צריך לקבל מהסביבה רצון להתחבר, מה שלא יהיה. ואחר כך אני צריך לקבל מהסביבה שהחיבור הזה חייב להיות ב"על מנת להשפיע", כלומר מחוצה לי. זה לגמרי לא אופייני לו ולא מתאים לאגו שלי, אבל אני רוצה את זה, משום שאני לא רוצה לפגר אחרי האחרים ולהיות פחות מהם.
ואז הם מודיעים לי שחייבים לפנות לבורא. הבורא, שאליו אני פונה מעצמי שונה לגמרי מאותו הבורא שאליו הקבוצה מחייבת אותי לפנות. זה בורא שונה לגמרי, צורה אחרת לגמרי שאותה אני מתאר לעצמי.
כאשר אני בעצמי מתאר את הבורא, אז יוצא משהו ששייך לי ושחייב לדאוג לי אישית. אבל כאשר אני פונה לבורא שאליו פונה כל הקבוצה, זה כבר בורא של כולם, של כל החברה. זוהי דמות אחרת לגמרי, צורה אחרת. לכן הפנייה שלי תהיה על זה שאני רוצה להיות דומה להם ולהשפיע כמוהם. וזה מכוון לבורא, שמשפיע לכל קבוצה ולכל העולם.
יוצא, שהנברא, כלומר האני, שפונה לבורא, זה כבר לא אותו האגואיסט שביקש עבור עצמו, אלא משהו אחר. וה"אני" שלי הופך להיות אחר לגמרי, וגם הדמות של הבורא היא אחרת, ואני מבקש על משהו שונה לגמרי, הכול חדש. כך האדם מתחיל להתקרב למושגים ולהבנות רוחניות.
מתוך שיעור על מאמרו של הרב"ש, "מהי שושנה בין החוחים, בעבודה", 03.05.2013
ידיעות קודמות בנושא:
"כשושנה בין החוחים"
ההתקדמות עם החוחים מהירה יותר!
שהזוהר יעבוד עליי
|
להשאיר תגובה | שלח לחבר
| הדפס
|
שייך לקטגוריה: התפתחות רוחנית, קבוצה, שיעור הקבלה היומי |
השנאה לרע מקרבת אל הטוב
בעל הסולם, "שמעתי", מאמר נ"ב, "אין עבירה מכבה מצווה": "אין עבירה מכבה מצוה, ואין מצוה מכבה עבירה". הנה דרך העבודה הוא, שצריכים ללכת בדרך הטוב. אבל הרע שבאדם אינו נותן לו ללכת בדרך הטוב. אבל צריכים לדעת, שאין האדם צריך לעקור את הרע, כי דבר זה הוא בלתי אפשרי. אלא שצריכים רק לשנוא את הרע, כמ"ש "אוהבי ה' שנאו רע".
מדובר בבחירה שלנו. יש תוכנית המובילה למטרת הבריאה שצריכה להתממש. אנחנו לא יכולים לשנות את התוכנית הזאת, מפני שהניגוד בין ה"אור" ל"כלי" קיים כבר מתחילת הבריאה וחייב להסתיים, כך שבסוף ההתפתחות הם לא יעמדו זה כנגד זה, אלא יתמזגו לאחד שלם.
ולכן, ברור שההתפתחות הזו צריכה לכלול בתוכה את כל שלושת המצבים הללו: המצב ההתחלתי של הבריאה, תהליך התיקון והמצב הסופי, המצב של גמר התיקון. והדבר היחיד שאנו יכולים לעשות, זה להחיש את הזמן, לתפוס בצורה נכונה את כל המצבים, כלומר להצליח להצדיק ולרצות מראש. בזכות זה, אנחנו רוכשים הבנה והרגשה מי הוא הבורא וכיצד אנחנו יכולים להתחבר איתו ולהפוך להיות דומים לו.
אנחנו לומדים את הבחירה מתוך דוגמאות שונות. אך היסוד עצמו של הבחירה טמון בכך, אם אני מראש רוצה לקרב את עצמי למצבים העתידיים הצפויים לי בדרך, להחיש את ההתפתחות שלי, אני צריך להתרחק מהעבר ולהתקרב לעתיד בהתאם לציר הזמן של תוכנית ההתפתחות. זה אומר, שאני מתרחק יותר ויותר מהרצון האגואיסטי שלי ומתקרב יותר לרצון להשפיע.
ההתקדמות הזו תלויה בשנאה שלי לקבלה ובמשיכה להשפעה. מצד הטבע, הבורא דוחף אותי לכך בעזרת כוח האור, כשהוא כל פעם מגלה לי עוד ועוד מכות מהאגו שלי. לכן אני מרגיש ייסורים, רע, ולכן אני שונא את האגו שלי. וכהפכיות לרע הזה אני מתחיל לאהוב את מעשי ההשפעה, את החיבור שבו כנראה יהיה לי טוב יותר. כך הטבע, הבורא, כוח האור, מקדם אותי.
וכאן בדיוק טמון חופש הבחירה שלי: עד כמה אני אוכל להגביר את "הכרת הרע" שלי המתבטא בשנאה לרע. את זה אני יכול לעשות בעזרת הסביבה. אם הסביבה תתחיל לספר לי על הרע יותר ממה שהשגתי על ידי המכות האישיות, אני אתרחק מהר יותר מהרצון האגואיסטי שלי ואשתוקק להשפעה. לכן אני צריך לקבל מכל מקום, מכל הכיוונים, אלפי דוגמאות המוכיחות עד כמה האגו הוא רע וההשפעה היא טובה.
הסובבים שלי צריכים לתת לי לראות את זה ולהרגיש, "לשטוף לי את המוח". בסופו של דבר, תבער בי שנאה לרע ואני אתקדם מהר יותר ממנו להפוך ממנו, לטוב. לכן כתוב: "אוהבי ה' שנאו רע". מזה אני כבר אדע מה עליי לעשות, כיצד להפוך את הרצונות שלי שאינם נעלמים, שיהיו הפוכים על ידי השימוש החדש.
אני רוצה שיהיה לי טוב! ואם לשם כך אני צריך להשפיע, אני מוכן להשפיע. אם צריך להתייחס טוב יותר לאחרים, אז אין ברירה, אני מסכים להתייחס אליהם טוב יותר כדי שלכולנו יהיה טוב.
בדומה לזמנים של מלחמה או מצבים קשים אחרים, שבהם האנשים הופכים להיות קרובים יותר זה לזה, כיוון שמרגישים שכך יהיה טוב יותר לכולם. האדם מרגיש שבסופו של דבר לו עצמו יהיה טוב יותר.
כך, מ"לא לשמה" מגיעים "לשמה", בהתחלה האדם בצורה אגואיסטית מכיר ביתרון של יחס טוב, כשהוא מבין שאין לנו ברירה ואנחנו צריכים להתחבר זה עם זה, יותר להתאים למנגנון הטבע, להפסיק להזיק זה לזה. ובסופו של דבר, דרך זה הוא מתחיל להרגיש שבחיבור טמון כוח מיוחד, מצב חדש מיוחד, שהוא לא חווה קודם מעולם.
כמו בעת חיבור של שני אנשים, שבהתחלה רק משתדלים לא להזיק זה לזה ולגרום תענוג זה לזה, ואחר כך לפתע מתחילים להרגיש שיש ביניהם משהו גדול יותר – רגש שהם לא חוו מקודם. כך מ"לא לשמה" באים "לשמה". וכל זה בזכות הגדלת השנאה לרצון להנות האגואיסטי, לפירוד.
ידיעות קודמות בנושא:
משחק עם הבורא
המגמה הרוחנית
להפוך את כל הרע לטוב
|
להשאיר תגובה | שלח לחבר
| הדפס
|
שייך לקטגוריה: התפתחות רוחנית, שיעור הקבלה היומי |
חכמת האהבה
שאלה: מדוע אנשים בכל זאת מכוונים נגד חכמת הקבלה, עד כדי שאנחנו חייבים להסתיר מאיפה הידע שלנו כדי שהם יהיו מוכנים לשמוע אותו לפחות במקצת?
תשובתי: חכמת הקבלה היא היריב של האגו, והאגו הוא כל הטבע שלנו.
חכמת הקבלה, בשונה מהדתות, אינה מדברת על ריחוק בין העמים, אלא על האיחוד ביניהם, של כולם יחד לאחד שלם, על "ואהבת לרעך כמוך".
חכמת הקבלה שוללת כל סוג של מיסטיקה, מפני שמטרתה היא גילוי הכוח העליון, הבורא, לכל אחד בחיים האלה. בזה היא אומרת בבירור על מה שמהווה את הידע היחיד שמבוסס על הכוח העליון של הטבע, ולא על הניחושים וההשערות שלנו. כי היום המדע עצמו מגלה את עצמו, כלא יותר מאשר השערה שבה הכול מותנה.
ידיעות קודמות בנושא:
הדתות המונותיאיסטיות וחכמת הקבלה
כשהטבע משנה את פניו
על עובדות ומיתוסים
|
תגובה אחת | שלח לחבר
| הדפס
|
שייך לקטגוריה: אהבה, התפתחות רוחנית, לימוד חכמת הקבלה |
רעל בקצה החרב
כנס חיבור "המדרגה הבאה". שיעור מס' 1
מתוך "הקדמה לספר פנים מאירות ומסבירות", בעל הסולם: "המה"מ מזדמן בחרב שלופה וטפה של מרה בקצה החרב, והאדם פותח פיו וזורק בו הטפה, ומת".
"מלאך המוות" הוא האגו שלנו, שכל הזמן חותך ומרחיק אותנו מהרוחניות. וברור שהוא עושה זאת בהתאם לאותה השיטה, לפי אותה התכנית הכללית שאנחנו צריכים להתקדם. עליו לגדול כדי להצדיק את שמו, "מלאך המוות".
אנחנו רואים שבימינו מתגלה המשבר הגלובלי העולמי, והאנושות בהדרגה מתחילה להבין שהבעיה היא לא בכלכלה או בפיננסים, לא במשפחה שמתפרקת, אלא בטבע האנושי. כלומר, אנחנו לא נינצל מהמשבר על ידי שינוי פשוט של מערכות חיצוניות. בסופו של דבר, אנחנו מגיעים להבנה ש"מלאך המוות" הזה נמצא בתוכנו וממית אותנו. אנחנו צריכים להמית אותו בעצמנו, אחרת הוא ימית אותנו. כל פעם הוא חותך אותנו בכוונה יותר ויותר מהחיים הטובים, כדי שנרגיש שחייבים להמית אותו.
"אשר חרבו של מה"מ, הוא השפעת הס"א, שנק' חרב, לסבת הפירוד המתגדל במדת הקבלה, שהפירוד מחריבו". האדם אינו מסוגל להימנע מלהשתמש באגו שלו. אנחנו רואים שאנשים ממשיכים להתנהג בצורה אגואיסטית, על אף שהם יודעים שהם מזיקים לעצמם. אבל הם מוכרחים להשתמש ברצון לקבל שלהם, ובסופו של דבר, "האדם פותח בהכרח את פיו, להיות שמוכרח לקבל שפע הקיום והעמדתו, מתחת ידיה".
כך אנחנו ממיתים את עצמנו מדור לדור, חוזרים לעולם הזה שוב ושוב עם רצון להנות עוד יותר גדול, ושוב בולעים את אותה טיפת המוות, "עד שמגיע אליו טפה של מרה, שבסוף החרב, שהוא גמר הפירוד לניצוץ האחרון של נשמת חייו".
אנשים חייבים להבין סוף כל סוף, שהשימוש ברצון לקבל ממית אותם. ולא משנה עד כמה אנחנו בוערים מתקוות חדשות לנצל אותו, מחפשים צורות שונות ומשתדלים לגבור עליו, אבל בכל זאת, אם לא בדור הזה, אז בדור הבא כולנו נצטרך להגיע ל"הכרת הרע". בסופו של דבר, אנחנו נבין שהטבע שלנו מאלץ אותנו להמית את עצמנו.
"מלאך המוות" ממית את עצמו על ידי זה שמגלה לנו שהוא גורם לנו מוות. הוא מעורר אותנו להילחם נגדו. זה מזכיר את הסיפור של גלות מצרים, שבהתחלה היה נראה כי פרעה הוא טוב! שבע שנות שובע, שפע מוחלט, נראה שהצלחנו להשתלט על "מלאך המוות" והוא פועל לטובתנו.
אולם, בסופו של דבר, אנחנו מתחילים להרגיש בו שבע שנות רעב. זה כבר לא אותו פרעה. המלאך שהוביל אותנו לאורך החיים נעשה פתאום אכזרי. קודם חשבנו שכל החיים לפנינו עם כל ההזדמנויות של "החלום האמריקאי", שנמשיך להתפתח ונקבל מהחיים יותר ויותר, היה נדמה לנו שכל העולם נפתח לפנינו לרווחה.
ופתאום אנחנו מגלים שאנחנו נעולים בתוך העולם הזה, שכל יום נעשה יותר ויותר חשוך, צפוף ומחריד, מאיים להמית אותנו. ובסופו של דבר, אנחנו מבינים שהבעיה היא לא בעולם, אלא בנו, בטבע האגואיסטי שנמצא בתוכנו ומעורר אותנו לחיים, ב"מלאך" שלנו, כלומר בכוח הפנימי.
וכך הוא בעצם ממלא את תפקידו, כמו פרעה ש"קירב" את בני ישראל לבורא. זה אותו ה"מלאך" שעל ידי התנגדותו מבצע את מלאכתו נאמנה. "מלאך", הוא כוח הטבע שאין לו בחירה, חלק מהתכנית הכללית שתפעל עד שסוף סוף נרגיש שאין לנו ברירה ואנחנו חייבים לברוח ממנו.
כנס חיבור "המדרגה הבאה", שיעור מס' 1, 26.04.2013
ידיעות קודמות בנושא:
ממה בורחים?
חזרתה של בבל העתיקה
פרעה יוצא מתוך הצל
|
להשאיר תגובה | שלח לחבר
| הדפס
|
שייך לקטגוריה: התפתחות רוחנית, טבע |
מגדלות האגו, לגדלות האמונה
מתוך מאמר צ"ו מספר "שמעתי", "מהו פסולת גורן יקב, בעבודה":
"שהיסוד שעליו בנה את סדר העבודה, היתה בצורה השפלה ביותר. וממש שהיה כולה למעלה מהדעת. שרק מי שהוא פתי באמת יכול להיות כל כך שפל, שילך ממש בלי שום בסיס, שיהיה לו מקום לסמוך את האמונה שלו, ממש על שום סמיכה.
ונוסף לזה הוא מקבל את העבודה זו בשמחה רבה, כמו שהיה לו דעת וראיה אמיתית, על מה לסמוך את הודאות של האמונה. וממש באותו שיעור למעלה מהדעת, באותו שיעור כאילו היה לו דעת. לכן אם הוא מתמיד בדרך זה, אי אפשר לו ליפול אף פעם, אלא שתמיד הוא יכול להיות בשמחה, בזה שהוא מאמין, שהוא משמש מלך גדול."
אנחנו צריכים לרדת מגדלות האגו שלנו, להיפטר מהביטחון, מכך שאנחנו מבינים ויודעים הכול, שולטים. עד לכזאת דרגה, עד שאנחנו מגיעים להכרת השפלות המוחלטת, האפסיות המלאה, שפלות של 100%. באותו הגודל שהייתה לנו דעת, אנחנו עכשיו הולכים בכל נגד הדעת ושמחים בזה ובטוחים שזה נכון.
אנחנו לא רוצים לסמוך על שום דבר שבא מתוך הרצון לקבל שלנו. כי כל מה שהוא נותן לנו, זה ללא ספק שקר, כמה שנכון ואמיתי זה לא ייראה.
וודאי, שלבצע ירידה לכזאת שפלות ועלייה לאמונה, אפשר רק על ידי המאור המחזיר למוטב. לנו עצמנו אין לכך שום כוחות, כי חוץ מהאגו אין לנו כלום. ולבדוק את עצמנו אפשר רק לפי השמחה שאנחנו מקבלים, כאשר כל פעם חוזרים לאותן הבעיות, לאותן הטעויות, בכך שפעם אחר פעם מבינים יותר ויותר עד כמה שצריכים להיות בשפלות.
וכל זה ב"אמונה למעלה מהדעת", עד כמה שאני מסוגל לא לקבל בחשבון את הדעת שלי. אני מקבל את הדעת שלי, אבל רק כדי ללכת למעלה ממנה, ובהתאם לזה מתקדם. אי אפשר להצטייד בתכונות ההשפעה, מבלי לעבור את נקודת האפס של השפלות העצמית.
זו אותה הנקודה עצמה שנקראת עוּבָּר, עיבוּר. והמדרגה הזאת כל הזמן מופיעה לפנינו, כל פעם עם תנאים חדשים ועביות חדשה. אנחנו יורדים ל"אפס", ואחר כך צריכים להצדיק את העבר שלנו, שזה נקרא "להשפיע על מנת להשפיע", ואחר כך להצדיק את העבר עבור האחרים, שזה נקרא "לקבל על מנת להשפיע". זה אומר, שתחילה אנחנו מתקנים את השגגות לזכויות, ואחר כך הופכים גם את הזדונות לזכויות.
אבל כשאנחנו מעבירים אותם לזכויות, אנחנו מעבירים אותם לשפלות, כי רק הבורא הוא זה שמבצע את הפעולות וקובע הכול. לכן, המבנה שנבנה על ידינו, נשען על נקודת השפלות הזאת, על מצב של עוּבָּר, שגדל יותר ויותר ושמבטל את עצמו יותר ויותר.
ידיעות קודמות בנושא:
בפעם הראשונה לבטל את עצמי
עלייה בזכות השפלות שלנו
שמחת השחרור
|
להשאיר תגובה | שלח לחבר
| הדפס
|
שייך לקטגוריה: התפתחות רוחנית, שיעור הקבלה היומי |
לא למצוא את עצמי בשבי של התרדמה
לאחר כנס הגברים החזק מאוד שעברנו, מורגשת כבדות. אבל אני חושב שצריך להיות להיפך, כי אנחנו עלינו למדרגה חדשה, קיבלנו "כלים" חדשים, ועכשיו צריכים לצאת למלחמה נגד העולם צר האופק, שאליו חזרנו. צריכים להיאבק על כך, שכל הבלבולים והכבָדות הלב שיפלו עלינו, לא יוכלו לקרר את ההתפעלות והתרוממות הרוח שלנו. אם אנחנו לא ניתן לצנן אותנו, אז כל המנעולים ייהפכו לפתחים, והשערים ייפתחו.
אם אתה מרגיש כבדות ואדישות, זה סימן שאתה עובד עכשיו עם הרצון לקבל הטבעי והגולמי שלך. זאת היא פעולתו בצורתו הנקייה, הרגשה של רצון חשוך וכבוי, שאין לו שום עניין כלפי שום דבר. הוסיפו לך עכשיו עוד עשרה קילו או עשרה גרם של רצון, לא משנה כמה, ואתה נופל תחת העול הזה.
אסור לך לסרב לקבל רצון חדש, אחרת זה נחשב כזלזול באפשרות להתקדם, במתנה שנותנים לך מלמעלה. אבל צריך לבקש שני דברים: תמיכה, חיזוק, ערבות ואחריות, אחד כלפי השני, מהקבוצה, ותיקון, התעוררות, התרוממות ואורות – מהבורא.
צריך לבקש. יותר מבקשה אתה לא יכול לעשות! אם אתה מפסיק לבקש, אז אתה מייד נופל למצב של חוסר הכרה. לכן צריך עכשיו כל הזמן להיות בבקשה, בתפילה פנימית שמכוונת כלפי הקבוצה וכלפי הבורא, ולא לעזוב אותה. אחרת אתה נופל לתרדמה (לדורמיתא).
מתוך שיעור על "תלמוד עשר הספירות", 28.04.2013
ידיעות קודמות בנושא:
לאחר הכנס: ב"אבני הרחיים" של הבורא
לאחר הכנס מתחיל יום חדש
עם היד על הדופק הכללי
|
להשאיר תגובה | שלח לחבר
| הדפס
|
שייך לקטגוריה: התפתחות רוחנית, כנסים, קבוצה, שיעור הקבלה היומי |
רוצה לרפא את האנושות כולה!
שאלה: בהומיאופתיה יש איזה מרכיב של ריפוי שאינו מובן לנו, מפני שלא הגענו עדיין למצב שנוכל להרגיש אותו. עם זאת, ניתן לפתח את המרכיב הזה בסדנאות של החינוך האינטגרלי בקהילה של אנשים שיש להם את אותו הכיוון של הרצון.
תשובה: זה תמיד היה פופולרי בכל המדינות, בכל התרבויות. וגם כיום יש אינספור אנשים שמדליקים נרות, מבצעים פעולות שונות ומאמינים בהן. אני לא מדבר על השרלטנים שמרוויחים מזה, אני רק אומר, שבמקביל להם, ישנם אנשים רבים שמרגישים את זה, מאמינים ועוסקים בזה.
לפני כמה שנים הייתה בישראל תערוכה ענקית של כל מיני שיטות אלטרנטיביות, שבה הוצג מגוון רחב של אבנים, תליונים, קמעות, נרות מיוחדים וריחניים – בקיצור, כל מה שתרצו. זה מדהים מה שהאנושות המציאה. ואנשים באמת מאמינים בזה, וזה לא פרסומת של איזה מרפאות, האנושות תמיד הייתה נמשכת לזה.
אבל העניין הוא, שדווקא קבוצה שיש בה אינטראקציה, תקשורת נכונה בין החברים, שמתעלה מעל האגו שלה, שמתחברת בניגוד לדחייה ההדדית הטבעית – קבוצה כזו יכולה להפוך לגלאי מעניין ורציני מאוד, לכלי מחקר שבעזרתו אנחנו באמת נוכל למצוא ולאתר מקורות ספציפיים, רטטים, תחושות.
שאלה: מהי המטרה האחידה של קבוצה זו?
תשובה: המטרה של הקבוצה היא לרפא את האחרים, ושום דבר אחר. אם הקבוצה קיימת באיזון עם הטבע, כאשר חוסר האיזון של האנושות מפר את האיזון הזה כל הזמן, היא תרגיש צורך עצום לרפא את האנושות.
האדם מתחיל להבין שאם הוא לא מרפא את כל השאר, אם הוא לא משפיע באופן חיובי על כולם, הוא בעצמו לא יכול להיות בריא, מפני שהוא חלק מהמערכת כולה.
אותו הדבר אנחנו מרגישים עכשיו בכל הרמות האחרות: כל האנושות כולה היא קשורה, ולכן אסון שקרה במקום אחד, עובר למקום אחר. לכן, כל עוד האדם לא מתקן את הכול, הוא בעצמו לא ייתקן, לא יבריא, ולא יירפא.
מתוך שיחה בנושא "רפואת העתיד", 04.07.2013
|
להשאיר תגובה | שלח לחבר
| הדפס
|
שייך לקטגוריה: חינוך, ילדים, טבע, קבוצה |
בדלק אגואיסטי למטרה אלטרואיסטית
בעל הסולם, מאמר "הערבות": לא ניתנה להם התורה בטרם שנשאל כל אחד ואחד מישראל אם מסכים הוא לקבל עליו את המצוה של אהבת הזולת בשיעור הכתוב, "ואהבת לרעך כמוך" בכל שיעורו (כפי המתבאר באות ב' וג' עש"ה מלה במלה). דהיינו שכל אחד מישראל יקבל על עצמו, לדאוג ולעבוד בעד כל אחד מחברי האומה למלאות כל צרכיו לא פחות ממה שהוטבע באדם לדאוג בעד צרכי עצמו."
התנאי הזה נראה ברור, אך למעשה, כאן טמונה כל המציאות, כל מה שהחיים יכולים לתת לנו. ומאחר ועומד לפנינו תנאי אחד בלבד שיש לקיימו, "ואהבת לרעך כמוך", אז כל מה שקורה בחיים האישיים שלי, במערכת היחסים עם עצמי, עם משפחתי, עם הסביבה הקרובה והרחוקה, עם האנושות, עם העולם, כל מה שקרה לי עד לרגע זה, צריך להיות מופנה למטרה אחת בלבד. ובכל רגע אני צריך לבדוק, האם אני חייתי אותו כדי להגיע לאהבת הזולת?
אם אני מתחיל להעריך את עצמי בדרך זו, אז כמובן, בכל רגע יהיו לי שאלות רבות: "למה? מדוע? איך דבר אחד קשור לשני? מה יצא לי מי זה?", וכולי. הדחייה וההתנגדות תגדלנה, אבל אם אני באמת רוצה לברר את מה שצריך לברר ולתקן, אז כל דבר ייבחן על פי קריטריון אחד בלבד, על פי אותו הביטוי – "ואהבת לרעך כמוך".
כתוב שזה כלל גדול בתורה, במילים אחרות, זה העיקרון שכולל את המציאות כולה, כולל את כל הגלגולים שלי, ובאופן כללי, את כל מה שהיה. לכן, מי שמוכן לקבל את העיקרון הזה כבסיס, כקנה מידה של חייו, הוא מוכן לקבלת התורה, לשיטת התיקון. הרי, כל התורה כולה נועדה להגשים את העיקרון הזה בלבד.
ולהיפך, מי שלא מכוון את עצמו אליו, הוא לא זקוק לתורה. הוא יכול לקרוא בה, להתעניין בה כהיסטוריון, או להשתמש בה בדרך אחרת. לאורך ההיסטוריה כולם סובבו אותה כראות עיניהם. עם זאת, התורה האמיתית מתגלה לי, מניעה אותי ופותחת לפניי את הדרך רק בתנאי שאני שואף ל"ואהבת לרעך כמוך".
בדרך זו אני מתחיל מרחוק, מההתנגדות הגדולה ביותר, מחוסר הבנה מוחלט, מהמקום הרחוק ביותר, עד שאני מתחיל להבין בהדרגה שזה חשוב, שזה קשור למציאות כולה, לעולם, לכל האנשים האחרים והאגו שלי. אני מתחיל להתעניין בעיקרון הזה לפחות בצורה אגואיסטית, בתקווה להרוויח משהו מזה. ואז כבר יש לי במה להיאחז, הביטוי הזה מקבל חשיבות בעיניי, מפני שאני רואה בזה אמצעי לקבל תענוג, להכיר את עצמי, הזדמנות לרכוש משהו חדש. וגם אם הקשר הזה אינו מסודר כפי שהייתי רוצה, ועובר דרך ה"אחוריים", זה עדיין קשר, והוא מאוד חשוב.
מצב כזה נקרא "לא לשמה", וזאת מדרגה גבוהה שבה אני כבר מחזיק בעיקרון של "ואהבת לרעך כמוך", ודרכו, לאהבת הבורא, שנמצא בזולת, בקהילה, כמו שכתוב "בתוך עמי אנוכי יושבת".
לכן, הכול אצלי מסודר למעט הכוונה. ראשית, מתוך הרצון שלי ה"בריא", הגשמי, האגואיסטי, אני תופס בצורה חזקה את העיקרון הזה, ואז כבר אפשר לדבר על הכוונה. קודם כל, צריך לבנות יחס בריא, כמו שכתוב: "חנוך הנער על פי דרכו". וככל שהרצון שלו למלא את עצמו אכזרי יותר, כך טוב יותר, מפני שאז ניתן לפתוח לפניו את הדרך ולהסביר לו במה תלויה ההתקדמות.
באופן כללי, כל המדרגות שמובילות, הן לטהרה והן לטומאה, הן כפופות לאותה התלות ונמצאות באותה הדרך. רק היחס הוא שונה. על זה כתוב: "זה לעומת זה עשה האלהים." (קהלת ז'). גם בפעולות האגואיסטיות וגם האלטרואיסטיות, אנחנו משתמשים באותם הכלים, והפעולות האלה מנוגדות רק בכוונה.
לפניי מערכת היחסים שלי עם הקבוצה. אני מוסר את עצמי אליה, ודרכה לבורא שנמצא בה. אני רוצה להתמזג עימו ובכך למלא את עצמי בכל האור של עולם אין סוף. זוהי הגישה הרצויה, הראויה והנחוצה.
אם אני מתחיל לבלבל את עצמי עם חשבונות מיותרים, אני רק אקטין את הרצון שלי, אפילו לפני שהוא יגדל, כדי שיהיה לי מה לתקן. האדם מתקן רק את מה שמתגלה בו, ואין להתבייש ולהיכנע בגלל השאיפות הרוחניות האגואיסטיות שלו. זה נורמלי. העיקר שיהיה ברור – שדווקא במערכת שנקראת "קבוצה" אני אגלה את הבורא.
באופן כללי, המערכת הזאת כוללת את המציאות כולה, ואף על פי שעכשיו היא נראית לי מחולקת, אחר כך אני אראה שהכול נכלל בה. ולכן חשוב לראות את המצב האמיתי, גם אם הוא למען רווח עצמי בשלב זה.
זוהי תחילתה של המסירות, זה מעמיד אותי מול השאלה התמידית: "איך להתכלל במערכת? כיצד ליהנות ממנה?", ולאחר מכן פועל עליי המאור המחזיר למוטב. המערכת בנויה כך שה"אחוריים" של העליון נמצאים ב"פנים" של התחתון, ולכן, אפילו אם אני חושב על העלייה בצורה אגואיסטית, העליון משלים את הפגם שלי ונותן לי תרופה לאגו שלי. הרי, האגו הזה מופנה ל"ואהבת לרעך כמוך".
מתוך שיעור על מאמר "הערבות", 25.04.2013
ידיעות קודמות בנושא:
אל האהבה על פני האגו
שאלה שמביאה אל הבורא
עבודת הנמלים של האור
|
להשאיר תגובה | שלח לחבר
| הדפס
|
שייך לקטגוריה: התפתחות רוחנית, ערבות, קבוצה, שיעור הקבלה היומי |
אל האהבה על פני האגו
בעל הסולם, מאמר "הערבות":
"דהיינו שכל אחד מישראל יקבל על עצמו, לדאוג ולעבוד בעד כל אחד מחברי האומה למלאות כל צרכיו לא פחות ממה שהוטבע באדם לדאוג בעד צרכי עצמו, ואחר שכל האומה הסכימו פה אחד ואמרו נעשה ונשמע, הרי שכל אחד מישראל נעשה ערב שלא יחסר דבר מה לשום חבר מחברי האומה, אשר רק אז נעשו ראויים לקבלת התורה ולא זולת, משום שבערבות הכללית הזאת נפטר כל יחיד מהאומה מכל דאגותיו לצרכי גופו עצמו, ויכול לקיים מצות ואהבת לרעך כמוך בכל שיעורו וליתן כל מה שיש לו לכל נצרך, היות שאינו דואג עוד בעד קיום גופו עצמו כי יודע ובטוח הוא ששש מאות אלף אוהבים נאמנים נמצאים בסביבתו עומדים הכן לדאוג בשבילו."
אם אנחנו מבינים, שכדי לצאת אל הרוחניות ולקבל את כל הטוב, אפשר רק בתנאי שנתחבר, אז מתחיל להשפיע עלינו המאור המחזיר למוטב. והוא פועל בצורה כזאת שאני מפסיק לדאוג לעצמי, משום שכולם דואגים לי. כאן העיקר הוא, לכוון את עצמך בצורה נכונה כדי לעורר את המאור, שאנחנו יכולים לכוון לכל אחד ואחד, כאילו עם פנס.
המניעים האגואיסטיים שלי דורשים יצירת קשר עם האחרים. בחיבור איתם, אני כאילו מוותר על עצמי ודואג להם, אחרת אני לא יכול להשיג את מה שאני רוצה. בדיוק כך פועל כל אחד, ואז, בשאיפה לגלות את הבורא שנמצא בתוך הקבוצה, בחיבור בינינו, על ידי זה אנחנו מושכים את המאור המחזיר למוטב.
כאן עולה השאלה: למה הוא מגיע אם אנחנו עדיין אגואיסטיים? לפי אילו חוקי הטבע העליון הוא מתגלה? אנחנו כולנו רוצים לקבל לעצמנו: "תביא לי את העולם הזה. תביא לי את העולם הבא". בתגובה, היה נדמה שצריך להגיע אלינו או האור עצמו, כלומר תענוג, או חושך, אם ברוחניות קיים סוג של "שסתום", שמיישם את התנאי ההכרחי של השפעה.
אבל העניין הוא, שאנחנו מוותרים על עצמנו אחד כלפי השני. אנחנו לומדים ביחד, ביחד מבצעים משימות משותפות, ולמרות האגו שלנו, האור עושה את העבודה שלו. אבל הוא מגיע תחילה לא בתור תענוג, אלא בתור תיקון. כך אנחנו משתנים, הודות לעובדה שבתוך הקבוצה אנחנו מרכינים את ראשינו אחד בפני השני מתוך סיבות אגואיסטיות.
בגישה כזאת, אין חוסר הסכמה, היא פתוחה ומאוד כנה. אפשר לדבר הרבה על "ואהבת לרעך כמוך", אבל יש צורך לשפוט לפי העובדות, אנחנו נשלטים על ידי האגו, אבל אנחנו מקבלים את התנאי שמחייב אותנו לשאוף לאהבה. מדוע? מפני שאנחנו מצפים לשכר.
בעתיד, כל העולם יתקן את היחסים בין האנשים בהנחה שיקבלו מזה רווח. כולם יהיו בתקווה שהם ירוויחו מיחסים שמבוססים על אהבה, ובאותו הזמן, דרכינו יעבור אליהם המאור המחזיר למוטב, ולא החושך, שהיה מגיע אם לא השימוש בחכמת הקבלה.
בהתאם לכך, אדם שכבר מבין את זה, אך לא לומד מספיק, לא מספיק נכלל בתוך הקבוצה, בסופו של דבר, יקבל חושך במקום התיקון, ויברח. וההיפך, אם מישהו היה נותן מעצמו במאה אחוז, אז אף פעם לא היה מרגיש חושך וירידות. כמה שלא היו מוסיפים לו קשיים להתקדמות בדרך, הוא היה מעבד הכול בצורה הנכונה והיה מיתקן באמצעות האור.
למעשה, כמו שכותב בעל הסולם, בדרך האמצעית, דרך "הקו האמצעי", חווים נפילות, סוטים ימינה ושמאלה, עליות וירידות. זה נקרא התקדמות "נורמלית", לא אידיאלית, אך לא החלשה ביותר.
מתוך שיעור עפ"י מאמר "הערבות", 25.04.2013
ידיעות קודמות בנושא:
שאלה שמביאה אל הבורא
דרושה התחלה חדשה
הבורא מסתתר בינינו
|
להשאיר תגובה | שלח לחבר
| הדפס
|
שייך לקטגוריה: התפתחות רוחנית, קבוצה, שיעור הקבלה היומי |
העוּבָר של השלב הבא
שאלה: מדוע ההתקדמות הרוחנית נעשית דרך הרגשה של הכבדה, למרות העבודה בקבוצה והביצוע של השיטה?
תשובתי: ואיך אתה יכול להתקדם אם לא תהיה לך הכבדה, לא יהיה אגו, אם אתה לא תרגיש שאתה צריך לתקן משהו? בעזרת מה אתה תעלה? איפה המָסָה שלך שאותה צריך לתקן, שממנה אתה תפסל את הצורה שלך שדומה לבורא?
כלומר, כל האגו, שניתן לנו מלידה ושאחר כך מתווסף אלינו בכל מדרגה, זהו אותו החומר שממנו אנחנו מייצבים את הנשמה. נשמה, זה אותו האגו שמיוצב בצורה של הידמות לבורא. אם במקום לבלוע הכול לתוכו, אני משתדל להעביר דרכי את האור העליון לכל השאר, אז האגו הזה הופך לחומר רוחני, ל"מסך ואור חוזר". במקרה כזה נוצרת ממנו ה"נשמה". אנחנו לומדים את זה ב"פתיחה לחכמת הקבלה" וב"תלמוד עשר הספירות".
הבורא ברא רצון. כדי שאנחנו נוכל לעבוד איתו בצורה נכונה, הרצון נופל לתוך כוונה אגואיסטית. על ידי שינוי הכוונה בעזרת האור לכוונה הפוכה, ל"על מנת להשפיע", אנחנו משתמשים ברצון הזה כדי להשפיע. והוא חייב כל הזמן להתפתח בנו, כדי שאנחנו נוכל כל הזמן לעלות ולהידמות יותר ויותר לבורא. לכן, ללא נפילות קבועות לתוך האגו, והתיקונים שבאים אחריהן, אנחנו לא עולים.
בדיוק כפי שאנחנו הולכים על שתי רגליים, צועדים לסירוגין ברגל שמאל ורגל ימין, כך גם בעבודה שלנו תמיד ישנה פעולה ופעולה נגדית לה, זה לא יכול להיות אחרת בעולם שלנו. כי הבורא זה כוח אחד, והכוח השני יכול להיות רק הופכי לו. איך אפשר להפכו דומה לבורא, כלומר להביא את הנברא לכזה מצב, שבו הוא יהיה באותה דרגה, באותו סטטוס, כמו הבורא? לכן הנברא נברא מחומר שרוכש מתוך הצורה ההפוכה לבורא, את הצורה שלו, את השקפתו. הירידה של האדם, זה כמו עלייה, זה כבר "עוּבָר" של המדרגה הבאה.
מתוך השיעור הווירטואלי, 21.04.2013
ידיעות קודמות בנושא:
האם אפשר להסתדר ללא ירידות בעבודה
בדיקת ההתקדמות הרוחנית
דוחפים אותנו מהדרך או נותנים לנו דחיפה קדימה?
|
להשאיר תגובה | שלח לחבר
| הדפס
|
שייך לקטגוריה: התפתחות רוחנית |
לקריאת כל התגובות
קבלת עדכונים בדוא"ל
עדכוני rss
רדיו קבלה
הבלוגים שלי
הבלוג בסלולר